סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 17/4/25

מי שכמעט נכנסו- הירושי האסה השיג 29% מההיסטוריונים והיה חסר לו קול אחד. הוא הצליח אצל מתאבקים פעילים והשיג 75% מהכתבים, ויפה בקרב הפורשים. ונטורה השיג 83% אצל הכתבים וגם בקרב הפעליים הצליח, אבל פחות אצל הפורשים, ונכשל בגלל חוסר תמיכה אצל היסטוריונים, עם שלושה קולות חסרים אחרי שניים בשנה שעברה. דיק מורדוק הצליח אצל הפעילים וכמו תמיד אצל הפורשים, כי היה ידוע כוורקר מעולה. הוא השיג אצלם 88%, לאחר 74% בשנה שעברה. מורדוק השתפר בגלל שני ספרים שנכתבו השנה- האוטוביוגרפיות של טרי פאנק ודאסטי רודס. דאסטי, חברו ושותפו, אמר שלדעתו היה הוורקר הכי גדול שראה. הם היו חברים טובים. פאנק לא הגזים אבל אמר שלדעתו מורדוק צריך להיכנס. דורי פאנק אמר לאובזרבר שמורדוק וטריפל אייץ' הם המועמדים החזקים לדעתו השנה. בספרו של לארי מטיסיק על רסלינג בצ'ייס, הוא הקדיש פרק שלם לאישיות והכישרון של מורדוק. ג'יי ג'יי דילון גם הוציא את מורדוק אובר בספרו כמתאבק חשוב. מורדוק הוא כמו וואהו מקדניאל, מישהו שתמיד מצליח בקולות, אבל התמיכה שלו אצל חבריו חזקה וגורמת לאנשים אחרים לתמוך בו, כי על הנייר הוא החזיק תארים ומשך קהל ונחשב למועמד, אבל לא מספיק טוב כדי להצליח. עדיין, אלו הסיבות שבגללן הוא חלש אצל הכתבים ולא משיג קולות אצל ההיסטוריונים, כי ההיסטוריה שלו לא מרשימה כמו המוניטין אצל האנשים שהיו איתו בזירה כל הזמן. מורדוק תמיד היה מועמד חזק להיות אלוף NWA בשנות ה-70, ולא הצליח, וזה היה מה שחסר לו. כמו ביל מילר, שהצליח עם ההיסטוריונים השנה, לא קל לשנות דעות כדי לעבור 60%. אג'ה קונג, שתמיד הצליחה אצל היסטוריונים אבל בקושי אצל מתאבקים, עלתה בגלל 83% אצל הכתבים. קונג ופביולוס מולה הן שתי הנשים היחידות שמועמדות, והיא האחרונה מימי התהילה של היאבקות הנשים היפנית שיכולה להיכנס. היא הכוכבת הכי גדולה שלא נכנסה. מצחיק שהכתבים היחידים שלא הצביעו לה הם יפנים, שם היא לא מצליחה. ברור שהמוניטין שלה ככוכבת גדול יותר בקרב אלו שלא חיו במדינה בה היא נמצאת. בקרב אלו שלא נבחרו אבל די הצליחו, הכי מוצלחים אצל המתאבקים היו רוק'נרול אקספרס, מידנייט אקספרס, ונטורה, האסה, קיושי טאמורה וג'ימי סנוקה. אצל הפורשים- מורדוק, פונאקי ומר רסלינג 2. אצל הכתבים: ונטורה, פונאקי, קונג, האסה, ואגנר וקרלוס קולון. ואצל ההיסטוריונים- קונג, ביל מילר וויליאנו 3.
טריפל אייץ'- פול מייקל לבק- הוא הדמות הכי שנויה במחלוקת בעשור הראשון של המאה ה-21. הוא הה ההיל הראשי בתקופה הכי מצליחה כספית לכל ארגון היאבקות, והיו לו קרבות נהדרים. אבל באותו הזמן, לאף אחד לא נתנו יותר הזדמנויות להיות בחור גדול, נתנו לו את האליפות כשנדמה היה שלא הגיע לו התואר ואחרים יכלו להצליח טוב עם אותה הזדמנות כי סטיב אוסטין ורוק משכו קהל בשיא. הוא הפך למתאבק הכי חזק בתעשייה בגלל נישואיו למשפחת מקמהן. הוא נולד ביולי 1968. הרקע שלו בעסק ידוע. מפתח גוף שזכה בתחרות מר ניו המפשייר למתבגרים, העריץ את הארלי רייס וריק פלייר בנעוריו. הוא הלך לבית הספר להיאבקות של קילר קוואלסקי, ובגלל המראה שלו, השיער והתשוקה, הפך למועמד בכיר להיות ב-WCW וב-WWF. טרי טיילור סידר לו עבודה ב-WCW. השם שלו באינדיז היה טרה רייזינג, ואחרי כמה מופעים, WCW הפכו אותו לז'אן פול לבק, צרפתי שחצן. עם כמה שזה מצחיק, כשהוא כיום בגובה 1.90 מטר ומשקל 124 ק"ג, הוא היה אז קל מספיק ונחשב לטוען לאליפות הג'וניורים. הוא היה ב-WCW לשנה, בצמד עם לורד סטיבן ריגל. כשהחוזה שלו נגמר, הוא עבר ל-WWF. הקרב החשוב האחרון שלו היה הפסד לאלכס רייט בסטארקייד 1994.
