לראשונה מזה שלוש שנים, הגיע הזמן לדבר על הנושא הכי שנוי במחלוקת השנה- היכל התהילה. המהדורה השנתית תצא עוד כמה שבועות. כמה דברים חשובים בנושא: זמן ההצבעה כבר נגמר, אז זה לא ישפיע, לכל מי שחושב שצריך להתחשב רק בדעתו ושאסור לדייב להביע את דעתו. שנית, הוא לא יודע מה הצביעו- הוא יתחיל לספור את הקולות רק אחרי זה. אז כמה הערות: הבחירות השנתיות החלו ב-1998, ודוס קאראס היה הראשון שנבחר עם 72% תמיכה מהאזור שלו. מההתחלה זה חולק לאזורים, צפון אמריקה, יפן ומקסיקו. כדי להיבחר היית צריך להשיג 60% מהקולות באזור שלך. אם השגת פחות מ-10%, אתה לא יכול להתמודד לפחות שנתיים. רבים קיבלו פחות מ-10% וכעבור שנים, אם הבוחרים רוצים לבחור בהם, או אם הם פעילים ושיפרו את מעמדם, הם יכולים להתמודד שוב. מי שמצביע זה היסטוריונים וכתבים של הספורט, ובעיקר מתאבקים ואנשים שעבדו בהנהלה שנים, אפילו עשורים. השנים עברו ושמות רבים שהיו גדולים בתעשייה, מכוכבים מודרניים עד לכוכבים של 60 השנים האחרונות, הצביעו. התוצאות שנויות במחלוקת ומעניינות. בניגוד לבייסבול, שם יש סטטיסטיקה, היאבקות זה לגבי דעות, ואנשים שונים מדגישים דברים שונים. מה שחשוב זה יכולת עבודה בזירה, משיכת קהל, חשיבות היסטורית- מישהו שהפך לחלק חשוב ושינה את העסק לא ישפט לפי קריטריונים רגילים- וגם ותק בפסגה. מה שקיצוני זה סאטורו סאיאמה, שנכנס בהתבסס על אפריל 1981-אוגוסט 1983, למרות שעוד היה כוכב עד 1985, והיה תופעה במקסיקו ואנגליה מ-1979. אבל טייגר מאסק פתח את הדלת למתאבקים קטנים ביפן, ויצר את מחלקת הג'וניורים שעוד קיימת היום, ובזכות מי שצפה בקלטות שלו, זה גרם לשינוי ענק כעבור עשור בארה"ב. דיאבלו ולסקו, שאימן יותר חברי היכל תהילה ומיין איבנטרים מכל מי שחי, ואולי פי שלושה מכולם, מכיוון שכל כוכב במקסיקו במשך כמה דורות התאמן אצלו, בקטגוריה משל עצמו. סטו הארט לא היה מתאבק שצריך להיכנס, וכפרומוטר, היו כאלו שהיו טובים ממנו ולא נכנסו, אבל הוא דמות משפיעה בתעשייה וחלק מההיסטוריה של מערב קנדה, ומתאבקים מעטים יכולים לטעון לזה. חוץ ממתאבקים, אפשר לבחור גם בפרומוטרים, מנג'רים, בוקרים ופרשנים. אנשים מסוימים, כמו ג'ייאנט באבה, הם כמה דברים- מתאבק, בוקר ופרומוטר.
