סיכום אובזרבר- מאמרים

[YossihNew]

• אחרי הקרב, אמר לקהל שהקרב היה חלום עבורו וזה היה הקרב הטוב בקריירה שלו. הוא אמר שחטף המון, אבל המשיך לקום והוכיח בסוף שזה לא ניצחון או הפסד, אלא לתת את המירב וליצור זיכרונות מהקרב. הוא עזב לתגובה ענקית מהקהל. יום אחר כך, אמר לנשיא פאנקרייס מאסאמי אוזאקי ששינה את דעתו על UFC וביקש ממנו לנסות להכניס אותו. אבל זה לא הצליח. חלק מהבעיה הייתה שפאנקרייס ערכה מופעים חודשיים והיה צריך אותו כמה שאפשר כדי למשוך קהל, וזה לא הסתדר. פאנקרייס רצו ליצור אלוף עולם אמיתי בהיאבקות, מלך פאנקרייס, וזה הוביל לטורניר של 16 אנשים בדצמבר 1994. פונאקי ניצח בשני הקרבות הראשונים, והפסיד בחצי הגמר לשאמרוק, שניצח את מאנאבו יאמאדה והפך לאלוף הראשון. פונאקי זכה בתואר מלך פאנקרייס בדצמבר 1996, בסוף תור הזהב. אחרי שרוטן פינה את התואר, פונאקי ניצח את ג'ייסון דה לוסיה בעצירת שופט תוך שבע דקות. ההפסד שלו לקונדו באפריל 1997, מול עוד 7,000 איש, נחשב לעסקים. קונדו, התלמיד מספר אחת של פונאקי, התחיל רצף ניצחונות ונחשב לטירון השנה בהיאבקות יפנית ב-1996. הוא עילף את פרנק שאמרוק בנוקאאוט היחיד בחייו, וגם ניצח את סוזוקי. אבל פונאקי ניצח אותו בחניקה תוך שתי דקות בפגישה הראשונה. ניצחון על התקווה של העתיד בפעם השנייה הייתה דבר לא נכון לעתיד העסק. היה ברור מהקרב שפונאקי סחב, ולא ניסה לנצח אלא ליצור קרב מלהיב, והוא הפסיד לארמבר אחרי רבע שעה. קונדו הפך לאלוף עולם בן 21 והיה אמור לצאת כוכב בעתיד. פונאקי יכול היה להפוך אותו לאלוף עולם, אבל לא לאלוף מוצלח. אחרי שמונה חודשים, עם עסקים רעים, היה ברור שצריך את פונאקי. קונדו אכזב בזירה, ולא ניצח באופן החלטי, ואפילו הפסיד בקרב לא על התואר את מי שהיה אמור לנצח. ואפילו שהיו לו ניצחונות גדולים, היה חסר לו את מה שיהפוך אותו למושך קהל. פונאקי זכה בתואר מול 5,000 איש בדצמבר 1997 אחרי שתי דקות וחצי עם ארמבר בקרב חד צדדי. אם זאת המציאות או לא, אמרו שפונאקי לוקח את התואר למען העסקים ושזה אמיתי כי ידעו מה הרמה שלהם ומה יקרה בקרב אמיתי. הוא הפסיד את התואר בהחלטה פה אחד לאחר חצי שעה באפריל 1998, למצגר מול עוד קהל מלא, בעמידה, כשמצגר שולט. פונאקי לא נראה היה טוב בקרב ובגיל 29, כל הקרבות החודשיים, אימוני ההכנעות ואימוני היתר כי לא ידעו יותר טוב, וההיאבקות מאז גיל 15, הרסו אותו. הוא ניצח בקרבות אחר כך, אבל זה היה הסוף שלו כלוחם בשיא. אחר כך היה איטי יותר, ותמיד נלחם בכאב. פונאקי נפל ויחד איתו פאנקרייס, לרמת MMA סוג ב', והימים של אולמות בינוניים נגמרו. פאנקרייס שינתה את החוקים לחוקי MMA רגילים, ורוב המופעים היו בקורקואן הול ואפילו פחות מכך. הקרב הכי גדול שלו בקריירה היה האחרון, במאי 2000, בטוקיו דום, מול ריקסון גרייסי. בהתחלה, הופתעו שהקרב נקבע, כי גרייסי נמנע מלוחמים רציניים. הקרב האגדי שלו מול קאזושי סאקוראבה התרחש שלושה שבועות קודם. אבל אז, בגלל הניצחונות בטוקיו דום מול טאקאדה ושני טורנירים סטיפיים בטוקיו דום, הוא היה האגדה האמיתית של גרייסי ביפן. בקרב הלוחמים ביפן אז, זה היה עניין גדול, כי גרייסי היה אגדי, אבל אגדת נייר כי אמר שכולם לא היו ברמה שלו, אבל לא נלחם מול אף אחד פרט לטאקאדה שלא היה לוחם אמיתי. לציבור הכללי, פונאקי לא היה כוכב כמו טאקאדה, אבל המבינים ידעו שזה רגע האמת. למרות שגרייסי היה בן 41 ופונאקי בן 31, פונאקי היה פצוע יותר. הגיעו 25,000 איש בלי כרטיסים בחינם- גרייסי-טאקאדה הביא יותר, אבל הקהל המשלם היה נמוך יותר- והרייטינג היה 17.5%. זה נשמע היום טוב ולא נהדר, אבל אז זה היה בלתי יאומן. רוב הקרב היה בעמידה כי היה קשה לגרייסי להפיל אותו. פונאקי היה מנצח שם, אבל הוא לא הצליח להתקיף. כשגרייסי נפל, הוא חנק את פונאקי לאחר 13 דקות. פונאקי הכריז על הפרישה לאחר הקרב, וגם גרייסי לא נלחם אחר כך.​
• פונאקי עבד בהנהלת פאנקרייס כמה שנים, אבל נפרד מהארגון שיצר והפך לאהוד. הוא איבד עניין באימון ובמעקב אחרי MMA. הוא שיחק קצת, והיה פרשן במופעי MMA. הוא גם שיחק כמה תפקידים קטנים בסרטים יפניים. בגלל שהוא בולט על המסך, הוא לא יכול להיות סתם בחור בסרט. הוא צריך להיות אתלט או לוחם בתפקיד ראשי, כמו סרט אומנויות הלחימה מ-2002, צל הזעם. הוא גם שיחק את מאסאהיקו קימורה, אגדת הג'ודו שהתפרסם כשניצח את הליו גרייסי בברזיל ב-1951 במה שנקרא קרב ה-MMA הראשון, שריקידוזאן בגד בו ועילף אותו לאחר שהסכימו לתיקו ב-1954, בסרט של ריקידוזאן בקוריאה. אבל הוא לא שיחק הרבה לאחרונה. הוא עמד לעשות קאמבק בהיאבקות השנה בביג מאוט לאוד, בעזרת מאדה שגייס אותו. זה הפתיע, כי פאנקרייס ו-RINGS היו יריבות, ומאדה אמר ש-RINGS היא פאנקרייס למשקל כבד, כי הם השתמשו בג'וניורים, ופאנקרייס לא אהבה את RINGS שהתנהגה כאילו הם עושים שוט אמיתי. מאדה הציע מחלקה בביג מאוט לאוד בשם סופר UWF, כשפונאקי הכוכב היפני, ותלמידים של וולק האן מרוסיה יבואו כדי לנסות להחזיר את ימי הזוהר. אבל מאדה ואואיי התווכחו על זה, והרעיון נפל. פונאקי אימן את קאטסויורי שיבאטה בסגנון שוט. הוא רוצה לפתוח מרכז כושר משלו. בסוף, אפשר להגיד שהמטרה שלו כנער בדוג'ו של ניו ג'פאן ליצור את ההיאבקות כספורט אמיתי, עם חוקי היאבקות, נכשלה, כי חוקי ה-MMA, עם יותר התקפות, כפפות, בלי מגפיים ועם סיבובים הלהיבו יותר. הארגון שהקים והפך למוצלח עוד קיים היום, אבל מה שניסה להמציא לא שרד. אם תגידו שברגע שלא אמרו לאף אחד את הסיום כשיצאו לשם, לא משנה מה חשבו, או איך שיווקו את זה, אז זה לא היאבקות, אז לא מגיע לו מקום בהיכל התהילה. ואם פאנקרייס היא לא MMA בגלל שההיאבקות הייתה חשובה בתחילת הארגון, ושהכוכבים הגדולים בהתחלה באו מהיאבקות, אז זה מחסל, למשל, את המורשת של רוטן כלוחם. אבל פונאקי, לא משנה איפה הוא נופל, הוא מישהו שהמקום והחשיבות שלו בהיסטוריה לא צריכים לזכות להתעלמות.​

​

• אדוארדו גורי גאררו, בחייו הקצרים, השאיר מורשת מסובכת בתחום. הוא התחיל כבחור שכולם ידעו שהוא נהדר, אבל קטן מכדי להפוך לכוכב בצפון אמריקה. הוא היה כוכב גדול ביפן, וחלק מהצמד הכי טוב בעולם, אבל בארה"ב הסתכלו עליו כמו על זכוכית שקופה, ולא היה עניין בו, אפילו אם היה חלק מקרב הזוגות הכי טוב בזמן המודרני באירוע. הוא היה מפוצל, אחד האנשים הכי נחמדים, אבל שונה לגמרי כששתה. לפעמים היה המתאבק הכי מוכשר בתוך הזירה. לפעמים זרק הכל פח בגלל בעיות סמים שלמזלו לא הרגו אותו קודם. הוא הגיע לשפל המדרגה וגופו נכשל, והוא חזר, ולמרות שהארגון האמין שהיה מידקארדר מוכשר, הרייטינג הפך אותו למיין איבנטר, ולאלוף עולם בארגון בו זה לא היה אפשרי אם היית 1.68 מטר ו-95 ק"ג. אבל במותו, הוא היה המתאבק הכי מוכשר מחוץ לזירה בעסק. אף אחד בהיסטוריה לא התחיל במקסיקו והפך לגדול יותר בעולם דובר האנגלית. מעט מקרי מוות גרמו לתשומת לב כזאת. אחרי מותו, זה היה המוות הכי מנוצל בצד המכוער של ההיאבקות. הצירוף שם אותו באותו מעמד כמו דורי פאנק ג'וניור, טרי פאנק, אל היחו דל סאנטו וברט הארט כמתאבקים שגם אבא שלהם בהיכל. הוא נולד באוקטובר 1967 באל פאסו, בלילה בו אביו ערך מופע בקולוסיאום העירוני. 20 דקות לאחר שנולד, הכרוז הכריז שהוא גאה להכריז שלמר וגברת גאררו נולד ילד. להגיד שנולד עם היאבקות בדם היה בלשון המעטה. אביו היה מהכוכבים הגדולים במקסיקו. שלושת אחיו הגדולים לא רק התאבקו, אלא היו מהמתאבקים הכי טובים בעסק בסוף שנות ה-70 וה-80, פרט לגודל שלהם. אחיו הגדול, צ'אבו גאררו המקורי, היה מהיחידים בהיסטוריה שהיה כוכב בארה"ב, יפן ומקסיקו. לכל האחים היה כישרון, אבל הם כעסו כי באו בזמן לא טוב, כשהארגונים בארה"ב לא נתנו פוש לאנשים בגודלם. עם כמה שמנדו היה מוכשר, הוא היה קטן כל כך עד שבלי להיות הבן של אבא שלו לא היה נכנס לעסק. הקטור היה רזה, וממש לא היה שייך לזירה כשהתחיל בקליפורניה, אבל ידע להתאבק. צ'אבו חטף הכי חזק,כי היה כוכב במגזינים, הפייס המוביל בדרום קליפורניה, ומושך קהל. אבל מחוץ לקליפורניה וטקסס, הוא לא קיבל את הכבוד שמישהו שהוכיח את עצמו היה צריך. פעם פרומוטרים צחקו שזה יהרוג את הביזנס כשצ'אבו, בגובה 1.72 מטר ו-92 ק"ג, הצמיד את ארני לאד בגובה 2.05 מטר ו-145 ק"ג. צ'אבו הפך לאויב הגרוע של עצמו, שנא לעשות ג'ובים ולא שמח כי לא נתנו לו פוש כמו שקיבל בקליפורניה.​
• סלבדור "גורי" גאררו היה בן 46 כשאדי נולד, והתפרנס בעריכת קרבות ביום שני בטריטוריית אמרילו של דורי פאנק האב. אדי ואחיינו, צ'אבו ג'וניור, היו ילדים צעירים והתאבקו בהפסקה כדי לבדר את הקהל. אבל כשהתחילו, המופעים באל פאסו הפסיקו למשוך וגורי כבר לא ערך מופעים. אמרו שזה באשמת הפוטבול בשני. אדי למד להתאבק בזירה בחצר האחורית, ובקיץ גר בקליפורניה עם אחיו צ'אבו. פעם, בתיכון, היה בחופשת קיץ בפלורידה עם צ'אבו האב והקטור, שהתאבקו כצמד, וחי כמו מתאבק, לא סגנון בריא למתבגר. הוא גילה את האלכוהול מוקדם ונלחם איתו רוב חייו. אבל באל פאסו, בתיכון, עברו שנים מאז שאביו היה כוכב היאבקות ופרומוטר. מעטים ידעו שהיה חלק ממשפחת היאבקות או שהיה ילד כוכב מעבר לגבול בסיודד חוארס, כשישב עם אביו שפרשן את תוכנית ההיאבקות המקומית. הקטור, חברו הטוב מהתיכון, אמר שלא ידעו על זה. אפילו הוא לא ידע, ויום אחד ראה את צ'אבו האב מאל פאסו בוורלד קלאס, ושאל את אדי אם הם קשורים. אדי אמר ששמר על זה בסוד. הוה היה אלוף היאבקות בתיכונים ב-1984-85, והצליח במדינה במשקל 65 ק"ג. הוא השיג מלגת היאבקות למכללה, אבל שרד סמסטר לפני שהתפטר ואמר לאביו ללמד אותו. אביו אמר לו מההתחלה שהיאבקות משתנה עם גימיקים שונים, אבל מתאבק גדול תמיד ימצא עבודה. זה היה שיעור אכזרי, כי זה כבר הפסיק להיות נכון. ב-1987 ערך בכורה בסיודד חוארס. הפרומוטרים רצו שיתאבק כגורי גאררו ג'וניור, אבל הוא ואביו סירבו. היה ברור שיהיה כוכב, אבל המתאבקים המקומיים שנאו אותו כי שמו פתח לו דלתות והם לא יקבלו הזדמנויות. תוך כמה חודשים, הוא היה בקרב חשוב במופע 54 שנים ל-EMLL, והוא ואל היחו דל סנטו היו הבנים של הצמד הכי מפורסם במקסיקו. אדי לא היה מוכן לפוש כזה, אבל אמר שסאנטו, מושך הקהל הגדול במקסיקו אז, עבד נגדו. אל סאנטו וגורי גאררו תמיד היו הצמד המפורסם ביותר במקסיקו, אבל הייתה שנאה בקרב משפחת גאררו. כולם ידעו שגאררו היה המתאבק הטוב וסחב את הצמד, אבל סאנטו היה כוכב סרטים ואייקון תרבותי כמו שאף מתאבק לא היה. נורא מכך, סאנטו נודע על הפינישר שלו, לה קבאלו, המהלך שנקרא בארה"ב קאמל קלאץ' והתפרסם אצל השיק. אבל את המהלך המציא גורי.​

