סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew

Well-known member
  • ב-PRIDE, רויס גרייסי התעקש בלי שופטים, ודפק את עצמו במשך 20 דקות מול הידהיקו יושידה הגדול. גרייסי נלחם בלי הג'י שלו, ויושידה, ששלט בו ב-2002, לא התאמן אחרי שחטף מול ונדרליי סילבה. כשהתעייף, גרייסי חיסל את יושידה, שבמשך 12 דקות חיכה לתום מגבלת הזמן. זה היה יכול להסתיים בנוקאאוט, כניעה של טסויושי קוסאקה או רוילר גרייסי המלווים, וגרייסי חשש מהחלטת השופטים, אז התעקש על תיקו במקרה של מגבלת זמן. הוא היה יכול לנצח עם שופטים. אנטוניו רוג'ריו נוגיירה-קאזושי סאקוראבה היה קרב שווה עד הדקה וחצי האחרונה, כשסאקוראבה החליק ונוגיירה בעט לו בפנים וכיסח אותו עד הסוף. אצל אינוקי, ריץ' פרנקלין, שהגיע פצוע, קיבל 25,000 דולר, יותר מ-UFC, ועם תנועה מוגבלת, חוסל תוך דקה בסיבוב השני בידי ליוטו, התלמיד של אינוקי. זה ההפסד היחיד של אלוף ה-UFC הנוכחי. לפידור לקח רק דקה לנצח את נאגאטה. אימאמו מייפילד, אלוף המשקל הקל לאגרוף לשעבר, קיבל חוקים נהדרים מול קאזויוקי פוג'יטה, וזה הראה כמה מתאגרף מוגבל. פוג'יטה יכול היה להפיל את מייפילד, אבל היו לו רק 20 שניות לגרום לו להיכנע או שיעמדו. פוג'יטה הפיל את מייפילד, אבל לא יכול היה להכניע אותו כי הזמן נגמר. זה המשיך עד סוף הסיבוב השני, כשפוג'יטה השתמש עליו בדרגון סליפר, ובגלל שעמדו, לא הייתה מגבלה של 20 שניות. אפילו עם העמידות, מייפילד, שהיה מתאגרף טוב ממה שפוג'יטה התאבק, לא הצליח לפגוע בפוג'יטה אפילו פעם אחת.​
  • הקרבות המובילים ברייטינג היו אקיבונו-סאפ 42.5%, גרייסי-יושידה 23.6%, ארנסטו הוסט-מונטנה סילבה 23.4%, נאקאמורה-איגשוב 22.2%, וסאקוראבה-נוגיירה 17.6%. ב-2004, שוב הסיכון עלה במירוץ הדו ראשי, שכלל את קרב מדליסט הזהב בג'ודו-מדליסט הזהב בהיאבקות הראשון בהיסטוריה, קרב בו המתאבק החובב הפעיל הכי גדול נלחם מול אלוף עולם בהיאבקות לשעבר, והמתאבק ניצח. אבל הכוכבים שקלו 134 ק"ג, כמעט כמו רולון גרדנר שערך בכורה. שינו המון, בניגוד לשנים הקודמות כשהכוכבים היו ענקים, השנה הכוכבים היו הקטנים יותר ומשכו נשים. הקונצרט ירד ל-35.6%, ו-K-1 שברה את השיא ללילה שוב, עם 20.1%, ו-PRIDE גם עלתה עם 14%, כש-12.8% בהתחלה, 18.3% לגרדנר-יושידה, ו-10.8% למיין איבנט. למרות שזה היה רק במקום הרביעי לאותו הלילה, גרדנר-יושידה שבר שיא רייטינג ל-PRIDE, מה שישבר השנה בקרב של יושידה-נאויה אוגאווה. PRIDE שוב מילאה את סאיטאמה והכריזה על 48,398 איש, לעומת 35,000 איש שהיו שם. האוסאקה דום לא התמלא עבור K-1, למרות שהיו שם 35,000 עם כמה כרטיסים בחינם.​
  • במופע גם היה קרב ה-MMA במשקל כבד הכי גדול בהיסטוריה, עם פיודור ימליאננקו, אלוף העולם של PRIDE, מגן על התואר שלו בגמר הגרנד פרי כשניצח את אנטוניו רודריגו נוגיירה בהחלטת שופט. וזה היה רק במקום השישי באותו הלילה. ב-K-1, לרויס גרייסי לא היה קשה לנצח את אקיבונו תוך שתי דקות בקרב ה-MMA הראשון שלו. אבל אקיבונו שרד יותר מכרם אבראהים גאבר. הוא היה המתאבק הטוב בעולם, שזרק אלופי עולם כמו בובות סופלקס, חיסל את כולם וזכה במדליית הזהב בהיאבקות יוונית-רומית כמה חודשיםקודם באולימפיאדה. במקום לתפוס, אבראהים ניסה אגרוף, וקאזויוקי פוג'יטה תפס אותו בלריאט לגרון ועילף אותו תוך דקה. מאסאטו ניצח את קיד יאמאמוטו בהחלטת שופטים צמודה של שלושה סיבובים בקרב הלילה, וקיד הפיל אותו בסיבוב הראשון.​
  • ב-PRIDE, ימליאננקו היה פשוט חזק מדי לנוגיירה, ופגע בו בעמידה, הפיל אותו, וזרק אותו 11 פעמים לעומת פעם אחת ונוגיירה לא יכול היה לנצח בהחלטת שופט. מארק האנט, ששקל 126 ק"ג, ניצח בהחלטת שופטים צמודה ושנויה במחלוקת את ונדרליי סילבה, אלוף המשקל האמצעי, ששקל 92 ק"ג, וסיים רצף בלתי מנוצח של 18 קרבות, בקרב המופע. קרו קופ נקם על הפסד מוקדם לקווין רנדלמן, וניצח אותו תוך 41 שניות בגיליוטינה. קרב המתאבק-ג'ודו עם מדליות הזהב לא כלל היאבקות או ג'ודו, וגרדנר השתמש ביתרון של 34 ק"ג כדי לשמור על זה בעמידה, והתאגרף טוב מיושידה שלושה סיבובים. חמשת הקרבות הגדולים של הלילה: מאסאטו-יאמאמוטו עם 31.6%, סאפ-לאבאנר עם 28.6%, בובי אולוגון-סיריל אבידי עם 28.1%, גרדנר-יושידה עם 25.9%, וגרייסי-אקיבונו עם 24.6%.​
 

YossihNew

Well-known member
ה-DVD של בילי גרהאם- 9 בינואר, 2006:
  • המורשת של כוכב שנות ה-70, סופרסטאר בילי גרהאם, תצא ב-DVD ובספר בשבועות הקרובים. גרהאם בן ה-62 הוא בעל חיים וקריירה חשובים. וויין קולמן היה כוכב ספורט תיכונים, ואיים על שיאים לאומיים בהדיפת כדור ברזל ובזריקת דיסקוס בבית הספר בפיניקס לפני שנשר בכיתה י"א, והפך למר אמריקה המתבגרת במערב המדינה בתחילת שנות ה-60. פרנק זיין, מפתח הגוף המפורסם, היה מר אמריקה המזרחית. זה היה כמה שנים לפני שגרהאם גילה את הסטרואידים. בטקסים דתיים הוא ערך מפגני כוח. בסוף שנות ה-60 היה אחד ממרימי המשקולות בלחיצת חזה החזקים בעולם. הוא התאמן עם שוורצנגר, סנדק בתו קפלה. הוא גרם לעיניים של מקמהן לזהור מכוכבים. בשיאו, היה שני רק לשיק מבחינת היותו ההיל הכי מכניס בשנות ה-70. אבל החיים והקריירה של גרהאם ידועים על כמה דברים- בעיות סמים, סטרואידים ומשככי כאבים, בעיות בריאות עקביות וחוזרות, שיא משיכה במדיסון סקוור גארדן, והיותו המתאבק האהוב על וינס מקמהן, האלק הוגאן וג'סי ונטורה, שהעתיקו את הדמות שיצר בדרך למיליוני דולרים. הוא גם היה האויב בתחילת שנות ה-90. גרהאם היה עד מדינה במשפט שהרשיע את דוקטור ג'ורג' זהוריאן, ספק הסטרואידים המוביל ולא היחיד של מתאבקי ה-WWF בשנות ה-80. לאחרונה, אחרי לחץ מאשתו, ואלרי, וונטורה, וינס וגרהאם השלימו וגרהאם הפך לדמות אגדית שמגיעה לאירועים אגדיים ובטח יקדם מכירות בשבועות הקרובים. הוא קשור להמון מתאבקים נוכחיים מה-WWE, כולל השפעה על הסגנון של ריק פלייר, טריפל אייץ' ובאטיסטה, בין היתר.​
  • דייב קיבל עותק מה-DVD שיוצא בעוד כמה שבועות עם הספר שלו, "חבלים מסובכים". לפי ההזמנות מראש, ה-DVD מקום 11 בקטגוריה- בעצם תשיעי כי יש שני DVD של UFC- והספר מקום שלישי, מאחורי שון מייקלס ואדי גאררו, באמזון. ה-DVD נקרא "20 שנים מוקדם מדי", בהתבסס על מה שווינס מקמהן תמיד אמר לגרהאם, שבא מוקדם מדי והפרומוטרים בשנות ה-70 לא זיהו את מה שהביא. אפילו שזה לא יצא, מדברים על זה שיצא רק דיסק אחד, ולא שניים או שלושה. רצו להשתמש בקונפידנשל מ-2003 כדוקומנטרי. אז הסגמנטים היו החזרה בתשובה של גרהאם. גרהאם התלהב לחזור לטלוויזיה אבל לא רצה שזה מה שיהיה ב-DVD. רוב מקורביו שראו קלטות משנות ה-70 גם התאכזבו מהקרבות. צריך להסביר משהו מיד: גרהאם הוא הראשון שיודה שלא היה לו קרב קלאסי. האלק הוגאן היה טוב ממנו בזירה, אבל גרהאם היה זריז ואתלטי יותר. גרהאם היה מתאבק מעל לרמה וכריזמטי וגדול יותר מוונטורה, אבל הבדיחה הייתה שוונטורה עושה את גרהאם טוב מגרהאם, והיה מתראיין מגוון יותר. אבל היה לו מבנה הגוף, שנינות, ועם ברונו סאמארטינו ,דאסטי רודס ואולי אנדרה הענק, הוא היה המתאבק הכי כריזמטי באותה התקופה. רודס בכל ה-DVD ומוציא את גרהאם אובר, ורומזים שעם כמה שדאסטי היה כריזמטי ודברן טוב, הוא לא השתווה לגרהאם. גם בתור מישהו שממש נכנס להיאבקות בגלל הפרומואים של גרהאם שעבד בסן פרנסיסקו ב-1971 והיה חבר שלו יותר מעשור, אפשר להתווכח, כי דאסטי בזמנו היה מושך קהל עקבי שמעטים היו. גרהאם לא היה מקורי, הוא העתיק את הקצב ממוחמד עלי. אבל התלבושת והפרומואים הצבעוניים שלו הועתקו בידי רודס, שהפך לאחד משלושת הפייסים הגדולים במדינה. המון מהמשפטים של דאסטי כפייס בפלורידה כשהתחיל לבעור הועתקו מגרהאם ב-AWA. החשוב ביותר הוא "אני איש השעה, האיש עם הכוח, מתוק מדי כדי להיות חמוץ", או "אגרום לגב שלך להיסדק, לברכיים לקפוא ולכבד לרעוד". קן פטארה העתיק את "אני אוכל סטייקים ומשקולות ומתוק יותר מעוגת שוקולד גרמנית". גרהאם העתיק את "עף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה" מעלי. פלייר העתיק את השחצנות בפרומואים. דאסטי לא העתיק את מבנה הגוף שלו. ונטורה התחיל להעריץ כשגרהאם עבד ב-AWA. פלייר, שהיה טירון ב-1973, התאמן איתו והסיע אותו לנמל התעופה כשטס מעיר לעיר ככוכב. לפני שוונטורה התאבק, הוא חמצן שיער כדי להיראות כמו גרהאם. כשפגש את אשתו, טרי, בבר, הוא גילה שהיא מעריצת היאבקות ואמר לה שהוא האח שלו. הוגאן תמיד הגיע לקרבות בטמפה כשגרהאם היה בפיוד עם דאסטי, וכעבור כמה שנים הפך לגרסה גדולה של אותה הדמות והפך לכוכב הגדול בתקופתו. אוסטין איידול, רנדי סאבאג' ופול אלרינג בסוף שנות ה-70 העתיקו את המראה והדיבור שלו.​
  • בדוקומנטרי יש כשלים היסטוריים, לא גדולים, המעריצים יזהו, אבל חייבים לראות אותו. הוא יפה, כיסה המון מחייו, עליות ומורדות, ומאוד מבדר. אם גרהאם מאמצע שנות ה-70, עם המראה והדיבור שלו, היה מגיע היום והיה הופך למתאבק ממוצע, הוא היה כוכב גדול יותר מכל מתאבק בארה"ב. רוב המתאבקים משנות ה-70 היו נהדרים לאותה התקופה, אבל היום לא היו מצליחים בלי הרבה שינויים. אנשים שרצו להיות הכי טובים היו משתנים ואלו שהיו מצוינים היו מסתגלים. אבל גרהאם היה צריך להסתגל בתוך הזירה, אבל לא ישנה כלום מחוצה לה. אם יש ספקות, כשרואים את ה-DVD, למרות שהעסק התפתח במאה שנה בעשרים השנים האחרונות מבחינת בידור, זה ברור. גרהאם לגמרי הגיע עשור מוקדם מדי מבחינת כסף וחשיפה לאומית. הדמות הזאת יכלה להיות יריב ענק להאלק הוגאן אם היה צעיר בעשור. גדול יותר מפול אורנדורף ורנדי סאבאג'. גדול יותר מאנדרה, אולי לא בהתחלה, אבל בגלל הפרומואים, למרות שלא היו קרבות קלאסיים- ולהוגאן ולאנדרה גם לא היו- מהר מאוד הם היו מותחים את הפיוד. ואולי הוא יכול היה להיות האלק הוגאן, שטריפל אייץ' אמר שחיקה את גרהאם, למרות שגרהאם הרס את עצמו בצורה שהוגאן לא הרס. היום, בגלל שיש דגש על הזירה, יהיה קשה. ב-DVD, אפשר לראות שהכריזמה והפרומואים שלו בלתי ניתנים להכחשה. הוא יהיה מכרה זהב של מרצ'נדייז, וג'ון סינה הראה שאפילו אם המעריצים נגד עבודה רעה היום, הם קונים מרצ'נדייז מספיק כדי שיככב. הייתה לו כריזמה כדי להפוך לכוכב ענק מחוץ לתחום, אבל אז לא קידמו אנשים כל כך. התקשורת הייתה שונה. ההיאבקות לא רצתה שיחשפו אותה, והתקשורת לא רצתה לדבר על היאבקות כי זה היה לא מכובד. למרות שסלבריטאים הגיעו לגארדן כשכיכב, ולא שילמו להם, והם לא פרסמו כלום, לא אמרו שגרהאם היה אין, אפילו שהיה. אבל לא ידוע על בטוח. אפשר להסתכל על באטיסטה, שאין לו כריזמה כמוהו, יוצא אובר בגלל מראה והוא אחד הכוכבים הגדולים, ואפשר לראות שגרהאם היה גדול יותר היום. חבל על הקרבות, למרות שלא ידוע כמה מהם קיימים. היו רק שישה קרבות, מתוכם שני סקוואשים מתחילת שנות ה-70 ב-AWA. האחרים, הקרב בו זכה בתואר מברונו, לא צולם מקצועית. הקרב בגארדן עם דאסטי היה לוהט, אבל גם אז הוא נחשב ליותר מסביב. איבן פוצקי לא היה קשור, אבל הקהל אהב אותו. השישי היה מול באקלנד ב-1982, כשהוא לא היה עצמו.​
  • הקרבות הטובים של גרהאם לא היו בגללו, אלא הקרבות בסן פרנסיסקו כשהוא ופאט פטרסון נלחמו מול ריי סטיבנס ופיטר מאיביה. סן פרנסיסקו הייתה הטריטוריה הראשונה בה כיכב. הוא התחיל כוויין קולמן בקלגרי, לאחר שנכשל בקבלה לפוטבול מקצועי. הוא היה אז מהאנשים החזקים בעולם, אבל לא שיחק פוטבול בתיכונים, שלא לדבר על מכללות. לאחר שחזר הביתה מקלגרי ועבד כשומר סף בבר בפיניקס, הוא נתקל בדוקטור ג'רי גרהאם השיכור והשמן. ג'רי ואדי היו מהצמדים הגדולים בכל הזמנים, ומשכו המון בגארדן בסוף שנות ה-50. ג'רי היה גם המתאבק האהוב על וינס מקמהן הילד, וכמתבגר, הוא בילה עם הדוקטור וחמצן את שיערו לכעסו של אביו, שלא רצה שיתקרב לתחום. קולמן הציג את עצמו בפני גרהאם ואמר שהתאבק אצל סטו הארט. ג'רי ערך מופעים בשמורות אינדיאניות והשתמש בו. בילי שכנע את ג'רי שיהיו שותפים אצל מייק לאבל בלוס אנג'לס. ג'רי תמיד היה עם הגימיק של האחים גרהאם, עם אדי ואז עם גריידי ג'ונסון, שהיה לוק גרהאם המשוגע, והיו עוד אחים גרהאם שלא זכרו. קולמן הפך לבילי גרהאם בגלל הרקע שלו כאיש חזק שעשה דברים עם אוונגליסטים אחרי שנשר מהתיכון. סופרסטאר בא ב-1972 בהשראת "ג'יזס קרייסט, סופרסטאר". ג'רי היה שיכור חסר תקווה ששרד רק כמה שבועות בלוס אנג'לס, שהיו סיוט עבור כולם. בילי קיבל קצת יותר פוש, אבל היה גדול ושלומיאל בזירה והפייסים הגדולים לא רצו קשר אליו. אבל רוי שיר לא ראה או שמע אותו אז הביא אותו לסן פרנסיסקו כעבור כמה חודשים עם פוש גדול, ושם אותו בזירה עם הוורקרים הכי טובים. גרהאם היה צריך ללמוד מהקרבות, אבל מההתחלה קיבל ראיונות כי ידע לדבר, ואפילו קיבל כמה מיין איבנטים עם סטיבנס בקאו פאלאס.​
  • אבל רוב הקריירה, הוא לא עבד טוב עם הוורקרים הגדולים של אותה התקופה. היו לו מעט קרבות עם בילי רובינסון, והם לא הסתדרו. הוא עבד עם הארלי רייס, ואלו לא היו הקרבות הגדולים שלו. פעם הם נלחמו בקרב אלוף NWA מול אלוף WWWF באורנג' דום, וזה היה קרב של שעה בגשם. הרעיון של קרב של גרהאם שימשך שעה היה דבילי מלכתחילה, והגשם רק החמיר את העניין. הוא וג'ק בריסקו לא הצליחו. אפשר לדמיין כמה מעט קרה אם היה נלחם מול קן פטארה- שהפך לוורקר נהדר, אבל לא היה ברמה הזאת כשהתחילו פיוד מרימי משקולות והיה טירון- קראשר, ג'יי סטרונגבו או איבן פוצקי. בקרבות יחידים, הכי זכור היה מול ברונו סאמארטינו, ששודר בפילדלפיה, רק בגלל ההיט המגוחך. המקום התפוצץ בכל מהלך, וזה לא שודר. אולי לא צולם. מעריצי פילדלפיה עוד טוענים שזה הקרב הכי מלא היט בספקטרום הישן, ובהתבסס על מה שראו, הקרבות הראשונים הם עם הכי הרבה היט מפילדלפיה. הזכייה בתואר בבולטימור מול ברונו צולמה, אבל ההיט לא היה טוב כמו בפילדלפיה או ניו יורק. כשוותיקי MSG והאוורד פינקל מדברים על היט בגארדן, הם משווים לקרבות האלה. הקרב בו גרהאם היה בגימיק קונג פו מול באקלנד ב-1982 רע כמו שזוכרים. גרהאם היה מכור למשככי כאבים ועוד לקח סטרואידים, והיה גמור, כאילו החיים נשאבו ממנו, והוא לא התאמן ובקושי חי. גרהאם היה מדוכא מזה שלקחו ממנו את הרגע שהיה הופך אותו לברונו החדש, והדמות שלו התאבדה כמו שהוא ניסה לעשות בחייו, אבל לא הצליח. ההפיכה לאמן לחימה היא כמו שריק פלייר יהפוך לגלדיאטור- אגב, פעם הציעו לו. ואי אפשר לדבר על גרהאם בלי סטרואידים. למען האמת, הדבר הראשון שמישהו מודרני היה חושב עליו הוא שעם הסמים המודרניים, אי אפשר לדעת איך היה נראה היום. אבל מבנה הגוף משך את הקהל ולכן היה זכור. הסטרואידים הובילו לבעיות בריאות, ומה שדובר עליו הוא קצה הקרחון, בעיקר בעיות המותן, שבקושי דיברו עליהן ב-DVD. היו לו כל כך הרבה ניתוחים בקרסול ובמותן שהוא כבר לא זוכר, בגלל שהעצמות שם גוססות. שלא לדבר על עוד בעיות, כמו כבד שנראה כמו כפפת בייסבול שרופה, ועקרות. כשאתה גומר, יש מסר חזק שלא אומרים וכולם לא ידברו עליו, אבל עמוק בפנים הם יודעים. חלק גדול ממה שהפך אותו למה שהיה, ושינה את התעשייה, ושינה את חייו, הוא עתיד של הרבה אנשים. גרהאם הוא האדם שהכי מדברים עליו בנושא הסטרואידים, והודות לכבד חדש, בגיל 62, הוא במצב הכי טוב שלו מזה 15 שנה. רבים מחסידיו, וגם חבריו, לא הגיעו לגיל 42. הסיפורים מוזרים, כולל רון פריצ'ארד, כוכב NFL שהתאבק ועזר לגרהאם בפיניקס בשנות ה-60. הם הפכו לחברים טובים לאחרונה. כששמע שגרהאם צריך השתלת כבד, הוא התנדב. במבדקים גילו שיש לו סרטן הכבד, והוא שרד. אם לא היה נבדק כשרצה לתרום, הוא היה מת.​
1755551251537.png
 

YossihNew

Well-known member
  • יש גם הבעיות של ה-WWE. הנוכחות המעצבנת של סטיב לומברדי וברוס פריצ'רד, שלא מוסיפים הרבה. פריצ'רד היה טוב כאן. לומברדי היה ממש מזויף כשהסביר כמה היה נלהב לסקוואש עם גרהאם, ואיזה פרשן נהדר היה עם גורילה מונסון, זה כמו להגיד שאולטימייט ווריור היה וורקר נהדר. כריסטיאן וג'ון סינה, צעירים מכדי לראות את גרהאם בשיאו, גם הגיעו. סינה אמר שאם גרהאם היה בשיאו היום, הוא יכול היה להחליף אותו, וזה קרוב למציאות, אבל ברור שהוא לא ידע מי גרהאם היה בהיאבקות. ואיך ידע? הוא נולד כמה ימים לפני שגרהאם זכה בתואר. הוא חשב שגרהאם היה להוגאן ולג'סי מה שהוגאן היה עבורו. ניסו להוציא אובר את הרעיון שלפני גרהאם, היאבקות הייתה אנשים טכניים והוא היה הבדרן הראשון, מגוחך. הוא לא היה מפתח הגוף המחומצן הראשון בהיאבקות, רק הכי זכור לפני הוגאן. ג'ין "מר אמריקה" סטנלי היה כוכב ענק בתחילת עידן הטלוויזיה בסוף שנות ה-40-תחילת ה-50, והגיעו הרבה אחרים, אבל אף אחד מהם לא היה כמו גרהאם. מגיע לו קרדיט על יצירת דמות שרבים הרוויחו ממנה. וינס מקמהן ממש טוב בזה, כי הוגאן שהעתיק מגרהאם הפך אותו להצלחה. הוא האמין שבשנות ה-70, גרהאם יכול היה להיות כוכב מיינסטרים ענק, והכריזמה ב-DVD מגבה אותו. וינס טוען שהפרומוטרים אז לא הבינו, והפכו אותו להיל כשהיה צריך לעשות טרן ולקבל פוש כפייס גדול. האמת שגאנייה השתמש בו כפייס, אבל לא באופן מלא כי גרהאם לא ממש עבד אצלו אז. מאוחר יותר בקריירה, היה פייס בקרוליינה, אבל עבר את שיאו ובטריטוריה המיין איבנטרים עבדו יותר טוב והוא היה סתם פייס במידקארד, ששרד בגלל השם והפרומואים. אבל השאלה הגדולה לגבי הפוטנציאל, שהוביל לדברים ששינו את העסקים, הייתה שם. גרהאם ופאט פטרסון שלטו בסן פרנסיסקו ב-1971, אבל שנה אחר כך ב-AWA גרהאם באמת הצליח, עם וואהו מקדניאל, קראשר, פטארה, פוצקי וגאנייה. הוא הגיע ל-WWWF בסוף 1975, לסדרת קרבות מול ברונו. הוא היה הבחור הגדול החדש שווינס האב שם בטלוויזיה לשישה שבועות, נתן לו ניצחונות בסקוואשים, ואז התחיל לתת לו קרבות מיין איבנט בכל האולמות. הוא יצא אובר יותר טוב מכל מאתגר אז, המיין איבנטים הצליחו ממש, הוא ירד בקארד ועזב. באותה התקופה, גרהאם, שותפו הוותיק וסוס העבודה איבן קולוף, וארני לאד, התאגדו נגד וינס. ב-WWWF, ההיל קיבל תקופה בפסגה, ואז ירד ונעלם בשנה הבאה. גרהאם, קולוף ולאד, שלושת ההילים הראשיים בטריטוריה אז, הלכו כקבוצה ואמרו שאם היו הולכים לטריטוריה אחרת, הם היו מקבלים פוש גדול כמיין איבנטר ולא במידקארד. הם שאלו למה, כשעבדו אצל ג'ים קרוקט, הם קיבלו תשלום זהה או גבוה יותר כשעבדו באולמות קטנים יותר. הם אמרו שהם כוכבים מבוססים, ואיימו לעזוב אלא אם וינס יסכים לשלם להם כמיין איבנטרים שווים בכל מופע שיעבדו בו. הוא הסכים, ולא נטר טינה.​
  • אחרי שגמר שם, כשעבד בפלורידה ב-1976, הפרומוטר אדי גרהאם- אין קשר חוץ מזה ששניהם היו אחים מזויפים לג'רי גרהאם בחייהם- אמר לו שווינס האב רוצה להפוך אותו לאלוף ה-WWWF. אדי אמר לו למהר ולהתקשר לאב במקרה שישנה את דעתו. התחננו בפני ברונו שיזכה בתואר שוב בסוף 1973, כי העסקים היו רעים בהמון ערים בצפון מזרח המדינה- לא בניו יורק, פדרו מוראלס הצליח שם יותר מברונו- והוא השיג הסכם נהדר לאותה התקופה. הובטח שיקבל 6% מההכנסות, 5% בגארדן, עבודה שהייתה אז לו"ז חלקי, ולעבוד רק באולמות הגדולים. הוא היה אמור להחזיק בתואר לשנה ווינס ימצא מחליף. שנה הפכה לשנתיים ואז לשלוש. ב-1976, לאחר ששבר את צווארו בקרב מול סטן האנסן, ברונו הודיע שהוא רוצה לבלות זמן בבית ולבחור בתאריכים. הוא התחיל לשקול פרישה, ולא רצה את אחריות האלוף להופיע כל חודש באולמות הגדולים. הוא היה בן 41, הגב שלו נהרס ב-1968, ובניגוד למתאבקים אחרים הוא חסך. וינס הרגיש שאף אחד לא מוכן לתפקיד. הוא רצה בחור כמו ג'ק בריסקו שהיה אלוף ה-NWA ב-1973-75, ואדי גרהאם וסם מוצ'ניק הציעו את בוב באקלנד. בריסקו ובאקלנד שיחקו את הנער האמריקני הנקי, והיו אלופים במכללה, באקלנד במחלקה ב'. אבל וינס הרגיש שייקח זמן להכין את באקלנד. ומעטים זוכרים את זה היום, אבל הייתה שנאה כלפי מוראלס בקרב המעריצים הוותיקים, כי הוא לקח את המקום של ברונו. בניו יורק, מוראלס הביא קהל חדש אז זה לא היה חשוב, אבל בערים אחרות, כשהמעריצים של ברונו היו היחידים שהיו, זה היה חשוב. אם תהיה שנה ביניהם, ולא שלושה שבועות, קיוו שבאקלנד לא יגמור באותו מצב. כדי להראות כמה תכננו, בשיחה ב-1976 בבית של וינס בדרום פלורידה, אמרו לגרהאם בדיוק מתי יזכה בתואר מברונו- אפריל או מאי 1977, כי וינס האב לא רצה שזה יקרה בגארדן, בוסטון או פילדלפיה מחשש למהומה- ומתי יפסיד לבאקלנד- פברואר 1978 בגארדן. זה היה נהדר לגרהאם, אבל התכנון לטווח ארוך פגע בו אחר כך. מאז באדי רוג'רס בשנות ה-60 לא היה כוכב היל גדול בצפון מזרח המדינה. היו מעט חילופים- ברונו היה אלוף בין 1963-71, הפסיד לאיבן קולוף שהפסיד למוראלס אחרי שלושה שבועות. מוראלס הפסיד לסטן סטזיאק בסוף 1973, וכעבור תשעה ימים, ברונו זכה. אפילו כשבאקלנד הפסיד לאיירון שיק, כעבור ארבעה שבועות הוגאן זכה. בין 1963 ל-1989- כשהאלוף רנדי סאבאג' הפך להיל לפני ההפסד להוגאן, אף היל חוץ מגרהאם לא החזיק בתואר יותר מכמה שבועות. אלוף ה-WWWF היה פייס, והמנג'רים ההילים- הגראנד וויזארד שליווה את גרהאם, פרד בלאסי ולו אלבנו- הביאו מאתגרים חדשים כל חודשיים-שלושה. זאת הייתה נוסחה מוצלחת, והפרומוטרים המצליחים אז, כמו וינס, פרנק טאני וסם מוצ'ניק, אמרו שאם זה לא שבור, לא צריך לתקן.​
  • גרהאם הצליח ממש כאלוף, בעיקר נגד ברונו, הפיוד הארוך הכי טוב בתולדות פילדלפיה, הכי טוב מאז תחילת המופעים בבוסטון, ובעוד שווקים בצפון מזרח המדינה. בניו יורק הם תמיד נאלצו לוותר על מעריצים שלא מצאו מקום, אבל היו פיודים גדולים אחרים כמו מוראלס-בלאסי וברונו-ספירוס אריון. בניו יורק, גרהאם הוביל עשרה מופעים בתשעה חודשים כאלוף- שניים עם ברונו, שניים עם דאסטי, שניים עם מיל מאסקאראס, ועם גורילה מונסון, פיטר מאיביה ופוצקי, וההפסד לבאקלנד. עם מאיביה הוא הביא 17,914 איש. כל מופע אחר היה מלא. בין 1976-1987 הוא הופיע 20 פעמים במיין איבנטים בגארדן, ומילא 19 פעמים. זה השיא שגרהאם הכי גאה בו. אף מתאבק אחר עם מיין איבנטים ברמה הזאת לא התקרב ל-95% מילוי. פעם, נדמה היה שרוק, שהיה בזמן שהעסק בער, יאתגר את השיא. אבל העסקים ירדו והוא לא התקרב. ועם איך שזה נראה- אף אחד לא יצליח. בסוף הכהונה שלו, הקהל רצה שיהיה פייס, והוא כבר תכנן את זה. הוא התחיל לזרוק חולצות לקהל, והתנהג קצת כמו פייס. הוא הפך לפייס למיעוט קולני, וההילים לא קיבלו אז המון עידוד כשהפייסים היו אובר. היריבים שלו כמו ברונו, מאסקאראס ודאסטי היו אהודים ממש. הוא קיווה שהקהל הגדול שהביא והקהל שרצה שיעשה טרן- גם בגלל שתכנן את זה- יוביל לפייס טרן ולהארכת כהונתו כאלוף. הוא אפילו ניסה לעבוד על וינס שסבל מפציעת ברך בקרב כלוב מול ברונו יומיים לפני חילוף התואר, ששבר שיא בספקטרום, ואלפים נאלצו לחזור על עקבותיהם כשהחדשות דיברו על הפקק. הם קיצרו את הקרב לשבע דקות בגלל "הפציעה" של גרהאם, שווינס ראה דרכה. ה-DVD מתנהג כאילו הפסיד ונכנס לדיכאון. באופן מוזר, רוס ניסה להגן, או להסביר למה לא עשה טרן, כי היה יכול להיות אהוד יותר מברונו וזה לא היה טוב. לא הגיוני. יש סיכוי שהיה יותר אהוד מבאקלנד, אבל איך זה היה רע? ברונו היה יותר אהוד מבאקלנד, וזה רק חיזק את הטריטוריה, כי כשהסכים לעבוד, היו שני אולמות מלאים באותו הלילה. וינס של היום, שלא מרבה לבקר את החלטות אביו, אמר שהפרומוטרים לא הבינו מה היה להם, וחשבו שהוא היל. הוא אמר שיש השערות מה היה קורה אם היה הופך לפייס ושומר על התואר עוד כמה שנים. אבל בלי להזכיר את באקלנד, אמר שזה היה בטח טוב ממה שעשו, ונותן את הרושם, בין אם הוא מאמין או לא, שהיו שוברים שיאים.​
  • אמרו שאחרי שהפסיד את התואר, גרהאם חזר הביתה לפיניקס ובמשך שנתיים לקח סמים בגלל דיכאון. רוס אמר שהחמיץ קרבות חוזרים רווחיים עם באקלנד. הוא לא, הוא נשאר תשעה חודשים, עד סוף השנה, ועשה קרב חוזר בכל אולם. לפני שעזב, הוא נלחם שוב עם ברונו ודאסטי בגארדן, בקרבות חשובים יותר מהאליפות. הוא ירד בקארד, כמו הילים אחרי הריצה במיין איבנט, עד שכמו שהיה אז העסק, לא יכלו להשתמש בו יותר. כשעזב בסוף 1978, הגיע הזמן לעבור הלאה. אבל במקום לחזור ל-AWA, שאז היו צריכים את העזרה, או לקרוליינה או פלורידה, הוא היה מדוכא והלך הביתה. הוא לא חסך כסף. הוא חזר כעבור כמה שנים, אבל סופרסטאר לא היה קיים. לא רק שאפשר היה להגיד שהסופרסטאר מת, הוא הפך מאחד מהכוכבים הגדולים למישהו שנעלם עד שהאמינו שהוא באמת מת. שמועות על מוות מסרטן התפשטו בתעשיית ההיאבקות ופיתוח הגוף. אפילו דיווחו על זה בשני עיתונים, בפילדלפיה שם גורילה מונסון כתב טור בעיתון, ובסן פרנסיסקו, שם ג'ון סוונסקי דיבר על סטרואידים בספורט, ואמר שהיה שם מתאבק בשם בילי גרהאם שגרם לשוורצנגר להיראות קטן, ואמר שמת בגלל סטרואידים. החדשות היו איטיות אז, אבל כשגרהאם גילה על הכתבה, הוא אמר למונסון שהוא חי ושיתקן את זה. הוא לא תיקן, וכשחזר ל-WWF ב-1982 בגימיק קונג פו, למרות שהיה לוהט בפילדלפיה בשיאו, הקרבות מול באקלנד לא משכו קהל. לא האמינו שהוא היה המקורי, כי למרות הקול הדומה, הוא נראה אחרת, וכל המעריצים ידעו שמת כמה שנים קודם לכן. מה שגמר את השמועות היה שהופיע ב-CBS לתחרות האיש החזק בעולם השנתית. הוא נראה שונה, עם ראש קירח, 145 ק"ג, 27 מעל למשקל הרגיל שלו, בניסיון לחזק את עצמו. הוא לא היה שרירי. הוא הצליח טוב מהצפוי ואפילו ניצח פעם אחת, אבל לא התחרה במרימי המשקולות האמיתיים של אותה התקופה.​
  • הוא התאבק רוב שנות ה-80, בגלל השם שלו, ועבד בהמון טריטוריות. הוא מילא את הגארדן לעוד שלושה קרבות עם באקלנד, ואפילו באוקטובר 1987, במיין איבנט הראשון מזה חמש שנים שלו, מול בוטץ' ריד. עברה יותר משנה מאז שהאולם היה מלא, כולל שבעה מופעים שהוגאן הוביל, אז זה לא שהיה מומנטום והם היו רגילים למעלה, וזה לא שריד משך עם מישהו אחר בצפון מזרח המדינה. בעיות המותן שלו- הוא כבר עבר ניתוח מותן אחרי שחזר קודם- מנעו ממנו לעשות הרבה. הרופא שלו אמר לו לא לחזור, כי הוא יזדקק תוך שנתיים לעוד מותן. אבל הוא היה צריך את הכסף, והכסף התחיל לגדול. הרופא צדק, אבל התוצאה הייתה החלפות מותן רבות. הוא ליווה את דון מוראקו, אבל מנג'ר פייס היה מוגבל ואף אחד לא שרד שם. וגם, מוראקו התחיל להיכשל, והוא לא היה צריך עזרה בראיונות. לא היה הגיוני שמנג'ר פייס ילווה מידקארד שהצליח בעיקר בפרומואים, ולא היה חשוב. הם ניסו שיפרשן. היה מצחיק לשמוע אנשים ב-DVD מדברים על כמה היה פרשן נהדר. אמרו שבגלל הבעיות הפיזיות שלו, לא היה שום דבר שיכול היה לעשות, וזה היה נכון שהוא לא יכול היה לנסוע כי הקרסול שלו נפצע. הם לא חשו שהוא הצליח כפרשן, והוא פוטר ונכנס לדיכאון. הוא הפך לממורמר, ברור. אנשים כמו טוני גארייה, שלא הכניס כסף כמוהו, היה רוד אייג'נט. לא היו להם בעיות סמים. גרהאם ראה את זה אחרת, כי הרוד אייג'נטס לא הכניסו כמוהו ובגלל מה שהשיג, הגיעה לו עבודה אחרי שגמר את הקריירה.​
 

