הטרגדיה הנוראית של הוריקן קתרינה בחוף המפרץ מזכירה כמה החיים לא צפויים. ניו אורלינס, עם רובע צרפתי, רחוב בורבון ומרדי גרא, ידועה בתור אחת מבירות הנופש והמסיבות בארה"ב. יעבור המון זמן לפני שתזוהה עם משהו שאינו אסון הטבע הכי נורא שפגע במדינה בחיינו. לפני ארבע שנים, הייתה טרגדיה שונה בניו יורק, גם בה הלכו לאיבוד חיים, משפחות, וכולם דיברו על זה. זה היה עוד גרוע יותר, ההרס הקיף אזור ענק, ומבחינת נזקים ההרס איום. למזלנו, מבחינת היאבקות, אין חדשות רעות. אף מתאבק לשעבר לא נהרג באסון. החדשות הרעות הן שג'ון היידנרייך, שגר קרוב וגדל בניו אורלינס, לא הצליח למצוא את אביו, אשתו וילדיו השבוע. הוא גילה שכולם בריאים ושלמים. לאשתו נהרס הבית והיא גרה עם אמה במיסיסיפי. אביו, ששני בתיו שרדו את הסופה, עוד בבית. היידנרייך המשיך להתאבק בסמאקדאון ובמופעים, ויסע לניו אורלינס כדי להביא אוכל ואספקה לאביו. המשפחה של אלטר בוי לוק יצאה מניו אורלינס אחרי והוא בסדר. עבור רבים בתחום, ההרס בניו אורלינס ממש פוגע, בעיקר בגאלפפורט, מיסיסיפי, ובילוקסי, אלו היו מקומות קבועים בימי התהילה של ביל וואטס במיד סאות' רסלינג.
כל עיר היא בעלת היסטוריית היאבקות משלה, בדרך כלל ארוכה, אבל ניו אורלינס ייחודית. לא הייתה לה היסטוריה גדולה ברוב תקופת הטריטוריות, ובמשך 18 שנה היא הייתה שוק נורא להיאבקות. היו בה מופעים, אבל כעיר, לא נחשבה לשוק חזק, ובדרך כלל נחשבה לעיר מתה. הפרומוטר היה לירוי מקגווירק, אלוף NCAA לשעבר מאוקלהומה, שהפך לאלוף במשקל כבד קל בשנות ה-30. לפני עליית דני הודג', הוא היה אלוף הג'וניורים המעוטר בהיסטוריה. הוא זכה בתואר ביוני 1939 מג'ון סוונסקי, פרומוטר לעתיד, והחזיק בתואר עד פברואר 1950 כשהתעוור בקטטה בבר, למרות שזה דווח כתאונת דרכים. תאונת דרכים אמיתית הרסה את האתלט הכי גדול בניו אורלינס, והרגה את האדם שמזוהה עם ההיאבקות שם. מקגווירק הפך לפרומוטר באוקלהומה, ואז התפשט אל צפון טקסס, לואיזיאנה, וקצת מדרום מיזורי, ארקנסו ומיסיסיפי. זה לא היה מקום טוב להיאבקות, אבל טריטוריה נחמדה בה אנשים בפסגה הרוויחו אחלה כסף יחסית לתקופה.