​

 

[YossihNew]

• הוא אולי לא היה מוכן לכוכבות לאומית בגיל 19, לא היה אפשר להכחיש את הכישרון שלו. משנת הטירון שלו אמרו שהיה הכי מוכשר במשפחה, וזה היה רציני. טרי פאנק הביא אותו לאטלנטה לקרב ב-WCW, והיה להם הסקוואש הכי מדהים באותה השנה. אבל במשקל 77 ק"ג, למרות שפאנק אמר לאנשים אחרי הקרב שיהיה הכי טוב במשפחה, WCW לא התעניינה בו, ואפילו לא נתנה לו להיות ג'ובר. פאנק ניסה לסדר לו עבודה כפעלולן אצל סילבסטר סטאלון, אבל גם זה לא עבד. עוד אחד היה בחדר ההלבשה באותו היום- פול היימן, שהיה אחראי לזה שכעבור שש שנים, הגדולים בארה"ב שמו לב אליו. ברסלוור בפברואר 1991, הוא שוב הגיע ל-WCW. הם קבעו קרב לוצ'ה ליברה כקרב חושך, ובמקרה, מכיוון שלא ידעו על מתאבקים מקסיקנים, הם רצו ארבעה אנשים מוכשרים מאזור פיניקס והוא היה שם. שוב הוא הרשים, הדהים את הקהל. אף אחד בהנהלה לא שם לב, ומעט מתאבקים ראו את זה, אבל בריאן פילמן, שעבד במיין איבנט הפך למעריץ שלו. כמובן שלא שמע מ-WCW שוב. כעבור כמה חודשים פרץ לראשונה. ניו ג'פאן רצתה לוצ'דור שני לטורניר הסופר ג'וניורים השנתי שלה, עם נגרו קאסאס. קאסאס המליץ על אדי, שבסיבוב ההופעות הראשון שלו כג'ובר תחרותי הרוויח 4,000 דולר- הכסף הראשון שהרוויח שם. והיוקרה של הטורניר הפכה אותו לכוכב גדול במקסיקו. קונאן, שהכיר את אדי מצמד ופיוד בסיודד חוארס בתחילת הקריירה שלהם, הפך לכוכב גדול ב-AAA ועוזר הבוקר של אנטוניו פנה, ורצה שאדי יעזוב את EMLL. אדי סירב לכך. הוא בא ממשפחה מסורתית. הפרומוטרים באו והלכו במקסיקו במשך השנים, אבל מה שקבוע היה שמשפחת לותרות' תמיד הייתה אחראית, ו-EMLL וארינה מקסיקו תמיד יהיו שם. אחרי הצעה של 2,000 דולר לשבוע כדי לעבור, אדי, שהתאבק כמאסקארה מג'יקה, עבר. ללא ידיעת הארגון, הוא הוריד את המסכה בארינה מקסיקו ואמר "אני אדי, גאררו, בנו של גורי גאררו, ולא צריך להתאבק במסכה", והתפטר.​
• הרעיון היה שיעבוד כפייס, שוב עם אל היחו דל סאנטו. בניגוד לשש שנים קודם, אדי קיבל פוש והיה מנוסה ומוכשר כמו בחור גדול. סאנטו היה הכוכב, אבל אדי היה טוב מאוד ושותף חזק. אדי הכיר את ארט באר קצת זמן. הוא היה כוכב כלאב מאשין ב-CMLL, והפך לכוכב גדול יותר כשהפסיד בקרב מסכה לבלו פנתר. אבל באר, בתוך ומחוץ לזירה, היה שחצן ורצה להיות היל. זה כמו מיז, היה משהו כפייס שגרם לך לשנוא אותו, אבל הזוי להזכיר אותם באותו המשפט. באר עבר ל-AAA כמה חודשים לפני אדי, וביקש ממנו להיות השותף שלו. זה התאים לבאר, כי הייתה לו כריזמה לחמישה אנשים במקסיקו, ואדי היה השילוב הכי טוב של טכניות ואוויריות במדינה. באר לא היה מתאבק רע, אבל לאדי היה חסר את מה שהיה לבאר ועל הנייר זה נראה מושלם. אנטוניו פנה התלהב מהרעיון מיד, ומנדו גאררו המציא את האנגל. באר הפך להיל ביולי 1993, עם דאבל טרן מול 20,000 איש, כשאיבד את השיער שלו בקרב מול המסכה של בלו פנתר, יריבו. כעבור שבוע, במקסיקו סיטי, בבית של AAA מול 6,000 איש שהיה מלא כל שבוע, לאב מאשין עוד היה פייס, ויחד עם סאנטו וגאררו היה מול בלו פנתר ההיל, פישמן ופווארזה גאררה. סאנטו ביצע על גאררה פלאנצ'ה אבל הוא זז, וסאנטו העיף את באר. באר לקח מסכת סאנטו ממעריץ שתול ליד הזירה, ותקף את אדי. באר הוריד את המסכה ואדי לא ראה. כשאדי התאושש, תקף את סאנטו ובאר עזר לו. זה היה בוקינג מיושן כי הכל היה הגיוני לפי מה שראו- גם כפייס, ידעו שבאר חמור מניפולטיבי. אדי היה הגיוני, אם מתעלמים מזה שבאר היה קצת גבוה מסאנטו. אבל הקהל שנא את אדי שתקף את סאנטו, כי בין אם טעה או לא, במקסיקו זה כמו לתקוף את האפיפיור. אדי עזב ליפן וכשחזר, לוס גרינגוס לוקוס נולדו.​
• אדי ובאר היו הצמד המוביל בהיאבקות מאז, עד למוות של באר בחג ההודיה 1994. בסוף הפכו לחברים טובים, אבל אדי לא סבל את באר. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שחשב שהוא שחצן, בטוח בעצמו ומגעיל. הוא תמיד התרברב בכמה שהיה מוכשר או בכמה חתימות שחתם אחרי מופע. הוא היה אדם אמביציוזי שירד עליך כשהפנית את הגב. היו להם בעיות, הם היו נהדרים כצמד אבל לא כחברים. הם התווכחו אחרי כל קרב. אדי שנא את הצמד, והיה אומלל לעבוד עם מישהו שלא אהב. הוא התלונן בפני חבריו. הוא לא סבל את זה שהיה המתאבק הטוב יותר, עבד 75% מהקרב, ובאר שיחק מול המעריצים. אבא שלו אמר לו שהקרב צריך להיראות אמיתי, אז הוא לא ידע לשים לב לקהל. אבל באר היה הכוכב בצמד וקיבל פי שניים ממנו. הם עבדו עם הפייסים הגדולים ב-AAA, כולל קונאן ופארו אגוואיו, המתאבקים המובילים. אבל היריבים הגדולים שלהם היו אוקטגון, אל היחו דל סאנטו ובלו פנתר.​
• לילה אחד, אחד הפרשנים אמר בקרב שהגרינגוס מטורפים, והם הפכו ללוס גרינגוס לוקוס. אדי אמר שטעה לגבי באר- הוא היה אמביציוזי אבל עם לב גדול. בעסק, היית צריך להיזהר למי אתה מתקרב. ארט היה מהאנשים הכי טובים שהכיר וקנה לו מתנות. הוא חשב שיש מניע בעניין- הוא לא הבין שפשוט היה נדיב. בלוס אנג'לס תמיד היה קהל להיאבקות מקסיקנית, בגלל שבסוף שנות ה-60 היה דור ראשון של כוכבי היאבקות מקסיקנים, בהובלת מיל מאסקאראס, ריי מנדוזה, בלק גורדמן וגרייט גוליית', שהפכו לאטרקציות. פרדי בלאסי, הפייס הגדול בטריטוריה, לבש סומבררו, השתמש בכינוי מקסיקני ובתחילת שנות ה-50 התחיל ללמוד לעבוד על צד ימין בגוף. אבל כשההיאבקות הטריטוריאלית מתה, והפרומוטרים כמו לאבל, רוי שיר ופול בוטץ', שידעו כמה חשובים ההיספנים, לא היו בעסקים, והחומה התרבותית הייתה כמו חומת ברלין. וינס מקמהן האב ידע כמה מאסקאראס חשוב, הוא היה אטרקציה כמו דאסטי רודס במדיסון סקוור גארדן בשנות ה-70, אבל הבן שלו שנא את הסגנון. עד היום, מי שעובד עם וינס יודע שיש לו תפיסה צרה איך היאבקות צריכה להיראות, ושהוא לא מאמין בקרב לוצ'ה טוב. אחרי סגירת הארגון של לאבל, תמיד היה לוצ'ה ליברה ברמה נמוכה בדרום קליפורניה. פעם, סאנטו ניצח את נגרו קאסאס בקרב מסכה מול שיער מול קהל גדול באודיטוריום האולימפי. אחר כך, קונאן וסאנטו מילאו את האולם בן 6,500 המושבים בלוס אנג'לס. אבל בדרך כלל כל כמה שנים מישהו ניסה, הצליח קצת ולא שרד. רון סקולר, עורך דין מניו יורק עם קשרים טובים במוזיקה, וקשר לסוכנים של סולט אנד פפה, נפגש עם פנה כש-AAA הצליחה במקסיקו, ורצה לערוך מופע בקליפורניה.​
• המופע הראשון, באוגוסט 1993 באולם של לוס אנג'לס, היה אחד מהלילות הכי טובים להיאבקות בצפון אמריקה. המכירות היו חזקות מראש, עם 8,000 כרטיסים יום קודם, אז הובטחה הצלחה, בזמן רע להיאבקות בצפון אמריקה. אבל הרכישות ברגע האחרון היו מדהימות. המיין איבנט היה קונאן-סיאן קאראס-ג'ייק רוברטס בקרב משולש כי רוברטס עלה לקונאן בקריירה שלו בקרב קריירה בטריפלמניה הראשונה במקסיקו סיטי. לפני כן, לאב מאשין, גאררו ופווארזה גאררה- אבא של חובנטוד- נלחמו מול בלו פנתר, סאנטו ואוקטגון. המופע היה מלא, עם 16,742 כרטיסים, שעות לפני המופע. איכשהו כל מקום היה מלא במעריצים, ו-17,500 איש נכנסו. המשטרה אמרה ש-8,000 לא הצליחו להיכנס בדלת. אחרים לא הגיעו בגלל פקק תנועה. זה לא היה ידוע, כי ה-WWF הגזימו עם הקהל בסאמרסלאם, ואמרו שבמקום 14,000 היו 24,000, אבל זה היה הקהל הכי גדול למופע היאבקות אז בארה"ב. תזכרו מה חשבו אז. היפנים, שראו הכל, נדהמו, וכתב אמר באמצע האירוע שכל מי שבתחום צריך לראות את זה. פרט לפול היימן, שהיה אז ב-ECW המתחילה, כמעט אף אחד לא רצה להכיר בזה. אחרי שעוד כמה מופעים בלוס אנג'לס הביאו יותר מ-10,000 איש, גארי ג'וסטר מ-WCW שכנע את אריק בישוף לערוך מופע. בנובמבר 1994, מתחת לקרב כלוב בין קונאן לאגוואיו, סאנטו ואוקטגון סיכנו את המסכות שלהם מול השיער של אדי ומאשין. לפני הקרב, אדי ובאר היו בניו ג'פאן. ידעו על קרב השיער שלהם, וכמתיחה הנאסטי בויז גילחו לו את רוב השיער ואת הגבות. באר שם תוספות ומאלט מזויף לקרב הכי גדול בקריירה שלו. הקרב הזה נחשב לאחד מהגדולים בתולדות מקסיקו, אבל היה בארה"ב. הוא נחשב לאחד מקרבות הזוגות הגדולים בשנות ה-90. כשאדי נשאל לגבי הקרבות הגדולים בקריירה שלו, הוא תמיד דיבר על זה ועל הקרב מול ריי מיסטריו ב-1997. היו חושבים שזה שהיו הצמד הכי טוב בעולם, ונתנו את הקרב הכי טוב באירוע שכמעט כל אחד חשוב ראה, של WCW, אמר שאדי ובאר יקבלו מלא הצעות. האמת שה-WWF ראו את המופע. מכל המתאבקים המוכשרים שכללו את פווארזה גאררה, לואי ספיקולי, סייקוזיס בשיאו, ריי מיסטריו ג'וניור, האבי מטאל כשהיה וורקר נהדר, לאטין לאבר, כריס בנואה, טו קולד סקורפיו, לה פארקה המקורי, בלו פנתר, ג'רי אסטרדה, אגוואיו, קונאן וקרב הזוגות הגדול ביותר בארה"ב מזה שנים, הם התלהבו רק ממתאבק אחד. אם ניחשתם ספיקולי, נכון. הוא עבד שם שנים כג'ובר, אבל אחרי שהשתמש בסטרואידים והורמון גדילה, עלה ל-122 ק"ג.​