YossihNew

Well-known member
  • היה מובן מבחינה עסקית למה הארגון פעל ככה. לא נשאר עבורו כלום כמתאבק. סופרסטאר גרהאם שכולם העתיקו ממנו לא היה קיים אחרי 1978. השם שלו היה חשוב בניו יורק, אבל הארגון היה לאומי, ובסוף, גרהאם התקיים על שם מקהל שונה של לפני עשור. לגבי מה שקרה בשנות ה-90, טוב, אם המנצחים כתבו מחדש את ההיסטוריה, כאן זה קרה. גרהאם היה רחוק מהעין, פרט לכתבה זוכת פרסים בלוס אנג'לס על בעיות הבריאות שלו ב-1990 כשעבר עוד ניתוח, הפעם כי הקרסול שלו התנפח. ה-WWF כעסו עליו. הוא הזכיר שחלה בגלל סטרואידים, מילה אסורה אז. הוא לא דיבר על מישהו ספציפי, אבל אמר שהשתמשו המון בסטרואידים.​
  • גרהאם היה די שקט, עם כמה שיכול היה להיות, לאחר המשפט של זהוריאן. הוא עלה אחרי שההגנה אמרה שאף אחד לא חווה בעיות מהסטרואידים שזהוריאן סיפק לא חוקית. עורכי הדין ידעו שלא יכלו להוכיח שהוא לא סיפק סטרואידים למתאבקים ומרימי משקולות, אז הם אמרו שהחוק החדש שמנע מרופאים לרשום סטרואידים על משהו שאינו מחלה היה רע. הממשלה השתמשה בזהוריאן, שנתן המון למתאבקים, כתיק מבחן. אז ההגנה הייתה שהוא מטפל כרופא, ואף אחד לא סבל מהסמים שסיפק. גרהאם, וריק מרטל שחלה בכבד, היו נגד. זהוריאן, שסיפק לגרהאם סמים, הורשע ונכנס לכלא לכמה שנים, ואז היה עד במשפט כעבור שלוש שנים נגד וינס. גרהאם שיבח את הוגאן אחרי המשפט, וכששאלו אותו אם הוגאן השתמש בסטרואידים, שאלה חשובה אז, הוא אמר שהוא בחור טוב ויספר את האמת בזמן. הוגאן היה אמור להעיד במשפט, כמתאבק שקיבל מזהוריאן סטרואידים. השופט, בהתבסס על טיעוני ג'רי מקדוויט- עורך הדין האישי של הוגאן שהפך לעורך הדין של ה-WWF כי הוציא את הוגאן מזה- הרשה להוגאן לא להעיד וביטל את האשמת אספקת הסטרואידים להוגאן. התחושה הייתה שהיו כמה מתאבקים, כולל מרטל, בריאן בלייר, דן ספייבי ורודי פייפר, שיעידו כמוהו. אמרו שהוגאן ראה את זהוריאן מסיבות בריאותיות, ושזה היה פוגע בהוגאן והשופט ביטל את זה. זה היה שנוי במחלוקת. עורך הדין של זהוריאן אמר ביום האחרון למשפט שלא רק שמכר סטרואידים להוגאן, אלא גם לווינס, וזה יצר סופת יח"צ. היה עניין עצום במשפט אם הוגאן היה מעיד, אבל כשלא הגיע לשם, אפילו שהנושא היה דומה, רוב התקשורת לא התעניינה. כשעורך הדין של זהוריאן זרק את הוגאן ואת וינס לעניין, זה חזר. הוגאן הלך לארסניו הול ושיקר. הוא אמר שלא הכיר את זהוריאן, שהיה מעריץ היאבקות שפעם הצטלם איתו- הייתה תמונה של הוגאן, מקמהן וזהוריאן יחד בעיתונות. הוא אמר שהשתמש בסטרואידים שלוש פעמים ב-1983, וזה שינה את המסלול של התעשייה.​
  • אבל משהו אחר שהוגאן אמר בראיון נשכח. הול שאל את הוגאן על ברונו, שביקר אותו, ואמר שלקח סטרואידים, ומכר מרצ'נדייז וויטמינים לילדים ואמר להם להתפלל ולקחת ויטמינים כשהוא עשה סמים. הוגאן אמר שברונו הרוויח כסף מעבודה עם מכור כמו גרהאם. הכפפות ירדו. לפני, לגרהאם לא היו בעיות עם הוגאן, אבל הוא תכנן לתבוע את וינס על בעיות הבריאות. התביעה נגד וינס הוגשה, והייתה שם בעיית זמנים. גרהאם לקח סטרואידים בין 1965- או 1967 לפי זיכרונו- עד 1989 או 1990. הוא לקח אותם שנים לפני שנכנס לתחום. הוא היה בתחום שנים לפני שעבד אצל וינס האב. אבל הוא ועורכי הדין חשו שהנושא כל כך מזיק עד שווינס ישלם לו מיליונים כדי שיסתום. בדיעבד, אפשר היה לטעון שזה היה פחות יקר בטווח הארוך. עסקים אחרים במצב הזה היו משלמים לו להסתלק, אבל להאמין שווינס היה מוותר, למרות שלא היה צריך יח"צ שלילי, לא הבין את וינס. היה בלתי אפשרי שווינס לא יתמודד אלא אם חשב שיפסיד בבית משפט, וזה לא קרה כאן. מקדוויט, שהיה אז העורך דין של וינס, אמר שהיה רוצה לייצג את גרהאם נגד ספקי הסטרואידים, שגם אותם תבע, אבל השימוש של גרהאם בסטרואידים והעבודה אצל המקמהנים הראתה שלא היה לו קייס. ווינס פנה לגרהאם כשזה קרה, וגרהאם לא דיבר איתו ושלח לו הודעות דרך עורכי הדין. התחילה מלחמה. גרהאם התראיין לטלוויזיה ולרדיו על סטרואידים בהיאבקות, וסימן את הוגאן, בטענה שדיברו על סטרואידים לפני שהוגאן נכנס לתחום, ובשיאו הם עשו אותם יחד. כולם ידעו שהוגאן רצה להיות כמו גרהאם ולקח סטרואידים כמוהו. מה שהכחישו היה שגרהאם הזריק להוגאן סטרואידים כמו שטען. גרהאם סימן את הוגאן על עוד שימוש בסמים, ותקף אותו אישית, והצטער על זה. הוא כמעט הרס להוגאן את הקריירה, אבל היום הם מסתדרים. הוגאן לא אמר עליו כלום רע ב-DVD, ואמר שנתן לו השראה להתאבק. לפי הגרסה שמאמינים לה, הוא שאל אותו על סטרואידים וגרהאם עבד עליו, או שסיפר לו על זה. הוגאן, הבלונדיני והגבוה, עלה מ-104 ל-145 ק"ג בשנה, ועבד על הזרועות שלו, שגרהאם הדגיש כ"פיתונים באורך 50 ס"מ". הוגאן אמר שלו יש באורך 60 כדי להתעלות עליו.​
  • עוד נושא עלה, לגבי נערי זירה שההנהלה הגבוהה ניצלה מינית- לא הגישו אישומים, כי חלה על זה התיישנות. גרהאם טען שראה גם את זה, ודיבר על שותפו לשעבר, פאט פטרסון. הוא לא סלח לו. גרהאם שיקר, והודה בזה המון פעמים מאז. כעבור שנים הוא התנצל בפני כולם. וינס היה הראשון שסלח, וגם הוגאן. אבל עד שהיו בזירה יחד בהומקאמינג, כשגרהאם הגיע ל-WWE, פטרסון, שלימד אותו המון פסיכולוגיה הילית ב-1971, ברח ולא התקרב אליו. אבל כמו שהעדות מהמשפט ב-1994 הראתה, הטענה של גרהאם ש-90% מהרוסטר היה על סטרואידים, שווינס ומתאבקים אמרו שהייתה מגוחכת ב-1992, אומתה בידי הוגאן- הוא טען ל-75-80%, אולי יותר, ואולטימייט ווריור גם העריך 90%, תחת שבועה. במרירותו, הוא היה כמו חוזה קנסקו. וכמוהו, אפילו השקרן היה יותר כנה בנושא סטרואידים מאשר כולם. ג'ון סטאד, אחד מחבריו הטובים ביותר, אמר לו ש-90% זה נמוך. סטאד, שהיה אז מיין איבנטר, אמר בציבור שגרהאם שיקר על הסטרואידים בהיאבקות. הוא אמר שכחבר הוא לא יכול לקבל את זה שהבעיות שלו הן בגלל סטרואידים, כי אז גם הוא לא ישתמש בהן. כשגסס, ולא ידעו את זה, הוא העיד במשפט של וינס על עצמו. סטאד מת מסרטן כעבור כמה שנים, והרופא שלו אמר ב-ABC, בתוכנית "עולם הספורט", שזה היה בגלל סטרואידים. אמרו ב-DVD שגרהאם שיקר על וינס, שווינס הקורבן סלח לו, ושהם חברים. זה נכון, אבל זה מאוד פשטני. כשגרהאם גסס, והוא גסס המון פעמים, לא האשימו את וינס שהתעלם. הוא לא היה צריך לעזור, ורצה לשמור בשקט על זה שעזר לו. הוא לא לקח על זה קרדיט. מדהים שווינס לא מפרסם את זה, למרות שהוא הצליח למסגר את הסיפור כמו שרצה, ושכח פרטים שיערערו את זה שגרהאם שקרן והם סלחו לו כי הוא חלק מהעסק. וינס כמעט בכה מסוף הסיפור, ותמיד העדיף למחוק את התקופה, אבל אי אפשר לטעות בארס בקולו כשדיבר על זה שהיה קורבן תמים.​
  • אם מישהו ידבר על ה-DVD והספר של גרהאם כמניע כספי שווינס יעזור, השם של גרהאם די נשכח, כי היאבקות חיסלה את ההיסטוריה עד שהאינטרנט החזיר אותה. וינס סלח לו כשלא דיברו בכלל על הרעיון להרוויח כסף. גרהאם היה המתאבק האהוב עליו אז, והוא ידע שבלי גרהאם, לא היה הוגאן, והחיים שלו וההיאבקות היו שונים. ובסוף, גרהאם הוא בחור כריזמטי, אהוב ונלהב שמבין במוצר, הטוב והרע, גם היום. אפשר להגיע למסקנה שהיה חייב לגרהאם, אבל אחרי תחילת שנות ה-90 קשה להגיד. הכוכב והגיבור האמיתי של הסיפור הוא לא וינס, למרות שתמיד הוצג כגיבור הסולח, ולא גרהאם. זאת אשתו, שנשארה איתו ולא סטתה ממנו משיא כהונת האליפות, לניסיונות ההתאבדות שלא תוארו, הדיכאון ובעיות הבריאות. גרהאם אמר שכשנפגשו כשעבד בפלורידה, ואלרי בת ה-19 אהבה אותו, אבל הוא לא סיפר. היא חלתה בסרטן בגיל צעיר, ובילי נאלץ לתמוך בה. אפשר להבין את זה מה-DVD, אבל הם לא דיברו על כמה קרדיט מגיע לה. ה-DVD כלל את סיפור הרמאות האהוב על וינס, שווינס היה צריך בשביל הטיעון. הוא אמר שאחרי שגרהאם התאמן אצל סטו הארט בקלגרי, כמתנה, הוא שלח לו שתיים או שלוש טלוויזיות צבעוניות, אבל כעבור כמה שבועות באו רשויות כי הן נגנבו ממלונות. סטו אמר שאחרי שגרהאם התפרסם, כעבור שנים הוא שלח לו טלוויזיה אחת, ומאחורה היה כתוב שהיא רכוש הולידיי אין. לא דיברו על זה שהרשויות ניסו להשיג אותה, לא סטו שצחק על זה עשורים, ולא וינס שאמר את הגרסה של סטו ב-1991. אבל הראו שאשתו אמרה שלא הוגן שאמרו שהוא רמאי.​
  • היו בעיות זמנים, מעטות, ומובנות כי זה לפני מלא עשורים. הוצג כאילו הגיע ל-WWWF וקיבל את התואר, אבל היו לו שתי תקופות. לא דיברו על הפיודים הגדולים מה-AWA. סיפור מוזר מאוד היה האנגל האמריקני הראשון שלו בלוס אנג'לס, כשפרדי בלאסי ניצח אותו בקרב הורדת ידיים- דיברו על זה, ולא על זה עם וואהו מקדניאל שהכניס, כי גרהאם היה ירוק ובלאסי סירב לעבוד איתו ולא היה פיוד. גרהאם אמר שזה היה שוט, אבל צחק. זה היה תירוץ להראות את בלאסי ולהגיד כמה הוא היה היל גדול, אבל בלאסי היה פייס. כשדיברו על גרהאם-דאסטי בגארדן, דאסטי אמר שמילאו את האולם בקרב מוות טקסני, ושכנעו את וינס האב לעשות עוד קרב, רצועת שוורים. קרב המוות היה באוקטובר 1977 כשגרהאם היה אלוף. קרב הרצועה, מרחץ דמים של שש דקות, היה באוגוסט 1978, לאחר שהפסיד את התואר, ולא חלק מהסדרה. זה נגמר משמח, גרהאם ווינס נפגשים לראשונה מזה עשור בסאמרסלאם 2003. וינס הזמין אותו למופע, והקבלה שלו הייתה משהו שהמון ותיקים, כמו פטרסון וג'ק לנזה, התנגדו אליו. עדיין, המתאבקים הפעילים, בעיקר אלו שגדלו בצפון מזרח המדינה, התנהגו כאילו לו ת'אז הגיע למופע של ה-NWA וכולם התעלו על עצמם בתקווה שיגיד שהם יכולים להתאבק. טריפל אייץ', שביקש לצרף את גרהאם להיכל התהילה ב-2004, אמר שכמה אנשים איימו להבריז מהטקס כי גרהאם נכנס.​
 

YossihNew

Well-known member
פרסי האובזרבר לשנת 2005- 16 בינואר, 2006:
  • אז תוצאות טקס פרסי האובזרבר לשנת 2005, השנה ה-26 של הפרסים. מדובר בפרסים הכי חשובים בתחום באופן עולמי, ודייב מוכן שהקוראים יגיבו על זה. פרסים בקטגוריה א' מוכרעים לפי מקום ראשון עם חמש נקודות, מקום שני עם שלוש נקודות ומקום שלישי עם שתי נקודות. פרסים בקטגוריה ב' מוכרעים לפי קולות. פרס מתאבק השנה על שם לו ת'אז/ריק פלייר מוענק לקנטה קובאשי בפער, זו השנה השלישית ברציפות. הוא כבר נכנס להיכל התהילה עם 98% מהקולות בהתמודדות הראשונה, ובגיל 38 הוא הוסיף למורשת הזאת את זה שהוא אחד מהמתאבקים הגדולים בהיסטוריה. קובאשי זכה גם ב-1996, והוא שני רק לפלייר בזכיות. בשנה בה השוט והלוצ'ה שלטו, הוא היה הכי מועיל ל-NOAH, שהצליחה בתקופה בה ההיאבקות הידרדרה ביפן. הוא הוביל את המופע המכניס ביותר השנה, והיו לו קרבות ביפן, בארה"ב ובאירופה שקיבלו קולות לפרס קרב השנה. אף לוצ'דור לא זכה, ובלי מועמד אמריקני חזק, מיסטיקו ופארו אגוואיו הגיעו למקומות שלישי ורביעי רחוקים, ואולי זה בלתי אפשרי שלוצ'דור ינצח. וגם לוחם שוט- קיד יאמאמוטו הגיע למקום שישי בלי מועמדים אמריקנים. הוא הפסיד בקרב גדול, ואף לוחם שוט, גם מוצלח, לא יצליח אחרי שהפסיד בקרב כזה. הוא ניצח ניצחון גדול אחרי ההצבעה, אז זה לא עבד. המוות של אדי גאררו היה הסיפור החדשותי של השנה, אז הגיוני שהגיע למקום חמישי. אם הפציעות שלו לא היו מונעות ממנו להתאבק ברמה של השנים הקודמות, בגלל שהשתפר מחוץ לזירה, הוא היה עוקף את סמואה ג'ו במקום השני. ג'ו היה עם קרבות נהדרים ויכול היה להוביל את TNA אם היא הייתה ארגון מוביל, אבל זאת שאלה ל-2007 במקרה הטוב. זה לא יקרה עכשיו. ג'ו כן זכה בפרס המתאבק המדהים, אבל כמתאבק אינדיז, הוא לא ממש מוכר בארה"ב, והגיע למקום שני בשנה עם מועמדים חזקים, כך שיש נטייה אמריקנית חזקה. פיודור ימליאננקו ניצח את היריבים הגדולים שלו בקרבות אצטדיון מלאים. הוא לא ממש מושך קהל, אבל ידוע ביפן. לגמור מאחורי צ'אק לידל, סאטושי קוג'ימה, AJ סטיילס ובאטיסטה, אפילו ג'ו, מטורף.​
  • בפרס המתאבק המדהים זה הפוך- ג'ו ניצח את קובאשי בפער. היו לו קרבות מדהימים ב-ROH וב-TNA. הוא זוכה ראוי מאוד. בגיל 26, הוא המתאבק הצעיר ביותר שזכה בזה מזה עשור, ובשנה שעברה היה מקום חמישי. קובאשי שנה שנייה ברציפות מקום שני. ל-AJ סטיילס היו חולשות, אבל הוא נתן תשעה קרבות טובים ב-11 אירועים, כולל שניים מהקרבות הטובים של השנה. קנטה ודניאלסון בני ה-24 ישלטו ברשימה הזאת בעתיד. בפרס מושך הקהל, קובאשי ניצח את מיסטיקו. למרות שהוא בעשירייה הפותחת, יש בעיה עם זה. קובאשי היה חלק ממיין איבנט כפול במופע בטוקיו דום שהיה המופע החי המוביל השנה. מיסטיקו הצליח כל ליל שישי בארינה מקסיקו כחלק מפריחת הלוצ'ה. אגוואיו ג'וניור גם היה ענק, ומאסאטו וקיד יאמאמוטו, במשקל 69 ו-63 ק"ג, שינו את התפיסה למשיכת כסף. עם רייטינג של 31.6% לקרב שלהם בערב השנה החדשה, הם היו צריכים להוביל ביפן. מאסאטו משך יותר, כולם קנו כרטיסים כדי לראות אותו. יאמאמוטו קיבל פוש מעל בוב סאפ, והירוז, ארגון שלא היה קיים לפני שנה, ניצח את PRIDE ברייטינג השנה. עם רייטינג גבוה לקרבות ביפן, ואחת מהשנים הכי גדולות במקסיקו, ארה"ב, בשנת מיתון, לא ממש הייתה חזקה, אבל סינה, באטיסטה, טריפל אייץ' ואדי היו חזקים. אל היחו דל סאנטו אפילו לא קיבל קולות של כבוד, הזוי, בעיקר כי משך הכי הרבה באינדיז, ואפילו מילא את האודיטוריום האולימפי.​
  • בפיוד השנה- טריפל אייץ'-באטיסטה ניצח בפער קטן את ריי מיסטריו-אדי. הם היו מרכיב חשוב בשני המופעים סוג ב' המוצלחים של השנה- ניו ייר'ס רבולושן עם האלימיניישן צ'יימבר, וההאל אין א סאל בוונג'נס. בין לבין הייתה רסלמניה, שמשכה בגלל השם, ועדיין הייתה האירוע המכניס בהיסטוריה. ההאל אין א סאל היה חזק, והקרבות האחרים לא היו ברמת פיוד השנה, אבל זאת בחירה טובה. אדי-ריי הביא רייטינג ומה שאדי עשה מחוץ לזירה היה מהמיטב שעשה בתחום. בתוך הזירה זה די אכזב. מייקלס-אנגל לא היה מדהים בנושא האנגלים, אבל הם נתנו שניים מהקרבות הכי חזקים השנה ב-WWE. סטיילס-דניאלס וסטיילס-דניאלס-ג'ו נפגעו כי הקולות התחלקו ביניהם. לא ידוע אם הם השפיעו על העסקים, אבל בתוך הזירה היו מהקרבות הטובים ביותר בארגון מרכזי מזה שנים. הוגאן-מייקלס היה עם פרומואים נהדרים של שון אבל רק קרב אחד, שהצליח בזירה ומשך. השאלה היא אם מצביעים לפיוד של קרב אחד. קובאשי-סאסאקי כלל רק שני קרבות, קרב יחידים וזוגות, שהיו מועמדים חזקים לקרב השנה והצליחו. הפיודים הכי מרתקים, ומציאותיים, היו הארדי-אדג' וקושק-לאבן. הארדי-אדג', אם לא היה מקבל בוקינג שביטל אתה היט, יכול היה להיות לא רק הכי טוב השנה, אלא פיוד ארוך טווח וקלאסי. הוא חוסל מהרגע שהגיע, כי מאט חזר בגלל וינס ואכזב בפרומו, ואז חוסל בקרב הראשון. מאט הראה שלא משנה כמה חרבנו עליו הוא יצא אובר, אבל הפיוד לא הגיע ל-10% מהפוטנציאל. היה להם קרב כלוב נהדר, אבל חוץ מזה, מאט קיבל בוקינג בו לא יצא אובר והארגון לא יכול היה לחכות לחסל אותו בקרב המפסיד עוזב את העיר, שהיה אנטי קליימקס שנזרק לתוכנית באופן בלתי חשוב. לאבן-קושק שם את אולטימייט פייטר על המפה. הבנייה לקרב שלהם הייתה התוכנית הכי טובה שבנתה לקרב מזה שנים. הקרב לא הצליח. קרב חוזר היה מצליח, אבל UFC העבירו את קושק ל-77 ק"ג ולא ניסו לחזור על זה. בשני המקרים, היה פוטנציאל עסקי ענק, והארגונים חיסלו את זה, אחד כי זה לא היה פיוד שלהם, והם רצו להעניש בחור שגרם להם להיראות רע באינטרנט, והשני כי זה היה בארגון ללא ניסיון בלהמשיך פיודים מוכנים.​
  • בצמד השנה כריס האריס וג'יימס סטורם ניצחו בפער. קנטה ונאומיצ'י מרופוג'י היו עם הסיכוי להיות הראשונים שיזכו שלוש שנים רצופות- המידנייט אקספרס זכו שלוש שנים ברצף אבל היו צמדים שונים- אבל הם נפרדו באמצע השנה והלכו לכיוון אחר. וזה הסיפור של פרס צמד השנה בשנים האחרונות. בכל מקרה, הצמדים נפרדים לפני שיצברו ותק שהפך את הצמדים של שנות ה-70 ושנות ה-80 לאגדיים. אבל האריס וסטורם הצליחו בתחילת השנה וזה חיזק אותם. הם הצליחו לאחר שגמרו במקום השני הרחוק בשנה שעברה וחמישי ב-2003. מה שמצחיק זה ששנתיים רוצים להפריד ביניהם, וזה היה קורה אלמלא בוב ריידר, שחסר כוח עכשיו ופעם היה לו, לא היה שומר עליהם יחד. כהילים, הם הצליחו לפתח את הדמויות שלהם טוב מאי פעם. אולטימו גאררו וריי בוקאנרו, שעבדו בשלשות, נשארו גבוה אבל לא יכלו לזכות. MNM היו מהחדשים המרעננים של השנה, אבל הם היו חזקים יותר ב-OVW, וזה לא צריך להיות ככה. בפרס המשתפר- רודריק סטרונג ניצח את באטיסטה. באטיסטה מקום שני זו שנה שנייה ברצף, ואם השתפר כל כך בשנתיים רצופות, הוא היה עובד כמו כריס בנואה. סטרונג הצליח ויקבל יותר פוש בשנה הבאה. קאטסוהיקו נאקאג'ימה וגו שיוזאקי הם העתיד של ההיאבקות היפנית אם ישרדו ברמה גבוהה. נאקאג'ימה, בגיל 17, הצליח שנתיים רצופות, והוא אולי יהיה בנואה. JBL וג'וני נייטרו חזרו. נייטרו השתפר מנוראי לכריזמטי ומכובד בזירה. לא בטוח איפה JBL השתפר השנה, הקרבות הגדולים שלו בדרך כלל לא הצליחו, והראיונות שלו היו נהדרים, אבל זה על הזירה ולא הראיונות, והוא היה נהדר בשנה שעברה.​
  • בפרס המתראיין, אדי גאררו ניצח בפער. זה ללא ספק בגלל הפיוד עם ריי. שון מייקלס לא צריך להיות מקום שישי במבט ראשון, אבל הוא הצליח ממש טוב מול הוגאן. פלייר מקום שביעי בגלל מה שיכול היה וצריך היה להיות, אבל הוא הושתק מסיבות שאף אחד לא הבין בפרומואים הגדולים השנה, אז זה לפי מוניטין ומה שחשבו שיהיה, ולא מה שהיה. מיק פולי לא היה במצבים טובים, אבל מה שעשה ב-ROH צריך לשים אותו בעשירייה. אי אפשר להגיד על אוגוואיו ג'וניור במקום עשירי, אבל רוב הקולות שלו הגיעו מאנשים ששמו אותו במקום הראשון, אז הוא בטח די טוב על המיקרופון. התגובות אליו לא מראות את זה. אדי גם ניצח את סינה בפער בפרס הכריזמטי, שנה שנייה ברצף. מעניין. לסינה מגיע להיות גבוה, וקובאשי במקום השלישי, הוגאן בשמיני ואגוואיו ברביעי זה נכון. כריסטיאן טוב בראיונות, אבל מקום שישי זה מוגזם. הוא בחור טוב במה שהוא עושה, אבל חסרה לו כריזמה שתהפוך אותו לכוכב. אפילו ב-TNA ללא רסן, הפרומואים מצחיקים ומבדרים ומחבבים אותו, אבל הוא לא יוצא עם כריזמה כמו אדי, הוגאן ופלייר. אם כן, הוא צריך להיות האלוף שלהם, ולא ברשימה של אנשים ששוקלים אותם כי אין מועמד חזק. בריאן דניאלסון ניצח בפער קטן את כריס בנואה בפרס הטכני. כמעט כמו בשנה שעברה, אבל במירוץ צמוד, דניאלסון ניצח. בנואה ניצח אותו בשנה שעברה, ותמיד אנגל היה במקום השלישי. ג'יימי נובל מקום רביעי על מה שעשה ב-ROH. קובאשי, לא מתאבק טכני נהדר, כי הוא עם יותר מהלכים גדולים, מקום חמישי. ב-12 השנים האחרונות, רק ב-1998, כשבנואה הגיע למקום רביעי, הוא לא היה באחד משני המקומות הראשונים.​
1755723805420.png
 

