רק אנושיות, זה מה שחשוב!
אני לא חושב שיש הבדל מהותי בין דת לבין מוסר ואסביר מיד למה כוונתי. שניהם מנסים לגונן על האדם וליצור תנאי חיים סבירים, שניהם לא מוצלחים במיוחד בתנאים מסוימים ואילו בתנאים אחרים הם מצליחים מאוד. לדעתי, בן אדם לא גונב מחברו בגלל סוג של אינסטינקט, מעין אינסטינקט רחמים או משהו דומה. בן אדם אינו רוצח "סתם" כי בן אדם "לא עושה דברים כאלה", לא בגלל שזה לא מוסרי, כי המושג מוסר נוצר כדי להגן את האינסטינקט הזה ולהגדיר אותו. ובדיוק מאותה סיבה גם נוצרו חוקי הדת הקשורים להתנהגות בין אדם לחבירו. כלומר, גם הדתי וגם האתאיסט לא רוצחים לתיאבון, לא גונבים "סתם ככה", שניהם נוטים לחשוב שהם לא גונבים מסיבה מוסרית או מסיבה דתית, כל אחד לפי אמונתו או אי אמונתו, אך זה שוב אשליה. שניהם לא רוצחים כי הם בני אדם ובני אדם אינם רוצחים לריק, זה אינסטינקט טבוע בהם, אך שניהם מתרצים את האינסטינקט הזה בסיבות אחרות. האינסטינקט הזה יכול להתערער והוא אכן מתערער מדי פעם. הנאצים רצחו ללא רחמים כי אינסטינקט הרחמים (או איך שתראו לו) נשחק ואבד מיעילותו, וכאן בדיוק נעוץ עקב האכילס של המוסר. אם אני מסביר את האינסטינקט לא לרצוח בסיבות מוסריות הרי שאני קובע את המוסר לעצמי ומכאן שהמוסר הזה ישתנה ממקום למקום ומזמן לזמן. אם אני מסביר את האינסטינקט לא לרצוח בסיבות דתיות, כלומר: אסור לרצוח כי זה צוו אלוהי, הרי זה קיים לאורך שנים ויציב הרבה יותר מצו מוסרי. לעומת זאת, כאשר ערכי הסביבה משתנים נשארים הדתיים עם ציוויים לא רלוונטיים לזמנם ולמקומם וכאן אנחנו שוב רואים "שבר" בתיאוריה הדתית. לכן, צריך האדם לנהוג לפי האינסטינקט הפנימי הנקי שלו, או כפי שקוראים לזה ביידיש "מענטשלעכקייט", אנושיות. גבולות אותם אינסטינקטים טבועים בנו ופוגשים אותם בדילמות שונות. אין צורך להצביע על הנקודה המסוימת בה עוברים הגבולות הללו. אם ננסה להגדיר אותם הרי ששוב נתקל בבעיות של המוסר והדת כפי שתיארתי למעלה.