מקגווירק, כמו פרומוטרים רבים שפרשו מהזירה, אהב אנשים שהיו דומים לו. יותר מכל פרומוטר אחר אז הוא קידם ג'וניורים. הוא שלט באליפות הג'וניורים למשקל כבד של ה-NWA, ובשנות ה-60, בנה את הטריטוריה סביב דני הודג', האתלט הכי מדהים אי פעם בהיאבקות האמריקנית. הודג' שלט בתואר רוב התקופה בין יולי 1960, כשניצח את אנג'לו סבולדי באוקלהומה סיטי, עד שהקריירה שלו נגמרה כששבר את צווארו במרץ 1976 בתאונת דרכים, 13 ימים לאחר שזכה בתואר שוב מיריבו הגדול, הירו מטסודה. האתלט הכי גדול בתולדות ההיאבקות במדינה הזאת סיים את הקריירה חודשים לפני האירוע הראשון בסופרדום בניו אורלינס. אוקלהומה, ולא לואיזיאנה, הייתה המרכז הכלכלי של הטריטוריה. כל לואיזיאנה הייתה גמורה בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, והמתאבקים של מקגווירק חשבו שמענישים אותם אם קבעו להם קרבות שם. אתלטים מפורסמים מהמכללות באוקלהומה, ביניהם ביל וואטס, וואהו מקדניאל וג'ק בריסקו, הפכו לכוכבים אדירים שם. כעבור דור, סטיב ויליאמס המשיך את המסורת. בתחילת שנות ה-70, ניתן לטעון שבריסקו, אלוף ה-NWA, היה הכוכב הכי גדול בעולם ההיאבקות. וואטס, שהיה מיין איבנטר בערך מאז שהתחיל בגלל הגודל, הקשיחות ויכולת הנאום שלו, הפך לדמות יותר חשובה היסטורית באזור.
לוואטס היו יחסים מיוחדים עם מקגווירק. הוא היה הכוכב הכי גדול שלו וגר קרוב לטולסה, אבל יכול היה להרוויח יותר כסף בכל מקום אחר. וואטס עבד בכל הליגות הגדולות כמיין איבנטר בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. ב-1969, כשג'ין קיניסקי החליט לעזוב את תפקיד אלוף ה-NWA, וואטס נחשב למועמד לתואר. מסתבר שוואטס קיבל רק תומך אחד בוועדה, מקגווירק. דורי פאנק ג'וניור נבחר, והחזיק בתואר ארבע שנים. וואטס היה נואם טוב יותר מדורי ג'וניור, אבל הבעיה הייתה שלא רצה קרבות של שעה. הוא לא היה וורקר ברמה הזאת וידע את המגבלות שלו. בגובה 1.90 מטר ומשקל 136 ק"ג, בתור אדם חזק שידע להתאבק, סם מוצ'ניק חש שהאלוף צריך להיות וורקר ענק שיוכל לגרום לטוען המקומי להיראות טוב, וגם לגרום לו להיראות כאילו יש לו סיכוי לזכות בתואר. וואטס היה כזה חזק בהשוואה למתאבקים באותה התקופה שהתחושה הייתה, בעיקר בטריטוריות הקטנות שם המובילים שקלו 90 ק"ג, שזה לא יעבוד. זאת הייתה תיאוריית הבוקינג שרבים אמרו בתחילת שנות ה-80 לגבי האלק הוגאן כאלוף, למרות הכריזמה שלו. ב-1984, כשהוגאן זכה בתואר ה-WWF, פרומוטרים ותיקים רבים אמרו את זה, שאחרי כמה חודשים אנשים לא יאמינו שהמאתגרים ינצחו אותו בגלל הגודל שלו, וה-WWF ירדו בעסקים. כדי לשמור עליו, וואטס קיבל אחוזים מהארגון של מקגווירק, ונשאר כמושך הקהל הגדול אחרי שהקריירה של הודג' הסתיימה בתאונת הדרכים. וואטס חש שיכול היה לנהל טוב ממקגווירק והשניים הסתכסכו. לבסוף וואטס עזב, והקים את מיד סאות' רסלינג ב-1979, ושש השנים הבאות היו השיא של ההיאבקות בחלק הזה במדינה. בין 1980-1983, בגלל האהדה לג'אנקיארד דוג, אף עיר בארה"ב לא הביאה יותר קהל מניו אורלינס. בשיא, הם הביאו בין 5,000-8,000 איש כל שבוע ביום שני לאודיטוריום העירוני, שצעקו "מי חושב שהוא יכול לנצח את הכלב? מי זה?", צעקה שהתפרסמה במשחקים של הניו אורלינס סיינטס הרבה אחרי שדוג הפך לכוכב לאומי, וגם אחרי מותו ב-1998 בתאונת דרכים. ניו אורלינס הייתה מסוכנת אז, הממשלה שלה הייתה הכי מושחתת במדינה. הקרבות המפורסמים של JYD היו במבנה הענק שהשבוע היה מסוכן, והמקום שבו עשרות אלפי אנשים עקורים בעיר התיישבו לפני שנאלצו להתפנות- הסופרדום בלואיזיאנה. הבניין, שבתקופת הזהב שלו קבע ושבר כמה שיאים להיאבקות, בסכנת הריסה בגלל הנזק לגג.