YossihNew

Well-known member
  • בפרס הברולר על שם ברוזר ברודי, סמואה ג'ו ניצח בפער ענק. כמו בפרס הטכני, הפכו את השנה שעברה, כשהפעם ג'ו ניצח את בנואה. היה ברור שג'ו יזכה, ועם הסגנון שלו, שונה מהזוכים הקודמים, זאת התחלה של מורשת. AJ סטיילס ניצח בקושי את מיסטיקו בפרס המעופף. שלוש שנים רצופות של ריי מיסטריו נגמרו במירוץ צמוד. סטיילס זכה כי הוא נראה כאילו הוא מעופף, ומיסטיקו עף והיריבים שלו מכסים על הספוטים. זה הבדל בסגנון. ג'ק אוונס מטורף, אבל במקום שלישי ולא ברמה של השניים האחרים. ג'ף ג'ארט ניצח בפער בפרס האוברייטד. אחרי שלוש שנות טריפל אייץ' רצופות, כי הפסיד את התואר ברסלמניה והתרחק מהתואר לשנה. זה הוביל לניצחון של ג'ארט. כפי שאמרנו כבר- ג'ארט יודע יותר מכולם, אבל הוא חלש כי הוא ג'ארט והוא לא מבין את המשמעות. והארגון שלו גם לא. הוא צריך לקבל פוש, אבל לא הכי הרבה, אבל זה תקליט שבור. שלטון בנג'מין זכה בפרס האנדרייטד. חוץ מ-CM פאנק (מקום שביעי) שמקבל פוש ב-OVW, יש טיעונים. כריסטיאן במקום השני ומאט הארדי ברביעי היו יותר אובר עם הקהל מחוץ לארגון. כרגע כריסטיאן לא אנדרייטד כי הוא מקבל פוש נכון. הזוי כמה הארדי נקבר והקהל מת עליו. הוא נדפק כשניצח אפילו את ריי מיסטריו בסקר לצוות סמאקדאון בטאבו טיוזדיי. זה הוביל לזה שהוא נוצח בידי אלו שהיו מעליו, אבל קיבלו פחות קולות. לפול לונדון במקום השלישי יש יכולת, אבל בניגוד אליהם לא יצא אובר אצל הקהל. יש לו קרבות טובים. עם בנג'מין זה ברור- הוא הפסיד למאט סטרייקר, בחור שאפילו לא מככב בטריטוריה ההתפתחותית.​
  • בארגון השנה, NOAH ניצחה את CMLL, שנה שנייה ברציפות, אבל CMLL קיבלו יותר קולות למקום הראשון. NOAH טובה יותר, ו-CMLL יותר מרכזית ועם יותר כוכבים. UFC עלתה, ואפילו עם השיפורים בחשיפה שלה, לא ניצלה הכל. נהדר ששודרה אחרי RAW, והיא איבדה את הקהל אחרי ש-RAW עזבה. הם הצליחו כי שני האירועים הנצפים שלהם, הגמרים של אולטימייט פייטר, היו נהדרים. אבל היו גם מופעים רעים. TNA הצליחה יותר מ-UFC בטלוויזיה השנה, אבל UFC הצליחה בקופות ו-TNA לא. אחרי שלוש שנים רצופות ובמרחק קטן מהמקום הראשון בשנה שעברה, PRIDE מקום חמישי. בניגוד לארגון אחר, ROH חסרת מופעים רעים ועם המון נהדרים. אבל כאינדיז, זה לא מביא כוכבים או שידור. בשנה שעברה התמודדו על המקום הראשון והשנה מקום רביעי. בתוכנית השבועית, אולטימייט פייר ניצח. השנה לא היה מנצח ברור, אבל הם ניצחו יפה. העונה הראשונה הייתה טובה וערכה יותר אנגלים ממה שההיאבקות עשתה. העונה השנייה הייתה פחות טובה והשתפרה לקראת הסוף. RAW ירדה ממקום ראשון לשישי, ו-OVW, גם עם פול היימן, ירדה ממקום שלישי לחמישי. אימפקט עלתה מ-28 קולות ל-160 קולות למקום הראשון השנה, במקום השלישי. קובאשי-ג'ו נבחר לקרב השנה. קובאשי עקף את מיטסוהארו מיסאווה עם שש זכיות. הוא היה המוביל בארה"ב, ביפן עם הקרב מול קאנסוקה סאסאקי ביולי, ובאירופה עם גו שיוזאקי מול ג'ון אקיאמה ודאג ויליאמס מנובמבר. קובאשי-ג'ו היה קרב נהדר, והיחיד שבאמת מינף ארגון. ה-DVD של ROH ממש נמכרו, וה-DVD שבר שיאים, והמון קלטות נמכרו עבורם. אנגל-מייקלס היה נהדר בבמה הנכונה אבל לא עזר לארגון וגם אף קרב אחר. עם שלושה קרבות בחמישייה הפותחת, כולל הקרב עם שיוזאקי מול סאסאקי ונאקאג'ימה מנובמבר, הוא כמו פלייר 1989, ומה שמנע ממנו כל כך הרבה זכיות היה שהפסיד את תואר GHC אז לא היו לו מלא קרבות חשובים. הקרב הכי פחות זכור היה קנטה ומרופוג'י-איקוטו הידאקה ומינורו פוג'יטה, בגמר גביע. לא קרב השנה, אבל הקרב הכי מדהים של השנה. לכריסטופר דניאלס יש שלושה קרבות בעשירייה. השנה היו מלא קרבות טובים, כי היו קרבות שהיו יכולים להיות בחמישייה ולא השיגו קולות. טירון השנה הוא שינגו טאקאגי, לא היו מועמדים גדולים. צ'וי הונג מן ובובי לאשלי עם פוטנציאל להיות כוכבים כי הם פריקים, ושניהם היו אתלטים בספורט אחר. צ'וי הסתגל מהר ושיפר את K-1 בדרום קוריאה, ומשך קהל. לאשלי לא הסתגל, ועלה מהר מדי ולא ידוע לגביו בטווח הארוך. טאקאגי הרשים המון אנשים. האמריקנים המובילים- כריסטי האמי במקום שלישי ודניאל פיודר במקום רביעי- פוטרו כבר. יותר מרשים שלא היו להם אימונים והם השתפרו, ונזרקו. אם גו שיוזאקי היה מתחיל את הקריירה חודשיים אחר כך, הוא היה מנצח. לא היו הרבה כאן.​
  • אריק בישוף זכה בפרס הלא מתאבק. מעניין כי הוא לא דמות. ג'ים מיטשל הכי טוב מהמנג'רים האולד סקול. הנסיך נענע הצליח להפוך למועמד אמיתי. ג'ים קורנט ופול היימן יכלו לנצח אם היו קבועים יותר השנה. מה היימן עשה חוץ מהבנייה ל-ECW? דומיניק היה צריך להגיע לעשירייה הראשונה ולא למקום 11, אבל התחרות הייתה קשה מתמיד. מייק טניי זכה בפרס הפרשן. הוא זכה שנה רביעית ברציפות, כמו לאנס ראסל וג'ים רוס. בשנה שעברה התחרה עם רוס. הם השיגו די אותו מספר קולות. רוס ובאס רוטן לא יהיו בשנה הבאה, וג'ואי סטיילס לא עצמו, אז בשנה הבאה יהיה חלש. טאז השתפר השנה, אבל ירד. ג'ו רוגן הוא בכת, אבל זה מצחיק כי לך תדע מה יגיד. אבל כשמייק גולדברג פספס מופעים עבור ספורט, הוא סחב את המופעים וניתח. אולי בשנה הבאה יהיה מנצח סוחף, אבל לכו תדעו מי יהיה במקום השני. קואץ' זכה בקלות בפרס הפרשן הגרוע, יותר קולות מקום ראשון מכל אחד אי פעם- 506. והוא לא יאבד את התפקיד. פרשנות היא עבודה שבה בטוח להגיע לא מוכן, כי לא תאיים על אף אחד. NOAH בטוקיו דום ביולי זכתה בפרס האירוע הטוב. שנה שנייה ברציפות, והפעם זה היה קשה כי וואן נייט סטנד היה זוכה ברוב הזמן. שם לא היו קרבות טובים, אבל מייק אוסום ומאסאטו טאנאקה החזירו את ימי התהילה. אבל מעטים ישכחו את זה. ב-NOAH התחילו לאט, ואז היה קנטה זוכה בתואר הג'וניורים מיושינובו קאנאמארו עם 4.5 כוכבים, מינורו סוזוקי ונאומיצ'י מרופוג'י-ג'ון אקיאמה ומאקוטו האשי עם 4.25 כוכבים, טאקאשי ריקיו-הירושי טאנאהאשי עם 3.25 כוכבים, ג'נצ'ירו טנריו-יושינארו אוגאווה עם 2 כוכבים, קובאשי-סאסאקי עם 4.75 כוכבים כקרב השנה היפני, ומיסאווה-טושיאקי קאוואדה עם 3.5 כוכבים. רסלמניה חזקה תמיד תטען. מה שמפתיע היה PRIDE. הם שודרו לקהל מוגבל, ורק כעבור כמה חודשים בכבלים. זה היה מופע נהדר, ואולטימייט פייטר 2 ממש הצליח. ROH ו-TNA, עם מופעים טובים, לא הצליחו עם התחרות השנתית.​
  • גרייט אמריקן באש נבחר בקלות לאירוע הגרוע. הקנדיין דיסטרוייר נבחר למהלך השנה בפער. המהלך המגעיל הוא אנגל הטרוריסטים בפער של 14 קולות מניצול המוות של אדי. סמאקדאון נבחרה בפער לתוכנית הגרועה. טדי לונג-בישוף נבחר בפער לקרב הגרוע. מקמהנים-רוס זכה בקלות בפיוד הגרוע. ניו ג'פאן ניצחו את WWE בפער קטן בפרס הארגון הגרוע. גייב ספולסקי נבחר בפער לבוקר הטוב. דיינה ווייט נבחר בפער לפרומוטר השנה. הגימיק הכי טוב הוא מר קנדי, בפער של 10 קולות מ… בוגימן. ג'יליאן הול נבחרה לגימיק הגרוע, בפער של 40 קולות מ… בוגימן. המוות של WCW זכה בפרס הספר הטוב בפער קטן מהספר של טרי פאנק. וה-DVD על ECW זכה בפער בפרס ה-DVD. היו כמה קולות ל-DVD של ברט, והוא עמד לנצח, למרות שכנראה היה גומר במקום השני, אבל רק בשנה הבאה יהיה אפשר להצביע לו.​
 

YossihNew

Well-known member
ניצול המוות של אדי- 20 בפברואר, 2006:
  • אחד מהאנגלים הכי מוזרים וחסרי טעם בתולדות ההיאבקות המודרנית לקח עוד תפנית השבוע כי ויקי גאררו ובנותיה אמורות להיות בצד הזירה כמשתתפות באנגל כשרנדי אורטון ינצח את ריי מיסטריו בנו וויי אאוט ויקבל את קרב האליפות ברסלמניה מול קורט אנגל. האנגל גרם להמון תחושות, מאדישות, עצב עד זעם מצד אנשים. הרגשות מהחברים והמשפחה לא חזקים כמו אצל משפחת הארט אחרי שאואן מת ב-1999, אבל הדמיון בקטן כן נמצא שם מכמה סיבות. מיק פולי כתב באתר של הארגון כתבה וביקר את הכיוון של ניצול המוות של אדי גאררו בסמאקדאון. הוא אמר שמתאבקים פנו אליו ואמרו שמכיוון שיש לו השפעה מסוימת בארגון, הוא צריך להגיד את זה בציבור ולהביע את רגשותיהם. הוא אמר שהוא תהה אם לא היה עדיף לדבר עם וינס מקמהן ולא לכתוב לציבור, אבל הוא כתב. הוא אמר שחיבב את אדי, אבל לא הכיר אותו טוב מספיק כדי להגיד בביטחון שאדי היה רוצה שאנגל כזה יקרה.​
  • זאת נקודה מעניינת. אי אפשר לענות על זה, אבל אדי היה באותו המצב עם ארט באר ב-1994, ואמר ספציפית שהוא לא חושב שהארגון צריך לעשות משהו שיראה כאילו מנסים להרוויח כסף ממותו. לא רק זה, אלא ש-11 שנים לאחר מותו, כשאנטוניו פנה רצה להקים קבוצה חדשה ב-AAA בשם לוס גרינגוס לוקוס, אדי היה נגד זה, כי אפילו עשור אחרי, זה יהיה על שם שבאר המציא. באותו הזמן, כשהיה אלוף ב-2004, הוא הביא את אמו ומשפחתו לאנגל עם JBL בו אמו הזקנה זייפה התקף לב מול נכדיה הצעירים והלחוצים ועוד בני משפחה, כדי להוציא אובר את JBL כהיל חזק. אנשי ה-WWE קראו לזה באותו הלילה אנגל של מיליון דולר. באותו הזמן, הייתה תגובה שלילית מאוד בתקשורת באל פאסו, כי זה קרה בהאוס שואו שם, אבל שכחו מזה מהר. בניגוד לרוב האנגלים של ה-WWE, כמו התקף הלב המזויף של מאמא בנג'מין או המוות של אל וילסון שהיו קומיים, זה היה אנגל רציני. תגובת המשפחה, שלא התאבקה, גרמה לפרסום העניין בעיר, וגם במדינה כששידרו את זה אחרי כמה ימים. בסוף, זה לא היה אנגל של מיליון דולר כי אדי-JBL לא הצליח בהאוס שואוז או באירועים. הוא גם הביא את משפחתו, כמו ריי מיסטריו, לאנגל של דומיניק ב-2005. האנגל היה שנוי במחלוקת, אבל הצליח נהדר ברייטינג, ולראשונה ריי הוכיח את עצמו על המיקרופון וככוכב מוביל במקום כוכב משני מלהיב. זה גם ביסס מחדש את אדי- הוא התבסס כמתאבק הכי טוב מחוץ לזירה בעסק, כשהגוף שלו, בעיקר הגב שלו, קרס והוא לא יכול היה להתאבק כל לילה כמו שהיה ברוב הקריירה שלו. פולי אמר שהוא לא יודע, אבל הוא מאמין שמה שאדי היה רוצה שונה ממה שהארגון עשה. הוא אמר שהוא לא מאמין שוויקי העריכה את ההכרזה שאדי בגיהנום. היא איבדה את בעלה. להתאבל עליו קשה מספיק. פולי אמר שאורטון מוכשר מספיק ולא צריך את זה. הוא אמר שהוא לא נגד שימוש בזיכרונו של אדי, אבל האנגל לא מכבד את המורשת שלו אלא מנצל את מותו. הוא מקווה שהוא יגמר, ומוטב מוקדם. כי בניצול מותו, הם עושים את מה שהיה בלתי אפשרי: מוזילים את חייו. אחרים בארגון חושבים ככה בבירור, אבל אין להם יכולת להגיד את זה. אם מישהו מחוץ לארגון היה אומר את זה, המילים שלהם היו נפסלות, והארגון כנראה היה ממשיך בכיוון כי הם היו חושבים שהם נגד המבקרים שלהם, ואז היו מפספסים את זה שמוות של אדם לא צריך להיות חלק ממשחק פוליטי. השימוש בוויקי גאררו לפחות חלקית, אם לא בעיקר, נועד לזה. לעזאזל עם המבקרים, אשתו בסדר עם האנגל. ההשתתפות שלה מוכיחה. אפילו חבריו הטובים ששנאו את האנגל אומרים שעם כמה שהם מאמינים שאדי לא היה מחבב את זה- וקונאן, שיחד עם אנטוניו פנה היה זה ששוחח איתו לאחר המוות של באר, אמר שהוא בטוח בזה- ויקי הכירה אותו טוב מהם. חברים אחרים כעסו יותר, וחשו שהיא חייל שווינס מנצל בגלל שווינס מפרנס את המשפחה שלה, היא לא יכולה להגיד לא. אחרים אומרים שאפילו אם לא הייתה מחבבת את זה, וינס הוא לא מישהו שקל להגיד לו לא. אלא אם היא צופה אדוקה של סמאקדאון ויש לה קשרים עמוקים להיאבקות, עבורה, להתמודד עם מה שעברה זה אמיתי, ומה שמזויף הוא משהו שהיא אפילו לא רואה. אולי היא רצתה את האנגל כי אמרו שחבר של אדי, ריי, יהפוך לכוכב גדול יותר מזה. וברור שגם אם יפסיד בקרב, יעשו את זה בצורה שתביא אמפתיה לדמות שלו, ואדי היה עושה הכל כדי לקדם את החברים שלו.​
  • מה שהלך לאיבוד בכל זה, ובדיעבד זה גדול יותר ממה שזה היה אז, שבהתחשב בכל מה שעשו, זה אומר הרבה שווינס מנע מהמתאבקים להשתתף במופע התרמה למשפחת גאררו בטיחואנה שבוטל. כן, הארגון משלם לוויקי את השכר המובטח של אדי, וכסף על הספר, החולצה ומכירות ה-DVD שעלו לאחר מותו. זה לא בטוח, אבל כשבריאן פילמן מת, הארגון שילם לאשתו את השכר המובטח שלושה חודשים אחרי מותו, הרשה ושילם לכמה מתאבקים על עבודה במופע ההתרמה למשפחת פילמן באינדיז במשך שנים, והוציא מגזין מיוחד לפילמן, ולפעמים וינס שילם לה כסף. ההכנסה ממרצ'נדייז תמיד הולכת למשפחה אז זה לא נדיבות. אבל מעט עסקים היו משלמים למשפחה חוזה של עובד שנפטר חודשים אחרי מותו. כמובן שיש מקרים שזה בשביל להימנע מתביעות על מוות כמו זאת שאלמנתו של אואן הארט הגישה והם הגיעו להסכם, למרות שברור שזה מקרה שונה מהשאר. וינס אולי מרגיש טוב אם הוא עושה יותר מאנשי עסקים אחרים, ויש לו זכות להשתמש בשם עליו הוא משלם בכל דרך אפשרית. נשמע מוזר, אבל הארגון אמר את זה בעבר. לפני המון שנים, ריק רוד קרע את השריר התלת ראשי שלו כשהיו לו קרבות במשך חודשים מול אולטימייט ווריור במיין איבנט. למרות שכולם ידעו טוב מאוד שלא יגיע לאף קרב, הארגון המשיך לפרסם אותו. כשנשאלו לגבי זה, ככה הרגישו, שמכיוון שרוד עם חוזה, יש להם זכות לפרסם אותו, למרות שהם יודעים טוב מאוד שלא יהיה שם. הטיעון הזה הלך לכיוון השני, רוד רצה את הכסף על זה כי השם שלו מכר כרטיסים למיין איבנטים. אז חשו שבגלל שלא עבד במופע, לא הגיע לו תשלום עליו. רוד פרש בגלל זה. ההבדל במצב בניגוד לעשרות מקרי המוות האחרים בתחום, הוא שמסיבה מסוימת, אף מוות לא פגע במעריצי ההיאבקות קשה כמו זה. דייוויד ואן אריק ב-1984 פגע ברמה אזורית בצפון טקסס, אבל כאן הרגש היה עולמי. בכל מופע, הקהל צעק את שמו, ועד היום. בהתחלה זה היה ספונטני ומהלב, וחלק מזה היה נשאר בין אם הארגון היה ממשיך או לא. חלק מזה היה בבירור תגובה פבלובית של מעריצי היאבקות שעשו מה שאומנו לעשות, כחלק מהענף. איך שזה קרה מציג גם את הכוח והפחד שווינס מקמהן מראה בארגון. אם מישהו, חוץ מווינס וסטפני, היה תומך באנגל, הם די שקטים. ועדיין, מכל מקור, אף אחד לא פנה לווינס ישירות ואמר את זה. מישהו אמר שדאסטי רודס כן, אבל אחרים פסלו את זה ואמרו שאם כן, הוא היחיד. פולי, שיש לו שליטה יצירתית בחוזה, ולכן הוא די חסין מהשלכות, הכי קרוב, כי הוא לא רק אמר לווינס מה הוא חושב, אלא פרסם את זה בציבור, בטור באתר. עד שזה עלה, לא היה סיכוי לארגון להוריד את זה בלי לגרום לתגובה לא נעימה. ומעניין אם וינס לא אוהב את המחלוקת בכל מקרה.​
  • עוד מתאבקים, ביניהם צ'אבו גאררו, ריי מיסטריו, כריס בנואה ודין מלנקו, הארבעה הכי קרובים לאדי בארגון, התלוננו לכותבים בשבועות האחרונים. כמה חברים קרובים אחרים בתוך ומחוץ לארגון התלוננן מהספיישל של סמאקדאון. לחלקם לא הייתה בעיה עד שאמרו שאדי בגיהנום. כמובן שהכותבים הבינו את תלונותיהם. מתאבקים אמרו באורלנדו, שכשרנדי אורטון אמר את זה שאדי בגיהנום, כולם שתקו, התגובה של צ'אבו הייתה שקטה אבל חזקה, ואפילו כששאלו אותו מעריצים בדרכים, הוא אמר שהוא לא שמח מהאנגל. וכשהאנגל המקורי צולם בסוף נובמבר, צ'אבו הובא במהירות לבייט דיס ולהגיד שהוא אישר את זה ורמז שאדי היה תומך בזה. עשו את זה מאותה הסיבה, להראות לעולם שאם המשפחה בסדר עם זה, מי המעריצים שיתלוננו. יש מתאבקים שביקרו את רנדי אורטון, שהגן על זה ואמר שכולם יודעים שזאת שורה שכתבו לו להגיד, ושהוא מאמין שכל מי שמקשיב צריך לשנוא את הארגון כי אין מצב שמישהו מאמין שהתכוון לזה. חבר אחד של שניהם אמר שזה פגע בשניהם.​
1756760594384.png
 

YossihNew

Well-known member
  • המון חושבים שהבעיה היא שאורטון מנצח, ואם ישנו את זה, וריי ינצח ויקבל את התואר ברסלמניה, הכל יהיה בסדר. לאחרים פחות אכפת מי מנצח בקרב היאבקות. תמיד אפשר שווינס ישנה את דעתו, עד הרגע האחרון, אבל לא נראה ככה. המון יח"צ לרסלמניה נקבע מראש, והם מכוונים לאנגל-אורטון. אפילו כשאומרים לאנשים קרובים למצב שווינס ישנה את דעתו, אומרים שזה אפשרי אבל לא סביר מאוד. לא משנה מי מנצח בקרב. ריי זוכה בתואר ברסלמניה השנה היה סטוריליין יפה שנהרס מאוד. וזה עדיין יעבוד. לא הגיוני שהוא לא יזכה בתואר מתישהו, אבל גם אם כן זה לא מצדיק. ב-1991, ה-WWF ניצלו את מלחמת המפרץ, באנגל שנכשל פיננסית מאוד- הם העבירו את רסלמניה מאצטדיון של 100,000 מושבים לאולם של 16,000 בגלל חוסר במכירות כרטיסים, ורייטינג גרוע והיח"צ השלילי בגלל ניצול המלחמה הוביל לביטול סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט ב-NBC- ה-WWF טענו להגנתם שבסוף, הטוב מנצח את הרע, אז זה בסדר. באותו הזמן זאת הייתה הגנה שלא עבדה. אם הלכת למאה אנשים שלא מעריצים והסברת להם מה הארגון עושה, תשעים היו שונאים היאבקות עוד יותר ממה ששנאו. אבל היום מעט מבחוץ מסתכלים. אחרי 15 שנה, החברה שונה לגמרי. התגובה השלילית בקרב המעריצים לא תשפיע כלכלית. אם היום הקהל היה מפסיק לצפות בגלל טעם רע, זה היה קורה מזמן. זה כבר לא ספורט מזויף שפועל בגלל מי שהציבור הכללי מאמין שהם דוחים ונלקח ברצינות. זאת אופרת סבון שבועית שלא נלקחת, ולא צריכה להילקח ברצינות. ההשלכות הכלכליות, טובות ורעות, קטנות ובלתי מורגשות. סמאקדאון לא ירדה או עלתה מאז סוף נובמבר, ו-RAW עלתה בגדול. אפשר להגיד שריי מעלה את הרייטינג, אבל הוא היה כזה מאז הקיץ. לאחרונה הקרבות ולא הפרומואים- בניגוד לקיץ- העלו קהל. אפשר לטעון שזה שלילי כי סמאקדאון לא צמחה כמו RAW, אבל יש כל כך הרבה גורמים אחרים שמעורבים שככל הנראה תוצאת הכיוון הזה לא קשורה.​
  • בנוגע לטעם, אין שני אנשים שירגישו אותו הדבר. היה יותר תגובה שלילית לאנגל בסוף נובמבר. ברגע שעשו את זה, היה ברור לאן הם הולכים. האנשים שלא אוהבים ממשיכים לא לאהוב. למי שלא אכפת עדיין לא אכפת. מי שחושב שזאת טלוויזיה טובה עדיין חושב. המון בארגון כעסו מהאנגל הראשון, אבל מבחינת מתאבקים, בניגוד למעריצים, זה ש"אדי בגיהנום" השיג תגובה חזקה יותר. חבר של אדי אמר שההבדל הוא כי המתאבקים עצמם ידעו שאדי היה אדם מאוד דתי, ולא כגימיק כמוהם. התחושה היא שגם אם היה מאשר את השימוש במותו כאנגל היאבקות שנועד לעזור לעסקים שאהב, אין סיכוי שהיה מאשר אנגל שלעג לאמונתו הדתית. חבר של אדי וריי מאז WCW אמר שנושא אדי ממש דפוק, ולא הייתה לו בעיה עם האנגל מנובמבר, כי אדי תמך במה שטוב לעסק. הוא אמר שאהב את אדי וזה מכעיס אותו, ולכן הוא לא צופה. הוא אמר שריי כוסית, מתישהו צריך להגיד לא. הוא מוכר את נשמת חברו. הוא לא חש שהביקורת קשה מספיק. אדי תמך בעסק, אבל לעולם לא היה נותן לאמונתו להימכר. באופן אירוני, היחיד שמגן על זה בציבור הוא אח של אדי. מנדו גאררו אפילו לא רצה לדבר על הנושא, אבל הגיב בצורה שונה ב-180 מעלות. הוא אמר שככה העסק עובד ואין לו שום בעיה עם זה בכלל.​
  • וינס הפך לדמות מרכזית אפילו בהלוויה של אדי. כשבני המשפחה וסופרסטאר בילי גרהאם דיברו, הם שיבחו את וינס שישב בקהל. גרהאם הבטיח לוויקי שווינס גאון שיווקי, ודיבר על התמלוגים מהספר וה-DVD, ואמר לה שהיא לא תאבד את הבית שעברה אליו. הקטור גאררו כמעט בכה כשהסתכל על וינס בסוף ואמר שהמשפחה שלו מצטערת על כל יח"צ רע שהמוות של אדי הביא עליו. היה עצוב לראות את משפחת הארט, אבל זה היה שונה. הייתה שם תביעה ותקפו את וינס. בני משפחה חיפשו עבודה בעסק היחיד שהכירו. וינס לא גרם לזה, אבל ניצל את זה. העניין עם דייבי בוי סמית' היה שהסכימו שיחזור לפני מותו של אואן. אואן תיווך, וסמית' איבד את העבודה שלו בזמן ההסכם אחרי התביעה וזאת הייתה רק אשמתו. וינס גם שכר מהר את ג'ים ניידהארט עבור 125,000 דולר לשנה בלי מקום עבורו כמתאבק, בתור מאמן או צייד כישרונות, הסכם שבמקרה הסתיים כשהתביעה עמדה להגיע להסכם. התוצאה הייתה שהמשפחה נקרעה לגזרים. בניגוד למצב הזה, שם וינס היה מעורב בנושא פלילי, כאן אין מצב כזה. וינס לא חשב על זה, אבל איכשהו, כשזה מגיע לחבריו הקרובים, זה שוב קרה. חבר בצוות היצירתי של ה-WWE כתב לאובזרבר בתגובה לטור על המצב.​
  • הוא אמר שהשורה שאדי בגיהנום גרמה לכזאת מחלוקת שאי אפשר לדמיין. המון מהם לא רצו שישתמשו בשורה הזאת, ומתישהו היא יצאה מהתסריט ואז חזרה. ההחלטה הייתה של סטפני מקמהן באישור וינס. התחושה הייתה שזה יביא היט לדמות של אורטון ויסביר למה ריי מסכים לאתגר בנו וויי אאוט. הוא והכותבים האחרים חשו שאפשר גם בלי השורה, והשורה שאורטון אמר שאדי לא חזר מהמתים, אבל וינס מחליט לגבי התוכן וקבע מה יאמרו. רבים חשו לא בנוח, והם ידעו איך המתאבקים והקהל יגיבו. וינס תמיד אמר להם להסתכל על התמונה הגדולה וזה מה שהיה אומר אם מישהו מהם היה מאתגר אותו. יש המון מתאבקים שכעסו לגבי זה וזה רק יחמיר. המון אנשים כועסים ממה שווינס עשה, ווינס ישמע מזה כשיבוא הזמן לחידוש החוזים. טסט כתב שכשחשב שה-WWE לא יכולים לרדת נמוך יותר, והוא לא מתכוון לקהל ולתשלום, מה שראה לגבי המוות של אדי גרם לו לרצות להקיא. כשאדי מת, הוא אמר לחבר שלו שבמקום להתאבל, וינס חושב איך להרוויח מזה כסף. אבל בכנות, הוא לא ראה ששרפו לאדי את הלו ריידר. הוא שמע על זה, וזה היה מספיק כדי שיקיא אז. עכשיו הוא ראה שאורטון אמר שאדי בגיהנום. הם נואשים עד כדי כך? מעניין מה אשתו של אדי ושלוש בנותיו חושבות כשהן שומעות אנשים אומרים שהבעל והאבא שלהן בגיהנום? אין גבולות לצ'יפ היט. מעניין איך הילדות מרגישות כשהן הולכות לבית ספר, וכולנו יודעים כמה ילדים יכולים להיות אכזריים, וצוחקים עליהן כי אבא שלהן בגיהנום? מעניין איך ויקי מרגכישה כשעמדה כל כך הרבה לצידו ושינתה לו את החיים, ואומרים לה מול מיליון אנשים שבעלה בגיהנום? אם אדי בגיהנום, וינס יודע, כי מי הכניס אותו? ואדי לא שם. לאנס סטורם שאל אם הוא היחיד שלא מרגיש בנוח עם כמות השימוש בשמו של אדי בשידור. הוא תומך בשמירת זכרו, הוא היה בחור נהדר, אבל מה שקרה עם אורטון מכעיס אותו מאוד.​
 