 

[YossihNew]

• אבל זה היה אחד יותר ממה ש-WCW התעניינו בו, למרות שהם די גססו. למרות שההפקה של WCW טיפלה בזה, וכריס קרוז ומייק טניי שערך בכורה פרשנו, ג'וסטר היה האיש היחיד מהארגון שנכח. שלושה שבועות לפני האירוע, WCW ערכו בלוס אנג'לס קרב של האלק הוגאן וריק פלייר מול 2,400 איש. שבועיים לפני כן, WCW ערכו קרב חוזר של שני מושכי הקהל הגדולים אז, שם המפסיד חייב לפרוש, והביאו 8,595 איש בדטרויט. כאן הם הביאו 13,000 איש ו-202,000 דולר, ובלי פרסום בשפה האנגלית, הצליחו יותר ממופעי WCW האחרים בשווקים חשובים- אבל רק 44,000 רכישות. WCW ערכה את האירוע עם AAA, אז זה היה הקהל וההכנסות הגבוהים ביותר בתולדות הארגון, במופע בו אפילו מתאבק אחד לא הופיע. היימן רצה שיגיעו לפיוד מול פאבליק אנמי, הצמד המוביל שלו. אבל כעבור שבוע, באר מת בשנתו בגיל 28. אמרו שזה נראה כמו מוות מסטרואידים, אבל המשפחה שלו התעקשה שלא השתמש בהם. לא ראו בנתיחה פציעות, טראומה, התקף לב או נזק לאיברים, דימום פנימי, שבץ, מנת יתר או סרטן. בדיקת רעלנים לא חשפה כלום, ועד היום אין הסבר רשמי. היו משככי כאבים ואלכוהול במערכת שלו, אבל לא ברמה רעילה.​
• כמה שבועות אחרי הקרב שבאר האמין שיוכל להראות לעולם שהם הצמד הכי טוב שיש, באר מת. כעבור כמה שבועות, אדי לא רק איבד את חברו הטוב אלא גם את העבודה. הפסו המקסיקני צנח, וה-2,000 דולר לחודש היה שווה פי עשרה במטבע מקסיקני ממה שהיה לפני כמה שבועות. AAA לא יכלו להרשות לעצמם אותו יותר. בנואה ודין מלנקו רצו שהיימן יביא אותו. היימן, שהעריץ אותו מאז 1989, נתן לו לנצח את סקורפיו על תואר הטלוויזיה בלילה הראשון שלו, וקבע לו סדרת קרבות מול מלנקו. בכמה ערים, שרצו הארדקור, לא העריכו את זה. אבל זה היה פיוד השנה ב-1995, וזה הוביל לכך ש-WCW הביאה אותו באפריל 1996. היימן הציג את עצמו כאויב של WCW, אבל הוא היה חבר של קווין סאליבן ואחרי שאיבד אותו, הציע פיוד על אליפות העולם שבו אדי יהיה אלוף לזמן קצר. זה לא קרה. אנשים בגודלו היו אמורים לתת קרבות טובים באנדרקארד, לא לזכות בתארים. אדי היה מהוורקרים הכי טובים בעסק עד 1997, אבל שנא את WCW. הוא הרוויח המון כסף לראשונה בחייו, וסמים ובזבוזים הפכו לדרך שלו להתמודד עם מקום עבודה בו לא משנה מה עשה, לא פרץ. הוא פיתח בעיית סמים קשה, ולקח מנת יתר וכמעט מת ביותר ממקרה אחד. הוא לא התאבק ברמה שלו אחרי 1993-97, אבל גם מסומם הוא היה טוב יותר מכמעט כולם שם. ביום האחרון של 1998, כשהוא מסומם, הוא נרדם על ההגה והתרסק ב-209 קמ"ש. חשבו שלא יחייה. אז כשהתעורר, אמרו שיחייה אבל לא ילך. החוזה שלו עמד לפוג בתחילת 1999, ואריק בישוף שילם לו וחידש את החוזה. למרות הבעיות שלהם, אדי סירב לדבר רע על בישוף בגלל זה, ובראיונות הוריד מחשיבות העימות שלהם באל פאסו שנה קודם, כשבישוף שכעס מהכוכבים הגדולים ומזה שאדי ביקש שחרור, זרק עליו קפה. בספר, אדי הגן על בישוף ואמר שזאת סתם אגדה מוגזמת, אבל באל פאסו זה קרה ככה. היו המון דמויות לא נחמדות בערים מסוימות שאהבו את המתאבקים הלטינים ב-WCW, ובאל פאסו, הם גילו את זה ועמדו לטפל בבישוף, כי לא כיבד חבר שלהם בבית שלו. אדי נטרל את המצב ואמר להם לא לעשות כלום, כי אלוהים יטפל בזה. אדי אמר שאם לבישוף היה כוח, רק מתוך נאמנות על כך שלא פיטר אותו כשהוא פצוע, הוא לא היה עוזב את WCW. הוא לא החלים, אבל חש אשם שקיבל כסף ולדעתו לא הרוויח. הוא השתמש במשככי כאבים. בדיעבד, זה היה קאמבק מוקדם שאף אחד לא לחץ עליו פרט לעצמו, וזה הוביל להחמרת בעיית משככי הכאבים שלו.​
• בסתיו 1999, בישוף כבר איבד כוח ב-WCW. הם היו בכאוס כי ביל בוטץ' החליט שהבוקינג של וינס רוסו רק מחמיר את המצב. קווין סאליבן הפך לבוקר, אבל עד אז, סאליבן ובנואה, החבר הטוב של אדי, שנאו אחד את השני כי אשתו של סאליבן עזבה אותו לבנואה. כמה חודשים קודם, כריס ג'ריקו כבר עזב ל-WWF, ומההופעה הראשונה שלו היה כוכב גדול יותר ממה ש-WCW הרשו לו להיות. תמיד הייתה בעיה של מתאבקים קטנים ב-WWF, כי וינס מקמהן אהב בחורים גדולים. בינואר 2000, 15 מתאבקי WCW איימו להתפטר אם סאליבן לא יוחלף כבוקר. ככל שהשעות עברו, המספר קטן. הם הבינו שהם הרוויחו יותר מאי פעם ויותר ממה שחלמו. ואפילו שזה היה סוף המלחמה הכי גדולה בארה"ב, הם לא ידעו שאם זה לא יצליח הם יוכלו לעבוד. בסוף, מי שהתאגדו יחד היו פחות אנשים, ובעיקר שישה- אדי, בנואה, מלנקו, פרי סאטורן, שיין דאגלס וקונאן. הם הסכימו להישאר יחד. בהתחלה לא רצו לשחרר אף אחד בזמן מלחמה, אבל ההנהלה חשבה שהמתאבקים לא יחליטו מי הבוקר, ורצו לשחרר אותם עם סעיף אי השתתפות של חצי שנה. אבל כשאחד מהרוד אייג'נטס איים לחתוך לבנואה את הגרון, האיום שזה יתפרסם- זה לא תפס תאוצה- ובתביעה גרם לכך ש-WCW הסכימו שאם לא יתבע, כולם יוכלו לקבל שחרור מלא. ה-WWF רצו רק ארבעה- דאגלס ירד עליהם שנים ועל מקמהן. בדרך כלל זה עוזר, אבל דאגלס לא התאבק טוב ב-WCW והגוף שלו התפרק מפציעות. גם לא ראו כלום בקונאן. ה-WWF ראו את בנואה כמתאבק חשוב, והיו להם תקוות לסאטורן. הם כיבדו את בנואה ומלנקו, אבל הם נחשבו לוורקרים טובים מתחת. אדי נפצע המון פעמים. כדי לשעשע, הוא היה ברומן עם צ'יינה. הוא הראה שם כריזמה רבה וזה עזר לו, למרות שזה היה אמור ללעוג לו. אדי היה נמוך ב-8 סנטימטר מצ'יינה, אבל צ'יינה הייתה בעקבים, כדי להדגיש את הבדל הגובה ולגרום לזה להיראות מגוחך. עניין הסמים אז היה נורא יותר מ-WCW. המצב שלו הידרדר, הוא בזבז את כל הכסף שלו ואשתו התגרשה ממנו, מס הכנסה רצה החזרים וג'ים רוס רצה שילך לגמילה אחרי שהתעלף בחדר ההלבשה בהקלטה. ואחרי שיצא משם, הוא השתכר ועבר תאונת דרכים, וזה התפרסם והוא פוטר.​
• הוא היה בפיצול דרכים ענק. הוא עמד להפוך לעוד טרגדיה אם ילך בכיוון אחד. הוא מצא את הדת, לא כגימיק, אלא חשב שהתנ"ך יחליף את החטאים שלו. הוא הפסיק לשתות ולקחת סמים פרט למשככי כאבים, ועבד באינדיז וביפן וקיבל תגובות טובות. פחות מחמישה חודשים אחרי חזר. כמה חודשים אחרי שפל המדרגה, הוא הנקי יותר ממה שהיה כל הקריירה. בגיל 34, חזר למה שהיה ב-1993-97. סטיב אוסטין, הכוכב הכי גדול, ביקש לעבוד בפיוד מולו. הוא אמר שאדי היה מתאבק נהדר שהיה צריך אמינות בפיוד גדול כדי לקחת את הצעד האחרון קדימה. אבל אוסטין התלונן על הכתיבה ציבורית, והכותבים רצו לנקום בו וקבעו שיפסיד לברוק לסנר בשידור, מה שהיה פוגע בקרב חשוב אחרי שלסנר היה עובר את כולם. אוסטין הבין, לא היה צריך להיות גאון עסקי כדי להבין שלסנר צריך לעבור את כולם לפני שיתאבק מולו. אוסטין היה עם בעיות משל עצמו, כולל הבעיות בצוואר שגמרו לו את הקריירה, אז הלך הביתה. במקום אדי היה בצמד עם אחיינו צ'אבו ג'וניור. היימן, שהיה אחראי על סמאקדאון, קבע פיוד זוגות משולש מול אדג' ומיסטריו ובנואה וקורט אנגל. השיא של אדי כמתאבק, באופן קבוע, היה 2002-2003. הוא שמר על יכולת אתלטית מנעוריו והוסיף ניסיון וכריזמה. פרט לגודל שלו, הוא היה מושלם. אדי השתמש בסטרואידים יותר מעשור, אבל גדל מאוד אז. לוס גאררוס היו צמד השנה ב-2002, אבל התחושה הייתה שהוא מוכן לריצה הילית גדולה. תמיד שאלו מה לעשות עם צ'אבו שהיה צריך אותו. כשצ'אבו נפצע, טאג'ירי החליף אותו ואדי בגד בו. זה עבד ולא עבד. הקהל בטורונטו הגיב להיל החדש כפייס ענק. הארגון נלחם במשך חודשים מול הקהל וויתר. הוא היה מידקארדר ולא קיבל הכי הרבה פוש בתוכנית, אבל הפך למושך הרייטינג הגדול בארגון. בעיקר בלוס אנג'לס, שיקגו, יוסטון, סן פרנסיסקו ודאלאס, ערים עם אוכלוסייה היספנית, בהם אדי הצליח להשיג רייטינג כל שבוע. דיברו על פוש לירח, ואמרו "סטיב אוסטין לטיני". היה מצב שבדרום מערב המדינה, סמאקדאון ניצחה את RAW בהאוס שואוז באותו החודש.​