הסופרדום נבנה בשנות ה-70 לסיינטס. האסטרודום ביוסטון, שנבנה בשנות ה-60, היה דגם לאולם בגודל אצטדיון כך שמזג האוויר לא יפגע בהם- אבל זה היה גדול יותר. מקגווירק ערך עם וואטס את המופע הראשון שם ביולי 1976. חלק גדול מהמופע הראשון קרה בגלל שהתחנה של מקגווירק, WGNO מניו אורלינס, שכנעה אותו, והם פרסמו את המופע בתמורה לאחוזים מההכנסות. מחירי כרטיסים היו אז זולים, ו-17,000 איש שילמו 75,000 דולר למופע בו טרי פאנק שמר על תואר ה-NWA העולמי מול וואטס, שדימם וגרם לקרב להיעצר. חוץ מערים כמו ניו יורק, פילדלפיה, מונטריאול וטורונטו, הקהל הזה היה חסר תקדים בהיאבקות, שלא לדבר על שוק שנחשב למת. אחד מהפיודים הגדולים בהיסטוריה שהגיע למופע, היה דיק מורדוק שניצח את קילר קארל קוקס, בקרב מוות ג'ים בואי, שנקרא לימים קרב נסיך האפלה, בו שניהם עבדו עם מטפחת על העיניים. מורדוק-קוקס נחשב אז כקרב שהוביל להצלחה המפתיעה באירוע הראשון. באנדרקארד במופעים הראשונים הופיע בדרך כלל אנדרה הענק, שנסע והיה חלק מהמופעים הגדולים של השנה, והוא ובאק רובלי ניצחו את קן פטארה ובוב סוויטן. אז זה לא נחשב לאולם קבוע, כי העלויות היו גבוהות ובלי אנגל חשוב או עזרה חיצונית, הם היו מפסידים כסף. למרות ההצלחה, רק באפריל 1978, כשהארלי רייס ניצח בפסילה את דאסטי רודס בקרב על תואר ה-NWA, אנדרה וארני לאד נספרו שניהם בחוץ בקרב הענקים, ות'אנדרבולט פיטרסון ניצח את סטן האנסן, היה מופע שני ומוצלח יותר- 20,000 איש ששילמו 100,000 דולר. הצלחת המופע הובילה למופע שלישי, שהוביל לשיא ההכנסות הרביעי בגודלו בתולדות ההיאבקות בצפון אמריקה, ביולי 1978. מאז, הם ערכו שם מופעים כמה פעמים בשנה, ואז וואטס עזב את מקגווירק והקים את מיד סאות' רסלינג בלואיזיאנה ומיסיסיפי בהתבסס על ניו אורלינס כשוק המוביל שלו.
עד מות הארגון כעבור תשע שנים, הסופרדום קודם כמו האירועים בתשלום של ה-WWF כשעשו 3-5 בשנה. זה היה המופע בו האנגלים הגדולים קרו, וכל הקרבות המיוחדים ועם הכי הרבה היט התרחשו. עם הקהל הענק שהגיע, היו ארבעה אירועים שבלטו במיוחד, אחד מהם דווקא הביא את הקהל הכי קטן בתולדות האולם, עם הקרב הכי גדול בתולדות העסק. הראשון היה באוגוסט 1980, האירוע ששם את ג'אנקיארד דוג והפריבירדס על המפה, כש-28,000 איש- הכריזו על 36,000 אבל היה ברור שזה קצת פחות מ-30,000- שילמו 183,000 דולר, ובניגוד לרוב ההכנסות שמפרסמים, הם הקטינו מה שהכניסו, בטח ממש, עם כל התשלומים הפוליטיים שעשו בעיר. זה היה הקהל הכי גדול לאולם בהיאבקות בהיסטוריה, וההכנסות הגבוהות היחידות מאירוע היו במופע באצטדיון שיי ב-1976, עם ברונו סאמארטינו-סטן האנסן ומוחמד עלי-אנטוניו אינוקי בשידור חי מטוקיו.