YossihNew

Well-known member
היכל התהילה- 6 במרץ, 2006:
  • כשה-WWE מתחילים לצרף אנשים להיכל התהילה, שוב שואלים מה זה היכל תהילה להיאבקות ולמי מגיע להיכנס. דייב יודע יותר טוב מכולם על הוויכוחים כי כולם חושבים שהם יודעים, ואין שני אנשים עם אותה דעה. יש כרגע ארבעה היכלי תהילה להיאבקות בארה"ב. יש את של ה-WWE, שבגלל שהוא שלהם הוא עם הכי הרבה תהילה, אבל בכמה דרכים- הכי מעט אמינות. יש גם שני היכלי תהילה פיזיים עם מוזיאונים אמיתיים. אחד נמצא באיווה, על שמו של לו ת'אז והמאמן שלו, ג'ורג' טרגוס. טרגוס לא היה כוכב מקצועי גדול, אבל היה בחור קשוח שהתאבק באולימפיאדה לפני שבא לארה"ב. ת'אז בחר בעצמו את האנשים המקוריים בהיכל, אבל כל שנה עורכים טקס ובוחרים באנשים חדשים. הרעיון הוא לכבד כוכבי היאבקות עם יכולת חובבים טובה, שהיו קשוחים. לא הייתה בבחירות המוקדמות מחלוקת, אבל לאחרונה הן הפכו לשנויות במחלוקת, בגלל שיש מספר מוגבל של אנשים שמתאימים למאפיינים הללו, ועכשיו הם נאחזים בקש. יש אחד בניו יורק, שעליו מצביעים, ואם כבר, אף אחד בהיכל הזה לא שייך לשם כי הם היו כוכבים- אפשר להתווכח על נשים וגמדים שלא היו כוכבים ונכנסו לפני כוכבים- אבל אישה אחת וגמד אחד חייבים להיכנס כל שנה. אבל זה יסתדר ומבחינת אמינות אין ממש בעיה. דייב הצביע להיכל כמה פעמים אבל סירב בשנים האחרונות כי האלק הוגאן נבחר בידי הבוחרים וסירבו לצירופו, אבל הוא בפנים עכשיו אז כבר אין בעיה. יש להם חוק שלא מכניסים מתאבקים פעילים, אבל בגלל המציאות הדברים קצת רוככו, כי המון אנשים לא פורשים, ואם תחכה לפרישה, תישאר עם אנשים בדרג ב', בני 70-80, ג'ק בריסקו וברט הארט שהיו כוכבים נדירים ופרשו בשנות ה-40 ולא חזרו, ומתים.​
  • ויש את היכל התהילה של האובזרבר, שאם בכלל, יש בו הכי הרבה אנשים שעבדו או עובדים בתעשייה ובוחרים, ומסביר מי קיבל כמה קולות, ומפריד לקטגוריות, גם אם הבחירה אנונימית. קודם כל, בנוגע לביקורות: איך יש היכל תהילה אם יש וורק? אם ככה, אין היכל תהילה לכל דבר בידורי. נכון, הפרומוטרים הם אלו שמחליטים מי כוכב. חלק החלטות טובות וחלק רעות. חלק לא יצליחו למרות שעם הזדמנות היו כוכבים. רבים היו במקום ובזמן הנכון, מול אדם נכון. אבל ככה זה עובד בעסקי הבידור, וזה לא שונה אם אתה מוזיקאי, שחקן ועוד מקצועות של היכל תהילה. השאלה לגבי צירוף מתאבקים פעילים גם קיימת. בבייסבול, פוטבול וכדורסל, צריך לפרוש כשחקן פעיל. אם מתאבקים היו פורשים כמו האתלטים שם, היה הגיוני, אבל המציאות שונה. ריק פלייר עוד מתאבק, טרי פאנק, דורי פאנק, ג'רי לולר ודאסטי רודס עוד מתאבקים ודורי אמר המון פעמים שהוא לא חושב שיפרוש. מיל מאסקאראס עוד מתאבק. ג'ייאנט באבה היה מתאבק אם לא היה מת. ההיכלים של WWE וניו יורק בהתחלה רצו אנשים שפרשו, אבל הוגאן נכנס לשניהם, ואחרים שעוד מתאבקים היום. אם ככה, איך מכריעים מי נכנס? אפשר להשתמש בכוח משיכה, אבל יש מעט אנשים בכל דור שממש משכו קהל. חלקם משכו עם בוקינג נכון ויריב נכון. רוב הגדולים עזרו למשיכת קהל, אבל לא באמת משכו בעצמם, היו המון גורמים חשובים יותר מהם שמאפילים על זה. יש יכולת בזירה, וכריזמה, וזה יותר חמקמק. אין אף מתאבק שפה אחד יגידו שהוא וורקר מדהים. יש קונצנזוס על אנשים, אבל לכולם יהיו מבקרים לפי הסגנון. זה בטח יהיה דומה אפילו בנושא שחקנים, שיהיו אנשים שיגידו שהם בני מזל שקיבלו תפקיד טוב, ולא באמת מוכשרים. ובעיקר במוזיקה, זה המקרה. הכי כריזמטי יותר חמקמק. ברוטוס ביפקייק היה כריזמטי ב-WWF בשנות ה-90 בכניסה עם המספריים? קראשר היה כריזמטי בשנות ה-70 כששיחק בחור קשוח משנות ה-50 עם סיגר בפה? הונקי טונק מן היה כריזמטי? ואולי גודפאדר? למה קראשר בהיכל התהילה והשלושה ממש לא? הם כולם קיבלו פופים בדרך לזירה. קראשר משך עשורים בפסגה ויצא אובר במיין איבנט. הוא היה טוב או גרוע מהשאר? לבסוף אלו רק דעות, אבל אפילו בספורט בו יש דברים יותר ברורים כמו כדורסל ובייסבול, בסוף, זה כל מה שיש, כי זה אמנם יכול לעזור לספר סיפור, אבל לעתים קרובות זה מטעה ולא כל הסיפור. בהיכל התהילה של ת'אז, למשל, הם צירפו בשנה שעברה את לארי הניג. הניג היה קשוח אגדי בזמנו כמתאבק. הוא היה כוכב ב-AWA בשנות ה-60 ורוב האנשים מאותה התקופה שנשארו גדלו להיות אגדות. יכולת החובבים שלו הייתה זכייה באליפות התיכונים במדינה שלו. אפילו לא במכללות, שלא לדבר על טורניר NCAA או אול אמריקן. ושוב, מהאנשים המודרנים, כמה היו נהדרים בהיאבקות מקצועית וחובבים? בצפון אמריקה, למרות שההיכל של ת'אז כלל גם את אנטוניו אינוקי, יש את ג'ק בריסקו, סטיב ויליאמס, קורט אנגל וברוק לסנר, למרות שלא ידוע מה יהיה עם לסנר. דן סאברן היה חובב נהדר אבל לא מקצוען. בוב באקלנד היה חובב טוב ומאוד מוצלח במקצועי. שלטון בנג'מין היה חובב מאוד טוב אבל לא הצליח כמקצוען כמו שקיוו עבורו, אבל יוכל להצליח. הארלי רייס לא התאבק בחובבים בכלל, אבל היה קשוח ידוע וגיבור ההיאבקות המקומי של מי שמעורב בהיכל. אין כעס על זה שרייס נכנס להיכל תהילה להיאבקות כי הוא ברור, אבל בהיכל תהילה בו יכולת חובבים אמורה להיות חלק מהעניין, לא ידוע. וגם, דייב דיבר עם לו ת'אז המון פעמים על הארלי רייס, ולא נדמה לו שת'אז היה בוחר ברייס להיכל, לא משנה כמה טוב היה כוורקר.​
  • בתולדות ההיאבקות, אם לא כוללים את יפן- אמנם אינוקי בפנים, אבל ג'מבו צורוטה, ריקי צ'ושו, מאסה סאיטו, יושיאקי יאטסו והירושי האסה היו טובים ממנו- ואת הנרי דגלן מצרפת, רשימת האנשים שהיו כוכבים אמיתיים כחובבים וכמקצוענים בהיסטוריה קצרה. ארל קאדוק היה החובב הראשי במשקלו והכוכב הכי גדול בהיאבקות לתקופה. ארל מקריידי מקנדה היה אגדת היאבקות מכללות ושלוש פעמים אלוף NCAA. הוא לא היה כוכב גדול בארה"ב, אבל כוכב ענק בקנדה ובמדינות רבות מעבר לים. לירוי מקגווירק צריך להיכנס וכנראה שהוא שם. וויין מרטין, שלא נכנס, היה שלוש פעמים אלוף NCAA באוניברסיטת אוקלהומה. הוא לא היה חשוב בהיאבקות, אבל היה אגדה מקומית באמרילו לפני ימיו של דורי פאנק האב, שהיה מתאבק מכללות טוב באוניברסיטת אינדיאנה אבל לא אול אמריקן. קליף גוסטפסון היה מתאבק מכללות נהדר, והוביל קצת במיניאפוליס, אבל לא היה כוכב גדול. בוטץ' לוי היה אלוף NCAA שאנשים אמרו שיכול היה להיות כוכב, אבל לא אהב נסיעות. ג'ורג' בולס היה כוכב ענק באנגליה כזברה קיד ששקל 181 ק"ג. ג'ו סקרפלו היה עם קריירה ארוכה, והוא היה הבחור שריי סטיבנס חיסל בסרט "המתאבק", אבל היה קטן מדי. הוא בא באותה התקופה ועם אותה יכולת כמו ורן גאנייה, אבל גאנייה הפך לכוכב מקצועי וסקרפלו הפך למתאבק נודד. בקרב אמריקנים, גאנייה שייך לרשימה עם בריסקו, אנגל והודג' כמתאבק החובב והמקצועי הגדול ביותר בארה"ב. דיק הוטון, ריי גונקל, בוב גייגל, ג'ים "ברון פון" רשקה, ביל מילר, בוב באקלנד וטים וודס צריכים להיכנס להיכל של ת'אז, ורובם שם, ואפשר לטעון לגבי דיק באייר, שהיה מתאבק נהדר וגם חובב טוב, ובפנים. גורילה מונסון ודייל לואיס צריכים להיכנס, אבל לא הכי טובים שיש. שניהם מתו. לואיס לא היה כוכב כמקצוען, אבל הייתה לו קריירה ארוכה וקיבל פוש בכמה טריטוריות. מונסון היה אול אמריקן במכללה ומועמד להיכל התהילה כמקצועי. סטיב ויליאמס היה ארבע פעמים אול אמריקן ומועמד להיכל התהילה כמקצוען וצריך להיכנס. גארי אולברייט היה כוכב ביפן ומתאבק חובב במשקל כבד נהדר. מקס פיין היה אול אמריקן במכללה והתאבק כמקצוען קצת, אבל לא הפך לכוכב, למרות שהוא ומיק פולי התפרסמו בקרבות מול הנאסטי בויז בזמנו. סקוט סטיינר שייך, כי למרות שלא מימש את הפוטנציאל שלו ככוכב עם היכולת הפיזית שלו, הוא היה כוכב שנים, ואפשר לטעון גם לגבי אחיו. קורט אנגל ברור, וברוק לסנר, תלוי לאן החיים יקחו אותו, עם פוטנציאל להיות מועמד ברור.​
  • ה-WWE הם הכי מוזרים, כי אף אחד לא יודע מה הקריטריונים. וינס מקמהן, האיש הכי חזק בתעשייה, פשוט מאשר מישהו לפי איך שהוא מרגיש באותה העונה? חלק מזה הם שמות שיחזקו את רסלמניה, כמו ברט הארט ואדי גאררו. זה שהוחלט לא להכניס את דאסטי רודס השנה, כשרבים בארגון אמרו שהוא ואדי יהיו השמות הגדולים- אם זה נכון שהוא הסכים להצטרף והכל השתנה כשברט הסכים- אבל הם היו צריכים מישהו גדול לשנה הבאה, זה מספר הכל. אבל טוני אטלס וג'ק לאנזה לא מתאימים לשם. לאנזה לא היה כוכב ב-WWF- שלושה חודשים כאלוף זוגות ב-1975 לא חשוב- למרות שעבד מאחורי הקלעים 20 שנה. בלקג'ק מוליגן היה אולי ארבע פעמים בקריירה שלו, אבל פעם היה היל מיין איבנטר, אלוף זוגות פעם אחת ונעלם די מהר בפעמיים הבאות. אם בכלל, לפחות באיווה הניג לא נכנס לפני טים וודס, חבר שהיה ברמה זהה או גדולה יותר כמקצוען והיה מעולה יותר כחובב. ה-WWE, בגלל שיש להם את הקלטות, החליטו שהם היכל תהילה עולמי. אחרי שקיבלו היט על התעלמות מהמוות של קראשר בשידור, הם שקלו להכניס אותו השנה. לא ידוע אם ייכנס, ועם הכניסה של אדי הם רצו אנשים חיים. אבל בשיקגו, קראשר היה חשוב. ולאנזה ומוליגן היו כוכבים בקריירות מחוץ ל-WWF. אבל אם זה היכל עולמי עכשיו, למען אמינות, צריך לצרף את לו ת'אז, ג'ים לונדוס וגורג'ס ג'ורג'. אבל ג'וני רודז, ג'ובר רוב הקריירה, ברון סיקלונה, מידקארדר שהיה ידוע כוורקר נוראי שלא משנה איפה תפגע בו, הוא מכר באוזן, נכנסו לפני ברונו סאמארטינו ובוב באקלנד. וזה כי ברונו היה יכול להיכנס בשיחה אחת, אבל לא אכפת לו, וביקשו מבאקלנד, אבל בשני המקרים, ביקשו מהם אחרי שנים ורק אחרי תלונות המעריצים. בשנה שעברה עשינו מחקר על מיין איבנטרים ב-WWE, בהתבסס על מי שלט באירועים ובמדיסון סקוור גארדן לפני האירועים החודשיים, עם בונוס אם מילאת אולם או הבאת ביירייט גדול. לא עדכנו את הטבלה, אבל השינוי היחיד הוא אצל מתאבקים פעילים שלא צריך להתייחס אליהם בשנים הבאות.​
  • אז בהתבסס על זה, ורק מנקודת מבט של WWE, הנה המועמדים הכי חזקים שלא בפנים. לא כולל סטיב אוסטין והרוק, כי למרות ששניהם פרשו כמתאבקים, הם צעירים מספיק ואולי יחזרו מתישהו. שניהם חברי היכל התהילה מובטחים, וגם מיק פולי, כריס בנואה, טריפל אייץ', שון מייקלס, ריק פלייר וקורט אנגל, אבל לא יתעלמו מהם והשאלה היא מתי יהיו מספיק מבוגרים כדי שירשמו אותם. הראשון הוא ברונו סאמארטינו, מועמד ברור. היה צריך, יחד עם וינס מקמהן האב, להיות הראשון שנכנס. בוב באקלנד היה שש שנים אלוף ורוב הזמן היה מוצלח. המון היה בגלל שהאליפות הייתה אובר, אבל הוא מועמד ברור. כמו ברונו, הוא סירב לניסיונות לצרף אותו בעבר. באקלנד הסכים ב-2004 ואז סירב. הוא לא אמר למה. רנדי סאבאג'- לא ידוע אם ביקשו ממנו. יש כנראה בעיות רציניות שם.​
1757106318858.png
 
נערך לאחרונה ב:

YossihNew

Well-known member
  • מיגל פרז. כמו שאמרנו בביוגרפיה שלו כשנפטר בשנה שעברה, פרז וארגנטינה רוקה היו כנראה, לפחות לכמה שנים, הצמד הכי מושך קהל בארה"ב. אבל אחרי פירוק הצמד, פרז לא היה כוכב גדול ביחידים, והוא היה ברמה של סיקלונה. הוא היה כוכב ענק בפורטו ריקו המון שנים, בגלל שהיה כוכב במדיסון סקוור גארדן בנעוריו. אבל פרט לארנולד סקאלנד, אף אחד ב-WWE יזכור אותו. והשם שלו לא חשוב למעריצים מודרניים. הוא מתאים להיות המיין איבנטר לטווח ארוך הייחודי ביותר, כי הוא ממש הצליח בפסגה, אבל בגלל שהיה שותף ממש טוב עבור רוקה, שאפילו שהוא מדור מוקדם, כן נכנס. איבן קולוף- הוא התפרסם בקרב אחד. הוא היה זה שניצח את ברונו סאמארטינו בינואר 1971, ברגע בו הזמן עמד. בגלל הניצחון הזה, קולוף לא רק הצליח ב-WWWF, אלא היה היל מיין איבנטר בכל העולם. קולוף היה מחמשת ההילים הגדולים ביותר בשנות ה-70, ותמיד משך קהל כשחזר לאתגר את ברונו ואז את באקלנד. למרות שלא אמר כך, קולוף היה בחור עם כל כך הרבה היט עד שהיה צריך לקבל את התואר ליותר זמן, אבל הם היו מחויבים לעבור מיד לפדרו מוראלס. יוקוזונה- היה המון זמן היל ראשי לפני שבעיות המשקל גרמו לסיום תקופתו בארגון, ואז גרמו לו למות בגיל 34. לא יפתיע אם יצורף בשנה הבאה, או בכלל. אולטימייט ווריור משך בפסגה. היה גרוע, אבל זה נושא אחר. לא רק זה, אלא ששבע שנים אחרי שעזב לתמיד את התחום, ה-DVD שלו היה סיפור ענק. אפילו יותר מסאבאג' ופרז, הוא המועמד הכי לא סביר שיצורף. לא יבקשו. הוא לא יבוא. ואפשר לדמיין את הנאום.​
  • ג'וני ולנטיין היה אחד מהכוכבים הכי גדולים בעסק יותר מ-20 שנה. הוא שלט בכל מקום. הוא זכור יותר במקומות כמו סנט לואיס, טקסס וקרוליינה, שם הוביל בסוף הקריירה שלו, אבל הוא היה חזק בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60. בנו גרג, שבפנים, יהיה הראשון להודות שלא היה ברמה של אביו. זה שמת לא עוזר לסיכויו. ולנטיין לא היה אהוב ונחשב למוזר מאוד בתחום, אבל תופתעו כמה אנשים יגידו שהיה מחמשת או עשרת הכי טובים שיש. ג'רי גרהאם- אירוני שהיה המתאבק האהוב על וינס מקמהן כנער. הוא בטח היה חתיכת חשוב אם הם חיפו על ההתנהגות השיכורה שלו ונתנו לו הזדמנויות רבות, גם כשתמיד פישל. גרהאם הוא בחור שאפשר לטעון שהרס הכל כי היה טוב בלעצבן אנשים. בין בעיות משקל ושתייה, הוא לא שרד הרבה והמוניטין שלו היה נוראי. הוא היה טוב ורע מג'ייק רוברטס בתחום. סטן האנסן- הרוב זוכרים אותו ככוכב באול ג'פאן, אבל הפריצה הראשונה שלו בתחום באה בטעות. הוא הפסיד לברונו סאמארטינו במדיסון סקוור גארדן והפיל אותו על הראש בבאדי סלאם. ברונו שבר את הצוואר, מה שהוביל לפרישה שלו כעבור כמה שנים והתעקשותו להפסיד את התואר בשנה הבאה. ברונו-האנסן היה הפיוד הכי גדול בארגון עד אז. להאנסן גם היה פיוד גדול עם בוב באקלנד. האנסן היה בא לעתים יותר קרובות אבל באותו הזמן, להצליח ביפן היה יותר מתגמל מארה"ב. עד שזה השתנה, האנסן כבר היה בסוף הקריירה שלו. להאנסן אין היט עם וינס, למרות שלא עבד אצלו. הוא אפילו היה ניצב בנו הולדס בארד, הסרט של הוגאן. טד דיביאסי- יכנס מתישהו, ורצו להכניס אותו השנה, הוא עובד אצלם.​
  • סיד וישס- צמוד בגלל שהוא השיג פחות ממה שחשבו. הוא לא השיג מלא חברים ולא נחשב ממש. אבל שקלו שיגיע למיין איבנט ברסלמניה השנה, תאמינו או לא. הוא לא ממש בחור להיכל התהילה אבל הוביל. גם קווין נאש כזה, והוא היה כוכב גדול מסיד ב-WWF. הסיבה היחידה שנאש לא ברשימה היא שהוא אולי יחזור למופע גדול. אבל למרות שלא מצפים שסיד יחזור, שקלו אותו יותר מנאש השנה. דייבי בוי סמית'- מתישהו ישאלו לגביו ולבי אואן הארט. אולי סמית' יכנס עם דיינמייט קיד כבריטיש בולדוגס. סמית' ואואן הם סיבות לבקש מברט לחזור. עם אואן יהיה קשה כי ספק שאשתו תסכים, ולא רק זה, בטח תתנגד לזה בגלל מותו. קן פטארה- כוכב גדול כמה פעמים מול ברונו ובאקלנד. כנראה, אם לא היו בוחרים בבילי גרהאם, פטארה היה האלוף ההיל הזמני בין ברונו ובאקלנד. הוא לא חבר של מישהו חשוב, וקילל את וינס ציבורית, למרות שעוד רבים. מה שנגדו זה שהוא היה מבוגר כשפרץ- גיל 30, ובתחילת שנות ה-40 הגוף שלו התפרק מרוב הרמת משקולות כשהתקופה המודרנית והזכורה התחילה. הוא גם לא חזר לעצמו אחרי שנתיים בכלא ורבים זוכרים אותו באופן לא מרשים על השנים האחרונות שלו בקריירה. אבל בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80, הוא היה אחד מהכי טובים. אדי גרהאם וסטן סטזיאק- אדי וג'רי גרהאם היו הצמד ההילי המוצלח ביותר, בעיקר בפיוד מול רוקה ופרז. גרהאם היה אחת הדמויות הכי משפיעות בהיאבקות המודרנית, ואחרי שעזב את צפון מזרח המדינה, הגיע לפלורידה שם ניהל את הטריטוריה במשך 20 שנה, ונחשב לגאון היאבקות. הוא היה הראשון עם סיומות מודרניות לקרבות, טובות ורעות- כי מה שהיה רע בפלורידה היה שהיה באמפ שופט כל קרב. לפני כן היה מהלך גדול וסיום, או קצת מחלוקת. גרהאם סיפר סיפורים ארוכים יותר, ויותר טוב מהיום. סטזיאק, כמו קולוף ושיק, היה היל זמני מהיר בין מוראלס וברונו ב-1973. הוא היה כוכב בכל מקום אחר, בעיקר היל חזק בטקסס ואפילו אגדי באורגון.​
  • אם משתמשים במדיניות החדשה, זה פותח סכר. בצפון אמריקה, אחרים שחייבים להיכנס להיכל הם כאלו. אלו שחייבים מיד: ניק בוקווינקל, ג'ק בריסקו, דיק דה ברוזר, אדוארד קרפנטייה, קראשר, דורי פאנק שמתישהו יכנס כי הוא עם חוזה אגדות ויוציא ספר, טרי פאנק, ורן גאנייה, דני הודג', ג'ין קיניסקי, דאסטי רודס שיצטרף, השיק, ריי סטיבנס, מאד דוג ואשון ופריץ ואן אריק. מי שצריך להכניס זה דיק באייר אם כוללים את יפן, ברוזר ברודי, טד דיביאסי שיכנס, הפריבירדס שיכנסו, דון ליאו ג'ונתן, ג'רי לולר שיכנס, וואהו מקדניאל, פאט או'קונור שלא יכנס כי לא זוכרים אותו פרט למתאבקי התקופה, הרוד ווריורס ששקלו השנה וכנראה יכנסו בקרוב, ריקי סטימבוט שיכנס, וסטינג- מהכוכבים הכי גדולים בשנות ה-90 ויש להם זכויות לקרבות שלו, אבל לא השנה כמובן.​
  • אולי יכנסו: ג'רי בריסקו כנראה יכנס מתישהו בגלל הקשר שלו לארגון וכנראה יחד עם אחיו. קינג קונג באנדי לא ממש שייך אבל הוא ברמה של כמה אנשים שבפנים והוביל את רסלמניה 2. עבדאללה הקצב לא הופיע ב-WWF והיה כוכב ביפן. צ'אבו גאררו האב אולי ירוויח מהקשר המשפחתי אבל לא בטוח. סקוט הול היה די גדול כרייזור ראמון ב-WWF, ואפילו יותר ב-WCW, אבל אולי הם לא ימצאו אותו או יסתכנו שיגיע מסטול. לקורט הניג יש סיכוי. המלך קורטיס איוקאה, רוקי ג'ונסון שהיה וורקר טוב ופאט פטרסון מחבב אותו, וזה שהוא אבא של רוק לא יפגע בו. פיטר מאיביה היה בפיוד די טוב מול בוב באקלנד והיה כמו ג'יי סטרונגבו כפייס הגדול מתחת לאלוף לפני הטרן, וזה שהוא סבא של רוק לא יפגע בו. ריק מרטל, מיל מאסקאראס שכנראה לא יקרה למרות שמשך המון בניו יורק בשנות ה-70, ברמת דאסטי רודס. דיק מורדוק- מה שטוב זה שמתאבקים מהתקופה שלו מתים עליו- ג'ייק רוברטס שכנראה יכנס כי הוא ייחודי בדמות וזה גרם לו להיזכר טוב ממה שהיה. בילי רובינסון, רוק'נרול אקספרס שהמתאבקים זוכרים אותם יפה אבל אולי דרומיים מדי כדי שווינס יקבל אותם, אבל אם זה באחריות טריפל אייץ' אולי הם יצליחו. לריק רוד יש סיכוי, הסמואים הפראיים יכנסו מתישהו. וילבור סניידר לא יכנס, הוא גם מת וגם עבד רוב הקריירה בעיקר באינדיאנה. ויידר שאכזב ב-WWF, קרי ואן אריק, ברון פון ראשקה, ביל וואטס שתלוי במעמדו של ג'ים רוס בארגון ואם גרושתו תמכור להם את האוסף של מיד סאות', וברי ווינדהאם. וכאלו עם פחות סיכוי: אדריאן אדוניס שהיה וורקר אנדרייטד אבל השמין ואיבד פוטנציאל, באד ניוז אלן שהיה קולני נגד וינס ואין להם זכויות על סטמפיד, ג'ין ואולי אנדרסון שהיו צמד מוביל בשנות ה-70 אבל ג'ין מת ואולי מעולם לא היה נחמד ווינס לא ראה אותם, אולי אם טריפל אייץ' ישלוט ופלייר יקדם אותם, נתון בספק. המתנקשים היו צמד מוביל בשנות ה-60, אבל ג'ודי המילטון יוכל להיכנס כי הוא מאמן, אבל הקהל לא זוכר אותו אז אולי לא. ברוטוס ביפקייק לא באמת ראוי, אבל הוא היה חשוב במה שזכור כתור זהב. טולי בלאנשארד אולי יכנס יחד עם ארן אנדרסון כצמד אבל לא בטוח. ביג בוסמן משך יפה נגד הוגאן ובשיאו היה וורקר טוב, הבושווקרס היו אהובים ב-WWF, הייסטאקס קלהון משך המון בשנות ה-60 ועבד די הרבה ב-WWF אבל המתאבקים לא אהבו אותו והוא מת. לקרלוס קולון ייש בן פעיל והוא היה אגדי וחתם על חוזה אגדות אבל לא מכר קלטות ל-WWE. אלא אם ימכור, לא בטוח כי כמעט אף מעריץ לא שמע עליו. מר פוג'י בגלל הוותק, ארצ'י "הרומס" גולדי ממש לא בטוח, הונקי טונק מן היה דמות זכורה בתור הזהב אבל לא עוזר לו שניבל את הפה, למרות שהיה כריזמטי בזמנו. קילר קארל קוקס, מארק לווין, לקס לוגר- אין הרבה סיכוי אבל דברים מוזרים מכך קרו, והוא היה כוכב גדול מהרבה שבפנים, וזה מראה על הבעיות בהיכל. מגנום TA היה כוכב גדול כמה שנים בשנות ה-80 עד לתאונת הדרכים שגמרה לו את הקריירה וכמעט הפכה אותו לנכה, אבל אין סיכוי אלא אם דאסטי ישיג כוח. סאבו אולי, כי יש להם זכויות ל-ECW, אבל הרוב יהיו נגדו, ואם פול היימן יתמוך בו, הוא לא יהיה מעורב בהצבעה. רון סימונס- זה שנחשב לאלוף השחור הראשון, נכון או לא, יגרום לו להיזכר כגדול ממה שהיה. האחים סטיינר- כצמד הם היו גדולים יותר מהבלקג'קס. וסטיב ויליאמס תלוי בזמן ואם ג'ים רוס ישאר.​
 