 

[YossihNew]

• ההצלחה שלו הובילה את ה-WWE לקדם יותר בשפה הספרדית, מה שהתעלמו ממנו פרט לתוכניות במשך עשורים. הוא הפך לכוכב הגדול בסמאקדאון, ובהחלטה חשובה, החליטו שיהפוך לסטיב אוסטין שלהם. הוא ואשתו חזרו והתחתנו מחדש ב-2003. אדי ניצח את ברוק לסנר בפברואר 2004 בסן פרנסיסקו, ומילא את האולם ושבר את שיא ההכנסות שלו. עברו חמישים שנה מאז שאביו התאבק מול לו ת'אז בארינה מקסיקו על אליפות ה-NWA. אדי זכה בקרב בשיא הקריירה שלו, וברסלמניה כעבור חודש, לאחר ששמר על התואר מול קורט אנגל, הוא וחברו הטוב בנואה, שזכה בתואר העולם באותו הלילה, נשארו בזירה עם קונפטי. הכל התחיל להשתבש אז. לסנר, שהיה אמור להיות היריב הראשון שלו, עזב את הארגון לשחק פוטבול. הוא היה קורבן של היאבקות, לא יכול היה להתמודד עם היותו הכוכב ואז שהוא לא היה יותר. אחר כך היה אנגל, אבל בעיות הצוואר שלו גרמו לו לקחת חופש בקיץ. מתאבק האנדרקארד בראדשו קיבל גימיק של JR יואינג, ג'ון בראדשו לייפילד, והפך להיל ראשי. העסקים לא הצליחו, אבל לא רעים כמו שהיו עם היל ראשי בלי אמינות. אבל כאלוף עולם, אדי נתן לזה להשפיע עליו. אפילו אחרי אנגל באל פאסו בו JBL לעג לאמא שלו שחטפה התקף לב, הגנת התואר הראשונה שלו במיין איבנט של אירוע השיגה 235,000 רכישות- שפל מזה שמונה שנים. אבל אדי לא חטף את האשמה, וההחלטה לקחת את התואר ממנו בקרב חוזר קרתה אחרי שצעק על מעריצים שצעקו לו בוז באירופה, כי חששו שיעבור התמוטטות והורידו ממנו את התואר. ונורא מכך, כשעמד להרוויח הכי הרבה כסף בקריירה, הגב שלו נפגע מכל הבאמפים ומתאונת הדרכים. הרופא שלו אמר לו שהוא צריך לפרוש. אבל הוא היה צריך כסף, ולא עמד לצאת מהתחום כשקיבל הזדמנות שלא חשב שאפשרית. כשגדל והתחיל את הקריירה, אדי ידע שיש גבול בגלל הגודל שלו ולפני פריחת ההיאבקות במקסיקו בתחילת שנות ה-90, רצה להתאבק ביפן, כי חשב שארה"ב לא באה בחשבון.​
• אפילו בפסגה, המשפחה שלו גרה בדירה ליד טמפה כשעבד לברוח מחובות המס שלו. רק בתחילת 2005 הצליח לקבל משכנתה לבניית בית יפה, אבל לא מוגזם, בפיניקס, שם המשפחה החליטה לחיות את שארית חייהם. מעטים ידעו שאדי לא יכול היה להתאבק כרגיל בהאוס שואוז, אבל עדיין היו לו קרבות די גדולים בסמאקדאון. הייתה ביקורת בקרב חבריו על הלו"ז המלא. הוא התחיל לקבל סופ"ש חופשי פעם בחודש בהאוס שואוז ב-2004, אבל זה הפסיק מהר. אחרי שהפיוד עם JBL נגמר, הוא חזר למידקארד מול לות'ר ריינס ומארק ג'ינדרק רק כדי למרוח זמן. הוא היה באנגל שנוי במחלוקת עם ריי מיסטריו, שהתחיל כצמד, כשאדי בגד בו, וזה הוביל לכך שהבן של ריי, דומיניק, התערב. בסטוריליין דומיניק הפך לבן של אדי מהתקופה בה התגרש. זה לא היה נכון, אבל הרעיון הוא שלאדי הייתה בת כשהתגרש, ואשתו קיבלה כחלק מהמשפחה. כמה מהקרבות היו טובים, ואחד מהם היה מצוין, אבל הפיוד אכזב בזירה כי אדי, פרט למקרים נדירים, לא היה ברמה שרצה. כירופרקט אחד אמר שלא הבין איך אדי הלך. מחוץ לזירה, אופרת הסבון הצליחה מאוד ברייטינג. זה פתח את העיניים לאנשים שריי יוכל למשוך קהל ולהצליח כדברן, אבל אדי הפך לפרפורמר הטוב בעסק. כמה סגמנטים בפיוד הוסיפו יותר ממיליון צופים ברבע שעה, רמה מדהימה לפיוד מידקארד. זה הוביל לכך שסמאקדאון הפכה לאחת משלושת התוכניות הכי נצפות בשפה האנגלית להיספנים בקיץ. הפיוד הגדול האחרון של אדי היה מול באטיסטה על התואר. הוא היה אמור לשחק פייס מזויף שכולם ידעו שלא כנה. זה היה ייחודי, כי הארגון נזהר מזה שבאטיסטה, שראו כמיין איבנטר, יראה רע, אז אדי אף פעם לא עבד עליו, ולא השיג היט רציני על באטיסטה. אבל אדי כל שבוע היה כל כך מצחיק עד שהפך לפייס. בקרב שלהם, הקהל עודד את אדי יותר. הארגון החליט לבטל את הקרב שלהם בסרבייבור סירייס כי לא אהבו את קריאות הבוז לבאטיסטה ואדי שוב הפך לפייס. אדי, אשתו ושלוש בנותיו עברו לבית החדש שלהם.​
• אחרי שבאטיסטה קרע את שריר הגב, שוב שינו תוכניות. ב-13 בנובמבר, 2005, בהקלטות במיניאפוליס, איפה שבריאן פילמן מת שמונה שנים קודם ואדי התעלף בחדר ההלבשה, הוא עמד להשיג את התואר בפעם השנייה. אמרו לו את זה יומיים קודם, והוא אמר שיוכל לעמוד בזה. הבחירה הייתה אדי או רנדי אורטון, והיו טיעונים לשניהם. חשו שאורטון לא בוגר מספיק, אבל האלוף היה צריך להיות היל שיחזיק את התואר עד שבאטיסטה יחזור, וכל ניסיון להפוך את אדי להיל הפך אותו לפייס. אין בעיה, אבל האמינו שבאטיסטה יכניס כסף כפייס, ויש לו גודל ומראה כאלוף עולם מושך. אמרו שבבאטיסטה-אדי, הקהל יתמוך באדי ובאטיסטה לא יהיה היל. אבל הארגון היה בטוח שיצליח בטרן לאדי. באטיסטה היה אמור להיפצע ב-RAW באותו הלילה ולחטוף צ'וקסלאם על שמשת מכונית במגרש החנייה בקטטה עם קיין וביג שואו. באותו ערב באטיסטה, אורטון ואדי ילחמו, ואדי היה בוגד בבאטיסטה והופך להיל. 15 שעות קודם, אדי חטף התקף לב כשצחצח שיניים בחדרו במלון ומת בגיל 38. גורם המוות היה מחלת לב. הלב ואיבריו הפנימיים גדלו, מהורמון גדילה. אבל העורקים שסיפקו דם וחמצן לאיברים התקשו והוצרו. הם גרמו ללב לעבוד קשה כדי להזרים דם, והוא לא עמד בזה. רופאה שטיפלה בנושא אמרה ששימוש בסטרואידים עזר. היא גם אמרה שהכאב פגע בו והביא מתח ללב שלו. המשטרה במיניאפוליס אמרה שמצאו תרופות בחדרו, במרשם. מיד לאחר מותו, וינס אמר לכולם בהקלטות באנגליה שיתחילו בתוכנית וולנס, כולל בדיקת סמים ובדיקות רפואיות. בטווח הארוך לא ידוע אם המוות הזה, בניגוד למוות של מתאבקים צעירים אחרים, ישפיע במניעת טרגדיות.​
• אחרי הפרק הכי גדול בתולדות RAW, שנערך במהירות בליל מותו- הם עזבו לסיבוב הופעות באירופה אז צילמו ביום ראשון- כעבור שבוע הפרשנים לא הזכירו את שמו אלא אם דיברו על הצעקות מהקהל באנגליה. כעבור שבוע, התחילו להשתמש במותו כדי להוציא אובר הילים כמו ביג שואו, קיין ואורטון. באטיסטה, שחש לחץ לעזור לארגון, החליט לא לעבור ניתוח או לצאת לחופש. הארגון שמר על התואר עליו. כעבור כמה שבועות קרע את השריר התלת ראשי ושוב חזרו למצב הראשוני. ריי הפך לשלוחה של אדי. רצו שיזכה ברויאל ראמבל, אבל שיקחו ממנו את קרב האליפות לפני רסלמניה. בלי באטיסטה, קורט אנגל עבר מ-RAW לסמאקדאון וזכה בתואר, והיה אמור להפסיד ברסלמניה לאורטון, שבתורו יפסיד לבאטיסטה. אבל בעיות המשמעת של אורטון החמירו, וההחלטה הייתה לא לתת לו את התואר. הוחלט על קרב משולש על התואר, והקהל קיבל את הרגע בו ריי זכה לכבוד אדי. אבל זה הוציא את האוויר מהפיוד. ריי חטף בוז בקרב, ואנגל היה האהוב, אבל שמחו כשצ'אבו וויקי גאררו חגגו עם ריי אחרי. אדי גאררו צורף להיכל התהילה, אבל לא הזמינו אף אחד ממשפחתו חוץ מוויקי והבנות. כעסו על כך בשיקגו, והארגון, נבוך, התאמץ מהר להביא את האחים, האמא של אדי ואחת מאחיותיו. באותו שבוע, צ'אבו האב השיכור קילל את ג'ון לורינייטיס אבל התנצל. הניצול של המוות של אדי הגיע לרמות שאפילו פרומוטרים סליזיים לא היו עושים, כשהמשפחה והחברים הטובים שלו מחולקים מהתגובות והקהל שלילי לגבי זה. אדי, בגלל כישרונו, חייו ומותו, ומה שקרה אחרי, יהיה מהמתאבקים הזכורים ביותר של הדור הזה. המורשת שלו תהיה חיובית, על הכישרון שלו בתוך ומחוץ לזירה, והחיוך, האישיות והכנות שלו. בעסק שמלמד אנשים להתרברב ולהיות מתוגמלים על כך, היה לו קשה, אבל הוא היה מהדמויות הגדולות בזמנו. מותו אולי הפך למכה שאילצה את WWE להציל אחרים, או לפחות לתפוס את זה מוקדם. מותו, אם היה עוצר עם התוכניות, היה התוכניות הכי טובות של הארגון. אבל בסוף, יותר מכל זה, המוות של אדי יזכר בכך שגרם לואן אריקים להיראות מיושנים. כמתאבק, שבר את גבולות הגודל והמוצא במה ש-WWE האמינו שיכול לעבוד. היה בשני צמדים מובילים- 1994 עם באר ו-2002 עם צ'אבו, והיה אלוף זוגות עם טאג'ירי וריי. היה זוכה טורניר הסופר ג'וניורים ב-1996, אלוף WWE, פעמיים אלוף בין יבשתי, אלוף ארה"ב ב-WWE ו-WCW, פעמיים אלוף משקל קל, ארבע פעמים אלוף זוגות, פעמיים אלוף ECW לזוגות ואלוף AAA לזוגות. הוא שלט בכל סגנון יפני, אמריקני ומקסיקני ושילב ביניהם לסגנון שעבד בכל מקום. ב-15 השנים האחרונות, כשלא היה פצוע והיה נקי, לא היה טוב ממנו. אבל הוא היה מורכב, עם דיכאון קליני, שכמעט זרק את חייו ביותר ממקרה אחד. הוא היה לוחם בזירה, מול הבריונים במקסיקו שקינאו בעתידו, ומול הסמים והאלכוהול שיכלו להרוג אותו. הוא התגבר על הדבר הכי נורא שהיה בעסק למישהו מלא בתשוקה לגביו- מוכשר קטן מדי. אבל זה מנע ממנו להגיע לגיל 40. הוא היה באנגלים הגדולים במקסיקו, בקרבות הגדולים בעולם, והפך את האנגלים הכי גרועים למעניינים. בסוף, חייו- והמורשת של מה שהתגבר ייצג את המיטב שהיה בהיאבקות, בדיוק כמו שנפילתו והמורשת של מותו, ייצגו את הנורא מכל.​