מופע יותר מפורסם באצטדיון שיי קרה שבוע אחר כך, בו ברונו סאמארטינו ולארי זביסקו, עם מחירים גבוהים יותר, שילשו את ההכנסות והביאו יותר קהל, אבל זה היה ברור. זה היה בניו יורק, והקרב הכי מלא בהיט בקריירה של ברונו. אבל הם כן עקפו את המאבק האחרון בטמפה, האירוע הכי גדול בפלורידה, מופע עם הארלי רייס-דאסטי רודס באותו החודש. להגיד שעולם ההיאבקות הופתע מזה היה בלשון המעטה. באותה התקופה, היו כוכבים לאומיים שכולם הכירו. בגלל מעט תקשורת בעסקים פרט לשיאים בהכנסות, אף אחד מחוץ לטריטוריה לא שמע על JYD והפביולוס פריבירדס. השיא של JYD בסופרדום, והאנגל הכי מפורסם בתולדות ההיאבקות באזור הזה במדינה, היה העתקה של אנגל של פרד בלאסי-ג'ון טולוס ב-1971. וואטס גרם למייקל הייז לעוור את JYD כש"בטעות" זרק לו קרם פריבירדס לעיניים, וגרם לעיוורונו. וואטס, שאהב אמינות, לא רצה למחזר את האנגל בדיוק. הוא הרגיש שאם הייז היה מעוור בכוונה את JYD, הארגון היה מפטר אותו על זה, טיעון שאף פרומוטר לא היה טורח לגביו. היה צריך ליצור מצב בו נדמה שזאת הייתה תאונה, ולכן הארגון לא יוכל לפטר את הייז. כאן לא יכלו לעשות שהפייס מבקש שלא יפטרו את ההיל כדי לנקום בו, כי במשך שבועות אמרו ש-JYD עיוור והקריירה שלו נגמרה. במציאות, נולדה לו בת, אותה בת שסיימה תיכון ב-1998, וכשחזר מטקס הסיום שלה נרדם בנהיגה ועבר תאונה, ומת בגיל 45. כדי להוסיף עניין, אמרו שבגלל הייז, JYD לא יכול היה לראות את לידת בתו.
הרעיון היה ש-JYD עיוור, ולמרות זאת, הוא רוצה לחזור לקרב אחרון, קרב רצועת כלבים, כך ימנע מהייז לברוח וידע איפה היה. כמובן ש-JYD ניצח את הייז במופע, ודאסטי והבוקר באק רובלי ניצחו את טרי גורדי ובאדי רוברטס בקרב רצועה כפולה לפני. אנדרה הענק והאלק הוגאן נספרו שניהם בחוץ בקרב אחר, שהוביל למחלוקת. וואטס ביקש חודשים מראש את אנדרה מווינס מקמהן האב, כי הגיע לסופרדום. וינס הציע את הוגאן כיריב, כי היה להם אנגל בטלוויזיה שוואטס יוכל לקדם. הוא שכנע את וואטס להשתמש בהוגאן, שלא היה אז כוכב אבל ידעו שיהיה, כדי שלא יצטרך להקריב היל משלו לקרב כזה. לפי הוגאן, וזה לא הגיוני, וינס לא רצה שהם יפסידו לפני הקרב באצטדיון שיי. וינס האב שלח אותם לכל מקום כי שידר אנגל בו הוגאן הטיח את אנדרה וגרם לו לדמם, והוריד אותו עם לריאט עם חפץ- הוגאן האמר, הפינישר שלו אז. באותה התקופה, בגלל שאנדרה מכר ונראה חסר אונים, והוגאן נראה ענק עם הזרועות שלו, הוא היה שווה לאנדרה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה. הקלות בה הרים את אנדרה וכמה שהיה חסר אונים היה מדהים, וב-1980 כולם ראו את זה כי וינס האב קבע להם קרב באומני באטלנטה, אז כל המדינה ראתה את זה.