YossihNew

Well-known member
דו"ח רבעוני- 13 במרץ, 2006:
  • כל ועידת משקיעים רבעונית של ה-WWE היא עם חדשות מעניינות, המון מידע על מצב תזרימי ההכנסות, המון הצדקות מצחיקות והטעיות מסוימות, ולפעמים מסגירות. הוועידה שכיסתה את נובמבר-ינואר המוצלחים, הרבעון השלישי ב-2005-06, הייתה יותר מעניינת בגלל מה שלא נאמר, יותר ממה שנאמר. הרבעון הצליח ממש מכמה סיבות. הרווח שמניע את הארגון זה העלייה במרצ'נדייז, בעיקר במכירות DVD, והעסקים הבין לאומיים. מה הדבר הראשי שמדברים עליו בנושא ההצלחה האחרונה? המעבר ל-USA. בואו נחשוב על זה לרגע. ה-WWE עברו מספייק ל-USA ב-3 באוקטובר. בחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר, הרייטינג היה זהה כמו התקופה המקבילה בספייק שנה קודם. למען האמת, הייתה עלייה מסוימת אם מדברים על שתי התוכניות החשובות- הבכורה עם הכוכבים, והתוכנית יום אחרי המוות של אדי גאררו. אם מוציאים אותן, הירידה קטנה. בכל אופן השינוי הוא זניח. אין ספק שבינואר ותחילת פברואר RAW הייתה בשיא של ארבע שנים. או שצריך להאמין שאחרי שלושה חודשים באוויר, USA נטוורק נתנה ל-WWE מיליון צופים חדשים כל שבוע, או שמה שהגיוני יותר זה שהסטוריליינים והמתאבקים פתאום עבדו, בהתחשב בזה שהתוכניות שנבנו סביב אדג' וליטה מול ריק פלייר וג'ון סינה אחרי הזכייה בניו ייר'ס רבולושן ועד הקרב מול סינה עם מיק פולי כשופט הצליחו במיוחד. כשהתוכניות לא נבנו יותר סביב אדג' כדמות ראשית, הרייטינג ירד מיד לרמות רגילות בפברואר. העובדה שקהל ההאוס שואוז בינואר גם עלה בהשוואה לחודשים הקודמים רומז את זה, אבל דפוסים עונתיים הם חלק מזה. ינואר-מרץ הם החודשים הכי חזקים של WWE אצל הקהל בארה"ב בגלל העניין והבנייה לרסלמניה. והצמיחה הבין לאומית, המרצ'נדייז באיטליה ובבריטניה בחג המולד ו-19 האוס שואוז שהכניסו 8.36 מיליון דולר לא קשורות להחלפת רשת. מתמיד היה מדובר בעסק שמונע מכוכבים, וה-WWE רוצים שתאמין שהכוכבים הם כלום והשיווק הוא מה שחשוב. במציאות זה תמיד היה ותמיד יהיה שניהם. ב-45 דקות, הם רק דיברו על קיין וסינה לגבי הסרטים שלהם, לא קרבות, ועל סטייסי קיבלר. קיבלר הוזכרה בידי מישהו חיצוני, ששאל אם עכשיו שהיא כוכבת גדולה היא תגיע לאנגלים גדולים. התגובה הלא מתחייבת הייתה שהיא נעלמה לקצת זמן ויצטרכו לכתוב אותה מחדש, ושיבחו אותה כי ייצגה את הארגון וניסו לקחת קרדיט על זה שתמכו בה באתר ואמרו שמקווים שיעשו איתה עסקים אחרי שהחוזה שלה יפוג. השם של אדי לא הוזכר, כצפוי לאחר הנחיות מהארגון. הסיבה שאמרו אז הייתה שזה יגרום לו להיראות כמו סחורה, אבל כשדיברו על כמות הסרטונים שצפו בהם באתר, העלייה בגלישה ובמרצ'נדייז מהרשת, שלא לדבר על השיאים, זה בא לאחר המוות של אדי. מכיוון שמישהו צריך להגיד את זה, צריך לתקן משהו אחד- תודה לאדג' שהיה היל מספיק מכניס כסף ורייטינג כדי ליצור שינוי אמיתי. וגם לא דיברו לגבי זה שהיט ווילוסיטי ירדו מהטלוויזיה ולכן צופים בהם באינטרנט. האמת היא שזה מגדיל את הכניסות לאתר, אבל זה מגיע לפחות צופים ממה שהגיעו בטלוויזיה, וזה לא מביא קהל חדש.​
  • כשדיברו על רסלמניה, המנכ"ל, מייק סליק, שדיבר כי לינדה מקמהן חלתה בגרון ולכן לא דיברה, אמר שישברו את כל השיאים של רסלמניה, ויגיעו ל-1.05 מיליון הזמנות. למה? שיווק, יותר רכישות בין לאומיות וחשיפה בסאטרדיי נייט'ס מיין איבנט ב-NBC. בעיקר השני- בשנה שעברה הם השיגו 150,000 רכישות לרסלמניה, יותר מהמספר של הצופים ב-RAW וסמאקדאון. רסלמניה היא שם בפני עצמה, אבל אם ישברו שיאים, זה יהיה בגלל הקרבות, או שבין אם יהיו באירוע או לא, ירכשו אותו כי יאמינו שברט הארט ו/או האלק הוגאן וסטיב אוסטין יגיעו. מסתבר שאטרקציה לא טובה ברסלמניה, כמו ב-13 וב-19, לא תצליח רק בגלל שזאת רסלמניה. אבל בחצי השנה האחרונה, בגלל שיווק בין לאומי, ההצלחה והכישלון כבר לא תלויים בביירייטס או בהאוס שואוז בין לאומיים, אלא בשיווק כוכבים ומותג. סמאקדאון מול RAW לשנת 2006 השיג 2.5 מיליון הזמנות, ואמנם הרוב הולך לסוני איתה WWE קשורים לעוד שנה, אבל הם הרוויחו בין 10-12% מזה. צריך כוכבים שיניעו את המוצר, ולמרות הבוז, ג'ון סינה ממש עוזר לארגון עם כל המכירות. אז הארגון הכניס ברבעון 103,042,000 דולר, והרוויח אחרי מס 13,599,000. זה יותר מרשים ממה שנראה, כי הם סגרו את הרבעון ב-27 בינואר, והרויאל ראמבל שהרוויח להם מיליונים התרחש אחרי. שוב, הרווח לא כיסה את ה-16.8 מיליון דיבידנדים, מתוכם 11.3 מיליון לווינס מקמהן כבעלים עם רוב. וול סטריט שמחו כי זה והעלייה בשוק, וה-WWE תלויים בשוק, גרמו למניה להגיע ל-16 דולר לראשונה מזה שנים והיא עלתה לשיא של שנים. זה אומר שעל הנייר המניה של וינס שווה 750 מיליון, שיא מזה שנים, והוא שוב בסביבות מעמד מיליארדר. המניה במחיר נמוך מדי שנים, ומצפים שהמחיר יהיה 18 דולר בקרוב. אז אולי נתבדח בפעם האחרונה- האלק הוגאן הפך אותו למולטי מיליונר, סטיב אוסטין ורוק הפכו אותו למיליארדר, וטריפל אייץ' וסטפני הפכו אותו שוב למולטי מיליונר.​
  • ההכנסות עלו הרבה והרווחים קצת מהרבעון הקודם של ספטמבר-נובמבר, שהכנייס 88,933,000 והרוויח 11,676,000. ההבדל מרשים משנראה, כי הם היו לראשונה ב-USA, אז הייתה ירידה של 8 מיליון ממכירות פרסומות. ברבעון האחרון, בלי המכירות בספייק ו-3.4 מיליון מהתביעות עם מארוול ועם ג'ים בל שהיה סגן הנשיא וגנב כסף מ-THQ להשגת זיכיון משחקי וידאו, הם לא ממש הרוויחו הרבה. בלי אלו, הם עדיין העלו רווחים. בנוסף היו ארבעה אירועים הרבעון, ובגלל חג המולד, הם הצליחו במרצ'נדייז, למרות שבלי קשר הייתה עלייה גדולה. הרבעון הבא יהיה גדול יותר, כי הוא עם רסלמניה, והשנה גם הראמבל יהיה חלק. בהשוואה לרבעון האחרון, האירועים עלו, כי היו ארבעה ולא שלושה, שום דבר לא התקרב לסאמרסלאם. ברבעון הקודם, אנפורגיבן ונו מרסי לא הצליחו וסאמרסלאם כן, ויחד 1,290,200 רכישות, כולל רכישות מאוחרות מאירועים קודמים. הרבעון הם השיגו 1,363,000, שזה אומר 215,000 לטאבו טיוזדיי, מתוכם 138,000 בארה"ב, בגלל החזרה של מיק פולי וגם של סטיב אוסטין שלא קרתה, 375,000 לסרבייבור סירייס שמתוכם 240,000 בארה"ב, 280,000 לארמגדון מתוכם 179,000 בארה"ב, ו-292,000 לניו ייר'ס רבולושן, 187,000 בארה"ב, ועוד 201,000 רכישות מאוחרות מתוכם 101,000 לסאמרסלאם. אלו מספרים מוקדמים שיעלו בחודשים הבאים, אבל הרכישות בצפון אמריקה היו נוראיות לפני שנתיים, ואז עוד חשבו שזה שפל.​
  • הם מרוויחים בכל מופע. טאבו טיוזדיי, עם ביירייט שפל, הרוויח 1.6 מיליון דולר, מתוך 3.2 מיליון הכנסות- זה 900,000 אחרי מס. אם זה השפל של מופע סוג ב', הם צריכים 108,000 רכישות, אז הם לא יפסידו כסף גם על אירוע כושל, והם לא יקצצו למרות שהרוויחו בארה"ב יותר על 12 אירועים במקום 16. ברור שהעלייה גרמה לכך שהמון אנשים מדלגים על אירועים, אלא אם יש קרב חשוב או שזאת רסלמניה או הראמבל. אבל מעבר לים הם עדיין מרוויחים. יש המון גורמים ואי אפשר לדעת אלא אם יעשו 12 אירועים בשנה, והם לא יבדקו והם לא יקצצו אם הם מרוויחים. כל המספרים עלו מהשנה שעברה, ורוב האירועים עלו, אבל זה מטעה כי זה בא משווקים חדשים לאירועים. רכישות פנימיות דווקא ירדו. טאבו טיוזדיי עלה רק ב-13,000, סרבייבור סירייס ירדה ב-28,000, ארמגדון עלה ב-5,000 גם עם האל אין א סאל, וניו ייר'ס רבולושן ירדה ב-11,000 כי בשנה שעברה המיין איבנט היה חזק יותר. בגלל שהמון רכישות הן מחוץ למדינה, ולא עולות 34.95 דולר, ההכנסות פר רכישה נמוכות יותר. בשנה שעברה הכניסו מטאבו טיוזדיי 15.24 דולר לרכישה, והשנה 14.88.​
  • סליק אמר שרסלמניה לא תהיה במדינות חדשות השנה, אבל מלונות בארה"ב ובספינות כן יוכלו להזמין אירועים ו-24/7. אולי יזמינו אירוע למלון, אבל ביום שיזמינו אירוע בשיט, אלא אם יש לך חבר שיש לו קרב גדול מספיק כדי להסתכן בגירושין, זה היום בו אתה משתגע. בגלל העלייה ב-RAW בינואר, והעלייה הקטנה יותר בסמאקדאון, היו 53 מופעים בארה"ב שהביאו 5,200 איש בממוצע עם 186,000 דולר. נובמבר היה רע, דצמבר קצת עלה מהשנים האחרונות וינואר היה חזק. זה יהיה יותר מרשים ברבעון הבא עם שלושה חודשים טובים. וכמו ברבעונים אחרים, עם המון מופעים מעבר לים, 23 מופעים היו הקלטות וארבעה היו אירועים, אז 26 האוס שואוז. ההאוס שואוז הרגילים לוקחים את ההמוצע ל-4,000, אז העלייה ברבעון היא בגלל ינואר ומעט מופעים קטנים. אבל סינה-אדג' עם פולי הביא 14,000 איש להאוס שואו, הקהל הכי טוב להאוס שואו בניו יורק מזה שנים. בינואר-מרץ יש עלייה בהאוס שואוז, בשבוע הבא נראה מה המצב, אבל הם כנראה עלו מעל כל ינואר מאז 2002, אז זה לא קשור לחודש ובקרוב נראה. הרבעון הקודם הכיל 4,300 מעריצים ששילמו 153,000, והיו שם רק שני אירועים מעבר לים. הרבעון היו 19, אז הנה ההפרש, כי הם השיגו 8,600 איש ו-440,000 דולר. 14 מהאירועים היו בנובמבר בממלכה המאוחדת, עם 110,000 איש ו-7 מיליון דולר. מתוך 14 מיליון הכנסות נוספות שעלו, חצי באו ממכירות כרטיסים משמונה ימים באירופה, עם שני מופעים ללילה. לא כולל מרצ'נדייז, או ההשפעה שלהם על מכירות מוצרים אחרים במדינות.​
  • הכניסו מטלוויזיה 22.7 מיליון, מתוכם 20.4 זכויות שידור ו-2.3 מפרסומות. ה-WWE לא מכניסים מפרסומות של RAW וסמאקדאון בארה"ב, אבל מקבלים חלק מהכסף על חסויות. הם גם מקבלים הכנסות מהשידור בקנדה. זאת ירידה מה-28.1 ברבעון האחרון. 13.4 זה תשלום מ-USA ו-UPN, ו-7 מיליון מחוץ לארה"ב. החוזה עם UPN יסתיים בספטמבר והם עוד לא חתמו על חוזה עם CW. זה יקרה, כי סמאקדאון מוצגת כתוכנית אהודה שתמשוך מפרסמים, אבל הם לא הגיעו להסכם עדיין. נדמה היה ש-WWE לא בעמדת מיקוח טובה כי סמאקדאון לא חשובה ב-CW כמו ב-UPN החלשה, למרות שהם היו יכולים לקבל את מה שהשיגו פעם. אבל רופרט מרדוק מנסה להקים רשת שישית, אז UPN וספייק היו צריכות את ה-WWE ו-UPN שרדה בזכותם. חוץ מהסיבוב הבין לאומי, הייתה עלייה ענקית במרצ'נדייז, מ-5 מיליון ל-9. חג המולד הוא חלק מזה. מכירות באולמות ירדו אפילו עם הנסיעות, הם הכניסו 3.3 מיליון דולר ממרצ'נדייז באולם, 9 דולר לראש, בהשוואה ל-3.4 ו-9.91 לראש ברבעון הקודם. המכירות באינטרנט עלו מ-1.4 ל-6.2. חוץ מחג המולד, זה בגלל העלייה בכניסות לאתר לאחר המוות של אדי. ברבעון שעבר היו 396 הזמנות ליום ו-49 דולר, והרבעון 1,011 ו-62 דולר, השיא היה בדצמבר עם הפרסומת של אדי שהביא 7,400 הזמנות ו-600,000 דולר, 81 להזמנה. אפילו עם רסלמניה הם לא יגיעו לרמה הזאת. הפרסומת עם אדי הייתה מגעילה אבל זה הדבר הכי מוצלח באינטרנט. ואף אחד לא יבין למה. ה-DVD והקלטות עלו מ-11.9 מיליון ל-15.1. אפילו לפני הרבעון, ידעו שה-DVD יסחבו הכל בגלל ברט הארט והאוסף של רסלמניה. אבל עם ה-DVD של אנדרטייקר, רוב האגדות הוציאו DVD. ה-DVD השני של ECW יצליח אבל לא כמו הראשון. DVD שני להאלק הוגאן, ריק פלייר וברט לא יצליחו. הם שוברים שיאים וה-DVD של הוגאן היה לפני השיא, אז אולי השני גם יצליח כי הראשון השיג חצי ממה שפלייר, שון, אנדרטייקר, ווריור, ECW וברט השיגו. רסלמניה 21 מכרה 250,000, זה השיא. אנדרטייקר הוא השיא בלי רסלמניה עם 217,000. ברט מכר הכי מהר- 178,000 תמורת 34.95 דולר בעשרה שבועות. אנדרטייקר מופיע כל שבוע ולא בטוח שברט ישיג יותר ממנו, אבל כנראה כן. ה-DVD של ברט שני ל-DVD של ECW שיצא, ובנוסף האוסף של רסלמניה שמכר 20,000 תמורת 4 מיליון, שני שליש מברט. ה-DVD של אדי לא הצליח במקור אבל הרבעון כן, וברור שלא ידברו על זה.​
1757538831410.png
 
נערך לאחרונה ב:

YossihNew

Well-known member
  • המון כותרים חדשים יוצאים, אבל חוץ מרסלמניה שתצליח והוגאן באפריל, אף אחד לא יגיע לרמה הזאת. מי שיגיע למקום השלישי הוא דאסטי רודס. הוא היה כוכב אזורי גדול, אבל הוא משנות ה-80 ונקודות הפולקה ב-WWE פגעו במורשת שלו ולא עזרו, ובטח הם ישמחו ממכירות ברמת ג'ייק רוברטס, רוב ואן דאם וכריס בנואה. בגלל זה הם רכשו במיליון דולר את הקלטות של פלורידה ממייק גרהאם, שבמשך שנים נשבע לא למכור את התוצר של אביו. הם קנו הכל פרט לשמונה שעות, גרהאם בחר שמונה שעות שמכר לארגון שהפיק מזה DVD. שאלו כמה נשמר. גרהאם יופיע ב-24/7, כולל תוכנית עם רודס, פאט פטרסון, ג'ים רוס שאסור היה לדווח עליו כי הוא "פוטר" אבל יחזור בקרוב, ומייקל הייז, כספיישל על כוכבי שנות ה-80. גרהאם החכיר זכויות על קלטות, DVD ואירועים מהקלטות. יש קרבות של לו ת'אז-ג'וני ולנטיין מ-1967 ודורי פאנק ג'וניור-ג'ין קיניסקי מ-1969. לא ידוע כמה נשמר. חלק מהדברים משנות ה-70 בטמפה יהיו היסטוריים ממש, ויש להם קרב של שעה בין ג'ק בריסקו לדורי על תואר ה-NWA שהיה ממש מדהים. זה דומה ל-UWFi, רציני והם מתמקדים אחד בשני ולא בקהל. זה פחות ריאליסטי מ-UWFi אבל מדהים לצפות ולשמוע את גורדון סולי, ג'ון הית' ובריסקו מדברים עליו, זה כמו קרב חובבים על מדליית זהב. שני אירועים של פלורידה היו נהדרים בתשלום, אבל הם היו שלוש שעות. עם ה-DVD והאירועים, לא המון שעות יצאו, ורוב החומר משנות ה-80 די חזר, אז השאלה כמה נשאר. יש דברים נהדרים של ברי ווינדהאם-ריק פלייר ודאסטי רודס-קווין סאליבן משנות ה-80, אבל השיא משנות ה-70. שאלו לגבי קלטות אחרות. סליק לא דיבר על זה. בפעמים הקודמות לינדה הזכירה את וורלד קלאס וסנט לואיס, אבל לא הציעו כלום לגבי סנט לואיס, וכנראה גם לא לגבי דאלאס. ה-24/7 לא ממש הצליח, והם לא חשים צורך לשלוט בכל. ההצעות ינתנו לקלטות הללו כמו ההצעות של פלורידה, לקראת ה-DVD של דאסטי, כי בלי פלורידה זה כמו ג'רי לולר בלי ממפיס. ההכנסות מרישיונות, מהמרצ'נדייז מעבר לים, עלו מ-6.4 מיליון ל-12.3.​
  • עם כל ההזמנות מהאתר, הפרסומות שם עלו מ-2.3 ל-2.6. העלו את התחזיות לשנה אחרי הרבעון. חושבים על הכנסות בין 385-395 מיליון דולר, ורווחים של 42-44. הם צריכים להגיע ל-100-110 מיליון הכנסות הרבעון, וזה יהיה קל כי רק ברסלמניה יכניסו 30 מיליון. הם מצפים ל-6-8 מיליון רווחים ברבעון הבא, והראמבל ורסלמניה יעזרו לזה. אז 405 מיליון הכנסות ו-52 מיליון רווח יהיה קרוב יותר, וזה כנראה יהיה יותר. דיברו על הסרטים. "סי נו איוול" של קיין יצא ב-19 במאי. "המארין" עם ג'ון סינה בהוצאת פוקס יצא ב-29 בספטמבר. סינה כוכב גדול מהם, אבל הם בטוחים שהסרט של קיין טוב, בניגוד אליו. הסרט של סטיב אוסטין יופק באביב באוסטרליה, עם 20 מיליון דולר. הסרטים ירוויחו המון מ-DVD, שם ה-WWE חולקים עם המפיצים. הם משלמים על הסרט והמפיצים על השיווק. הארגון יכתוב פחות אוטוביוגרפיות, כי אלו של טריפל אייץ', שון מייקלס, אדג', אדי גאררו ובילי גרהאם נכשלו. ה-DVD של גרהאם הצליח יותר, פי חמישה. מעדיפים לקנות את הצבע ולא משהו מדויק. מנסים להוציא רומנים, כולל אחד של וינס כג'יימס בונד וספר על קיין, ואפילו אחד של מיק פולי עם מתאבקים.​
  • בנוסף אמרו שאין סיכון בנסיעות הבין לאומיות כי הם מוכרים את סיבובי ההופעות לפרומוטרים. אם זה לא הולך טוב, ופרט ליפן בפעם האחרונה זה לא קרה, הם בסדר. אבל אם הם עושים עסקי שיא, הפרומוטר מרוויח. המתאבקים מקבלים לפי המחיר של המופע, ולא לפי ההכנסות, אז התשלום במקסיקו למשל לא יהיה ברמה של ההכנסות הגדולות. בנושא 24/7, לא דיברו עליו, אבל בשלושת החודשים האחרונים הם הכניסו 400,000 דולר. במחיר של 7 דולר לחודש, וחצי מזה ל-WWE, יש להם 38,100 מנויים בעולם. זה לא זמין הרבה ולא קודם הרבה, אבל זה לא יצליח, אבל זה יוכל להכניס כסף וימכור יותר דברים. זה תמיד יביא קצת הכנסות. יש מו"מ עם טיים וורנר וקומקאסט, שיכול להביא המון. הם הגיעו להסכם עם סקיי איטליה, ואולי זה יצליח כי מעולם לא ראו שם את זה. כששאלו את סליק איזה אירוע היה של RAW ואיזה של סמאקדאון ולהשוות, לינדה מקמהן ממש התקשתה לדבר. היא אנושית, אבל סליק אמר שטאבו טיוזדיי משותף. באטיסטה, ריי מיסטריו ומאט הארדי היו, אבל זה היה של RAW. הוא אמר שארמגדון של RAW, אבל קיין וביג שואו היו בקרב. הוא אמר שניו ייר'ס רבולושן של סמאקדאון, וצדק שסרבייבור סירייס משותפת. לפחות הוא לא ניסה לנתח את הביירייט. אפילו עם הדיבידנדים, יש לארגון עוד 278 מיליון דולר במזומן ליום סגריר.​
  • לא דיברו על מבדקי סמים. ה-WWE לא דיברו על זה. אף משקיע לא שאל. לא דיברו על ההוצאות, או ההשעיות. המדיניות היא יותר כדי להגיד שיש מדיניות ברגע שהמוות הבא יגיע, ולא לשנות את המצב. בסוף, בהלוויה של אדי בה דיברו על שינויים, דיברו על בדיקה של קצב הלב, הלו"ז, הפושים והמבדקים. הבעיות הן שהם מביאים הם מתאבקים לפי מבנה גוף, יש לו"ז מטורף ויש תרבות סמים, אבל לא שינו את זה, פשוט אמרו לא להיתפס על טעויות, כמו שהיה מאז 1996. אם משווים את ה-WWE לעסקים בלי מערכת, זה עדיף. זאת לא אשמת המערכת, ואנשים לא מבינים כשהם מנסים להאשים או לא להאשים את וינס במקום לנסות לתת מענה לבעיות. אפשר לשפר את המערכת ונראה אם זה יקרה. צריך לדאוג לגבי זה, מבחינה אנושית, אבל הקהל או האחראיים אולי לא ישימו על זה כי כנראה שזה לא ישתנה. אם היה משתנה, זה היה קורה אחרי אדי. מה שקרה היה שהארגון למד איך לשווק מתאבקים מתים, בעסק שאין לו אומץ להשתנות באמת, ובעלי המניות- אלו שמדברים כי רבים ששואלים שאלות קשות הורחקו- דואגים למתאבקים רק כדמויות קטנות. בפעם האחרונה שהיו מבדקי סמים עם סטרואידים, זה היה ב-1992. מ-1987 בדקו קוקאין, בגלל שג'ים דאגן ואיירון שיק, שהיו בפיוד, נתפסו במכונית עם סמים. זה גרם ליח"צ מביך, למרות שאם זה היה קורה היום, לאף אחד לא היה אכפת. שניהם פוטרו. בהשוואה בין 1992 ל-2006, יש הבדלים עצומים במוצר אז זה לא יהיה כמו אז. ב-1992, רוב המתאבקים היו אנשי מכון מלאים בסטרואידים שהגיעו לתחום כי אמרו להם שירוויחו המון כסף. אם היה לך גוף טוב והסרחת בזירה, לא רק שהייתה לך עבודה, אלא שיכולת להיות פייס או היל ראשי כמו אולטימייט ווריור וסיד. רוב המתאבקים המודרנים גדלו כמעריצים, ומכבדים יותר את זה שצריך לתת לקהל הופעה, לא כמו בשנות ה-80 שאמרו שהם מרמים את המארקים, ולעשות את המעט מכמה שאפשר ולגנוב כסף כשמעטים חשבו לתת קרבות טובים- והיום זוכרים אותם כאגדות. גם, בגלל שהשמות הללו נעלמו מהר, ובמקרים רבים לא רצו לעבוד בזמן שיש מבדקים ולהיכשל בהם, העסקים קרסו. שוב, ההבדל הוא באנשים היום. הם יותר מתגאים בקרבות טובים ובמקצוע. מעטים הם מפתחי גוף שנכנסו לתחום כדי להרוויח כסף ולהיות מפורסמים. המתאבקים של היום מאמינים שלהופיע ברסלמניה זה כמו להופיע בוורלד סירייס או סופרבול, ובעבר, רק ראו את זה כיום תשלום טוב ולא יותר מזה.​
  • ברור שיש חריגים, אבל הרוב שדיברו על סטרואידים לא חושבים שנורא אם יצאו מהתחום, ושהלחץ לקחת אותם יעלם. כמובן שתמיד יהיו חריגים. בניגוד ל-1992 אין בעיה להרבה לרדת מזה, אם הם חשים שהמובילים יפסיקו, והם לא יאבדו את המקום שלהם. אם לא ישנו את תהליכי ההחתמה והפוש, הסיבות ישארו והם יקחו את זה בצורה יותר מתוחכמת כדי לנצח את המבדקים. גם באולימפיאדה יש סמים, כל עוד יש רווח ברמאות זה ימשך, ושם יותר נוקשים. ב-1992, בין רסלמניה לסרבייבור סירייס, כמה אנשים ראשיים, כמו האלק הוגאן (שהסכים לעזוב בגלל שקלט ברקים אחרי ששיקר על סטרואידים, אבל אז הוא היה 113 ק"ג ושטוח אז ירד מהם), סיד (שנכשל במבדק ופרש והלך ל-WCW כדי להפוך לאלוף עולם אבל התעצבן על ארן אנדרסון ופוטר), ווריור (שפוטר וחזר אחרי ארבע שנים כשהמבדקים נעצרו), דייבי בוי סמית' (שפוטר ועזב ל-WCW ואז חזר ל-WWE עם סטרואידים), ו-LOD (הוק עזב בגלל סמים ואנימל פרש כדי לאסוף קצת נכות) היו רק הגדולים שעזבו. והעסקים קרסו באותה השנה ולא התאוששו עד לסוף המבדקים. שום דבר כזה לא יקרה, וזה לא ישפיע. אבל זה המחיר של העסקים. מה שחשוב יותר מרוב הדברים שקורים, זאת השאלה מה יקרה בסטוריליין למי שיצא חיובי.​
 

YossihNew

Well-known member
מצב העסקים- 24 באפריל, 2006:
  • כמעט שנה שלמה היה קשה לכתוב משהו על מצב העסקים בארה"ב כי היו המון דברים בטלוויזיה. RAW עברה ל-USA, סמאקדאון לשישי, TNA לספייק, UFC נפרדו מה-WWE ששודרו לפניהם, UFC ו-WWE נלחמו פעמיים בשני, סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט חזרה, ועכשיו UFC ו-TNA עוברות לחמישי. בנוסף, הסיפור הכי גדול שחמק מתחת לרדאר הוא סיפור שיכול להיות המופע הכי גדול של השנה או משהו פריקי- סטרייק פורס במרץ בסן חוזה. MMA אינדי בלי לוחמים הביא קהל בחלקים שונים מהמדינה, אבל עצם העובדה שמופע אינדי בלי שידור, עם שם חשוב אחד שהיה פרנק שאמרוק, וקונג לי, שמשך קהל מקומי בקיקבוקסינג, הביאו את הקהל הכי גדול של השנה, והכניסו כמעט מיליון דולר היה נראה כמו משהו שרק מי שלא מבין את העסקים ומה מוכר היה אומר. אבל זה קרה.​
  • המצב הזה לא הושלם, אבל כנראה מצב הטלוויזיה המשתנה התחיל להירגע. עם הרייטינג של UFC ו-TNA ביום חמישי ושבת הקרובים, נוכל לדעת מה מצבם בטלוויזיה. בסוף יוני, כשקליפורניה תחזור לעצמה אחרי המופעים הרבים בשוק, נוכל לדעת מה יקרה עם האוס שואוז של MMA, ואולי השנה גם TNA יצללו אל הבריכה. מה שלמדנו הוא שהמעבר ל-USA עזר במעט לקהל של ה-WWE, אבל עלה להם ב-40 מיליון דולר לשנה. אבל הצופים לארגון בירידה. המעבר ליום שישי עלה להם ביותר צופים מהמעבר ל-USA, והאובדן של כמה שעות של תוכניות רכש ותוכניות כבלים חלשות עלה בצופים, אבל לא ממש. ההפסדים הללו לא ממש שינו בעניין או באהדה שאם בכלל עולה. החדשות הרעות האחרות הן ש-WWE נכשלו ברמה שלא חזו אותה ב-NBC. ביולי תהיה הזדמנות שנייה, אבל זה בטח לא ישתפר. סאטרדיי נייט'ס מיין איבנט עזר ממש בשנות ה-80 כי אף אחד לא ראה כוכבים נלחמים אחד בשני בטלוויזיה בחינם. RAW וסמאקדאון משודרות כל שבוע, ואין טעם בעוד תוכנית. ולא משנה כמה מעריצים להיאבקות יש, זה שהם ב-NBC ולא מושכים קהל חדש מראה שפרט לקהל השבועי שלהם, יש פחות עניין במוצר בקרב הציבור הכללי בעשרים השנה האחרונות. זה גם אובדן הזדמנות גדולה לרייטינג גדול ברשת כדי שיוכלו להתרברב בעלייה באהדה. אבל באירועים, הם בעלייה קטנה, למרות שבארה"ב הם עדיין בשפל של עשור. ההאוס שואוז ממש עלו, משהו עובד, לפחות קצת, והם מצליחים להוציא אנשים אובר כדי לגרום לכך שירצו לראות אותם כמה פעמים בשנה באופן אישי. סמאקדאון מביאה יותר מעריצים למרות שהכוכב הגדול שלה, אנדרטייקר, לא עובד בהאוס שואוז, הכוכב הכי מקודם שלה, באטיסטה, פצוע חודשים, ומושך הקהל הגדול ביותר בשנתיים האחרונים, אדי גאררו, מת, אבל אפשר להאמין שהאחרון הוא אנגל כי משתמשים בשם שלו המון. וזה עם ירידה ענקית בצופים השבועיים.​
  • ל-RAW יש את המתאבק הכי ייחודי מזה שנים שמוביל, ג'ון סינה. הוא מושך בהאוס שואוז ומוכר מרצ'נדייז ובדרך כלל לא מקבל קריאות בוז. בטלוויזיה ובאירועים, הוא מוכר כרטיסים, מביא יותר תגובה ומוכר יותר מרצ'נדייז מכולם, אבל חוטף בוז יותר מכל היל מזה עשרים שנה. זה שפייס מקבל בוז אמור לסמן דחייה של המעריצים ואסון, אבל זה עובד עסקית. לא בטוח מה זה אומר על הקהל. תמיד היו הילים שמשכו והקהל אהב לשנוא אותם, אבל מעולם לא היה פייס ברמה הזאת שלא נכשל ממש ואנשים שנאו לאהוב. יש גם מסר ברור מהרייטינג- RAW מלאה בהיאבקות רעה ואנגלים רעים, ולמרות זאת, המתאבקים שלה אובר והרייטינג טוב. לסמאקדאון יש היאבקות טובה, פחות אנגלים רעים, פחות כוכבים, והרייטינג שלה יורד מהשפל של יום שישי, אז החולשה במספרים לא קשורה לזה שיום שישי נורא, כי הם כבר עברו את ה-3% כמה פעמים ועכשיו הם בין 2.4% ל-2.8%. ועדיין, אפשר להגיד תירוץ אחד שיגיד שזה לא המוצר- המון שווקים גדולים מבטלים את התוכנית בשישי, יותר מחמישי עבור ספורט מקומי, ובכל אופרת סבון וספורט אתה צריך אנשים שיהיה להם דפוס צפייה. ל-RAW יש את זה, ולסמאקדאון לא ממש. אבל ה-WWE השולטים והיחיד שיכול לפגוע בהם הוא אדונה ובוראה, וינס מקמהן. אם ה-WWE יעלו או ירדו, שום כוח שוק לא יגרום לזה. תירוצים כמו ריאליטי או הכלכלה לא משפיעים. כלכלה רעה תוכל לפגוע במכירות הכרטיסים ואפילו באירועים, אבל אם כבר זה אמור להוביל לרייטינג גבוה כי אנשים יחפשו בידור שלא עולה כסף. אבל אין סימנים שאנחנו קרובים למצב.​
  • הרייטינג השבוע בספייק הוכיח שני דברים- החשיבות של תוכנית היאבקות חזקה להצלחה הראשונית של אולטימייט פייטר, ושלא משנה מה אומרים לך, UFC ו-TNA מביאות את אותו הקהל. הקהל השרוף שונה, אבל עבור הרוב, וזה היה ידוע בכל ליל שבת, יותר מ-95% מהקהל הוא זהה. זה משהו ש-UFC לא מכירים בו ורוב האנשים ב-TNA כן. לצערה של TNA, עם כמה שאולטימייט פייטר הצליחו בשבוע הראשון, זה לא קרה בשבוע השני. חשבת ש-UFC תעזור יותר לקהל של אולטימייט פייטר מאשר RAW. אבל עם פחות היט מהפרק הראשון של העונה, הם תמיד השיגו 1.4% אחרי RAW, והממוצע היה קרוב ל-1.7% עד ש-RAW עברה. אנלישד השיג 1%, ועכשיו פייטר ירדו מ-1.95% ל-1.30%, ירידה של 29% מהצופים מהשבוע שעבר שם היה שידור חי לפני, מה ש-UFC לא יכולים לעשות באופן שבועי. השיא היה 1.47% לקרב. TNA, ששודרה ב-11 בלילה, שמרה על רוב הקהל עם 1.16% ברבע השעה הראשונה לקרב הכי טוב בטלוויזיה השנה, סמואה ג'ו-כריסטופר דניאלס. הארגון עשה בוקינג לתוכנית עם הרעיון לשמור, מההתחלה, על כמה צופים שאפשר מאולטימייט פייטר. הם שמו שניים מהמתאבקים הכי טובים שלהם בקרב ארוך ואתלטי. הם הצליחו 10 דקות לפני סוף התוכנית, כשהראו את הכניסה של ג'ו והעמידו פנים שהם בשידור חי. כשהתוכנית החילה, הקרב התרחש, ודניאלס מיד דימם ממש, ומכר ממש יפה. זה היה הסגמנט השלישי הכי נצפה בתולדות הארגון. הבעיה הייתה שהם ציפו לשבור את השיא. הם ירדו ל-1.02% עד שעלו ל-1.12% לחזרה של סטינג בטלוויזיה לאחר חמש שנים מול אריק יאנג. הם השיגו 1.08%, תיקו עם ההופעה הראשונה של סטינג, אבל עם קצת יותר צופים. הרייטינג שלהם תלוי באהדה של אולטימייט פייטר, והמבחן הגדול הבא הוא כשהם יתייצבו עוד כמה שבועות וכשנקבל את הרייטינג בסוף העונה ביולי. החדשות הרעות הן ש-TNA לא יקבלו תוכנית מקדימה עם 2% כמו בהתחלה. אפילו עם תוכנית חזקה יותר, בלי אירוע חי או RAW, זאת הרמה של אולטימייט פייטר. אם הם היו משיגים 2%, אז TNA הייתה משיגה 1.5%, צעד ענק קדימה. הדרך היחידה להסתכל על השבוע הראשון היא ש-TNA שמרה על הקהל שלה כמה שיכלה, אבל הירידה באולטימייט פייטר הובילה לאכזבה. למרות שזה לא אכזב אנשים בספייק, שמכרו פרסומות על בסיס רייטינג של 0.8%, אז לפחות הם הצליחו בשבוע הראשון. אבל זה צעד קטן.​
  • השידור החוזר ביום שבת היה עם 0.6%, לא ממש גדול. TNA ביום שני השיגה נתון דומה לשידור החוזר. אולטימייט פייטר איבדה חצי מהקהל שלה. אבל אולי לא בשבוע הבא, אלא עוד שבועיים כשהכל ירגע, כאן TNA תוכל לצמוח. שתי התוכניות נלחמו מול אירוע UFC שהצליח ממש. ההיסטוריה כבר חשפה ש-TNA יורדת מ-0.8% או 0.9% ל-0.6% כשיש אירוע של UFC. מכיוון שהשיגו 0.6% לשידור חוזר, אולי אולטימייט פייטר היו יכולים להשיג 1%, ואז TNA ישיגו בשידור החוזר כמו השידור הראשון, עלייה של 50% בקהל הכולל מהרמות הקודמות. ביום חמישי, הרייטינג עלה רק ב-8% באופן כללי, אבל ב-18% משבוע שעבר, וזה היה הרייטינג במקום השני שלהם ביום שבת, עם אולטימייט פייטר. אבל הם עלו ב-28% בקרב גברים בני 18-34, ואצל גברים בני 35-49 עלו ב-32% מהשיא הקודם. הם איבדו קהל נשי, לא מפתיע. ספייק הוציאה הודעה לעיתונות ובמקום להזכיר את הירידה בצופים בשבוע השני אמרה שאולטימייט פייטר ניצחו את NBA בשבוע השני ברצף. TNA השיגה 1.1%, אז אימפקט ניצחה את ה-NBA החזקה יותר בעלות קטנה יותר. כמובן שזה בתמורה לשבריר מדמי הפרסום למרות שיש יותר צופים. ההיאבקות נראית טוב בהשוואה ל-NBA, עם יותר צופים גברים. אולטימייט פייטר השיגה שיא של צופים גברים בכבלים. החדשות הגדולות ל-TNA הן שאמנם כל הקהל בן 18-34 בא מ-UFC, אבל הם עם קהל רב מעל גיל 35, והם הצליחו שם יותר מ-UFC. בגילים 35-49, אימפקט ניצחה בשעה שלה את כל שאר התוכניות בקרב גברים, ורק שחייה ניצחה אותה.​
  • זה אומר כמה דברים. מעריצים מבוגרים, כמו של אגרוף, לא יהפכו למעריצי UFC. גם לא מעריצי היאבקות מבוגרים, והצעירים כנראה יצפו בשניהם אם יהיה קשר. הצופים המבוגרים יותר מקובעים. פעם טענו שזה השידור ב-11 בלילה שבגללו הצופים מעל גיל 35 לא צופים ב-UFC. עכשיו הם ב-10, וזה לא השתנה. הרייטינג וההכנסה לא זהים. ה-WWE ירדו בצופים ממש מהזמן המקביל בשנה שעברה, אבל פרט לנו וויי אאוט, הם הביאו יותר קהל והאירועים נראים אותו הדבר או קצת עולים במדינה. TNA כנראה תעלה בצופים בשבוע הבא, שוב, אולי ב-50%. אבל האירוע הכי טוב שלה היה 40,000 רכישות עם רבע מהצופים של היום. הבכורה של סטינג אולי הביאה 50,000 רכישות, וזה השיא שלה מאז המעבר. הרייטינג שלה לא רחוק מ-UFC, אבל הם הגיעו ל-400,000 רכישות. RAW משיגה פי שלושה מ-UFC, אבל UFC משיגים יותר הזמנות. יש המון דרכים שונות לנתח את זה. בואו נבדוק אחד: RAW משיגה 3.6 מיליון צופים בארה"ב. אירוע ממוצע משיג 180,000 רכישות בצפון אמריקה. נניח ש-10%, שזה 18,000, באות מקנדה. זה פחות מהמציאות. אז מ-3.6 צופים קבועים, רק 4.5% מזמינים אירוע, ולמכור את האירוע זאת המטרה של התוכנית. ל-TNA יש 740,000 צופים. נניח שהממוצע הוא 35,000 רכישות. בקושי 10% באות מקנדה, אבל נניח שכן- 4.3% רוכשים. אז הם די זהים ביכולת לגרום לצופים לרכוש אירוע. זאת הצלחה גדולה ל-TNA, כי ה-WWE הם הליגה הגדולה והמבוססת עם הכוכבים.​
  • ההבדל הוא של-WWE יש יותר צופים. אבל TNA השיגה רק 140,000 צופים בפוקס בשיא שלה, והגיעה ל-40,000 צופים פעם או פעמיים, והממוצע היה 30,000 רכישות אז, וזה אומר 19% מהצופים בלי קנדה. הצופים החדשים של RAW לא קונים אירועים, והצופים שעזבו את סמאקדאון לא פגעו לה בביירייט, והעלייה הגדולה בצופים של TNA הובילה לעלייה קטנה מדי ברכישות. העלייה הקטנה או אפילו הגדולה בכמות הצופים בגלל המעבר לא תשפיע על ההכנסות אלא אם המוצר יהיה לוהט. זה טוב להתרברב, אבל זה זיוף. הרייטינג עלה בגלל שזה מוצר שקהל של UFC צופה בו. אם הם יתרברבו על משהו, זה שווילוסיטי לא שמרה על הקהל של אולטימייט פייטר כששודרה שם. באותה צורה, אם אולטימייט פייטר ישארו ברמה הזאת, אז זה 1.17 מיליון צופים. UFC השיגו 275,000 רוכשים לאחרונה, ובואו נקצץ 10% מקנדה- כמו עם ה-WWE, זה יותר, ב-1995 קנדה הביאה להם 20% מהרכישות אבל הכל השתנה- ו-21% מהצופים שלהם גם מזמינים. אז זה מוביל לשתי מסקנות- קודם, מי שלא צופה בתוכניות השבועיות יקנה אירועי UFC. הדבר השני הוא שכמעט כל מעריץ היאבקות שקונה את האירועים צופה בתוכניות, פרט לרסלמניה שמזמינים אותה גם אנשים שפחות עוקבים, אבל מעריצי UFC לא ממש צופים בטלוויזיה.​
1758920528039.png
 