כולם מסתכלים על דברים שונים. החוקים, שהשתנו לאחרונה, אומרים שמתאבק יכול להתמודד אם עברו 15 שנה מאז שהתחיל בארגון מרכזי, או שהוא בן 35 והתאבק לפחות עשור. לחכות לפרישה לא יעבוד, כי מתאבקים מעטים פורשים באמת. וככל שתחכה, הזיכרונות יתערפלו והעסקים ישתנו. אם סגנון מסוים היה גדול בימיו והשתנה, אז מישהו שהיה הטוב בימיו ישאר מאחור, אבל בזמן שלו אפשר להבין איפה עמד. יש גם אנשים שצורפו בלי בחירות, אלו דמויות היסטוריות. הם נכנסים כשהיסטוריון כותב ביוגרפיה והיסטוריונים אחרים מחליטים אם הוא שייך. חלק נכנסו, אחרים לא. אף אמריקני או יפני משנות ה-50 ומעלה לא יכנס ככה, אבל דמויות היסטוריות כמו פרנק סקסטון, ארל קאדוק, ביל לונגסון, טרזן לופז ואחרים, שהיו אמורים להיכנס מלכתחילה, קיבלו תיקון. יש המון טיעונים, וזה ברור. יש חריגים, אבל כנראה שככל שמתאבקים מעורבים, הוורקרים הטובים יצליחו. ההיסטוריונים מעדיפים את הוותיקים ולא את המודרניים. המתאבקים של היום יעדיפו את של היום. המתאבקים תמיד יאהבו את מי שעבדו איתו והעריכו. רוב האנשים, לא כולם, מעריכים את כוכבי ילדותם, יותר מההווה. מה שבולט לגבי מצביעים זרים זה שהיפנים, גם המתאבקים, מתייחסים אחרת להיאבקות אמריקנית, ואם כבר הפוך. אין מערכת מושלמת. אבל אף אחד שמתמודד לא היה לא חשוב באיזו צורה, ולהשיג 60% זה לא קל. ב-1998 דוס קאראס היה הראשון שנבחר עם 72%. עוד מועמדים קרובים היו קייג'י מוטו, מיק פולי, מאסה סאיטו, ליונס אסוקה, וואהו מקדניאל ודיק מורדוק. ככל שהזמן עובר, השינוי בבוחרים הופך למעניין יותר. אפשר לבחור עד בעשרה מתאבקים- פרומוטרים, פרשנים, בוקרים ואחרים נבחרים בנפרד- וכשאנשים נבחרים ואחרים מתמודדים, זה משתנה. ממי שהתקרב בשנה הראשונה, מוטו, פולי, אסוקה ומקדניאל נבחרו אחרי שנים. סאיטו הודח אבל חזר. מורדוק, שתמיד היה טוען, הוא יחד עם אדי גאררו אחד מהפייבוריטים השנה, מה שמעניין כי אין מישהו שבטוח יכנס, ויש יותר אנשים שאפשר לדון בהם מכל שנה. מה שחיזק את מורדוק, שנפטר לפני יותר מעשור, זה שככל שמתאבקים יותר התערבו בהצבעה, הוא מצליח, כי הוא מצליח אצלם, בעיקר אצל אלו שהיו פעילים איתו. פייבוריטים אחרים שהתקרבו בעבר הם ג'סי ונטורה, הירושי האסה, מאסאקאטסו פונאקי, אג'ה קונג, דוקטור ואגנר, קרלוס קולון, ויליאנו 3, רוק'נרול אקספרס ומידנייט אקספרס.
באופן היסטורי, תשעה אנשים נבחרו בפעם הראשונה. אלו שמתמודדים השנה לראשונה הם בוקר טי ופאקו אלונזו, הפרומוטר של CMLL. ב-1999 נבחרו ג'ושין לייגר עם 95%, ליונס אסוקה עם 71%, קייג'י מוטו עם 69% וג'ים רוס עם 67%. לייגר ורוס נבחרו בהתמודדות ראשונה. מי שהיה קרוב הם שיניה האשימוטו, שון מייקלס, פולי ופביולוס מולה. ב-2000 נבחרו האשימוטו עם 78%, סטיב אוסטין עם 77%, פולי עם 72% ואקירה הוקוטו עם 71%. אוסטין והוקוטו נבחרו בפעם הראשונה. הקרובים היו גראן האמאדה, שון מייקלס ופביולוס פריבירדס. זה שאוסטין השיג רק 77% מפתיע. בזמן ההצבעות, היו מעט שמות שלא היה שום טיעון נגדם- אוסטין וקנטה קובאשי. לא קשה לאמריקני להיכנס, אבל אף אחד לא השיג יותר מ-80%.