 

[YossihNew]

• הירושי האסה היה כוכב ההיאבקות חובבים, אחד מהמתאבקים הכי טובים ב-20 השנה האחרונות, בוקר, מאמן ופוליטיקאי ביפן שבדיוק פרש. הפרישה הוכרחה פוליטית. בבחירות בשנה שעברה, היריב שלו אמר שעוד עבד בעסק מזויף, ואיך אפשר לסמוך על מתאבק שעבד על אנשים כל חייו? זה היה מספיק נורא כך שהאסה הכריז שיפרוש השנה. הוא נולד במאי 1961. זה לא היה השם שלו, והוא היה ילד צעיר במשפחה עניה. הוא אומץ בידי קרוביו בעיר בכיתה ג', והפך להאסה. הוא התחיל להתאבק באופן חובב ב-1977 בתיכון. בכיתה י"ב ב-1979, הוא היה נשיא מועצת התלמידים, ונבחרת התיכון שלו זכתה באליפות הלאומית והוא זכה בטורניר הלאומי. הוא קיבל מלגת היאבקות לאוניברסיטה בטוקיו שם היה תלמיד של כבוד. במכללה, הכיר את ריקי צ'ושו, שהפך לאחד מהכוכבים הגדולים של יפן. צ'ושו היה מתאבק מכללות מדהים וייצג את דרום קוריאה באולימפיאדה ב-1972. צ'ושו היה מהתומכים הגדולים בנבחרת ההיאבקות כשהאסה התאבק. ב-1983, זכה באליפות המכללות. כעבור שנה נבחר לייצג את יפן באולימפיאדת לוס אנג'לס בהיאבקות יוונית-רומית במשקל 89 ק"ג. דיוויד ומארק שולץ, וגם ג'ף בלטניק, זכו במדליות זהב, אבל האסה לא הצליח.​
• לאחר שחזר מהאולימפיאדה, חזר לתיכון כמורה לספרות. הוא לא שמח ללמד בתיכון, ודי היה מדוכא אחרי האולימפיאדה כי חש ששכחו ממנו. באוגוסט 1985, חתם בג'פאן פרו רסלינג, הארגון שצ'ושו עבד בו, בתוך אול ג'פאן פרו רסלינג של ג'ייאנט באבה. הוא הגיע לזירה של אול ג'פאן במופע ואמרו שהביאו מתאבק מהאולימפיאדה. הוא התחיל להופיע באול ג'פאן, התאמן אצל צ'ושו ואחרים ישבו עם חליפות של צוות צ'ושו ולמדו, אבל לא התאבקו. היו תוכניות גדולות עבורו, ורצו שיהיה כוכב מההתחלה, אז שלחו אותו מעבר לים כדי ללמוד להתאבק ולבנות מוניטין של כוכב. אבל הוא לא התאבק באול ג'פאן עד יותר מעשור אחר כך. הייתה מחלוקת בחתימה שלו. ביפן להיות מורה חשוב יותר מבארה"ב, והאמינו שיש לו קריירה גדולה לפניו, ושיוכל להפוך לאתלט אולימפי שלימד במכללה. אפילו שהיאבקות הייתה אהודה אז, אמרו שהם עשו משהו לא בסדר כי לקחו מחנך גדול. אמנם חושבים שהוא ואואן הארט התחילו יחד בקלגרי, אבל היו לו קרבות קודם. הקלאסיקה הראשונה שלו הייתה כמה חודשים לאחר שהתחיל, כשאואן ובן באסארב נלחמו מול הווייטקונג אקספרס- האסה ופומיהיקו ניקורה במסכות, על תארי הזוגות הבין לאומיים. הם נלחמו 45 דקות בכל הטריטוריה. האסה התחיל בכלל בפורטו ריקו, וערך בכורה בפברואר 1986 מול מיגל פרז ג'וניור, אבל לא עשו איתו כלום כמתאבק כי פורטו ריקו לא הייתה המקום למתאבק ג'וניור טכני. בקרב הראשון שלו בקלגרי, באוקטובר 1986, הווייטקונג אקספרס ניצחו את אואן ובאסארב וזכו בתארי הזוגות. בקלגרי, גר במרתף של מר היטו. שותפיו לחדר היו קאיצ'י יאמאדה, שיניה האשימוטו, שינג'י סאסאזאקי ומאסאנורי מורימורה, לימים ריקי פוג'י ב-FMW.​
• הארט והאסה היו דומים כי אואן היה מתאבק מכללות בקנדה לפני שהתחיל. אתלטית, הם היו מעבר לכולם והחברים הכי טובים, ובתחילת הקריירה אמרו שהיו היריבים האהובים אחד על השני. פיוד הצמדים זכור במיוחד בסטמפיד, אבל נמשך שלושה חודשים לפני שניקורה חטף התקף לב וחזר ליפן. הפיוד המשיך בקרבות יחידים על תואר המשקל האמצעי של חבר העמים הבריטי של אואן, כולל קרב בו וייטקונג אקספרס איבד את המסכה ומאז נודע כהירו האסה. הוא הפך לפייס ולשותף של אואן, והוא עבד בקרבות רבים מול גרייט גאמה. הוא נשאר בקלגרי עד סוף 1987. ג'פאן פרו רסלינג של צ'ושו עברו מאול ג'פאן לניו ג'פאן, מהלך שרבים חשו שפגע בעסקים, אבל גם שינה את מאזן הכוח, כי עם צ'ושו ניו ג'פאן שוב היו הארגון המוביל במדינה. זה היה טוב להאסה, כי היה ג'וניור, והם הצליחו יותר בניו ג'פאן שהשתמשו בסגנון אתלטי ומהיר. מההתחלה קיבל פוש, והפך לסופר רוקי. בבוקינג שלא חשבו עליו, בבכורה שלו ביפן בדצמבר 1987, בסומו הול המלא, הוא ניצח את קוניאקי קובאיאשי על תואר הג'וניורים עם הנורת'רן לייטס סופלקס שהפך למהלך ייחודי שלו. זאת הייתה תקופה לוהטת למחלקת הג'וניורים, שנבנתה סביב האסה, שירו קושינאקה, נובוהיקו טאקאדה, קאזואו יאמאזאקי ואואן שנלחמו בקרבות מדהימים. כאלוף, בטורניר הג'וניורים של 1988, הוא נשאר חזק, והוא וקושינאקה היו במקום הראשון אבל הוא הפסיד את הגמר. זה הוביל לקרבות בהם האסה שמר על התואר מול טאקאדה וקושינאקה, והפסיד במאי 1988 לאואן. ב-1988 היה מאחורי טאטסומי פוג'ינאמי ואואן כמתאבק הטכני הטוב בעולם, והקרבות שלו עם אואן וקושינאקה צברו קולות לקרב השנה.​
• בתחילת הקריירה, חטף זעזוע מוח חמור לאחר סופלקס מטאטסוטושי גוטו. הוא כמעט מת ואמר שחשב שהיה בשדה מלא בפרחים צהובים. הוא נפצע חודשים, וכשחזר, לבש טייטס צהובים כתזכורת למה שקרה. הוא זכה בתואר בפעם השנייה במרץ 1989, מקושינאקה שניצח את אואן. כשג'ושין לייגר נוצר עבור יאמאדה, הוחלט לבנות סביבו את מחלקת הג'וניורים. במקום שהאסה יהפוך לג'וניור מספר 2, הוא עבר למחלקת המשקל הכבד לאחר שהפסיד ללייגר את התואר במאי. לפני שהפסיד את התואר, התפקיד החשוב שלו מחוץ לזירה היה לאמן כמה מתאבקים אולימפיים רוסים בהיאבקות, כי ניו ג'פאן הגיע להסכם עם הממשלה הרוסית המרוששת. חשו שהאסה, האולימפי, יוכל להשיג כבוד מאנשים שלמדו משהו שלא הבינו. הציבור שמע שהאסה נסע לברית המועצות ללמוד סמבו, והוסיף את היורנאגי, שהפך לרוק בוטום בארה"ב. האסה הצליח בעבודה שלו, כי בלי ניסיון, סלמאן האשימקוב וויקטור זנגייב הפכו למדהימים ביפן, והאשימקוב הפך לאלוף העולם שניצח את ביג ואן ויידר חודש אחרי הבכורה שלו. במופע הראשון בטוקיו דום באפריל 1989, האסה וקושינאקה הפסידו לסופר סטרונג מאשין וג'ורג' טאקאנו בקרב על תארי הזוגות שלו ת'אז שפט. בגלל שהאסה היה בחור טוב ומתאבק לגיטימי, ת'אז אמר שהיה המתאבק האהוב עליו.​
• האסה היה בחור שסמכו עליו ליצור כוכבים חדשים, והדוגמה המפורסמת הייתה סקוט נורטון, שלא היה מוכשר, אבל היה 154 ק"ג וידע להרים 290 ק"ג במשקולות, זר גדול שאהבו לתת לו פוש. האסה הוציא אובר את הכוח שלו והציבור מיד חש שנורטון חשוב אם הוא זורק את האסה. ב-1990, הוא היה עוזר הבוקר של צ'ושו והיה חלק חשוב מחמש השנים הבאות בארגון, כשהם מילאו את הטוקיו דום והאולמות הגדולים במופעים הגדולים. אחרי העבודה עם הרוסים, הפך למאמן הראשי בשלוש השנים הבאות, ואימן את המתאבקים הגדולים של היום כמו הירויושי טנזן, סאטושי קוג'ימה, אוסאמו נישימורה, קוג'י קאנאמוטו, מאנאבו נאקאנישי, יוג'י נאגאטה, קנדו קאשין, טטסוהיטו טאקאיווה, וקאזויוקי פוג'יטה. למרות שהיה כמה פעמים אלוף IWGP לזוגות, השותף הידוע שלו היה קאנסוקה סאסאקי. זה היה אפסט ענק וקרב מדהים כשבנובמבר 1990, בבודוקן הול, הם ניצחו את קייג'י מוטו ומאסאהירו צ'ונו על תארי הזוגות לאחר שהאסה ניצח את מוטו. מוטו וצ'ונו היו כוכבים, והאסה מתחתיהם, אבל סאסאקי לא היה ברמה הזאת. בספטמבר 1990, קרב מרחץ דמים בהירושימה הגיע למקום שביעי בקרב השנה. האסה וסאסאקי הפסידו למאשין והירו סאיטו בדצמבר 1990, אבל זכו בתארים בקרב חוזר במרץ 1991. זה הוביל לקרב השנה ל-1991, כשריק וסקוט סטיינר זכו בתארים בטוקיו דום. היום הקרב לא היה נראה טוב, אבל הוא שודר ב-WCW והיה מעל כל מה שעשו בארה"ב, והיה קרב מפורסם גם ביפן. הסטיינרים היו ענקיים אז, והיה חשוב שנתנו ליפנים, ובעיקר להאסה שכיבדו, לתת להם סופלקסים, והאסה היה מוכן לחטוף הכל מהסטיינרים, והם נהנו לעבוד איתו. הקרב היה כל כך טוב עד שנלחמו שוב, והאסה וצ'ונו אתגרו אותם על תארי הזוגות בקלאש אוף צ'מפיונס ביוני 1991. אחרי שסקוט קרע את השריר הדו ראשי, האסה ומוטו ניצחו את ריק וסקוט נורטון בנובמבר 1991 וזכו בתארים. האחים סטיינר שנאו לעשות ג'ובים, אבל ריק היה מוכן להפסיד לנורת'רן לייטס סופלקס של האסה. הם הפסידו לצמד המפלצתי של ביג ואן ויידר ובאם באם ביגלו במרץ 1992. הוא גם השיג קרב חלומות מול אנטוניו אינוקי והפסיד לו בטוקיו דום ב-4 בינואר 1992. באותה שנה, הגיע למקום שביעי בפרס המתאבק המדהים, ובהתחשב במי שהוביל עליו- לייגר, מאנאמי טויוטה, קנטה קובאשי, טושיאקי קאוואדה, ריק פלייר וברט הארט- היה בחברה טובה. הוא גם היה שני ללייגר בפרס המתאבק הטכני.​
• בטורניר ה-G-1 לשנת 1993, ניצח את האשימוטו, קנגו קימורה והיה הראשון שניצח את צ'ונו בטורניר, לפני שהפסיד בגמר לפוג'ינאמי. הוא גם נבחר למתאבק הטכני של אותה השנה. תואר היחידים הגדול היחיד שלו היה מ-WCW. אחרי סכסוך עם ה-NWA, תואר ה-NWA הפך לאליפות הבין לאומית למשקל כבד. האסה ניצח את ריק רוד במרץ 1994, אבל רוד זכה בתואר שוב כעבור שמונה ימים ועזב את יפן.​
• האסה אתגר את אלוף IWGP שיניה האשימוטו בדצמבר 1994 מול 6,850 איש, בקרב אלים של 29 דקות בו האשימוטו ניצח ונשיא ניו ג'פאן, סייג'י סאקאגוצ'י, אמר שזה היה מהקרבות הקשים שראה. מוטו והאסה זכו בטורניר הזוגות של ניו ג'פאן ב-1993 ו-1994, ובנובמבר 1994, ניצחו את ההאל רייזרס, הוק ופאוור ווריור שהיה סאסאקי. הם זכו בצמד השנה, והאסה הגיע למקום רביעי בפרס המתאבק הטכני. הוא פינה את התואר, והקריירה שלו כמתאבק במשרה מלאה נגמרה כי זכה בבחירות לבית הנציגים ביפן במאי 1995. הוא הצטרף למפלגה הליברלית דמוקרטית, כי היה גיבור ספורט מקומי בבית שלו והיה חכם, והתנהג כמו איש ציבור עם רקע חינוכי. אחד הדברים האחרונים שעשו בארגון היה להביא אלוף מכללות לאומי אחר, הירומיטסו גומפיי, לניו ג'פאן. זה הסתיים טרגית כי גומפיי מת אחרי אימון אלים והאסה לא השיג הסבר על מה שקרה. הוא חש נבגד, כי הבטיח להוריו שהבן שלהם ילך אחריו ואם יצליח כמו שהיה כחובב, יצליח כמקצוען. לאחר פרידה גדולה מניו ג'פאן, הוא עבר לאול ג'פאן באופן מפתיע ב-1996, אבל בגלל הפוליטיקה התאבק רק כמה פעמים בשנה.​