YossihNew

Well-known member
  • דבר אחר, וחשוב ממש, הוא ש-UFC מצליחה יותר להוציא אובר לוחמים מכל תוכנית היאבקות כי הצופה משלם כסף עבורם. אפילו עם זה שמדובר בקרבות אמיתיים ולכן לא מדברים עליה פה, המופע ב-4 במרץ הביא קהל בזכות ריץ' פרנקלין, ג'ורג' סנט פייר ו-BJ פן. אם נחשיב את רנדי קוטור, צ'אק לידל, טיטו אורטיז, קן שאמרוק, רויס גרייסי ומאט יוז כמושכי הקהל הגדולים, אז פרנקלין הוא מספר שבע והוא זה שהיה באירוע. עם השניים הגדולים, משיגים 31% מהצופים שרוכשים. הוא לא יכול להילחם יותר מכמה פעמים בשנה, אבל לידל אומר יותר לאירועים מכל כוכב פעיל, והוא ירוויח המון בזכות זה השנה. UFC, עם פרומואים, קידומי קרבות ודמויות, והמציאותיות מושכים המון קהל, ונכון לעכשיו יותר טובים בלגרום לקהל לשלם כסף כדי לראות מופעים מאשר ההיאבקות שבמשך שנים ידעה לגרום לקהל לקנות כרטיסים. זה שזה אמיתי חשוב, כי מופעי MMA בלי קידום מכניסים כסף כמעט כמו מה שה-WWE מביאים עם כל הכוכבים, ואפילו יותר. אולי הראיונות וקידום הקרבות גם מצליחים, כי קידום רציני של אנשים צבעוניים הצליח להפוך את UFC מבחינת קידום, ולא מבחינת הזירה, להיאבקות בשנות ה-70, כמו בסנט לואיס ולא בלוס אנג'לס, יותר מהיאבקות בשנת 2006. עם כמה ש-UFC לוהטת, היא לא תביא קהל צופים כמו ההיאבקות. היאבקות הייתה בטלוויזיה 60 שנה, ו-UFC רק שנתיים. אבל ההיאבקות היא אופרת סבון מתוסרטת. UFC בלי הסטיגמ אבל יודעת לעניין יותר את הצופה.​
  • באותו הזמן, UFC עוד חדשים בטלוויזיה. ב-1995, בלי טלוויזיה, הם ניצחו את WCW וה-WWF בביירייט הממוצע באותה השנה. אבל הם התחילו להיחלש ב-1996, עוד לפני שהתחילו לעצבן אנשים ואת התקשורת. הפוטנציאל שלהם חוסל כשרוב הכבלים ביטלו אותם ב-1997, אבל עוד קודם, הם היו בירידה. התפנית קרתה בגלל שני דברים- טיטו אורטיז-קן שאמרוק בפיוד לפני הטלוויזיה, מה שהכניס את פוקס לעניין, והפיוד המשולש של אורטיז-לידל-קוטור, לפני שספייק TV לקחו אותם לרמה הבאה. בטווח הארוך, WWE, או TNA או UFC, הם ישארו ברמה הזאת בזכות יכולת ומזל ליצור כוכבים חדשים ופיודים חדשים שהקהל ירצה לראות. UFC מושכת יותר מכולם לאחרונה, אבל זה קונספט חדש. אגרוף עם מספר גדול יותר של כוכבים מושכים, אבל הם לא יצרו המון חדשים לאחרונה. באירועי MMA, אנחנו בתחילת המוצר ואנשים מתלהבים. בלי שידור, ה-MMA האינדיז יצליח יותר מאשר היאבקות האינדיז. בהמון מקומות זה פי עשרה, ויותר מזה בקליפורניה. אבל זה בלתי נמנע שהמון פרומוטרים יכנסו לתחום כי הוא לוהט, ההיצע יעלה וזה יחלש. קרבות גדולים עם כוכבים אולי ישארו חזקים, אבל אין טווח ארוך שארגון בלי שידור ובלי שמות יצליח בו לנצח את ה-WWE ממש. בטלוויזיה, UFC לא יהיו ההיאבקות הבאה, אבל אם זה לא משהו רגעי, הם יהפכו לאגרוף החדש. אבל מוקדם מדי לדעת אם זה לא משהו חולף. ראינו המון ספורט מצליח בהתחלה, אפילו מצליח כמה שנים, אבל נעלם, ואפילו די מהר אחרי השיא. יפן, שבדרך כלל מובילה על ארה"ב בטרנדים של היאבקות ו-MMA, פתאום גילתה ששני מושכי הקהל הגדולים שלה הם שני אחים מתאגרפים, לא מתאבקים, או לוחמי K-1 ו-PRIDE. אגרוף היה ספורט בירידה, שהוחלף ביפן בידי הלחימה החדשה, ששודרה והביאה מלא רייטינג בעשור האחרון. K-1 ו-PRIDE ירדו מהשיא, אבל עוד יש להם משיכת מיינסטרים, והם החליפו את ההיאבקות בתרבות. ומה שחשוב להגיד על האחים קאמדה זה שהם לא מתאגרפים אלא כוכבים שלמזלם הם במקצוע. כשטייגר וודס הגיע, פתאום ספורט זקן כמו גולף הפך למגניב. אנשים אמרו שבייסבול מת אחרי השביתות, וסטרואידים והצלחות הביאו את הקהל לשיא אחרי שנים. ב-1995, אנשים ב-WCW וב-WWF היו בטוחים שהם לא יוכלו להתחרות מול UFC בטווח הארוך בגלל שהם אמיתיים. אבל מלחמות ליל שני, ה-nWo, רוק, אוסטין וגולדברג באו, UFC איבדה את הנראות וכמעט מתה, וההיאבקות הגיעה לרמה שלא ראו אותה קודם.​
  • אבל בניגוד ל-1995, כעסק האוס שואוז, MMA יכולים להפוך למה שהיאבקות היו, למרות שהם לא יהיו איום ל-WWE, כי הם לא עורכים מופעים קבועים ברוב השווקים, ו-UFC לא יכולה להיות ברוב השווקים אלא כארגון משני, וזה לא ישפיע על מעריצי ההיאבקות שרוצים כוכבים, ולוחמים גדולים לא יופיעו, פרט למקרים נדירים, במופעים מקומיים. באירועים, הם מביאים יותר מעריצי היאבקות מאגרוף, אבל בונים מעריצים משלהם. מה ששונה בהאוס שואוז הוא שהאגרוף לא עושה האוס שואוז כבר עשורים. מעטים יודעים, אבל בשנות ה-50 אגרוף והיאבקות ערכו מופעים שבועיים באותם האולמות. הם התחרו על אותם המעריצים ופרומוטרים רבים עשו את שניהם. האגרוף וההיאבקות השבועיים מתו, מסיבות דומות, אבל היאבקות שרדה יותר ברוב המקומות ונראתה יותר. הקהל שילם המון כסף על אירועים גדולים, אבל לא שילם כדי לראות את מי שלא היה כוכב גדול. ב-MMA, בלתי נמנע שזה יקרה כשהשיגעון יגמר. אבל יש לנו מתאבק לשעבר ופרומוטר שהשתמש במה שלמד בהיאבקות כדי לקדם וליצור את הגיבור המקומי, ועברו שנים, אבל הם חזקים יותר ממה שהיו. בהוואי, היה ארגון מקומי במשך עשור, והיום יש להם שלושה. הם חזקים וגדולים יותר מה-WWE כשהם באים לאי. וזה לא בגלל שהם חדשים.​
  • אז MMA ברמת אינדיז יכול לשרוד בגרסה חדשה של הטריטוריות, בניגוד להיאבקות. חוץ מקהל שרוף, והם אחוז קטן, מספיק כדי ש-ROH יצליחו, אלא אם אתה בטלוויזיה של WWE, המעריצים לא יחשבו שאתה כוכב. וה-WWE, שבקושי מגיעים לערים הללו, עם נוכחות בכל עיר חשובה בארה"ב. ב-MMA, שם UFC הם ה-WWE, אי אפשר לערוך מספיק מופעים כדי להגיע לכל עיר במדינה שלוש פעמים בשנה. פרט ללאס וגאס, דרום קליפורניה ואולי אטלנטיק סיטי, הם לא עורכים אירועים חיים. אם תרצה להגיע לשניים או שלושה מופעים, אתה לא תחכה ש-UFC יבואו אליך, כי הם לא יבואו ואתה תטוס אליהם. זה משאיר אולמות גדולים, והפרומוטרים המקומיים הם היחידים שיכולים להציג אירועים חיים בעיר. בטווח הארוך, המפתח הוא לבסס כוכבים מקומיים ויריבויות, ולחשוב קדימה כי כדי לשרוד, צריך ליצור ולהחליף כוכבים. הדבר השני הוא לא חוקי, שיהיה לך ארגון אבל שלא יהיו לך מתחרים בשוק. אבל זה לא חוקי, אז אין אף שוק מוצלח בלי תחרות, שתשחק הכל. עיר עם ארגון MMA אחד תוכל לבנות לאט יותר מהיאבקות. סדרה של שלושה קרבות בהיאבקות לא נמשכת חצי שנה. ב-MMA זה טוב לשנתיים. בגלל שהם לא נלחמים הרבה, צריך יותר כוכבים ב-MMA, אבל הכוכבים נשחקים לאט יותר ושומרים על עצמם יותר כי הם לא נראים לעתים קרובות. אבל החיסרון הוא שצריך להישאר בשיא כדי להצליח כמיין איבנטר או שתפסיד.​
  • הפרומוטר האזורי החדש יהיה אחד בכל עיר עם מכון כושר מקומי חזק להביא ממנו אנשים. זה הסביר יותר מכל דבר את ההצלחה בסן חוזה. פרנק שאמרוק הביא את הקהל הרב ביותר דרכים מאחת. כשעבר לסן חוזה ב-1997, החלו לעבור לשם לוחמים. אפילו אחרי שלא היה המדריך הראשי והלך לדרך עצמאית, אקדמיית הקיקבוקסינג האמריקנית שהקים הפכה לאחד המקומות הכי טובים להתאמן בהם. פול בונטלו בא מטקסס. ג'ו קושק הגיע. אם ה-WWE לא היו לוקחים אותו, בובי לאשלי היה מפלצת שם. מייק סוויק, דניאל פיודר, ג'וש ת'ומפסון ומייק קייל גרים פה. פורסט גריפין ופיל ברוני מתאמנים לפני קרבות כאן. הנוכחות המקומית גרמה לקונג לי, שכבר משך קהל בענפי לחימה, לעבור ל-MMA כי זה היה אין. לאס וגאס, מונטריאול, הוואי, אייווה ודרום קליפורניה דומים בעניין. זה מאפשר לך לערוך מופעים אזוריים על בסיס מוצלח. בטווח הארוך, לכו תדעו. המופע בסן חוזה פקח לכולם את העיניים, אבל המופע החוזר ביוני יותר חשוב כדי לראות אם זה היה חד פעמי. בנוסף, ההצלחה תביא עוד פרומוטרים. יותר מדי מוצר ישחק הכל. מופעים גרועים שמושכים קהל יחוסלו כמו בימים שהיאבקות הצליחה. ילמדו המון לקחים, ואם אתה מכיר היסטוריה, יהיו יותר לקחים שלא ילמדו. כוח משיכה של מתאבק נשאר שנים אחרי שיאו הפיזי. כשלוחם מגיע לשיא כוח המשיכה שלו, הוא בסוף השיא שלו מבחינה פיזית. אם נסתכל על הלוחמים הגדולים של UFC, קוטור פרש ועבר את שיאו הפיזי, קן שאמרוק עבר את זה עוד יותר, אורטיז לא מבוגר מדי אבל נפצע המון, לידל בן 37 ונפילתו בלתי נמנעת, יוז אולי בסופו, גרייסי עבר את השיא מזמן, אבל יש להם טלוויזיה והם יוצרים את פרנקלין, סנט פייר וארלובסקי.​
  • בנוגע לרולר דרבי, אפשר ללמוד שמשהו יכול להיות לוהט ממש, אבל אם הוא משודר יותר מדי, הוא ישחק ממש מהר. ספייק מראה המון מוצר כי UFC ממש מצליחים בשידורים החוזרים ונותנים להם המון פעמים את הקהל שהם רוצים, ותעשיית הטלוויזיה מעתיקה, אז יהיו יותר שידורים בשנה הבאה. הם לא תמיד מצליחים להגן על סחורה חמה בטווח הארוך, בעיקר כי יש עליהם לחץ להביא מוצר. עוד פרומוטרים יכנסו. זה יכול להיות טוב אבל כנראה רע. השורדים יהיו אזוריים עם קהל נאמן וכוכבים מקומיים, והכי חשוב, ידעו איך לקצץ כי יגיע הזמן לזה. אלו ברמה הלאומית עם השמות והכסף לשרוד את הזמן הרע בטח ישרדו. החודשים האחרונים הביאו את אחד מהשיעורים הכי מעניינים מזה שנים. זה מתמשך, אבל באמצע יוני, נבין יותר טוב את הכל.​
 

YossihNew

Well-known member
ECW חוזרת- 1 במאי, 2006:
  • במהלך מדהים שנועד לזעזע את ה-WWE, וינס מקמהן החליט כשטסו לאירופה להחיות את ECW, ויהיו כמה שינויים. ערכו פגישות בימים האחרונים בקרב הענפים השונים בארגון כדי להחיות את המותג אחרי וואן נייט סטנד בהאמרסטיין בולרום בניו יורק. הרעיון להחיות את ECW בא והלך בשנה שעברה, ותמיד לא התקדם. רוב הזמן בגלל שחשבו שווינס עצמו לא רוצה ולכן אמרו לו מה שרצה לשמוע. אחרים, בעיקר סטפני, התנגדו לרעיון כי חשו שהוא לא יעבוד, אז אין מטרה, אבל אם זה יעבוד, היא תיראה רע כי המותג שלה לא מצליח. כשהכרטיסים לוואן נייט סטנד נמכרו בשבוע שעבר בפחות משעתיים, וינס שוב העלה את הנושא עם כמה אנשים. לפי מקור אחד, הוא סיפר סיפורים שונים לכותבים, למפיקים ולג'ון לורינייטיס. הכל היה שונה, אבל הוא אמר שהמכירה המהירה- למרות שזה 2,500 איש ובשנה שעברה הם גם הצליחו- זה סימן שהמותג עדיין חי, והגלישה לאתר החדש של ECW הייתה חזקה. הייתה תחושה, כמו זאת שלא ניצלו בשנה שעברה, שיש המון הזדמנויות מרצ'נדייז עם השם, כולל חולצות ואפילו משחק וידאו יותר אלים. סטפני שוב התנגדה, וגם לינדה מקמהן, בניגוד לשיין, אבל וינס הציג את זה ואחרים תמכו, והוא החליט השבוע להתחיל לפעול.​
  • אמרו שהמון בגלל שווינס חש שהארגון מתנוון. הארגון קבע פיודים עד יולי והמיין איבנטים עד הגרייט אמריקן באש. התוכניות כנראה ימשיכו עד יוני, אבל שינו את התוכניות ליולי לכיוון שלא יודעים. כנראה עומדים ליצור מחלוקת מהקרב של ג'ון סינה-רוב ואן דאם בוואן נייט סטנד. ברור שהם יצטרכו לעשות משהו שונה, סיום בו שופט של ECW מכריז על RVD כמנצח ושופט של WWE על סינה, או סיום בו RVD מנצח באופן שנוי במחלוקת ווינס נותן לסינה את התואר, אז RVD פורש להקים את ECW. כרגע, ECW תהיה שם מוכר עבור טריטוריה התפתחותית חזקה יותר. מתאבקים ב-OVW עובדים בסופ"שים מול 100 מעריצים, ומול 400 בהקלטות, ואז מגיעים ל-RAW וסמאקדאון מול אלפים בקפיצה גדולה. אם יתרגלו לקרבות מול 1,500 איש ולעבוד יותר מ-OVW, אז הם יוכלו להגיע טוב יותר ל-RAW וסמאקדאון. למרות שיש בעיות שזה יוכל לגרום להן בין OVW ו-WWE, דיפ סאות' באטלנטה, שכולם יודעים שהיא אסון, בסכנה אמיתית.​
  • התוכנית כרגע היא שפול היימן יהיה הבוקר של OVW, עם עזרה מטומי דרימר ואד קוסקי. היימן עם חוזה לטווח קצר שהוארך מהחוזה הרגיל שלו שפג בסוף 2005. הוא בהארכה שנייה וה-WWE יכולים להאריך אותו עוד. היימן לא חתם על חוזה לטווח ארוך כי זה יפגע בפרויקטים חיצוניים שהוא מעוניין בהם. אבל החוזה שלו לא יאפשר לו לעבוד בכל פרויקט שקשור להיאבקות ול-MMA. זה מחזק את מעמדו מאוד, כי דרימר הוא אחד הבוקרים הכי גרועים בהיאבקות המודרנית, כפי שהוכח כשהיה אחראי על OVW כשג'ים קורנט הושעה. התוכנית היא להתחיל בהאוס שואוז ביולי. החלו להתקשר לבניינים ממחלקת בוקינג אולמות, בעיקר אלו שאירחו אירועי ECW בשיאה. לא ידוע כמה אירועים בחודש יערכו, אבל אמרו לקבוע אולמות בין 1,000 ל-2,500 איש. אחת מהסיבות שווינס מוכן יותר לעשות את זה ב-2006 ולא בשנה שעברה, כשהיה מומנטום ענק, היא כי בקיץ האחרון עסקי ההאוס שואוז מתו, וחשו שלא ימשכו על בסיס קבוע .השנה העסקים עלו, אז מרגישים שהקהל יבוא. אבל כששיין דאגלס ערך את הארדקור הומקאמינג עם כוכבי ECW, המופע הראשון בפילדלפיה היה אגדי, והמופעים בשווקים כמו פיטסבורג ובאפלו מתו, והאחרון בוטל. מתאבקי ECW ראו את הארגון מת בפעם השנייה אחרי התקווה באירוע הראשון. חמש שנים אחרי, נראה שזה כמו הניסיונות להחיות את רולר דרבי שנים אחרי שהמקור האהוד נסגר. ההבדל הוא שאף אחד מהם לא היה עם ארגון חזק כמו ה-WWE מאחוריו. אבל הכוכבים מבוגרים ומי שמושך זאת הנוסטלגיה הישנה. המופעים הראשונים בטח יצליחו. ואז זה יהיה קשה, בעיקר כי לא משנה מה יעשו, זה לא יעמוד במיסטיקה המנופחת של המקור.​
  • בגלל שזאת החלטה פתאומית, נכון לעכשיו אין הסכם שידור. התוכנית היא להקליט לפני RAW או סמאקדאון, כמו סופראסטרוס בסוף שנות ה-90. התוכנית בת השעה תשודר באינטרנט באתר של ECW, וינסו לשדר אותה בטלוויזיה. USA סירבה להיט ולווילוסיטי. הם כרגע משדרים ב-2 בלילה בשבת שידור חוזר של RAW AM, שמשיג 1.1%, אבל אין הסכם ורק התחילו בדיבורים. הרעיון להקליט לפני RAW וסמאקדאון בעייתי מסיבות ברורות. וינס ממש לא רוצה להוסיף עוד יום ללו"ז, כי אין זמן. אבל ECW נבנתה על דם, שולחנות ואקסטרים. לעשות את זה לפני RAW וסמאקדאון ישרוף את הקהל שיצטרך לראות את הכוכבים האמיתיים אחר כך. הם לא יוכלו להצליח יותר מהמופעים האחרים. זה מחסל את הרעיון. הבעיה האחרת היא שאם מקליטים אותם ביום שני, אלא אם היט לא תהיה, זאת הקלטה של ארבע שעות, כש-RAW בסוף, אז הקהל יהיה עייף כשהשידור יתחיל. זה יאלץ את ביטול היט או וילוסיטי והחלפתם ב-ECW. אלו שמעורבים בפרויקט רצו שווינס יוסיף עוד יום, אבל יודעים שזה יתחיל כמו שהוא תכנן ואם זה יצליח יוכלו לשפר. יש כאן מלכוד. העלויות של עוד יום ל-ECW יפסידו כסף. ה-WWE משקיעים חצי מיליון דולר לצילומים. ECW הייתה זולה יותר, אבל ה-WWE לא ישדרו משהו כזה כי עבורם זה היה מביך. וגם זה לא ימכור את התוכנית. TNA יותר הצליחה בלשווק את התוכניות שלה מעבר לים מאשר ECW, הם נראו טוב יותר. אפילו ב-2 לפנות בוקר, USA לא רוצה מוצר זול, ואם זה יקר הם יפסידו כסף. הרוב מניחים שג'ואי סטיילס יהיה הקול של ECW, וזה יוביל לחזרתו של ג'ים רוס ל-RAW, אבל עוד לא החליטו על כך. אמרו שרוס יחליף את סטיילס מאז רסלמניה, ואמרו שזה יקרה במאי עוד לפני ש-ECW חזרה. היימן תמיד התנגד לסטיילס, ואמר שהצליח ב-ECW כי השקיעו ארבע-חמש שעות בפרשנות והוא כיוון אותו. הוא הזהיר את הארגון על השימוש בו ב-RAW. אבל היימן תמך שישדר את וואן נייט סטנד בגלל שזה אותנטי, וסטיילס ממש הצליח, כשהיימן הפיק אותו ונתן לו שורות. אבל יורדים המון על סטיילס. בהופעה הראשונה שלו בטאבו טיוזדיי, בלי היימן, הוא הצליח ממש. הוא היה בסדר ב-RAW בהתחלה, אבל נהיה גרוע כי הארגון ניסה לבנות אותו מחדש והרס לו את הביטחון. זה שהורידו אותו מרסלמניה לטובת ג'ים רוס, באופן מאוד ציבורי, היה כמו סטירה.​
  • אין תוכניות לגבי אירועים. יש רק תוכנית לוואן נייט סטנד השנה ולעוד אחד ב-2007. יש הנחה שאם ירוצו באופן מלא, אולי יוסיפו להם שניים-שלושה אירועים לשנה, אבל שוב, זאת ספקולציה. הרעיון של הארגון הוא לקחת 14 כוכבי ECW לשעבר לאותנטיות. RVD יהיה הפנים של הארגון והכוכב שלו. כרגע, זה לא ברור, אבל כולם בטוחים בכך. רק הוחלט שיהיה כוכב אחד כפני הארגון, והשאר יהיו חדשים מהטריטוריה ההתפתחותית. סאבו הסכים לחוזה של שנה ככוכב מספר 2 כשיפתחו. אמרו שהציעו לו 175,000 דולר, ולא ידוע מה הלו"ז. הוא לא היה עם חוזה ב-TNA אבל ניסה להשיג, והם לא הציעו לו יותר מ-70,000, אבל הוא יעבוד פחות ויוכל לעבוד באינדיז. בגיל 42 ועם הפציעות הוא חייב להרוויח כסף. הוא הסכים לחוזה החל ממאי, ונאמר לו שבטח יגיע ל-RAW. אחרים שמדברים איתם והסכימו להגיע הם סנדמן, טומי דרימר כמתאבק חוץ מהתפקיד המשרדי, אקסל רוטן, בולס מאהוני, פרנסין ו-CW אנדרסון. פנו לג'סטין קרדיבל אבל הוא לא הסכים כי יש לו חוזה לעוד שבוע לפרויקט ב-MTV, אז הוא לא יוכל להגיע. אם זה לא יקרה, הוא יבוא. פנו ללאנס סטורם והוא אמר שהוא מוכן לעבוד קצת אבל לא קבוע. כנראה ידברו בקרוב עם מאסאטו טאנאקה וטאג'ירי וישתמשו בהם כמה שיוכלו לעבוד בארה"ב. המתאבק היפני האחר שרוצים אותו הוא איקוטו הידאקה, שזכה בפרס צמד השנה ביפן עם מינורו פוג'יטה. הם מתאבקים בזירו-1 ואלופי הג'וניורים לזוגות של NOAH. רודקיל בטריטוריה ההתפתחותית וכנראה יגיע. עוד שם שדיברו עליו זה ריינו, אבל הוא עם חוזה ב-TNA. ריינו דיבר עם אנשים והביע עניין בחזרה ל-WWE, אפילו לפני שהפרויקט הוכרז. עם הבוקינג של היימן הוא ישמח, כי היימן נתן לו את הפריצה. הכל תלוי במה ש-TNA יציעו, כי הוא נזהר אחרי התקופה האחרונה שלו ב-WWE ואיך שהוא וטאג'ירי שמעו מהאייג'נטס להתחיל לאט, ואז וינס יצא לזירה וירד על הקרב הרע. הוא די שנא את שארית הזמן ב-WWE, כי היה עמוק בצרות.​
  • התפקיד של רובם, לא של כולם, יהיה להוציא אובר כוכבים התפתחותיים שיהפכו לכוכבי ECW הבאים. זה לא יעבוד אם המטרה היא שהקהל המבוגר יחייה שוב את הכניסה של סנדמן, כי זאת נוסטלגיה שתמות מהר. רבים, אפילו רוב השמות, יהיו שם לזמן קצר, עד שכוכבי ה-WWE יחליפו אותם. החוזים נותנים ל-WWE אפשרות לבטל מאוד מהר אם הפרויקט יכשל או מכל סיבה אחרת. בנוגע למתאבקי WWE שיצטרפו, פרט ל-RVD, אף אחד חשוב לא יהיה. קיד קאש יהיה מועמד חזק. גם הזכירו את סייקוזיס, כי התוכנית היא לפרק את המקסיקולס ולשלוח את סופר קרייזי ל-RAW בסוף יוני, אבל רק מדברים. מאמינים שמתאבקים עם חוזים שלא משתמשים בהם, סטיבן ריצ'ארדס וצ'אק פאלומבו למשל, יעברו ל-ECW, וגם מתאבקים שלא יצאו אובר, כדי שהיימן יוכל לשנות אותם. ועדיין, זאת תהיה טריטוריה התפתחותית, אז אם מישהו יצליח, הוא יעבור לרוסטר הראשי. חלק מזה הוא שינוי פילוסופי עצום ב-WWE ובפיתוח. הרעיון, כמו ש-OVW עבדה במשך השנים, זה ש-WWE לא רוצים שאף אחד מחוץ ללואיביל לא יראה מתאבקים לפני שהם מוכנים. הם רוצים שהרושם הראשוני יהיה ב-RAW וסמאקדאון עם שם וגימיק שהם יחליטו למתאבק. אם ECW תשיג שידור, וזאת התוכנית, הקהל יראה ויכיר מתאבקים לפני RAW וסמאקדאון. יראו את סינה, באטיסטה, אורטון ולסנר העתידיים מההתחלה, עושים ג'ובים ועם שתי רגליים שמאליות. הם יראו את מיקי ג'יימס המעריצה הפסיכית כאלכסיס לארי, וידעו שג'יליאן הול היא לא יועצת תדמית אלא מתאבקת שמתאמנת. זה לא רע, אבל הם לא עשו ככה עסקים. בשנות ה-80, הביאו מתאבקים מבוססים רבים והמציאו להם גימיקים חדשים. לא החליטו מי ממתאבקי הפיתוח יגיע ל-OVW. יודעים שהיימן הכי רוצה את CM פאנק, את מייק נוקס מדיפ סאות' ואת בת' פיניקס, שכולם יטופחו למיין איבנטרים.​
  • בנוגע ל-OVW, זאת עוד שאלה. אפילו לא יודעים מי יחליף את היימן כבוקר שם. לא הגיוני שה-WWE יקחו שוב את ג'ים קורנט, ולא הגיוני שהוא יקבל את העבודה אם יציעו. יש עימות בין OVW ל-WWE לגבי הטלוויזיה והקלטות. את OVW מנהל דני דייוויס יחד עם קורנט. ה-WWE עוזרים במימון הארגון, פחות ממה שחושבים. דייוויס מקבל שכר מ-WWE, וה-WWE משלמים לרוב המתאבקים שם. OVW שולטת בתוכניות, אבל ה-WWE מונעים מהם להרוויח כסף ממכירת התוכניות לשווקים זרים או לשווק אותן מחוץ ללואיביל ולקסינגטון. OVW נאלצו לסרב להצעות לגבי DVD מסחרי וערוצי ספורט מעבר לים, אפילו שהתוכניות שלהם, כי רוב המתאבקים עם חוזה ב-WWE. ה-WWE דיברו איתם על רכישת הקלטות, כדי שיוכלו להרוויח, אבל כמו כל עסקה שדיברו עליה, חוץ מפלורידה כי היה צריך את זה ל-DVD של דאסטי רודס, הם לא חוזרים עם מחיר הקלטות. לא מדברים על זה, אבל אולי כשההסכם עם WWE יגמרו, וינסו לנתק קשרים, הם יגיעו להסכם עם TNA וקורנט שוב יהיה אחראי על הטלוויזיה. ל-TNA אין טריטוריה לאימון מתאבקים חדשים, וכמו שהכישלון של דיפ סאות' מראה, זה יהיה אסון ש-WWE יאבדו את הטריטוריה היחידה שלא הרסו.​
1759179825461.png
 