ב-2001 נבחרו ליזמארק עם 63%, אל שטניקו עם 62% ובול נאקאנו עם 61%. מי שהתקרבו היו וואהו מקדניאל ואנדרטייקר. ב-2002 נבחרו קנטה קובאשי עם 98%- שיא, ורק שני אנשים מנעו ממנו להיבחר פה אחד- מאנאמי טויוטה עם 78%, ו-וואהו מקדניאל עם 69%. קובאשי וטויוטה התמודדו לראשונה. קרובים היו אולטימו דראגון, פריבירדס, מייקלס וכריס בנואה. ב-2003 נבחרו שון מייקלס עם 67% וכריס בנואה עם 61%. קרובים היו אולטימו דראגון, אנדרטייקר ובוב באקלנד. ב-2004 נבחרו קאזושי סאקוראבה עם 86%, אנדרטייקר עם 67%, בוב באקלנד עם 63%, מאסאהירו צ'ונו עם 63%, אולטימו דראגון עם 62% וקורט אנגל עם 60%. סאקוראבה ואנגל נבחרו בפעם הראשונה. קרובים היו טריפל אייץ', ג'סי ונטורה, דון פריי, קיושי טאמורה והירושי האסה. ב-2005 נבחרו הפריבירדס- טרי גורדי, מייקל הייז ובאדי רוברטס עם 73%, טריפל אייץ' עם 66%, ופול היימן עם 62%. קרובים היו האסה, ונטורה, מאסאקאטסו פונאקי, דיק מורדוק, אג'ה קונג, דוקטור ואגנר האב, קרלוס קולון וויליאנו 3. אז בואו נסתכל על השנה הזאת.
ג'ון אקיאמה השיג 12% בשנה שעברה. הוא יהיה בן 36, והיה 14 שנה באול ג'פאן ו-NOAH, ואלוף GHC למשקל כבד. בשיאו, הוא היה מהטובים בעולם בעבודה, אבל לא שמר על השיא מספיק זמן כדי לעבור את הגבול. היה לו את אחד מהקרבות הגדולים של העשור מול קנטה קובאשי, אבל השנים האחרונות לא עזרו לו. קרוב. מבחינת משיכת קהל- לא ברמה. חשיבות היסטורית- היה צריך לסחוב את NOAH כשנוצרה ב-2000. הכוכבים הגדולים שבאו מאול ג'פאן היו הוא, אקירה טאו, מיטסוהארו מיסאווה וקנטה קובאשי. טאו עבר את השיא, ומיסאווה וקובאשי היו פצועים משנות ה-90, ואקיאמה היה אמור לתת את הקרבות הגדולים. הוא נכשל, ומיסאווה וקובאשי עוד שלטו שם, והוא סתם הגשר עד שטאקאשי מורישימה יזכה. טוב מספיק להיות מועמד, אבל לא הכי חזק השנה. לא בלתי אפשרי לגמרי כי הוא צעיר מספיק, אבל לא סביר שיכנס.
ארן אנדרסון השיג 21%. הוא התאבק 20 שנה, והקריירה שלו נגמרה בגלל נזק עצבי מפציעות צוואר. הוא אייג'נט ב-WWE. ידוע כחבר בפור הורסמן, קבוצה שנוצרה כשאמר שהוא, ריק פלייר, טולי בלאשארד ואולי אנדרסון הם הפור הורסמן והרים ארבע אצבעות. כשהקהל הרים ארבע אצבעות, דאסטי רודס החליט ללכת על השם. וורקר מאוד טוב- לא הכי נוצץ ולא הטוב בעסק, אבל מאמצע שנות ה-80 היה מהטובים. בגלל הזמן שהתאבק בו, והפנים שלו, הוא לא קיבל ממש פוש. אמנם זוכרים את ההורסמן בגלל נוסטלגיה, אבל זה היה רק מ-1986-88, והשאר היו חיקויים חיוורים. ב-1998 היה להם כישרון אבל הפוליטיקה הרסה הכל. פרומו מצוין, אחד מהטובים בכל הזמנים. אבל לא הכניס עם זה כסף. לא היה לזמן ארוך במקום למשוך קהל, ולא משך קהל. מבחינה היסטורית, מתאבק מכובד. הוא אמר שהוא שחקן צוות נהדר. זה אומר הכל.