​

 

[YossihNew]

• הוא המשיך לנצח בבחירות מאז. בין 1995-2000, הוא היה כמו חבר בית הנבחרים, היפני השני שעשה את זה- אבל לא כמו אנטוניו אינוקי ב-1989 ואטסושי אוניטה אחריו, וגם כמו ג'סי ונטורה בארה"ב שהיו גימיק, האסה פוליטיקאי רציני. ביוני 2000, הוא נבחר לבית הנבחרים היפני, שקרוב לסנאט, והפך למתאבק הראשון ביפן שנבחר לתפקיד כזה. הוא נבחר מחדש ב-2005. בנובמבר, ראש הממשלה היפני ג'וניצ'ירו קואיזומי מינה את האסה לסגן שר החינוך והתרבות. הוא נחשב לאחד מהפוליטיקאים הבכירים במפלגת השלטון, ואחרי פרישתו השבוע, אמרו שיום אחד יוכל להיות ראש הממשלה. במציאות זה לא סביר, אבל לא בלתי אפשרי. האסה לא היה מושך קהל גדול או סחב טריטוריה. כשעזר לעשות בוקינג, כל המופעים הגדולים היו מלאים, אז זה לא כאילו שלא משך קהל. במופעים גדולים, בדרך כלל נלחם מול כוכב גדול וגרם לו להיראות כמו כוכב בעבודה, כמו הקרבות בטוקיו דום מול אינוקי, סטינג, צ'ושו, פלייר, ג'ון אקיאמה, טושיאקי קאוואדה והאחים סטיינר- איתם עבד בשלושה מופעים, פעם עם סאסאקי ופעמיים עם מוטו. פרט ל-4 בינואר, 1995, כשהוא ומוטו ניצחו את הסטיינרים, הוא תמיד הפסיד, כי היה עובד בארגון. היה לו מיין איבנט אחד בטוקיו דום, והוא שוב הפסיד לאגדה בינואר 2001, כשסאסאקי וקאוואדה התאחדו אחרי הקרבות האגדיים בניו ג'פאן מול טנריו והאסה. הוא גם הוביל את האירוע הראשון בברית המועצות בערב השנה החדשה של 1989 והפסיד לאלוף החובבים הרוסי מול 15,000 איש במוסקבה. הוא גם הוביל מופע בבגדד. ההצלחות שלו בזירה חזקות, אבל לא חזקות מספיק להיכל התהילה. אבל למי שעקב אחרי ניו ג'פאן, לארגון היו שנים רבות אחרי שעזב, אבל חדר ההלבשה והאימונים השתנו, והיעדרו הורגש. הוא גם השפיע מאחורי הקלעים והביא את קייג'י מוטו, סאטושי קוג'ימה וקנדו קאשין לאול ג'פאן. ב-2001, מוטוקו באבה תכננה לסגור את הארגון לאחר מופע 30 השנים באוקטובר, ולוותה כסף מניו ג'פאן כי הם התאחדו אחרי עשורים של מריבות. העסקים באול ג'פאן עלו ב-2002 עם הרכש החדש, אבל אול ג'פאן היא שלד של מה שהייתה כי מוטו לא הבין את העסקים, רק את הקרבות. ועדיין, למרות שיורדים על מוטו, ומגיע לו כי הארגון נחלש איתו, צריכים להבין שהארגון הזה מת, והיה נסגר אם לא היה מגיע. כמתאבק טכני הוא היה מהטובים בזמנו. היו לו קטטות אגדיות ומדממות מול מוטו, וקרב בג'ונגל מול טייגר ג'יט סינג. אבל עם כל הכבוד שלו בתעשייה, תמיד היה מועמד חזק, והצליח להיבחר השנה.​

​

• אג'ה קונג הייתה ההילית המובילה בתקופת הפריחה האחרונה של היאבקות הנשים ביפן בתחילת שנות ה-90. להיאבקות הנשים היו שני שיאים, בשנות ה-70 עם צמד היופי, ג'קי סאטו ומאקי אואדה, ובשנות ה-80 עם הקראש גלז ודאמפ מטסומוטו, אבל התקופה השלישית הייתה שונה. התקופות הקודמות התבססו על צמדים של נשים שהיו גם זמרות, והביאו נערות מתבגרות למופעים כדי לעודד גיבורים. ההיאבקות בשנות ה-80 הייתה מדהימה, אבל היא לא מה שמשך את הקהל. למען האמת, לרוב המעריצים הזכרים, זה לא היה חשוב. מתאבקים חשובים אז, כמו הפאנקים וברוזר ברודי, אמרו שהמתאבקות הטובות היו טובות יותר מהגברים, אבל המעריצים של הארגונים הגדולים לא קיבלו את זה. הם השתמשו בתגובה של סטן האנסן, שאמר שנשים במשקל 57 ק"ג שעפות זה לא היאבקות. בשני המקרים, האהדה הייתה קצרת ימים, הבנות גדלו והמשיכו הלאה, ועם כמה שהכוכבות היו גדולות, היו להן חיים קצרים על המדף, אבל הקראש גלז חזרו לפעמים ודי הצליחו עד לאחרונה. תחילת שנות ה-90 כללה אלמנטים מתקופות אחרות. לא הייתה כוכבת שמשכה כל לילה בהאוס שואוז והביאה רייטינג גדול. אבל אחרי שגנבו את ההצגה במופעי גברים, הכישרון של המתאבקות אז, מאנאמי טויוטה, קיוקו אינוהו, אג'ה קונג, בול נאקאנו ואקירה הוקוטו, היו מקובלות יותר בקרב המעריצים. השיא היה 1993, אבל מה שסימל הכל היה בנובמבר 1994, כש-42,500 איש- או 32,500- באו לטוקיו דום וראו מופע של עשר שעות עם 23 קרבות. שלושה מתוכם, כולל המיין איבנט והקרב הטוב של הלילה, כללו את אג'ה קונג, שהפסידה להוקוטו בגמר טורניר שכלל את המתאבקות הגדולות ביותר מארגונים שונים. זה היה גמר סמלי. אם היית צריך להגיד מי האישה הכי אחראית לזה, היה ברור שזאת הוקוטו שהייתה הכוכבת וסביבה בנו. קונג הייתה השנייה, וגנבה את ההצגה מול טויוטה, והגיעה לזירה שלוש פעמים באותו הלילה כשהשיר שלה אומר: "אלוהים ברא את השטן בשביל הכיף. כשרצה את הדבר האמיתי, ברא את אג'ה קונג".​
• זה היה הקהל הכי גדול אי פעם במופע נשים, ובניגוד לדברים אחרים, זה ישרוד לנצח בתעשייה משתנה. ההכנסות מהאירוע בגלל מספרים כמו 40-50 דולר למעריץ במכירות מרצ'נדייז, היו בסביבות 8 מיליון דולר כולל 612,000 דולר במכירות תוכניות, התוכניה הכי טובה בלי תחרות לאירוע. אג'ה קונג נולדה כאריקה שישידו, בספטמבר 1970 ליד טוקיו. אמא שלה הייתה יפנית ואביה חייל אפרו אמריקני שהיה במלחמת וייטנאם, אבל שהוצב בבסיס ליד טוקיו. כשחזר הביתה, לא ראה את בתו שוב. כעבור שנים, היא הפכה לידוענית, לא רק מתאבקת אלא גם בפרסומות רבות ובטוק שואוז ושעשועונים יפניים. רשת פוג'י, ששידרה היאבקות נשים, רצתה לאחד את אג'ה קונג עם אביה המסתורי, אבל זה לא קרה. מצאו אותו, אבל הוא שינה את זהותו בתוכנית להגנת עדים. לא ידוע אם מסיבות ביטחוניות או מסיבות אחרות סירב להשתתף באיחוד. היא גדלה אצל אם יחידנית. היו המון דעות קדומות בתור שחורה ביפן, והיא נראתה שונה מכולן. היא גילתה את ההיאבקות, ומה שמצחיק היה שהעריצה את הקראש גלז כשגדלה. זה כאילו עבדאללה הקצב היה מעריץ של לו ת'אז. אחרי יום הולדתה ה-15, היא הייתה מהאלפים שניסו להתאמן אצל אול ג'פאן וומן. 400 נשים הוזמנו לניסיונות, וקיבלו כמה מבדקים אתלטיים, כשקומץ הצליחו. למרות שחושבים שהייתה מפלצת ענקית, והיא שקלה יותר מ-90 ק"ג, היא הייתה 1.61 מטר והייתה כבדה כמתבגרת ולא יפה, אבל היא התחילה להיראות מפלצתית ככל שהזדקנה. זה לא היה המראה הכי טוב, אבל היא הראתה משהו, ואולי המראה הייחודי עזר לה, אבל היא לא הייתה מתקדמת אלא אם הצליחה במבדקי כוח, סיבולת ואומץ.​
• היא נקראה "אג'ה" בידי מי שהתאמנה איתו. היא ערכה בכורה עם השם שלה, אריקה שישידו, בספטמבר 1986, לפני יום הולדתה ה-16. היא קיבלה פוש ב-1988, כשהיא ונובוקו קימורה, שהפכו אחר כך לצמד מפורסם, ניצחו את ההאני ווינגס, מיקה טאקאהאשי וקאורו מאדה, באפריל 1988 וזכו בתאר הזוגות היפניים לנשים הפנויים. אליפות היחידים הראשונה שלה הייתה במרץ 1989 בשמה האמיתי, כשניצחה את מאנאמי טויוטה על האליפות היפנית הפנויה. היא הפסידה אותה כעבור חמישה חודשים לריבון אמאדה. בגיל 19, שינו אותה מבחורה צעירה ייחודית למובילה. נתנו לה תספורת מפחידה, צבע פנים, והפכו אותה לדאמפ מטסומוטו, שבשנות ה-80 הייתה ההילית הכי גדולה בהיסטוריה. אג'ה קונג בא משם החיבה שלה, וקינג קונג. עודדו אותה לגדול, כי מטסומוטו ובול נאקאנו שקלו מעל 90 ק"ג. היא עלתה ל-107 ק"ג והייתה נמוכה, אבל הייתה אתלטית טובה ויכלה להתאבק יפה גם במשקל הזה. קונג הייתה טובה ממטסומוטו, אבל לא מגוונת כמו נאקאנו, שבגלל הוותק הייתה הכוכבת בארגון עם סגנון קטטות שמן עם חפצים זרים ופנים צבועים שלא מכרה לבנות הקטנות והיפות. אבל בתור שחורה היא הפכה לכוכבת גדולה מנאקאנו, והיא הייתה טובה בטלוויזיה, דיברה יפה והתערבבה עם סלבריטאים מוזיקליים. היא הופיעה בקליפים, סרטים ופרסומות. נאקאנו הייתה ההילית הגדולה בקבוצה עם קונג ככוכבת העולה ב-1990. היא זכתה בתארי הזוגות ב-1989 עם גריזלי איוואמוטו, אבל ב-1990 פרצה, ועבדה מול טויוטה בקרבות שלשות במופעי גברים, והייתה בקרב קיקבוקסינג מול מדוזה שפרסם את שתיהן. זה היה אלים, ובניגוד לקיקבוקסינג שנשים רבות עשו בתחילת הקריירה שלהן והיה הפסקה לקהל שבא לראות קרבות, זה הדהים את כולם. קונג הייתה הכוכבת העולה של ההיליות, וקונג ונאקאנו עשו אנגל גדול בו קונג עזבה את הקבוצה של נאקאנו והקימה קבוצה משלה, ג'אנגל ג'קס. זה הוביל לקרב כלוב הנשים הראשון ביפן בספטמבר 1990, בו נאקאנו ניצחה. בהפסד במחלוקת קונג יצאה אובר חזק יותר, וערכו קרב חוזר בנובמבר 1990, מול אולם מלא ואנשים שלא הצליחו להשיג כרטיס. קונג גזרה לנאקאנו את השיער במספריים ונאקאנו השתמשה בנונצ'קו שקיוקו אינוהו נתנה לה. שתיהן דיממו, ונאקאנו הצמידה לאחר לגדרופ מראש הכלוב.​