YossihNew

Well-known member
התביעה של ברוק לסנר נסגרה- 1 במאי, 2006:
  • המהלכים המשפטיים בין ברוק לסנר וה-WWE נגמרו סופית ורוב השופטים, לא פה אחד, פסקו לטובת לסנר. הצדדים הסכימו להגיע להסכם לפני כמה שבועות והגישו אותו סופית. לא ידוע מה הוסכם, אבל לסנר יוכל להתאבק מיד, וה-WWE לא יוכלו למנוע ממנו לעסוק בספורט או באמנויות לחימה עד 2010. ההסכם מאפשר ללסנר לעבוד בניו ג'פאן פרו רסלינג, כמו שעבד מאז אוקטובר, למרות שזה לא נסגר. עורך הדין של לסנר, דייוויד ברדלי אולסן, אמר שלא יוכל להגיד אם לסנר יוכל לעבוד ב-TNA, שהיה הדבר האחרון ש-WWE החזיקו וחששו ממנו. כנראה שהוא הסכים לא להתאבק לתקופה בארה"ב. למרות שלא יודעים אם יוכל להופיע בניו ג'פאן בארה"ב, או באירועים יפניים שישודרו בארה"ב, ניו ג'פאן ניסו לערוך אירוע עם לסנר בארה"ב והחליטו שלא כי התביעה לא נסגרה והם חשו שה-WWE יוכלו לתבוע אותם. ניו ג'פאן התעלמה מצווי המניעה של ה-WWE, שלא הצליחו לגרום לבית המשפט בקונטיקט להביא להם צו מניעה זמני כדי למנוע מלסנר להופיע שם עד סוף התביעה. זה רמז שהוא יזכה בסוף, אבל הניסיון שלו ששופט יבטל את סעיף אי ההשתתפות נכשל, אז חשבו שזה יגיע למשפט. זה היה מוביל להמון הוצאות, ונכון שלסנר ינצח כי הם הארגון הגדול שמונע ממנו להתפרנס בשיאו האתלטי, אבל זה לא היה בטוח.​
  • אולסן אמר שלסנר יוכל לעבוד ב-UFC וזאת התוכנית שלו. הוא רוצה להיכנס לארגון גדול ב-MMA ולהמשיך בניו ג'פאן. UFC, הירוז ו-PRIDE רוצים אותו. לסנר אלוף IWGP מאז אוקטובר ואמור להגן על התואר במאי. היה לו חוזה לשבע שנים עם WWE שחתם עליו ב-2003 עבור מיליון דולר מובטחים בשנה. הוא היה הכוכב של סמאקדאון. בתחילת 2004, וינס מקמהן החליט שאדי גאררו יהיה הכוכב הגדול, ולסנר הפסיד לו את התואר בנו וויי אאווט בפברואר, ובניגוד להפסדים הקודמים לא בנו לזכייה נוספת. הוא נכנס לדיכאון ובחודש הבא נתן התראה וביקש להשתחרר כדי להצליח בפוטבול מקצועני.​
  • כשביקש שחרור מהחוזה, בגלל ש-WWE לא רצו שיתאבק במקום אחר או יעשה MMA אם לא יצליח בפוטבול, הם ביקשו שיחתום על סעיף אי השתתפות חסר תקדים לשבע שנים בכל העולם, שלא קשור רק להיאבקות ול-MMA, אלא לכל הספורט, ומנוסח מספיק רחב כך שיכלול אפילו סרטים על ספורט עד 2010. החריג היחיד היה שהוא יוכל לשחק פוטבול. לסנר חשב אז שלא יתאבק שוב, ולא רצה להיכנס ל-MMA, כשלפני שחתם ב-WWE הגיע להתאמן אצל קן שאמרוק. UFC גססו אז והרעיון לחטוף עבור 1,000-10,000 דולר לא עניין אותו. לסנר חתם, וגם אז מקורביו ואחרים אמרו שאין סיכוי שיצליח בפוטבול ויחזור לתחום. למרות שלסנר חשב שלא. אפילו אם היה מצליח, הוא היה יכול לחזור ככוכב גדול. הסיכויים היו קלושים. אפילו עם הגוף החבול של לסנר, היה לו גודל ואתלטיות, כוח ומהירות, והוא יכול היה להתחרות מול בחור שנבחר בדראפט מהמכללה. אבל הוא לא שיחק פוטבול מאז כיתה י"א, והיה מאחור. המינסוטה ויקינגס החתימו אותו והוא שיחק כמה משחקים לפני העונה, אבל קוצץ לפני תחילת העונה. הוא לא נשמר לנבחרת האימונים, מה שחשב שיקרה. לסנר שהיה אלוף NCAA להיאבקות במשקל כבד בשנת 2000 היה עם רקע דומה לשני שחקנים שגם לא שיחקו במכללה פוטבול והגיעו ל-NFL אחרי כמה שנים. ההבדל הוא שהם היו צעירים ממנו וחשבו שעד שלסנר יהיה מוכשר מספיק, הוא יעבור את השיא.​
  • ב-4 בינואר, 2005, לסנר הופיע בניו ג'פאן פרו רסלינג בטוקיו דום, למרות שהוא וניו ג'פאן שמעו מ-WWE שזה יפר את סעיף אי ההשתתפות שלו. הוא תבע את WWE כדי לצאת מזה. בגלל שזה נמשך שבע שנים, והקיף את כל העולם וגם כל דבר שקשור לספורט בידורי ולחימה, הוא ציפה שבית המשפט יקבע שהחוזה שחתם עליו בטל בגלל אי חוקיות מובנית. בקונטיקט, לא אישרו סעיפי אי השתתפות ליותר משנתיים, ובטח שלא ברמה גיאוגרפית כזאת. היאבקות שונה כי אתה נוסע, ולא עובד במשרד. בקיץ, הוא רצה לחזור ל-WWE לפיוד מול באטיסטה, שותפו לאימונים כשגרו במיניאפוליס ושהתחיל איתו ב-OVW. זה נפל כי ה-WWE הציעו פחות כסף ממה שהציעו בעבר, בתחושה שהחוזה הישן מבוטל ובטענה שביקש יותר מדי כדי לחזור. לסנר לא אמר שהוא דיבר עם אנשים אחרים, וכשלא חתם כש-WWE האמינו שהסכים לחוזה, הם נדהמו לשמוע שחתם עם אינוקי. ה-WWE תבעו אותו על הפרת החוזה והיאבקות ביפן. ה-WWE טענו שזה לא קשור לסעיף אי ההשתתפות, שם היו מפסידים, אלא שלסנר הפר את החוזה. אחרי שהארגון של אינוקי התפרק, החוזה של לסנר עבר לניו ג'פאן. כרגע, לא סביר שלסנר יחזור ל-WWE. כשעמדו לסגור את התיק, רצו שלסנר יחזור, אבל וינס די סירב. לסנר, שהיה עם חוזה בניו ג'פאן עם לו"ז טוב, גם לא רצה לחזור ולא דיברו איתו.​
  • לפני עשר שנים, מתאבק גדול עם כוח ואתלטיות כמו לסנר היה בטח שולט ב-MMA. אפילו לפני שש שנים, מי ששלט במשקל כבד היו מארק קר ומארק קולמן, שהיו קטנים יותר ולא שלטו כמוהו במכללות, למרות שהיו אלופי NCAA. רנדי קוטור, שלא התחיל עד גיל 34, לא היה מתאבק ברמה של לסנר, למרות שהיה מתאבק יווני-רומי בין לאומי. בשנת 2000,כשרולון גרדנר השיג אפסט ענק וזכה במדליית זהב בהיאבקות יוונית-רומית מול אלכסנדר קרלין, אמרו שמבחינת מתאבקים בסגנון חופשי במשקל כבד מאמריקה, ולסנר ביניהם, היו מנצחים את גרדנר בכל חוקים פרט להיאבקות יוונית-רומית. היום שונה. לסנר ימשוך קהל לארגונים, וגם יביא לארגונים הקטים. ביולי יהיה בן 29. ההבדל הוא שלא התאבק בסגנון שש שנים. רוב האנשים שעברו מהיאבקות להצליח ב-MMA עדיין התחרו ב-MMA, פרט לדון פריי. המשחק התפתח, וגם אם לסנר יחזור לרמה אתלטית מלאה, ההצלחה שלו לא מובטחת. גם לא הכישלון. השאלה היא עד כמה יהיה אתלטי, ואם יוכל לאמן את גופו לקרבות של רבע שעה ו-25 דקות בניגוד להיאבקות הקצרה, אם יוכל להימנע מהכנעות ואם יפחד ממכות, וילמד מספיק אגרוף והגנה כדי שיוכל להתאבק ולהרביץ במזרן. גרדנר, שלא חזק ומהיר כמוהו, אבל היה מנצח אותו בסיבולת ולא פרש הרבה זמן, למד הגנה מהכנעות די מהר, וגם התקפה. כשנלחם מול הידהיקו יושידה ב-31 בדצמבר 2004, הוא התאגרף שלושה סיבובים והשופטים הכריעו לטובתו פה אחד. באימונים עם דין ליסטר, מהטובים בהכנעות, תוך חודש עבר מאדם שנכנע בקלות לאדם שליסטר לא יכול היה בכלל לשים בעמדת הכנעה. אפילו שגרדנר זכה במדליית זהב, לסנר יותר ניתן לשיווק בגלל המראה שלו ובגלל הפרסום שלו ב-WWE.​
  • כדי להצליח, הוא יצטרך להתאמן הרבה, במחנה טוב, וללמוד את מה שצריך. אפילו עם פער גדול בתחרות, הוא לא כל כך מבוגר כדי שלא יוכל להצליח לחזור לרמתו. הוא שמר על עצמו בכושר טוב, לא ברמה הזאת אבל מספיק טוב כדי שלא יצטרך לעשות קאמבק, והוא חזק ממש כמו שהיה כשהתאבק. הפציעות שלו מהיאבקות חשובות. הוא התאבק קשה ב-WWE ולקח באמפים קשים. הוא גם נפצע יותר מהצפוי בתאונת האופנוע ב-2004 וקרע את המפשעה. למען האמת, מקורבים אמרו שזאת סיבה גדולה יותר מהצפוי לכך שלא הצליח בפוטבול, כי לא החלים וחזר למהירות, אבל גם אם כן הוא לא היה מגיע ל-NFL כל כך מהר. עוד גורם לטובתו הוא שאין המון מוכשרים במשקל שלו. גם אם היה מותקף בידי ארלובסקי, קרו קופ או ימליאננקו, הוא יותר עוצמתי, ואתלטי, משלושתם. אי אפשר לשכוח שהוא מתאבק טוב וחזק יותר מכל אחד שם. בניגוד לג'וש קושק ב-UFC, שהוא דוגמה למתאבק ברמה דומה, הוא נלחם באנשים בגודל שלו. לסנר יוכל לרדת מ-129 ל-120 ק"ג בקלות, הוא עשה את זה במכללה, וילחם מול אנשים שקטנים ממנו ב-13 ק"ג. וכנראה בגלל כל האימונים שלו, הוא יהיה 117 ק"ג ומנופח, שיהיה חזק יותר מכולם. למשל דניאל פיודר היה 113 ק"ג ב-OVW והתאמן במשקולות. בשוט, בגלל אימוני הכושר, הוא שקל 100 ק"ג. אבל היאבקות לבד לא תצליח. רון ווטרמן, שהיה ב-OVW עם לסנר, לא היה אתלט כמוהו בכלל, ומצליח באותו הגודל. הוא הפסיד בעשור הזה רק בהחלטה אחת, ובנוקאאוט למירקו קרו קופ. הוא התחיל בגיל 32, מבוגר מלסנר, ובגיל 40 משתמש ביכולת ההיאבקות והכוח שלו, אבל חלש בעמידה ותמיד הצליח להוריד את היריבים שלו. השאלה אם יסתגל טוב, וילמד מספיק הכנעות ולחימה, והכי חשוב שיוכל להרוויח ב-UFC בקרב אחד יותר ממה שהרוויח בשנה של מיין איבנטים.​
1759179905061.png
 

YossihNew

Well-known member
  • ווטרמן היה בעייתי עם קוסאקה שהיה טוב ממנו על המזרן, וקרו קופ הוא השני בטיבו בעולם. הוא הוריד אותו, אבל ווטרמן התעייף וקרו קופ עילף אותו בבעיטה. אם לא יקפוץ ישר לקרבות גדולים, ואם יצליח להסתגל פיזית ושכלית, הוא יוכל להיות לוחם ענק ביפן ובצפון אמריקה כי אין אנשים טובים ברמתו עם המשקל, המראה והשם. הדבר שהיה הכי קרוב ללסנר שם היה טום אריקסון, שלא היה חזק כמוהו אבל מוכשר ומהר. הוא היה בלתי מנוצח בתחילת הקריירה, עד שחטף נוקאאוט בגיל 36. הקריירה שלו חוסלה משתי סיבות- לוחמים גדולים נמנעו ממנו והארגונים לא רצו אותו כי חשו שלא יוכלו לנצח אותו, אבל בגלל המראה שלו לא רצו אותו אלוף. לווטרמן הייתה בעיה דומה, כי הפרומוטרים לא רוצים מישהו שמתמקד בהיאבקות ועוצר קרבות. ההשוואה הכי טובה ללסנר היא פרדטור, סילבסטר טרקאיי. טרקאיי גבוה יותר, בגובה 1.98 מטר ובמשקל 136 ק"ג. הוא היה בן 33 כשהתחיל, ועשר שנים אחרי שנלחם לאחרונה. בגלל גודלו, יש לו יתרון טבעי בעמידה בהשוואה ללסנר, שצעיר ואתלט יותר. גם טרקאיי התאבק אבל לא חטף כמו לסנר. הוא ניצח בשלושה קרבות, אבל הוא כמו אריקסון. הוא למד לתקוף ונלחם מול רמי בונייסקי, בזמנו הקיקבוקסר הטוב בעולם, ב-31 בדצמבר, 2005, וכמעט ניצח אותו אבל השופטים החליטו אחרת. הוא הפסיד רק פעם אחת לגארי גודרידג', כי בגלל שהתאמן בקיקבוקסינג הוא ניסה להיעמד וגודרידג' היה מנוסה ממנו, למרות שהיה צריך להוריד אותו ולתקוף. טרקאיי מתקשה בהשגת קרבות, הוא מקורב לשמות גדולים שסירבו- כולל מתאבקים חשובים שהסכימו עד שראו את הגודל והכישרון- כי הבינו שבחור כזה מוכשר חסר שם. הוא ניצח פעמיים תוך קצת יותר מדקה, וניצחון החלטה יחיד על מתאבק אולימפי מדרום קוריאה בקרב היאבקות. אבל מאז גודרידג' הוא לא נלחם מול לוחם טוב במשקל כבד, וזה לא יקרה בגלל שיקולי עלות-תועלת כי הוא ב-K-1 ול-PRIDE יש את הלוחמים הטובים במשקל. אם מצפים שלסנר יגיע וילחם מול שמות גדולים תוך חצי שנה, כמו ש-PRIDE עשו במקרה של גרדנר ויושידה, שלא הלך כמו שחשבו, וינצח, זה לא ריאליסטי. ב-1996 זה היה קורה כי קולמן הקטן והפחות אתלטי, וקוטור, היו המובילים ב-UFC מיד אחרי שנכנסו. יהיה קשה לחשוב שלסנר יצליח בקיקבוקסינג מהר כמו טרקאיי, ופיזית אין לו יכולות כמוהו, אבל הוא חזק, אתלטי וקשוח שכלית. שניהם התחילו באותה רמה בהיאבקות ובטוח לגמרי מי למד מהר יותר.​
  • ללסנר לא תהיה בעיה להשיג קרבות שלמתאבקים אחרים במשקל כבד יש, כי כולם ירצו להילחם מולו בגלל התשלום והפרסום בקרב מולו. אף ארגון לא יפחד שיהיה אלוף- בניגוד לאריקסון שעליו אמרו את זה- כי כולם רוצים לוחם במשקל כבד שיוכל למשוך קהל. מתאבק עם שם גדול, גם שמשתמש בהיאבקות כמו טיטו אורטיז וקוטור, מושך קהל בגלל השם שלו, וקרבות שלהם מלהיבים ומלאי היט, גם אם אנשים שנלחמו באופן דומה עם אלמונים היו משעממים. למען האמת, קוטור-אורטיז, בהתבסס על מה שקרה, היה משעמם, אבל כשהתרחש, בגלל מי שהם היו, הקהל היה לוהט וזה אחד הקרבות הכי מדוברים בתולדות UFC. לסנר, אם ישימו אותו מהר מדי ולפני שירגיש בנוח מול בחור חשוב, או אם יהיה פזיז כמו לוחמים בתחילת הקריירה, או לא יתרגל, או שהפציעות ימנעו ממנו לחזור למה שהיה, יוכל לחטוף ברכיה לסנטר או לראש וזה לא יהיה נחמד. בנוסף, אם ינסה MMA, הכי טוב זה לוותר על ההיאבקות לעכשיו. הלו"ז שלו בניו ג'פאן קל והוא לא יחוסל כמו רוב המתאבקים, אבל הוא עדיין טס פעם בחודש ליפן, ואלו דברים רפואיים אחרים וצריך אינסטינקט טוב כדי להצליח. לא ידוע אם יהיה בלתי אפשרי לאתלט על להצליח בשניהם באותו הזמן, אבל אף אחד לא הצליח. בחור כמו לסנר, שיכנס ל-MMA עם ציפיות גדולות כי יקבל צ'ק גבוה, צריך להקדיש 100% מהזמן שלו למשימה, כי ברגע שילחם מול הגדולים, ילחם מול אנשים שמקדישים לזה 100% מהזמן והם לא בטלנים.​
 

YossihNew

Well-known member
תולדות וורלד קלאס צ'מפיונשיפ רסלינג- 24 ביולי, 2006:
  • שלט שהופיע במופעים בדאלאס בשיאם אמר "ביום השמיני, אלוהים ברא את הואן אריקים". המון דברים קרו לאחרונה וגרמו למבט אחרון באחת התקופות הכי מדהימות, טרגיות, מלהיבות ונוראיות בתולדות ההיאבקות. בין חג המולד 1982 למאי 1984, היה קשה למצוא היאבקות לוהטת יותר עם מתבגרים ומיינסטרים מאשר בצפון טקסס. זה היה שילוב של המון דברים: תוכנית טלוויזיה עדכנית, פייסים שהקהל ראה גדל מול עיניהם ואמר שהם משפחה, או לבנות, הפנטזיה לאחים גדולים וחברים. ההילים, טוב, עם שלושת האחים ואן אריק לא היה שילוב טוב יותר מהפביולוס פריבירדס. מייקל הייז היה כריזמטי ואחד מאנשי הפרומו הטובים ביותר בביזנס. טרי גורדי היה מהוורקרים הכי טובים במשקל 127 ק"ג לפני ששיאו נלקח בגלל מנת יתר. באדי רוברטס היה וורקר ותיק וטוב. ואמנם הוא לא היה שם כל שבוע, אבל אי אפשר לזלזל בתפקידו של ריק פלייר, אלוף העולם המטייל שהחזיק בדבר היחיד שהאחים לא יכלו לתפוס. זה לא היה סיפור של כמה שנים, אלא אחד שנבנה עשורים. אביהם האגדי, פריץ ואן אריק, שנחשב בעיני הקהל באזור לאיש הכי קשוח שיש, התאבק המון שנים אבל לא זכה באליפות ה-NWA העולמית.​
  • קווין ואן אריק אמר שהיו לו חמישה אחים ועכשיו הוא לא אח. הוא השורד היחיד משושלת שהייתה עוצמתית בהיאבקות. הסיפור מטורף כל כך עד שאם מישהו היה כותב עליו סרט, היו זורקים אותו בגלל חוסר אמינות. גם הטוב וגם הרע בתקופה הזאת הזהיר והקדים את מה שקרה לתחום- מוזיקה, טלוויזיה עדכנית, מפתחי גוף כריזמטיים, מעריצים צעירים שהעסק לא ידע קודם, בעיקר נשים, סמים והמון, וכמות מבהילה של מוות צעיר. בריאן הריסון היה בן 10 כשוורלד קלאס הופיעה לו בטלוויזיה, ב-1983 כשבערה, בשידור בשיקגו. הטריטוריה התפוצצה בגלל אנגל בחג המולד עם הפריבירדס, הואן אריקים, פלייר, תשוקה, בגידה ורגש. הוא גילה את ההיאבקות עם משפחתו, ושיקגו הייתה טריטוריה של ה-AWA, עם אנשים מבוגרים וצבעוניים שלא הפכו לעבשים, כי לא היה במה להשוות את זה בעיר שאהבה את התחום. ול-AWA היה את מושך הקהל הגדול במדינה, האלק הוגאן בן ה-27. ה-WWF התרחבו ב-1984 והחתימו את הוגאן, השיגו שידור וערכו אירועים גדולים בשיקגו, כשמלחמה שינתה את העסק לנצח. אבל עבור הריסון, והוא לא היה לבד, ה-AWA וה-WWF לא היו מלהיבות כמו וורלד קלאס. ב-1983, זה היה הארגון הלוהט במדינה, והיה עם התוכנית הכי טובה. אבל כמו רוב הילדים אז, הוא היה מעריץ לכמה שנים, וראה בכאב את הארגון שלו גוסס ואת גיבוריו נעלמים, החל במותו של דייוויד ואן אריק ב-1984. עבורו, ועבור דור של אחרים, כעבור כמה שנים זה לא חזר לעצמו, והוא עבר מהיאבקות לדברים אחרים.​
  • יום אחד נתקל באינטרנט באתר קייפייב ממוריז, שהיה מלא בתזכורות של שנות ה-60, ה-70 וה-80 מצד הקהל המבוגר, וגם ממתאבקים של אז, שרצו שהזמן היה עוצר, ולא היו מעוניינים ואפילו שנאו את המוצר המודרני. הוא מצא אנשים כמוהו, ומצא תשובות לשאלות שלא חשב עליהם שנים, כמו מה קרה לוורלד קלאס ומה באמת הלך באותו הזמן לפני 20 שנה. איך משהו כל כך מלהיב שהקדים את זמנו חוסל תוך כמה שנים. אחד האנשים שנתקל בהם היה היל ראשי אז, גנרל סקנדור אכבר מהרס בע"מ. אחרי התכתבות, הוא דיבר עם אחרים מאותה התקופה והפיק דוקומנטרי. היה את מיקי גרנט, שתפקידו קצת הועצם בסרט אבל היה חלק מצוות ההפקה המקורי שהמציא את ההפקה המודרנית של ההיאבקות. פלייבוי גארי הארט היה הבוקר של הטריטוריה לפני ואחרי ימי התהילה. הוא היה מנג'ר שהיה נהדר בהצגת רוע, ובעסקים, היה ידוע כבוקר טוב ויצירתי. דייוויד מאנינג, בטלוויזיה, היה השופט הפייס העליון, שתמך במה שנכון והיה אהוד כמו המתאבקים. אף שופט לא היה אהוד בטריטוריה שלו וחתם יותר ממאנינג בזמנו. אבל לא היה ידוע לקהל שהוא היה האיש שהחזיק את ההנהלה בשיא ובשפל, כולל ביום בו נסע שעה ואמר לבוס שלו שהבן שלו מת. אחר כך זה הפך לטקס. ביל מרסר היה שדר חדשות מכובד באזור, פרופסור לשידור במכללה ופרשן ספורט. לתדהמתו, הוא התפרסם יותר בתחום ההיאבקות מאשר כל דבר אחר, כולל זה שכיסה את ההתנקשות בג'ון קנדי בדאלאס ב-1963, ופרשן ב-NFL ובכדורסל, בקריירה יותר חשובה. פעם, בסקר בישראל, מרסר היה האיש הרביעי הכי אהוד במדינה, מאחורי שלושת האחים. האהדה של הארגון הייתה כזאת, עד שאמנם הם הגזימו, אבל הואן אריקים אמרו שהערבים והישראלים הפסיקו את המלחמות פעם בשבוע כדי לצפות בהם בטלוויזיה. מרסר הוצג בדוקומנטרי כאיש שווה לגורדון סולי כפרשן הכי טוב בעסק, אבל האמת היא שלמרות הקול והמקצועיות, הוא לא היה מומחה בתחום. מארק לורנס, כומר, היה כרוז בימי שישי והפרשן המוביל בתוכנית המקומית בשבת שהייתה מוסד. הוא נודע בכך שהכריז בלילה בו הארגון הגיע לשיא באצטדיון טקסס עם אחד הקרבות הגדולים בהיסטוריה- קרי ואן אריק, לכבוד אחיו שנפטר לאחרונה דייוויד, ניצח את פלייר והצליח להגשים את החלום המשפחתי להפוך לאלוף ה-NWA. כמעט עשור קודם, כששלושת ילדיו של ג'ק אדקיסון היו אתלטים בתיכון, הוא הביא אותם לכנס של ה-NWA, כשאז רק הפרומוטרים, הבוקרים ואלוף העולם באו, ואמר שכולם יהיו אלופים יום אחד. הריסון דיבר עם ג'וני מנטל, פייס אנדרקארד שהיה שם בימי התהילה, ושאחיו הגדול, קן, היה הבוקר אז. התוצאה הייתה "גיבורי וורלד קלאס: סיפורם של הואן אריקים ועלייתה ונפילתה של וורלד קלאס צ'מפיונשיפ רסלינג". מי שראה את זה, יוכל להסתכל באופן כיפי וכואב על תקופה שלא תקרה שוב בעסק שונה. מי שראה את זה אחר כך, כי ESPN קנתה את הקלטות מאותה תקופה אחרי שנים ושידרה אותן אחר הצהריים, יוכל לדעת מה באמת קרה. מי שלא ראה- חייב לראות את אחת מהתקופות הכי מדהימות בתולדות העסק. ברור שיש פגמים במוצר, והמון היסטוריונים רציניים לא מתלהבים מזה. בהתחשב ב-DVD של ה-WWE, הם לא מדייקים כמוהם. זה לא היה ארגון שניסה לכתוב את ההיסטוריה מחדש לטובתו, אלא אנשים שהגזימו דברים מלפני 20 שנה. וזה סיפור שלא צריך הגזמות. הרייטינג לא היה גבוה כמו שאמרו, אבל היה מרשים. קרי ואן אריק היה אחד ממושכי הקהל הגדולים ביותר בעסק, כמו הוגאן, רודי פייפר, פלייר והרוד ווריורס, אבל לא מילא את המדיסון סקוור גארדן בעצמו, או בכלל היה מעורב בזה. סנט לואיס לא מילאה אולמות רק כי הוא הגיע לאנדרקארד. אבל הוא ופלייר הביאו המון קהל מחוץ לטריטוריה שלהם, כולל בסופרדום בניו אורלינס ובערים של מיד סאות' של ביל וואטס, בהונולולו שם התוכנית הביאה רייטינג ענק והם עשו תיקו של שעה בתוכנית של ליה מאיביה, סבתא של רוק, באחד מהקרבות הגדולים של העשור, וגם בסנטרל סטייטס. הם מילאו כמה פעמים עם קרבות קלאסיים בסנט לואיס בתחילת מלחמת ההיאבקות.​
  • וורלד קלאס לא הביאה רייטינג גדול יותר בניו יורק מווינס מקמהן ג'וניור כפי שאמרו כמה פעמים. בשיאם לא היה להם בכלל שידור שם. הם השיגו שידור בתחנה קטנה בניו יורק אחר כך, היא שידרה היאבקות חמש פעמים בשבוע. וורלד קלאס לא שודרה בפריים טיים ביפן ועקפה את הרייטינג של הארגונים. הם לא שודרו שם בכלל. הייתה תוכנית של שעה בתחילת שנות ה-80 ב-TV טוקיו, שהייתה רשת חשובה, ושידרה קרבות שונים מארגונים אמריקניים, וגם ממקסיקו, שהתמקדו במתאבקים שיפן אהבה. היא התבססה על ברוזר ברודי, הואן אריקים, סטן האנסן, הפאנקים, הארלי רייס, ריק פלייר, דאסטי רודס, ניקיטה קולוף, רוק'נרול אקספרס, והרוד ווריורס הפכו בזכות זה לענקיים ביפן לפני שהתאבקו. וורלד קלאס תמיד הופיעה שם. התוכנית הצליחה ממש, אבל לא ברמה של אול ג'פאן וניו ג'פאן. אלו זכרונות נעימים. בנוגע לניו יורק, הם היו אהודים בבוסטון. הרייטינג שלהם שם, במעוז של ה-WWF, היה יותר טוב מה-WWF. פעם היה להם רייטינג טוב מהארגון המקומי בסנט לואיס וגם בשווקים אחרים. המון אנשים יכלו להסביר, כמו קן מנטל הבוקר, או ביל וואטס, שהביא לפריץ 25% מההכנסות בטולסה ואוקלהומה סיטי. התוכניות שלהם היו חזקות, והואן אריקים, ופיודים לוהטים אחרים מדאלאס, עזרו לערים האלה. ה-WWE מנעו מהריסון לראיין את פלייר והייז. אבל רבים מהאנשים החשובים, פריץ, ברוזר ברודי, טרי גורדי, קרי, דייוויד ואחרים מתו. הוא הצליח להשיג ראיון ישן עם כריס אדמס, פייס והיל מוביל, לפני שזה נפטר באוקטובר 2001. אבל ההשתתפות של קווין הייתה חשובה. והתזמון היה חשוב. זה לא יקרה שוב, אלא אם וינס יפיק את זה, וההיסטוריה תשתנה. קווין מכר את כל הקלטות של וורלד קלאס ל-WWE עבור 250,000 דולר. כדי להתחיל לשווק את זה, אומרים שיצרפו את המשפחה להיכל התהילה. ואנשים גם מסתכלים על רוס, הבן של קווין וכוכב פוטבול תיכונים שנראה כמו קרי בזמנו, ככוכב עתידי. הכוח בסרט היה התגובות של כולם, בעיקר של מאנינג וקווין, למותו של דייוויד בפברואר 1984, מה ששינה את התעשייה בצורה שלא נבין. מאנינג הסביר איך קיבל שיחה באמצע הלילה מג'ו היגוצ'י, כיום עובד ב-NOAH ואז שופט מפורסם באול ג'פאן, שאמר לו שדייוויד מת. מאנינג היה בטוח שזאת מתיחה וחזר אליהם, והיגוצ'י שוב אמר לו את זה. הוא נכנס למכונית ונסע מרחק של שעה וחצי בשעה לקרוון בו פריץ ואשתו דוריס גרו כי בנו בית חדש. הוא אמר שהגיע עם שחר וראה את פריץ מוזג קפה. הוא דפק על הדלת, ולפני שאמר מילה, פריץ הסתכל על פניו ושאל "מי מהם?". מאנינג ניסה להקל עליו וביקש ממנו לשבת, אבל פריץ דרש לדעת. מאנינג אמר לו. קווין קיבל את השיחה אז, והודה שלא התגבר על זה, ובדיעבד, זאת הייתה תחילת סוף הקריירה שלו.​
  • דייוויד היה בן 25 בלבד, והייתה לו אישיות ואש והוא היה כוכב ענק כמה שנים. כבחור רזה בן 20 בגובה 1.98 מטר, הוא נראה כמו שחקן כדורסל תיכונים ולא כמו מתאבק, והצמיד את אלוף העולם המדמם הארלי רייס עם ציפורן הברזל ב"היאבקות בצ'ייס", תוכנית האולפן בסנט לואיס. באנגל מפורסם שהוקלט במאי 1979, רייס אתגר את דייוויד ופריץ לקרב הנדיקאפ, או קרב גאנטלט. הוא אמר שיצמיד את שניהם. פריץ חזר לסנט לואיס לראשונה מזה 12 שנה חודש קודם, כשהוא ודיוויד ניצחו באודיטוריום קייל את זיגפריד סטנק וג'רי בראון. דייוויד נכנס ראשון, ולהפתעת כולם, כשרייס ביצע את הדייבינג האדבאט, דייוויד נעל אותו בציפורן הברזל, כמו אביו. רייס דימם, והוצמד, מה שהפך את דייוויד לאטרקציה לוהטת בעיר עמוסה. פריץ לא נכנס לזירה. דייוויד הצליח ממש בשני קרבות אליפות מול רייס, אחד מהם מילא את אודיטוריום קייל בינואר 1980. הקרב המפורסם באוקטובר הביא 15,464 איש, ההכנסות הכי גבוהות שסם מוצ'ניק הביא עד אז, והקהל הכי גדול מאז שנות ה-50. בסוף 1981, אחרי סכסוך עם אביו, דייוויד נסע לפלורידה והצליח כהיל, ועבד כתלמידו ושותפו של דורי פאנק ג'וניור. שם לא היה חשוב מי היה אבא שלו. הגיע לו להיות כוכב. פריץ כעס כי דייוויד התפרסם במגזינים כהיל, ואמר בשידור שהכל שקרים ושהקהל בפלורידה מת על דייוויד. מאנינג התעקש שדייוויד מת מהתקף לב, שנגרם בגלל נפיחות בקיבה. הוא בדיוק טס ליפן, הוא היה חולה לפני שעזב, והיה רזה וחיוור בקרבות האחרונים שלו בטריטוריה. מאנינג אמר שהקיא אחרי קרבות. הוא אמר שאכל סושי מקולקל. דייוויד הגיע ליפן ואכך ארוחת ערב עם כמה מתאבקים בסטקייה שלא מגישה סושי, אכל סטייק ושתה המון בירה לפני שחזר למלון. הסושי והזיהום גרמו למותו. למחרת היום, ביום המופע הראשון, נמצא מת, על מיטתו במלון. דייוויד היה אמור להגן על האליפות הלאומית המאוחדת, אחת מהחגורות הגדולות באול ג'פאן, שקיבל בקרב בטקסס כדי לסמן לקהל היפני שהיה כוכב עולה חשוב שם. זה היה כדי לטפח אותו לריצה לאליפות העולם. כמה מהאמריקנים שם, אחד מהם היה ברודי, הורידו את משככי הכאבים באסלה לפני שקראו לרשויות.​
1762207250412.png
 