ג'ין ואולי אנדרסון השיגו 30%. ג'ין ממינסוטה פגש את לארס אנדרסון , והם התחילו להתאבק ב-1966 כצוות ההריסה ממינסוטה. שניהם היו מתאבקי מכללות, ולארי אפילו היה אול אמריקן. הם היו צפוניים ששנאו דרומיים, והפכו להילים בטריטוריית הזוגות בשארלוט. ב-1968, מתאבק מכללות אחר שהצליח באומהה הפך לאולי, על שם מתאבק שוודי אולימפי. הם היו שלישייה לפעמים, אבל אולי וג'ין היו הצמד האהוד כי לארי חזר למערב התיכון ב-1970, והם היו הצמד ההילי השולט בטריטוריה עד 1976- כשהפכו לפייסים מול ריק פלייר וגרג ולנטיין, הפיוד הכי מוצלח שלהם. הם גם עבדו בג'ורג'יה מ-1974, ולפעמים בשתי הטריטוריות, אבל בדרך כלל עברו ביניהן. ב-1978 נפרדו, ואולי עבד שנתיים עם איבן קולוף. הם התאחדו קצת זמן לאחר מכן, והיו אלופי NWA לזוגות ואלופי ג'ורג'יה לזוגות שבע פעמים. הם עבדו בסגנון פשוט ובסיסי. הילים שעבדו על זרוע שמאל של פייס ומנעו ממנו להתחלף. הם היו ידועים בבאדיסלאם עם האמרלוק, ארמבר בעמידה, והקורבן העליון- אולי העיף את הפייס לראש של ג'ין. ג'ין הקריב את עצמו כדי לנצח. הם היו טובים מאוד, אבל לא מהטובים אי פעם. אחרים יחלקו על זה, אבל אולי היה שותף טוב יותר עם קולוף וסטן האנסן, בגלל שהשותף החזק החמיא לסגנון הבריוני והפרומואים של אולי. מבחינת משיכת קהל- לא ממש בעצמם. הם היו הילים נהדרים מול פייס לוהט. אולי נתן פרומואים נהדרים ועם פייס לוהט היה מצוין. הוא לא היה מצויר או מצחיק. הוא היה אחד מהבריונים הכי טובים בלי גימיק מטורף כמו שיק, או היט קל של ערבי ורוסי. הוא לא היה מגניב. מצד שני, הם לא היו כוכבים מבוקשים, שפרומוטרים הביאו לאירועים חשובים, או שפול בוטץ', פרנק טאני וסם מוצ'ניק, שהביאו את השמות הגדולים בתשלום טוב, הביאו אותם. זה בניגוד לריי סטיבנס וניק בוקווינקל שהיו הצמד המוביל. אבל האנדרסונים שלטו בטריטוריה כצמד, והיו להם שנים טובות. היסטורית- הם זכורים ככוכבים גדולים בתקופה המודרנית של קרוליינה, וקצת בג'ורג'יה. אבל אם היו שואלים על הכוכבים הגדולים בטריטוריות, בקרוליינה יגידו את פלייר, ובג'ורג'יה יעברו בין ריי גונקל, מר רסלינג 2, דאסטי רודס ואולי טומי ריץ', ואולי אולי היה שם אבל לא בפסגה. אולי כתב בספר שלו על זה שהוא לא בהיכל התהילה ואמר שהם היו טובים ולא היו צריכים לנסוע- בניגוד לזה שהם החליפו בין קרוליינה וג'ורג'יה- מתאבקים משנות ה-70 שהיו בהיכל התהילה נסעו לא כי היו עבשים ונאלצו לעזוב, אלא כי היו כוכבים וטסו למופעים גדולים ועבדו בכמה טריטוריות כי היה ביקוש, כמו הפאנקים, ארני לאד, הארלי רייס, בילי גרהאם, ג'ק בריסקו ועוד. האנדרסונים לא היו כוכבים לאומיים, אבל בגלל שקרוליינה הפכה ל-WCW, ההיסטוריה שלה חשובה משאר הטריטוריות, ואולי וארן היו בטלוויזיה לאומית בהורסמן. הם לא מתאימים, אבל אולי קיבל קרבות גדולים מחוץ לטריטוריה מול דאסטי רודס בגלל שהיו לוהטים באטלנטה. היחידים בשנות ה-70 שלא מתאימים לדפוס הזה הם פאט פטרסון, שעבודתו כבוקר אצל וינס מקמהן הכניסה אותו גם, ובילי רובינסון, שהיה מצוין בכמה יבשות, ואולי קראשר, שהיה מושך קהל גדול יותר. אם רוצים להגיד שהם הצמד השני הכי טוב בעשור, זה הגיוני. אולי הוא מועמד חשוב, אבל לא בטוח. אבל השנה אין מה שבטוח.