​

 

[YossihNew]

• אז הפיוד המשיך לתארי הזוגות. קונג וקימורה, שהפכה לביזון קימורה, יצאו אובר בגדול כצמד חודשים, וזכו בתארים בדצמבר 1990 מאקירה הוקוטו וסוזוקה מינאמי. זה הוביל לקרב שיער כפול בינואר 1991 מול נאקאנו ואינוהו, בו קונג הפכה למפחידה יותר עם הראש הקירח, וקימורה, שהייתה יפה בצבע פנים נראתה כמו פאנק רוקרית. הג'אנגל ג'קס זכו שוב בתארי הזוגות, וניצחו את יומיקו הוטה והוקוטו על תארי הזוגות הפנויים באפריל 1991 והחזיקו בהם כמעט שנה, לפני שהפסידו לפייסיות הגדולות של העשור, טויוטה וטושיו יאמאדה במרץ 1992 בטוקיו. רק באפריל 1992, קונג קיבלה את הלפיד כהילית כשניצחה את נאקאנו וקטעה את כהונת שלוש השנים שלה כאלופה, השיא היפני. לקונג הייתה גם כהונה ארוכה, והיא שמרה על התואר עד מרץ 1995 כשהפסידה לטויוטה. צריך להבין שרוב הקהל גדול להיאבקות נשים הגיע בין 1992-95 כשקונג הייתה האלופה. זאת הייתה הכהונה הכי מלאת אירועים בהיסטוריה, כי קונג הובילה יותר מופעים והגנה על התואר מול הכוכבות מארגונים אחרים, כמו דיינמייט קנסאי מ-JWP פעמיים, איגל סאוואי מ-LLPW ומאגומי קודו מ-FMW. קונג הייתה אלימה בזירה, ועבדה סטיפי, וכשפיתחה את הפינישר שלה, אגרוף אחורי, פגעה באנשים וגרמה להם לדמם. היא זכתה בתואר בפעם השנייה ביוני 1995 מטויוטה, והפסידה לדיינמייט קנסאי מ-JWP באוגוסט 1995. היא הפסידה את התואר כי הייתה אמורה ללכת ל-WWF לפיוד עם מדוזה, שנקראה אלונדרה בלייז, על תואר הנשים. בלייז הציעה אותה, כי מחלקת הנשים, שהייתה שתי נשים שעבדו כל לילה יחד, חוסלה מפיוד קומי בין בלייז לברטה פיי, אישה שמנה ודמות קומית. קונג ערכה בכורה מול בחורה יפנית קטנה, צ'אפאריטה אסארי. היא ערכה בכורה בסרבייבור סירייס 1995. למחרת היום אמרו לה לצאת אובר ולהיות מאתגרת, אבל היא הצליחה יותר מדי. התקופה שלה הייתה קצרה משתי סיבות- קודם כל, כשראו את המהלכים ההרסניים שלה, חשבו שגרמה לפינישרים הפחות פיזיים של הכוכבים להיראות רע. אחרים חשבו שיציאה ממהלכים הרסניים מדי והיה להם קשה לעלות אחריה. אבל העניין היה שאסארי כוסחה בידי קונג בזירה. זה לא היה שונה ממה שעשתה ביפן שנים, אבל וינס מקמהן לא ראה דבר כזה בהיאבקות, ולא חשב שהציבור האמריקני היה מוכן לאישה שנראתה ככה ועבדה ככה. הוחלט לבטל את מחלקת הנשים בגלל בעיות עם מדוזה והיא פוטרה. שכחו לבקש ממנה את החגורה ואתם יודעים מה קרה. קונג גם זכתה בגרנד פרי היפני, טורניר כמו טורניר האלופים או ה-G-1 לנשים, ב-1992 ו-1996. קונג וקיוקו אינוהו ניצחו את טויוטה ויאמאדה בטורניר של 1992.​
• עוד מיין איבנטים זכורים היו במרץ 1994 מול 16,500 איש, עם נאקאנו בהפסד להוקוטו וקנסאי. באפריל 1993 מול 14,500 איש בבודוקן הול כשניצחה את קנסאי. ובאפריל 1994 בבודוקן הול מול 15,560 איש, כשניצחה עם הוקוטו את שינובו קנדורי ויומיקו הוטה. כשאהדת היאבקות הנשים נעלמה בסוף שנות ה-90, היא המשיכה להיות כוכבת גדולה. היא עזבה את אול ג'פאן וומן ב-1997 כשהיו להם בעיות כספיות והצטרפה לרוזי אוגאווה שעבדה שם בהקמת ארסיון. הארגון היה העתק של פאנקרייס, שהתחזק אצל הגברים, אבל הם לא היו שוט, אבל העתיקו את זה שבמקום אלוף עולם הייתה להם מלכה. היא החזיקה בתואר 16 חודשים וניצחה את מריקו יושידה באוגוסט 1999, והפסידה לאיאקו האמאדה בדצמבר 2000. היא עבדה שם יותר משלוש שנים ופרשה בגלל כסף. ב-2001, עבדה עם אלילת ילדותה צ'יגוסה נאגאיו בגיאה. היא גם הייתה אלופת AAAW שלוש פעמים, והכהונה החשובה הייתה ממאי 1999 כשניצחה את נאגאיו עד שהפסידה למאיומי אוזאקי בינואר 2001. היא זכתה בתואר מאוזאקי באוקטובר 2001 לפני שהפסידה בקרב אדיר בדצמבר 2001 למאיקו סאטומורה. כשהארגון עמד להתפרק, היא הפכה לאלופה האחרונה וניצחה את סאטומורה באפריל 2005 לפני הסגירה. היא גם הייתה עם אוזאקי, מאסאמי ואמייזינג קונג כאלופת AAAW לזוגות. עכשיו היא בולטת בהאסטל, שם היא ותלמידתה אמייזינג קונג לבושות בלבוש נערות בית ספר והן אריקה ומרגרט, אלופת האסטל לזוגות, מול גברים. אפילו שהיאבקות נשים ביפן כמעט מתה היום, היא ידוענית ומופיעה בטלוויזיה כל הזמן, כולל בשעשועונים וחידונים. המשיכה הטלוויזיונית שלה שרדה את מות הספורט שלה בגלל האישיות שלה, כי היא חכמה, מבריקה ומצחיקה על המצלמה, והיפנים מתים על מפלצת שחושבים שלא יכולה להיות כזאת.​

 

[YossihNew]