YossihNew

Well-known member
  • מאנינג היה חבר של ברודי. בשנות ה-80 וה-90, הוא טען שברודי תמיד הכחיש שהוריד את הסמים באסלה, למרות שהעיד על כך בפני אחרים. מאנינג עדיין עבד אז עבור פריץ בהנהלה. הוא אמר שברור שלדייוויד היו משככי כאבים במערכת כשמת, ושקל לדבר עם ברודי, אבל אמר שהנתיחה לא משקרת.​
  • עניין נסיבות מותו של דייוויד היה חשוב המון שנים אחרי, כולל ניסיון להכחיש את מנת היתר. בסרט גרנט אמר שתוך 48 שעות הרימו ספיישל על דייוויד, עם קליפים מילדותו, הספורט בתיכון, ובחווה, כדי להחליף את התוכנית שצילמו כבר. לא אמרו שהיה נשוי ושהילד שלו מת בעריסה. בטלוויזיה האחים לא היו נשואים עם ילדים, או עם חברות, או עם מלוות. זה היה לבחור כמו כריס אדמס, ולא התדמית שהם רצו. התוכנית המדהימה הייתה הקדמה לתוכניות מחווה לאואן הארט ואדי גאררו. היא הייתה יותר מרגשת, כי הייתה קשה יותר. באותו הזמן, לא היה הרבה מוות בהיאבקות, ועוד לא ידעו כמה זה חלק מהמשחק, ושצריך להיות עצוב כמה שעות ולהמשיך. פלייר ורייס, שני אלופי העולם הרציניים אז, אמרו שדייוויד היה מחזיק בתואר יום אחד. ההילים יצאו מהדמות, ולא התנהגו כאילו היו חברים מחוץ לזירה, אבל לא ניצלו את המצב וניסו לעשות משהו.​
  • באופן אירוני, כשאדי גרהאם, הבעלים של פלורידה, התאבד כעבור שנים, הפריבירדס קראו למייק גרהאם לוזר כמו אבא שלו, כשגרהאם אתגר את ריק פלייר לקרב תואר לכבוד אביו, כי מייקל הייז טען שטרי גורדי צריך לקבל קרב אליפות. הם תקפו את מייק, שחתך את עצמו מול המצלמה, לאחר שמייק תקף אותם כי קראו לאביו לוזר. ותיקים רבים שהכירו את העסק, כמו מקמהן כעבור דור, זעמו על פריץ בגלל התוכנית של דייוויד, באמונה שהם בנו רייטינג מהמוות וניסו לבנות את קרב אליפות העולם הבא, וזה באמת היה נכון. פריץ ישב מחוץ לחווה עם מרסר, כשלצידו קווין, קרי, מייק והבן הצעיר כריס, ואמר שדייוויד רצה את תואר העולם יותר מכל, ושקווין או קרי יזכו בזה לזכרו, וכך החלה הבנייה לקרב הגדול ביותר בדאלאס. פריץ גם אמר שמייק דומה לדייוויד, ושאם היית רואה תמונות שלהם באותו הגיל לא היית מבדיל. מבחינה עסקית, מייק, שהתאבק רק חודשיים, נאלץ להיכנס לנעליים ענקיות. זה שודר שבוע אחרי שהכריזו על כך. דייוויד בדיוק ניצח בקרב שצולם כמה ימים קודם בספורטטוריום, ועברו למרסר העצוב באולפן. מרסר אמר שלאחר ההקלטה, דייוויד נסע ליפן ושלאחר קרב, מת. הוא לא התאבק באמת. מרסר ניסה להסביר שחשבו שזה היה קרב וגילו אחרת, אבל האמת היא שידעו שלא היה קרב. אפילו במוות, הפרומוטרים חשו שהם יכולים לספר את הסיפור שרצו, שדייוויד הלוחם מת בקרב כגיבור, וכל שנה יערכו לכבודו מופע אצטדיון ענק. דייב גר אז בטקסס ועבד עבור העיתון המקומי. זאת הייתה התקופה הזאת בעסק. הוא ראה במו עיניו את ההיט של הבנות שצרחו עבור הואן אריקים, מה שקרע לך את עור התוף באופן חסר תקדים. והוא ראה את המוות של דייוויד. כששמעו שמת אחרי שהכריזו על כך בתוכנית של יום שבת, וכל מתבגר בעיר צפה בה, הקניון המקומי לא היה כמו שום דבר בתולדות ההיאבקות. העיתונות המקומית דיברה על זה קצת, ורבים לא האמינו שזה היה אמיתי. למתבגרים של דאלאס וצפון טקסס, זה היה כאילו ג'ון לנון נרצח ודיברו על זה בשלוש פסקאות. משהו לא היה נכון. אבל הקהל שצפה בקרבות שהוקלטו ביום שני, שם דייוויד נלחם בקרב האחרון שלו לפני הנסיעה מול החוליה החסרה, היה סקרן. ה-DVD הגזים ברייטינג. אבל בשיא של הארגון, ב-1983, לתוכנית יום שבת שנקראה צ'מפיונשיפ ספורט, מ-10 עד חצות, הרייטינג היה 8%, וזה חיסל את סאטרדיי נייט לייב. התוכנית בבוקר ראשון השיגה 9% ו-40% מהצופים באותה השעה. פרט לממפיס, זאת הייתה תוכנית ההיאבקות הנצפית במדינה. ביום שבת אחרי מותו של דייוויד, הם השיגו 12%. אם היו מסתכלים אז על הדמוגרפיה של המתבגרים, מדהים לחשוב מה הם יכלו להשיג.​
  • למחרת היום, כל צפון טקסס התאבלה, ובעיקר ילדים בתיכון. בנות בכו ובנים התייפחו בציבור בקניונים וברחובות. בעולם העיתונות היה יחס אחר. המוות של דייוויד היה כמה פסקאות בעיתונים בדאלאס ופורט וורת'. כעבור כמה ימים, כולם הבינו שלא אמדו נכון את עוצמת האירוע. כעבור ימים, לאחר ההלוויה, כתבות ותמונות הופיעו בעמודים הראשיים. לתקשורת המקומית הייתה הזדמנות ללמוד מזה, ומקרי המוות הבאים בהיאבקות הגיעו לעמודים הראשיים. והיו יותר מדי. ב-1984, נאמר באופן ציבורי שדייוויד מת מנפיחות בקיבה והיה חולה שבוע קודם, אבל נסע ליפן. כעבור תשע שנים זה הציל את דייב- התוספתן שלו התפוצץ בסוף 1993, כמעט שבועיים לפני נסיעה ליפן, שם היו כמה ארגונים שעמדו לערוך בשבוע אחד המון קרבות גדולים, כולל נובוהיקו טאקאדה-ויידר בקרב אלוף UWFi מול אלוף WCW מול 46,000 איש. לדייב נאמר שהתוספתן לא התפוצץ, והוא קיבל אישור לנסוע. הוא חש רע לשבוע, ואמר שיוכל להרגיש רע גם ביפן ולראות היאבקות טובה. לילה לפני הטיסה, החום קפץ ל-39 מעלות. הזיכרון של דייוויד גרם לו להתקשר לבית החולים ולהתעקש לראות רופא, ולדחות את הטיסה בכמה ימים. לאחר מכן התעקש על בדיקת דם, ובית החולים אמר לו לבוא כשארגן טיסה נוספת. הוא אמר שיבוא תוך כמה שעות כי היו לו סידורים, אבל אמרו לו שהוא חייב להגיע. הוא חטף זיהום מהתוספתן, והוא הכיר את המונח- מזה ברוזר ברודי מת אחרי שנדקר. הוא האמין שהיה סיכוי שימות. באותו הלילה, כשעמד לטוס, החום עלה ל-40 מעלות. בלי טיפול רפואי הוא לא היה שורד את הטיסה. אם הסיפור של דייוויד ואן אריק מת ביפן לא היה נחקק במוחו, הוא היה על הטיסה. הוא לא חושב שלטוס ליפן כשאתה חולה ולא לראות רופא הרג את דייוויד. אבל גם אם החום, הוא לא היה מוכן לא לעלות על הטיסה, ולא היה חוזר אחרי שאמרו לו שיש לו שפעת בלי בעיות בתוספתן. ימים לאחר מותו של דייוויד, מתאבקים שהכירו אנשים שם אמרו שזאת הייתה מנת יתר. השאלה הייתה אם זה היה מכוון או לא. ברודי, שהיה שם, רצה להאמין שדייוויד לא התאבד. דייב לא רצה להאמין, הנתיחה אמרה אחרת. כל פעם שמתאבק מת, אמרו שהוא לקח מנת יתר וזה היה נכון. כבר דיברו על הסמים של הואן אריקים בצפון טקסס. דייב היה ביפן בסוף 1984, וכמה אנשים, שידעו שייסע לאול ג'פאן, אמרו לו שזאת מנת יתר, וג'ייאנט באבה היה עוצמתי מספיק כדי לרשום את המוות כהתקף לב כי הייתה לו השפעה תרבותית יותר מכל הפרומוטרים בארה"ב. נאמר שמשך בחוטים כדי להגן על עסק בחברה בה הציבור, התקשורת והמעריצים לא היו מוכנים לקבל מוות מסמים. משפחת ואן אריק שינתה את הסיפור כל כך עד שזה היה מגוחך, אמרו שדייוויד חטף בעיטה מהרוד ווריורס בקרב שלא קרה עם אנשים מולם הואן אריקים לא עבדו, ועוד סיפורים שנשכחו. כעבור כמה שנים, אחיינו של סם מוצ'ניק, אירב, כתב כתבה בפנטהאוז על הואן אריקים, כתבה הוגנת ולא נעימה, ובחקירה, הארגון הבטיח להראות לו את תעודת הפטירה, כי ידעו לאן הוא הולך. התעודה, בין אם באבה משך בחוטים או לא, מנעה ממנו להאשים את הסמים במוות. אבל לא נתנו לו אותה. ב-1987, בסיבוב הופעות של קווין וקרי בניו ג'פאן, המון אנשים אמרו שהם לא האמינו איך אחרי מה שבאבה עשה עבור פריץ, הוא היה מוכן לחתום עם היריב שלו, אנטוניו אינוקי, בשביל הכסף.​
  • דיברו על מה שקרה אחרי מותו של דייוויד ב-DVD. אפשר להיות מפורטים מדי גם במשך שלוש שעות. אבל אמרו שזאת תחילת הסוף, כאילו הדביק את האחים יחד, למרות שהארגון עוד היה חזק בשנתיים הבאות והצליח גם קצת אחר כך. מייק, במשקל 86 ק"ג, ולא האתלט שאחיו היו, הפך לכוכב בין אם היה מוכן פיזית, רגשית או שכלית. לפני שדייוויד מת, מייק שרד עשר דקות מול פלייר. אמרו שאם פלייר יצמיד אותו, דייוויד לא יקבל קרב אליפות. אבל אם מייק ישרוד עשר דקות, דייוויד יקבל קרב ויבחר בתאריך, במקום ובתנאי הקרב. היה ברור שמייק ישרוד עשר דקות, אבל מה שהיה מדהים זה שלא שרד מכות והשיג את הקרב, אלא שכיסח את פלייר, שנתפס בסליפר וניצל בזכות מגבלת הזמן. אולי זה נשמע כמו מה שפלייר עושה היום, אבל באותה התקופה זה היה הזוי. איך יכלו לא להחליף את התואר- לכו תדעו. בהתחשב במה שהלך בעסקים, בעיקר כשהמלחמה התחילה ווינס התרחב ב-1984 כשהחתים את הוגאן, זה לא היה הזמן של דייוויד לזכות בתואר. פלייר היה וורקר ודברן טוב מדי כדי שיורידו אותו במצב הזה. אבל היה ידוע שאחרי שלושה מופעים מלאים ברצף, פריץ רצה שהקרב יהיה במאי 1984 באצטדיון טקסס. בקיץ 1985, מייק כמעט מת מתסמונת הלם רעלי- זיהום שבא בגלל ניתוח כתף. היה לו נזק מוחי מרוב חום. הוא לא היה צריך לחזור, בטח שלא לקבל פוש- תוך פחות משנה בקריירה הוא ניצח את ג'ינו הרננדז והיה אלוף אמריקני למשקל כבד בגיל 19- הוא היה סביר לפני המחלה. עם שני אחיו, הוא היה בהמון קרבות שלשות שהרימו את הגג. אבל הוא הגיע מהר מול הציבור, כשקראו לו "הנס החי", כי האמת הייתה שלא ציפו שישרוד. הוא יצא במכונית ואמר תודה לקהל באוקטובר 1985, כשקרי וקווין ניצחו את הרננדז ואדמס בקרב שיער שהביא 26,000 איש, השיא האחרון של הארגון, למרות ששרדו עוד הרבה שנים כארגון אזורי נחות והביאו בשנה הבאה עוד 20,000 איש פעם אחת. אחרי השיא, סטיב אוסטין התאמן שם והתחיל כסטיב ויליאמס "השני", ומיק פולי קיבל את הפוש הכי גדול שלו עד אז. זה היה המקום בו אנדרטייקר התחיל כטקסס רד, שם של רד בסטיאן שנים קודם, ואולטימייט ווריור פרץ כדינגו ווריור. כמה חודשים אחרי המופע הזה, כשהרננדז מת, הריסון, בן ה-13, עבר לדברים אחרים חוץ מהואן אריקים. כמו מעריצי טריטוריות אחרים שנפלו ברחבי המדינה, הוא ראה את הפירוק. הכוכבים נעלמו, האולמות לא היו מלאים. הסרט מנסה לגלות מה עמד מאחורי זכרונות ילדותו, ולא להיות כתבה על תולדות הטריטוריה בדאלאס.​
  • היה פשע שמייק חזר לזירה במצב שלו. פריץ יוצא אדם מורכב, והריסון אמר שהטוב והרע שתשמע עליו היה נכון. אבל אפילו מרסר לא האמין איך התייחסו למייק, שלא היה צריך להתאבק והיה מביך, עוד לפני המחלה, שיצא אובר על כל ההילים. אחרי המחלה, שיווי המשקל שלו נעלם והוא לא יכול היה להתראיין כמו שצריך. ניסו מאוחר בחייו לגרום לו לתת פרומואים ולקח לו 20-30 טייקים, ואפילו אז זה לא עבד. הוא נעצר כי נסע מסומם. אחרי מותו של דייוויד, כל דבר של המשפחה היה חשוב בטקסס. קיץ לפני מותו של דייוויד, בשיא, קרי נתפס עם כדורים בנמל התעופה כשחזר ממקסיקו. הייתה פסקה בעיתונות- פריץ מנע מזה לדלוף- וגם הראיות נעלמו מתחנת המשטרה ולא האשימו את קרי. אחרי המעצר, בתחילת 1987, פריץ נזף במייק כי בנה את שם המשפחה במשך עשורים ומייק הרס הכל. הוא פגע במייק, שלקח קופסת כדורים, הלך עם שק שינה ליער, והתאבד. לפני שהגופה נמצאה, המשפחה מצאה פתק ממנו. הוא התנצל בפני אמו ואחיו, ולא בפני אביו, וכתב שידע שהוא הרס הכל ובמקום טוב יותר. הוא היה בן 23. כשמייק לא הגיע לאירוע באותו היום, הכריזו שמייק נעלם ואולי עשו לו משהו. רמזו שמדובר בבריאן אדיס, ההיל שהיה אז בפיוד עם המשפחה. הוא היה החבר הכי טוב של קרי בתיכון, ואלוף המדינה בחץ וקשת בשנה בה קרי קבע שיא מדינה עם הדיסקוס. קרי הכניס אותו לתחום, והוא היה מתאבק אנדרקארד. הוא היה מתאבק ממוצע ודברן מתחת לממוצע, ובטריטוריה עם פייסים חזקים, היה גבול לאן יכול היה להתקדם, והוא עבד שם רוב הקריירה. כל מה שיכול היה לעשות כדי להתקדם היה לעשות היל טרן על קרי, ובגלל שהיה החבר הכי טוב של קרי בטלוויזיה לא כמה שבועות אלא חמש שנים, היה עליו היט. התזמון היה חשוב. קצת אחרי הטרן, הוא היה בקרב יחידים עם קווין. קווין התעלף פתאום, והמתאבקים חששו שימות בזירה אז הנשימו אותו. אמרו שקווין התעלף מול המעריצים בגלל הסמואן ספייק, שאדיאס קרא לו אוריינטל טול. אבל כשמצאו את הגופה של מייק והמשטרה דיברה על ההתאבדות, לא יכלו להפוך את זה לאנגל.​
1762207343176.png
 

YossihNew

Well-known member
  • גארי הארט הזכיר פגישת בוקינג בה גילה על המוות של מייק אבל לא הרחיב. אפילו ברודי הקשוח נגעל מהמצב ופרש כבוקר. פריץ ערך את מופע האלופים לזכר דייוויד ומייק באצטדיון טקסס במאי 1987, לפני 5,900 איש. הציבור הפך ממאוהב בואן אריקים לאנשים שרצו להתרחק מעסק בו צעירים מתים, פרט לקהל השרוף. וואטס ופריץ נפרדו אז. זה התרחש ב-1985, כי לוואטס נמאס שקווין וקרי הגיעו במצב רע או לא הגיעו. כעבור שנה, וואטס החתים את קן מנטל לעשות בוקינג לטריטוריה שלו ומנטל החתים המון מתאבקים. הוא הציע חוזים מובטחים והביא את אדמס, אייסמן קינג פרסונס שבזמנו היה הפייס המוביל פרט לואן אריקים וברודי, הפריבירדס, סאנשיין המנג'ית שלהם, ג'ון טאטום ומיסי האייט. וואטס השיג שידור באזור והקליט תוכנית בפורט וורת', במועדון לילה. וורלד קלאס ניסתה לערוך מופעים ביוסטון, בתקופה בה פול בוטץ' התקשה, אבל הביאה רק 400 איש. וואטס גם נכשל בצפון טקסס והארגון שלו גסס. וינס וקרוקט ניסו להגיע לאזור, והתוצאות גם היו נוראיות. הקהל המזדמן ראה המון כתבות על סמים, מוות ומעצרים, וראה את הזיוף של הפייסים הנקיים שפריץ ניסה להפוך את הבנים שלו אליהם. האירוניה היא, שאת זה שכחו היום, כי קווין הפך לשריד אחרון. הוא הגיע להומקאמינג והמעריצים התייחסו אליו כאל חשוב יותר מהוגאן או אוסטין. אבל זה לא היה וורלד קלאס, אף אחד לא משך הרבה באזור. הייתה תקופה קצרה של הצלחה בספורטטוריום כשאריק אמברי עשה לעצמו בוקינג כפייס מוביל וזה עזר לטריטוריה, והפיוד של אדמס-אוסטין ב-1990 עם נשים, אוסטין הביא את אשתו לשעבר של אדמס ג'ני קלארק, ואדמס את אשתו החדשה טוני. קלארק הפכה לאשתו השנייה של אוסטין. בתחילת 1988, קווין וקרי עוד מילאו את הספורטטוריום מול הפריבירדס כמה פעמים לאחר שפריץ חטף התקף לב בחג המולד 1987, ודיווחו על כך כמשהו אמיתי. אבל זה לא היה קרוב למיינסטרים אז. אדמס, שהיו לו בעיות מחוץ לזירה, כולל זה שנעצר כי הרביץ לאשתו בסוף הקריירה, נכנס לכלא כי הורשע בשכרות ונגיחה בדיילת בטיסה.​
  • הכסף שעלו החוזים, והכסף שוואטס שילם על התוכניות, וזה שהטריטוריה לא הכניסה כי הכלכלה המקומית קרסה, גרמה לוואטס לסגור באותה התקופה, ורבים חזרו. ציינו ארבע שנים לזכייה של קרי מפלייר מול 32,123 איש. מה שזירז את הקריסה הבלתי נמנעת היה שקרי, ביוני 1986, פגע בניידת משטרה כשרכב יחף על אופנוע, ופגע ברגלו כשנחת עליה. הוא ניסה לחזור מוקדם מדי כי העסקים ירדו, והיה מופע גדול. הדברים היו רעים כל כך עד שקרב הטינה של קרי בו חזר מול אדיאס הביא רק 2,623 איש. אבל לנסות לעשות קרב, אפילו לחמש דקות, כמה חודשים אחרי התאונה, גרם לכך שכל הניתוח לא עבד. הקרסול נשבר וקרי היה צריך שכף הרגל תקובע לעמדת הליכה, וחצי מכף הרגל נקטעה, מה שלא ידעו אז. אבל היה ברור שנפצע בקרב ובקושי הצליח ללכת, כי עברו כמה חודשים לפני שיכול היה לתת עוד קרב, והיה ברור שאיבד המון מיכולת התנועה שלו. כמובן שקטיעת הרגל לא רק נשמרה בסוד מהקהל, אלא מכולם. קרי לא התקלח בפני המתאבקים, לא הוריד את המגף או הנעליים, אפילו כששחה. הוא הלך לשחות עם מתאבקים וכשיצא מהבריכה, יותר מדי מים יצאו מהמגף. בקיץ 1988, במופע של AWA בלאס וגאס, הוא התאבק מול קולונל דבירס. בטעות, דבירס הוריד לו את המגף. הקהל באולם ראה אותו עם חצי רגל. אבל ה-AWA וטקסס אמרו שזה לא קרה, והכחישו את זה. דאלאס הייתה מתה וגארי הארט, הבוקר, אמר לפריץ שזה יהפוך את קרי לגיבור ענק אם יגיד את האמת. קרי לא היה המתאבק שהיה לפני הפציעה, אבל היה מדהים שהתאבק ברמה הזאת, ותמיד קיבל פוש כבלתי מנוצח, אפילו שהואן אריקים נפגעו והארגון לא הצליח. פריץ לא רצה שהבנים שלו יראו חולשה ולא הרשה שזה יקרה. הם הכחישו אחרי מה שקרה עם דבירס. מתאבקים אחרים אמרו לביל אפטר שראו את הרגל של קרי. קרי אמר לאפטר שהוא רוצה שיצלם תמונה של הרגל שלו כדי שיגמור את השמועות. אבל כשהגיע הזמן לצלם, קרי ביקש ממנו להגיד שראה את הרגל. כשהיה ברור שמייק לא יהיה הואן אריק השלישי, למרות ההתנגדות של כל המשפחה ורוב ההנהלה, הביא פריץ בתחילת 1986 ואן אריק מזויף- מפתח גוף בלונדיני שנראה כמו דוגמן בשם קווין ויליאם "ריקי" ווגן. הנשים אהבו אותו כבחור יפה, אבל לא הייתה לו הכריזמה של קרי וקווין. הוא היה איש שעל הנייר חשבו שהמראה שלו ימשוך קהל, אבל זה לא עבד. גם היו לו שתי רגליים שמאליות כמתאבק. בן הדוד לאנס ואן אריק, בנו של ואלדו ואן אריק- אחיו המזויף של פריץ מימיו כהיל בשנות ה-60- נשאר שנה. אחרי שוואטס מכר את UWF לקרוקט, קן מנטל נעלם. הוא הקים בדאלאס את וויילד ווסט רסלינג, ובלי מתאבקים הביא את ווגן כואן אריק. זה לא שרד הרבה. פריץ הזועם עלה לשידור, וכעס ובלי מחשבה אמר שיש אדם שמעמיד פנים שהוא מהמשפחה, וקוראים לו ויליאם ווגן. הוא אמר שרשם פטנט על השם של המשפחה, באישור עורך דין, ושהאדם הזה לא שייך למשפחה ולא יוכל להשתמש בשם שוב. הוא אמר לקהל בטלוויזיה שהשנים האחרונות בהן היה בן הדוד לאנס, שהוא קידם ועודד בטלוויזיה, והיה שותף של קווין ומייק, היו זיוף. לאנס נשאר אצל המתחרים ונקרא פביולוס לאנס. מרסר, הפרשן מימי התהילה, פרשן אצל המתחרים. ברודי, שהיה המתאבק הכי אהוד באזור חוץ מהבנים של פריץ, נרצח. כריס ואן אריק רצה להתאבק והעריץ את קרי, והתאבד כעבור שנים. ואלו השמות הגדולים וקצה הקרחון ברשימת קורבנות שנות ה-80, לצד סקוט ארווין, באז סוייר, ריק רוד ואחרים. מאנינג אמר שכעבור שנים, כשצפה ב-ESPN בנמל תעופה, הוא ראה קרב שלשות בו שפט לפני מעט שנים. הוא הבין שהיה היחיד שם שעוד חי.​
  • קרי התאבד בפברואר 1993. הוא הורשע באחזקת קוקאין שנה קודם, בגלל שנעצר בינואר. הוא כבר היה בתקופת מבחן של עשר שנים על זיוף מרשמים ב-1991 וזה מה שגרם לפיטוריו מה-WWF. הוא חש שילך לכלא. הוא התחנן בפני אשתו שתחזור אליו ושתהיה שם בשבילו אחרי שיצא מהכלא. היא לא הבטיחה לו כלום. קווין אמר, וזה חדש, ואי אפשר לדעת אם זה נכון, שקרי התקשר אליו באותו היום ואמר לו שיתאבד. קווין המזועזע שעבר דברים התקשר לפריץ. אשתו כבר הסתירה את כל האקדחים בבית. פריץ לא ענה לקווין. לא היה לו משיבון, הם לא היו כאלו נפוצים אז. פריץ היה בחוץ וסלל את שביל הכניסה. קרי הגיע וביקש לשאול את האקדח שנתן לאביו לחג המולד ב-1991, ואמר שהוא צריך לצאת לצוד ולהוציא קיטור. הוא לקח את הג'יפ ונסע. כשלא חזר, אביו דאג, כי ידע שהוא צריך לאסוף את בנותיו, הולי בת התשע ולייסי בת השש, מבית הספר. הוא התחיל לחפש בחווה. הוא מצא את הג'יפ הריק. ואז מצא את הגופה בשיח. קווין מיד טס הביתה מאיי הבתולה. הדבר הראשון שעשה היה לגנות את הפרומוטר המקומי,גריי פירסון, שהכריז שהמופע שלו יום אחרי המוות של קרי, בו היה אמור להילחם באופן אירוני מול מלאך המוות, תהיה מופע זיכרון לקרי. הוא האשים את פירסון בניסיון לנצל את מות אחיו. אחד מהקהלים הגדולים האחרונים באותו הבניין, 3,038 איש, התייפח בטקס של 45 דקות בו כמה אנשים הספידו, כולל מאנינג, אדמס ונציג העירייה. עד אז, אף מוות בהיאבקות, במשך עשורים, לא קיבל פרסום כמו זה. הסיפור היה בלתי יאומן. אבל עם כמה שהיה כוכב גדול כמה שנים קודם, המתאבקים החיצוניים היחידים שהגיעו להלוויה היו אולטימייט ווריור וברט ואואן הארט. לא WCW וה-WWF הכירו במותו. קרי דיבר על התאבדות המון פעמים קודם, לאחר שכריס מת. מותו של כריס חיסל נישואין של 40 שנה כי דוריס האשימה את פריץ והם נפרדו לשארית חייהם. קרי אמר שכריס היה אמיץ כי ירה לעצמו בראש. פריץ ראה חמישה בנים מתים לפני שהגיעו גיל 33, אבל זה היה הכי קשה, כי קווין אמר שקרי היה החביב על פריץ. פריץ היה אלוף דיסקוס באוניברסיטה ושיחק פוטבול. הוא איבד את המלגה כי עבר על חוקי המכללה והתחתן. הוא אימן את קרי אישית בדיסקוס וקנה לו סטרואידים עוד בגיל 15. הוא רצה שקרי ילך לאולימפיאדה ויהפוך לאלוף עולם. קרי היה זורק דיסקוס מבטיח, והשיג מלגה גם לפוטבול, אבל לא הצליח בלימודים והתחיל להתאבק בגיל 19. אבל פריץ הפך את זה לאנגל- כשג'ימי קרטר החרים את אולימפיאדת 1980, פריץ אמר בטלוויזיה שקרי יכול היה לזכות במדליה- הוא אפילו לא היה מדורג- והיה הקורבן בסיפור.​
  • שמונה שנים לפני מותו של קרי, אלמלא האלק הוגאן, היה אפשר להגיד בביטחון שקרי יהיה הכוכב הכי גדול בעשור-שניים הקרובים. הוא לא נתן פרומואים טובים, אבל נראה טוב והיה כריזמטי. היו המון מתאבקים שנראו טוב ממנו, אבל הוא משך יותר מעריצות מכל מתאבק ב-35 השנה האחרונות. היה צריך לסחוב אותו, אבל הוא היה אתלט נהדר שנראה היה כמו ריקי סטימבוט החדש כשנלחם מול רייס או פלייר. זאת לא הייתה הפקה מקצועית של "להתאבק עם צללים", סרט הדוקומנטרי הכי טוב בנושא, אבל זה היה ניסיון בתקציב נמוך לספר את אחד מהסיפורים הגדולים בהיאבקות. רבים ניסו, אבל בגלל חוסר שיתוף פעולה מצד קווין, שלא רצה להכתים את המשפחה, זה לא קרה. למה נתן להריסון עכשיו זאת שאלה. אולי זה הזמן הנכון בחייו, הוא כמעט בן 50 ולא רואים אותו כבר. ועם מכירת הקלטות, אם לא היה מסכים, לא היה זמן נוסף. אבל הסיפור של הארגון מחוץ לדאלאס היה התוכנית שלו. בשיאו, הארגון הקליט שעתיים של טלוויזיה כל שבועיים בשישי בדאלאס ספורטטוריום. סדנת היזע הזאת, מזבלה של בניין עם 4,500 איש, נראתה בטלוויזיה בגלל ההפקה יותר מודרנית מהגארדן. התוכנית שודרה לשעה בבוקר ראשון בדאלאס, אבל נמכרה לכל המדינה, ובשווקים בין לאומיים רבים, כשישראל הייתה החזקה ביניהם. בשיא, ערכו מופע כל שני בפורט וורת', ושידרו שעתיים בתחנה המקומית של טקסס ואוקלהומה. הדוקומנטרי דיבר על קולוסיאום וויל רוג'רס עם 12,000-15,000 איש שמילאו את האולם לעתים קרובות, אבל היו שם 8,500 מושבים והוא לא התמלא הרבה. פעם אחת הייתה ב-1984, כשפריץ ערך הופעה נדירה בטלוויזיה, והכריז שיחזור כדי להתאבק עם קווין ומייק מול הפריבירדס בקרב באדסטריט באצטדיון טקסס. הוא גם התמלא לתיקו השעה של פלייר-קרי שפלייר קרא לו קרב השעה הגרוע בקריירה שלו, גם ב-1984. הכלב של קרי מת באותו היום, וכדי להטביע את יגונו הוא לקח מלא סמים. לא מצאו אותו בזמן המופע. ואז מצאו אותו, מעולף, במכונית. לא הצליחו ליישר אותו, אז הוא איכשהו הגיע לזירה ואיכשהו פלייר סחב אותו לשעה של קרב שהיה אמור להיות זכור, כי באותה התקופה, פלייר-קרי היה כמו פלייר-סטימבוט, קרב די חדשני. התיקו היה אמור לבנות קרב חוזר בחג המולד 1984 בריוניון ארינה. עם כמה שהקרבות שלהם היו גדולים, הם התקצרו בגלל ענייני טלוויזיה, והקרב הזה לא היה כמו הרגילים. אבל הוא היה כל כך רע עד שלא שודר בטלוויזיה. פלייר התעצבן כשחזר לחדר ההלבשה וזרק את התואר על הרצפה. הקרב הרע הזה, וזה שלא הצליחו להראות אותו בטלוויזיה, הוביל לכך שהקרב החוזר הביא 15,000 איש- קהל די גדול. למופעים גדולים יותר הלכו למרכז הכנסים, במסורת של ה-4 ביולי. בלי זיקוקים, חוץ מהואן אריקים והפריבירדס, שמילאו במשך שנתיים רצופות את האולם של 12,000 איש בשוק בו ערכו שני מופעים בשבוע כהקלטות ומופעים קטנים. אבל גם בשיא, הקהל הממוצע בפורט וורת' בשני היה 2,000 איש, ומיין איבנט לוהט אולי הרים ל-4,000. המיין איבנט לא שודר ביום שבת, הרעיון היה לשמור על הקהל, אבל הוא צולם ושודר אחרי שבוע והוצג כמשהו מיוחד בשבוע הבא.​
  • הספורטטוריום ערך מופעים שבועיים והיה מלא כמעט כל פעם. כל שבוע שני לא צולם. האירועים הגדולים, בחגים כמו חג ההודיה וחג המולד, היו בריוניון ארינה בדאלאס. ב-1983, כל שלושת אירועי "מלחמת הכוכבים"- לא תבעו אותם- מכרו את כל 17,500 הכרטיסים ורבים נאלצו לחזור בלי כרטיסים. היה מטורף, מאות ישנו מחוץ לבניין בחג ההודיה וחג המולד, והסתכלו דרך החלונות על המוניטורים שהראו את הקרבות.​
 
למעלה