דו"ח רבעוני- 11 בספטמבר, 2006:​

• יש המון דרכים שונות להסתכל על הדו"ח הרבעוני האחרון של ה-WWE, עם עליות וירידות בהמון קטגוריות. המספרים היו כמעט זהים לשנה שעברה, ובדולרים, הם הוציאו יותר משהכניסו. רוב זרמי ההכנסות ירדו מהרבעון הקודם. ועדיין, אפשר לקרוא לתוצאות הללו חיוביות. הארגון הכניס 93,267,000 דולר בחודשים מאי-יולי, והרוויח 11,302,000. בשנה שעברה הם הכניסו 93,812,000 והרוויחו 11,178,000. אבל בשנה שעברה, הם הכניסו ממכירות פרסומות של RAW בספייק, שהביאו להם 10 מיליון בהכנסה ו-5 מיליון רווח טהור. היו להם גם מופעים מוצלחים בבריטניה ויפן, ובאקלאש, שנרשם ברבעון הזה. הכסף נוצר מעליות במרצ'נדייז, בעיקר ההצלחה של רסלמניה 22 ב-DVD, הכי מוצלח בארגון. בסוף הרבעון, שלחו 345,000 יחידות, אז למרת הירידה ברכישות עם העלייה בפרסום השנה, ה-DVD הכניס 4.5 מיליון דולר, עלייה בשליש משנה שעברה. וגם היו עליות במכירות מרצ'נדייז באתר השנה, אבל לא ברבעון האחרון. ההכנסות מכרטיסים ירדו ללא הנסיעות לחו"ל, והקהל הממוצע בארה"ב עלה ל-5,300 איש למופע. זה כולל את ההכנסות מאירועים ואת האירוע המוצלח בסן חואן כי הוא לא בין לאומי, וזה מוסיף 150 לממוצע לבד. זה גם כולל את ECW. בלי ECW שמורידים את הממוצע, וסן חואן שמעלה, אז הקהל הממוצע עלה מ-4,600 להאוס שואוז ל-5,550, להאוס שואוז, הקלטות או אירועים של RAW וסמאקדאון, עלייה בריאה של 21%. אבל זה היה בגלל מאי מוצלח, וביוני הם ירדו וביולי נשארו יציבים בגלל ההצלחות בקהל של RAW. וגם, ברבעון הקודם הם היו ב-6,200 למופע, אז הם לא בעלייה כמו שאומרים, אלא עלייה בהשוואה לקיץ האחרון. RAW ביום שני מצליחה הכי הרבה מזה המון זמן, וההאוס שואוז הרגילים עלו בגלל זה. אפשר לטעון שזה קשור ל-DX אבל זה לא נכון. השיא היה במאי, ו-DX לא הגיעו עד לסוף יוני, אז זה שילוב של הקהל ששונא את ג'ון סינה וצועק לו בוז. באופן מעניין, אלו שצועקים לו בוז, וגורמים לכך שההכנסות של RAW סוחבות את הארגון, לא באים להמון האוס שואוז. אין את המספר המדויק לאוגוסט שלא נכלל שם, אבל באמצע החודש הם היו במצב רע עם ממוצע של 3,400 למופע, כמו בימי השפל. אבל זה לא חשוב, כי עם עסקים בין לאומיים, טלוויזיה ומרצ'נדייז, ה-WWE נשארו רווחיים למרות הירידה באירועים גדולים במדינה.​
• זה פרדוקס כי הרייטינג ב-RAW בסדר, האירועים בסדר בגלל הרכישות הזרות, סמאקדאון נוראית ברייטינג אבל לא ירדה כל כך באירועים, וההאוס שואוז שלה לא ירדו. ECW הצליחה בדיוק כמו שציפו. בשבעת האירועים החיים הראשונים, ECW בממוצע של 1,000 כרטיסים ו-26,000 דולר לאירוע. מה שמעניין זה שלא החשיבו את וואן נייט סטנד 2 כאירוע שלהם. הם הכניסו באופן כולל 182,000 דולר, והוואן נייט סטנד הכניס 350,000 לבד. אז נכון שזה בגלל האירוע, אבל הממוצע הוא 1,200 למופע ו-66,500 לשמונה אירועים. עם כמה שזה נשמע יפה, הארגון הוציא יותר ממה שהרוויח הרבעון, בגלל תשלום 13 מיליון דולר ברבעון להפקת "הנידונים למוות", הסרט של סטיב אוסטין. כל הכסף של חטיבת הסרטים לא נספר עד שהארגון מרוויח מהסרטים, וזה נפוץ בראיית חשבון ואיטי מאוד. הארגון עוד לא ראה אגורה מ"סי נו איוול", ולא מצפה לזה עד תחילת 2007, כשהאולמות והמפיצים יקחו נתח ויכסו את העלויות. ה-DVD יצא בנובמבר. כרגע, הארגון הוציא 49 מיליון דולר על שלושה סרטים, ורק בסוף 2007 נדע כמה הם היו מוצלחים. הסרט של אוסטין נגמר והוא חזר הביתה לפני כמה שבועות אחרי חודשים באוסטרליה. כרגע עורכים את הסרט והוא יצא בקיץ או בסתיו של 2007. בוועידת המשקיעים ב-31 באוגוסט, לינדה מקמהן דיברה על שני סרטים שכותבים להם תסריט. היא לא הרחיבה, אבל אמרה שלא יצלמו אותם עד שיחתמו עם שותף הפצה. הם גם רוצים להפיק סרטי טלוויזיה וסרטים ל-DVD עם המתאבקים, אבל כלום לא בטוח. לא דיברו על זה הרבה, אבל "המארין" שיוצא באוקטובר יהיה מבחן גדול. "סי נו איוול" הצליח כמצופה, ויהיה רווחי בסוף הדרך. אבל המארין עם תקציב של 20 מיליון דולר, וזה צריך להכניס 35 מיליון כדי להיות מוצלח, ו"סי נו איוול" הצליח גם עם 15. יקדמו אותו עוד, וג'ון סינה הוא מושך קהל גדול יותר על פני השטח. אבל צריך עלייה גדולה בעסקים. יש גם 17,127,360 דולר בדיבידנדים הרבעון שמחסל את הרווח, אבל זאת אחת מהסיבות שהמחיר של המניה עלה, כי זאת מניית תשואה של 6%. ועם 264 מיליון דולר רזרבות במזומן, ואין באופק יום שחור בו יצטרכו את זה אלא אם יקימו עוד ליגת פוטבול, הדיבידנד הגיוני לבעלי המניות. וכמובן, 11.5 מיליון הולכים לבעל המניות המוביל.​
• כמו שידוע בכל רבעון, האירועים לבד לא נראים רע. ג'דג'מנט דיי של סמאקדאון עם ריי מיסטריו-JBL ואנדרטייקר-גרייט קאלי השיג 231,000 רכישות, טוב מהצפוי אם מסתכלים על זה. וואן נייט סטנד 2 הצליח בגדול עם 280,000 ומעל המופע של שנה שעברה, אבל רק בגלל הזמנות זרות. וונג'נס עם האיחוד של DX מול ספיריט סקוואד, אדג'-RVD, ג'ון סינה-סאבו, קורט אנגל-רנדי אורטון וריק פלייר-מיק פולי השיג 313,000 הזמנות לקארד עמוס. זה רק קצת מאחורי השנה שעברה, שהצליח עם טריפל אייץ'-באטיסטה עם האל אין א סאל, וגם קורט אנגל-שון מייקלס 2 וג'ון סינה-כריס ג'ריקו-כריסטיאן. גרייט אמריקן באש, עם ריי-קינג בוקר וכלא פונג'אבי של אנדרטייקר-קאלי, למרות שביג שואו החליף אותו, השיג 224,000. זה קצת טוב מהצפוי. בטח בגלל כלא הפונג'אבי כי עם הבנייה של ריי-בוקר זה בטוח לא הצליח. אבל נגיד שכל המספרים היו ברמה הצפויה חוץ מוואן נייט סטנד שעקף את הציפיות, גם בתוך הארגון שחשבו על בין 200,000 ל-225,000. אבל כשמשווים את מספרי הפנים לשנה שעברה, בגלל העלייה ברכישות משווקים זרים, כאן הם עומדים, וזה בהתבסס על המספרים שהיו באותו הזמן, אז לא צריך להוסיף רכישות מאוחרות. בממוצע, צריך להעלות ב-14% בגלל רכישות מאוחרות: ג'דג'מנט דיי ירד מ-170,000 ל-139,000, וואן נייט סטנד מ-193,000 ל-168,000, וונג'נס מ-230,000 ל-188,000, וגרייט אמריקן באש מ-168,000 ל-134,000.​

​

 

[YossihNew]

• אבל זה לא סוף העניין. בגלל עליית המחירים מ-34.95 דולר ל-39.95 דולר בארה"ב, הנה מה שהם הכניסו. אלו מספרים מוערכים של הכנסות, לא רווח. זה לא כל מה שהכניסו, זה פחות מחצי מזה כי הם מתחלקים עם חברות האירועים ואין דימנד. הסיבה שהמספרים האלו הם הערכות, וגבוהים יותר מהאמת אבל הוגנים להשוואה, הם בגלל שהמחיר בקנדה שונה וגם בגלל שיעור ההמרה. ג'דג'מנט דיי ירד מ-5.94 מיליון ל-4.86, וואן נייט סטנד מ-6.75 ל-6.72, וונג'נס מ-8.04 ל-7.52, ובאש מ-5.87 ל-5.36. אז אפילו עם עלייה של 5 דולר במחיר, כל המופעים הכניסו פחות מהשנה שעברה. אבל זה קרה לפני העלייה, אז אם מנסים לחשוב אם זה חיובי, נסתכל על ג'דג'מנט דיי, שהמחיר היה דומה כל שנה, וההכנסות ירדו ב-18% בארה"ב. השאר ירדו ב-5%. אז עליית המחירים כן הצליחה. אם שואלים אם עליית המחירים פוגעת ברכישות, ג'דג'מנט דיי ירד ב-18%, וזה ממוצע הוגן מבחינה שנתית עם העלייה באגרוף וב-UFC. מבחינת אירועים, נו וויי אאוט ורסלמניה ירדו ב-13% ובאקלאש ירד ב-27%. הממוצע הוא 17%. אף אירוע לא ירד בפחות מ-10% ממה שהיה בשנה שעברה. שלושת המופעים במחיר החדש, ירדו בממוצע ב-17%- כמו הירידה השנתית הרגילה. אז אפילו לא מספר גדול של אנשים, שקנו ב-34.95 דולר, לא הפסיקו בגלל העלייה במחירים. ומכיוון שהם משלמים אותו הדבר על עריכת האירוע והעלויות האחרות, אז הם העלו ב-12% את שולי הרווח על האירוע והאהדה למוצר לא עלתה. עם העליות הבין לאומיות והתשלום המוקטן על פרסום יחסית לשנה שעברה, האירועים מצליחים עכשיו. אבל הירידה של 17% באירועים פנימיים השנה מטרידה כי אירועים אחרים, אגרוף של HBO ו-UFC, שוברים שיאים. למען האמת, זכויות השידור החליפו את האירועים כמקור ההכנסה הגדול. ארבעת האירועים האלה הכניסו 19.9 מיליון, או ממוצע של 16.39 דולר לרכישה. בשנה שעברה 21.6 מיליון עם חמישה אירועים, ו-14.95 לרכישה. ההפרש שבאופן בין לאומי המחיר היה נמוך יותר נוטרל בעלייה של חמישה דולרים בתוך המדינה. ההכנסות מהאוס שואוז הן 15.9 מיליון לרבעון על 86 אירועים. זה 75 מופעים פנימיים של RAW וסמאקדאון, שמונה ECW ושלושה מופעים מעבר לים, שניים לא הצליחו ואחד ממש הצליח. 83 האירועים בפנים, לא כולל סן חואן כי זאת לא טריטוריה ביתית כמו קנדה, בממוצע של 178,313 לאירוע. זאת ירידה של 215,000 דולר משנה שעברה למופעי פנים. הם גם הכניסו 4.7 מיליון ממרצ'נדייז בהאוס שואוז. אין הפרדה בין פנים וחוץ. הממוצע לראש הוא 11 דולר, ירידה מה-13.10 שובר השיאים ברבעון האחרון, אבל עלייה משנה שעברה.​
• זכויות השידור עלו הרבעון מ-20.6 מיליון ל-22.2 מיליון. בגלל ש-RAW וסמאקדאון באותו פורמט, ולא חתמו על עסקאות בין לאומיות, אז 1.6 מיליון זה כנראה זכויות השידור מסיי פיי, וזה על שבעה שבועות. אז בהתבסס על הרמות הנוכחיות, ה-WWE מקבלים 700,000 דולר לשבוע לסמאקדאון, 550,000 דולר לשבוע מ-USA על RAW, ו-225,000 דולר לשבוע מסיי פיי. זה מספיק לכיסוי ההפקה, כי ממילא הם מפיקים את סמאקדאון באותו היום, ומכסה הפסדי האוס שואוז, ולכן התחזית ש-ECW תחזיר את ההשקעה השנה, ותרוויח ב-2007. ההכנסות מפרסום ירדו מ-2.2 מיליון ל-1.1 בשנה. זה ההכנסות מקנדה שהם עוד מקבלים נתח מהן, והספונסרים, וגם תוכן שיווקי בתוכניות עצמן. הירידה היא בגלל שהמון ספונסרים קפצו על רבעון רסלמניה ולא חזרו הקיץ. ירידה גדולה מבחינת אחוזים, אבל זה משני והארגון עוד מצליח בגלל ההכנסות מ-ECW. בוועידת המשקיעים, הרייטינג לא הוזכר, כשבעבר דיברו עליו ראשון. בנוסף, שינויי הטלוויזיה בקנדה, וגם העזרה מ-ECW, לא דוברו. בקנדה זה לא משפיע על הכנסות מפרסום כי זה קרה אחרי יולי. היו מעט שאלות ותשובות שבהן דיברו על סמאקדאון. לינדה אמרה שהם ראו ירידה ברייטינג בגלל המעבר לליל שישי, מבטלים אותם בהמון שווקים בגלל בייסבול. עם המעבר ל-CW, יהיו פחות ביטולים. CW תהיה חזקה מ-UPN באופן כללי וזה יעזור. חייבת להיות עלייה ברייטינג בשישי באוקטובר רק בגלל גודל התחנה ומיעוט הביטולים. לא דיברו על 24/7, אפילו כששאלו. רק אמרו שהם זמינים ב-15 מיליון מ-30 מיליון בתים דיגיטליים במדינה.​
• ההצלחה הגדולה היא בקלטות, בעיקר רסלמניה 22. עם 345,000 הזמנות, הארגון שלח 1.1 מיליון יחידות של קלטות והכניס 14.5 מיליון. ברבעון הקודם זה היה 7.1 מיליון. אפילו בלי רסלמניה, העסקים עלו בהשוואה לרבעון הקודם. לינדה הזכירה את ה-DVD של וינס מקמהן, ה-DVD של האלק הוגאן ו-DVD של תולדות אליפות ה-WWE כמוכרים גדולים, וגם DVD של DX. לא הזכירו את ה-DVD של רודי פייפר שאמור להצליח, של בריאן פילמן שלא ימכור הרבה אבל יוכל להיות ממש טוב אם יעבדו עליו באופן כנה, ותולדות ה-AWA שיצליח במערב התיכון. הרישיונות ירדו מ-6 מיליון ברבעון שעבר ל-5.6. זאת ירידה מה-7.5 של שנה שעברה, אבל זה היה מפריחת המרצ'נדייז באיטליה, שהתקררה. הירידה היא כי לא הוציאו משחק וידאו חדש, והמכירות ל-SVR06 ירדו. המשחק החדש יצא בנובמבר, וזה אמור להוביל לעלייה גדולה בקטגורייה. ההכנסות מהמגזינים עלו מ-2.9 ברבעון שעבר ל-3.1, כי יצאה עוד מהדורה ברבעון. ברבעון הבא יהיה מעניין כי יעברו משני מגזינים של RAW וסמאקדאון לאחד של WWE. הכנסות מפרסום באתר ירדו מ-3 מיליון ברבעון שעבר ל-2.1 מיליון. כנראה שזה בגלל שהרבעון של רסלמניה היה עם עניין גדול יותר. בשנה שעברה הם היו ב-1.7 מיליון, אבל האתר גדל מאוד מאז נובמבר והמוות של אדי גאררו. אבל ההזמנות בחנות עלו מ-2.9 ברבעון שעבר ל-3.3. מספר ההזמנות ביום ממוצע עלה מ-609 ברבעון שעבר ל-750. אבל הכסף הממוצע להזמנה ירד מ-51 ל-47 דולר. אז ההכנסות מהאתר הן 5.4 מיליון הרבעון, בהשוואה ל-5.9 ברבעון שעבר, אבל בשנה שעברה הם היו ב-3.5 מיליון.​