הוא התחיל כהאנטר הרסט הלמסלי, וקיבל מגה פוש, שוב בגלל הגודל והשיער, לא שלא הראה פוטנציאל להיות מתאבק טוב. אבל עם כמה שקיבל פוש גדול, עם גימיק אחד אחרי השני, נדמה היה שחסרה לו הכריזמה שהבדילה בין מידקארדר ובחור חשוב. בהתחלה, ניתן לו גימיק של סנוב עשיר מגריניץ', העיר של וינס מקמהן. כדי שיצא אובר כאריסטוקרט, לקחו דוגמניות פלייבוי ופנטהאוז שיצאו איתו לזירה, אישה אחרת כל פעם. ככה סייבל הגיעה, כמישהי שהתעלל בה, ובעלה מארק מרו חילץ אותה. מרו הגיע אחרי תקופה טובה ב-WCW כג'וני בי. באד ונחשב אז לסחורה לוהטת. באופן אירוני, סייבל הפכה לכוכבת גדולה יותר ממרו, שהקריירה שלו לא הלכה לשום מקום, וטריפל אייץ', שהפך להיות כוכב אחר כך. אחר כך, הוסיפו את מר פרפקט קורט הניג כמלווה שלו. ניסון להשתמש בפרפקט, כוכב מבוסס שאסף פוליסת ביטוח נכות מלוידס של לונדון, שיקדם אותו ויהפוך אותו להיל גדול כמו שחשבו שיהיה. גם הייתה לו יכולת פוליטית טובה, כי החל לבלות עם הקליק, שון מייקלס וקווין "דיזל" נאש החזקים מאחורי הקלעים, וסקוט "רייזור ראמון" הול ושון "1-2-3 קיד" וולטמן. הם עזרו אחד לשני ווידאו שאף אחד מהם לא ירד בקארד. טריפל אייץ' אהב לדבר על זה שהתחיל בקרבות דיר חזירים- וזה נכון, בדצמבר 1995. הוא זכה בתואר הראשון שלו, הבין יבשתי, ממרו באוקטובר 1996. אבל אפילו עם אישה ומר פרפקט, הוא לא יצא אובר כמו הפוש שלו, והיה משהו חיוור לגביו. ועדיין, הוא היה צריך לזכות בטורניר מלך הזירה ביוני 1996 כדי למנף אותו לפסגה. אבל במאי 1996, במדיסון סקוור גארדן, בהאוס שואו האחרון של נאש והול לאחר קרב כלוב בו מייקלס ניצח את נאש ושמר על תואר ה-WWF במופע שהכניס 319,411 דולר, שיא למופע לא מצולם בגארדן, מייקלס ונאש התחבקו, וקראו לראמון והלמסלי. הלמסלי ההיל ניצח את ראמון הפייס באותו הקארד. זאת הייתה הפרת הקייפייב הגדולה שאפשר היה לעשות, שחצנות מצד ארבעה אנשים שחשבו שהם חשובים מהעסק. שון הבין שכאלוף, בלי נאש והול וכשברט הארט יצא לחופש חודש קודם, אי אפשר לגעת בו. הול ונאש עזבו. היחיד שיכלו לפעול נגדו היה הלמסלי. הוא הודח ראשון מטורניר מלך הזירה בו היה אמור להפסיד, והניצחון ניתן לסטיב אוסטין, שאחרי כמה חודשים הפך לסחורה החמה בארגון בפוש שהיה שולי. אבל ב-1997, הלמסלי החל להיות כוכב, והחל להפוך לכוכב אפילו יותר שנוי במחלוקת. בפברואר 1997, בספיישל מיוחד ב-USA נטוורק, הארגון ניסה להקפיץ את דוויין ג'ונסון, רוקי מאיביה, שניצח אותו על התואר הבין יבשתי. זה לא עבד, רוקי היה אהוד, אבל ירוק אז ולא מוכן לזכייה בתואר. הקהל שנא אותו, וחש שקיבל פוש לגרון שלהם. ההפסד של הלמסלי הביא לפוש חדש, והוא קיבל שומרת ראש, צ'יינה, 90 ק"ג של שרירים, שהפכה לחברתו הסודית. במשך חודשים הסתיר את זה, עד שהבינו שהם באותו חדר במלון, ובהתחלה רבים נדהמו. צ'יינה לא נראתה כמו נערת הפלייבוי שהפכה להיות כעבור שנים בגלל ניתוחים. אבל בתור הפלא התשיעי של העולם היא הייתה ייחודית ויצאה אובר מיד. היא הפכה לכוכבת גדולה ממנו, אבל בניגוד למרו, שחוסל בידי אשתו הכוכבת, הלמסלי נחשב סופסוף בידי המעריצים ככוכב הגדול שרצו שיהיה.
1997 הייתה השנה החשובה בתולדות ה-WWF. הארגון היה מספר 2 בארה"ב, למען האמת רחוק, רסלמניה 13 השיגה 237,000 רכישות, אבל הם שינו את ההיסטוריה. הרוב חושבים שברט הארט, שון מייקלס ואוסטין הם החשובים בשנה הזאת, אבל התפקיד של הלמסלי גם חשוב. התוכנית הייתה ששון יפסיד את התואר לסיד, וסיד ילחם מול אנדרטייקר על התואר, במקום שון-ברט. עם כמה שזה נשמע טיפשי, העסקים היו במצב רע, וכשהכל רע, וינס תמיד חוזר לגדולים. אבל דווקא עם הגדולים, זאת הייתה הרסלמניה הכי פחות מוצלחת בהיסטוריה, ובשנה ש-WCW שלטה, לא מששת האירועים הנרכשים של השנה. אבל בטווח הארוך, הקרב של ברט-אוסטין שלא תוכנן היה מהקרבות החשובים בתולדות הארגון. כששון שמע שיפסיד את התואר וגם יפסיד לברט ברסלמניה, הוא אמר שנפצע בברך ונאם בדמעות שסיים את הקריירה. ברט הזועם היה אמור להפסיד בשבוע הבא להלמסלי כחלק מטורניר להכתרת אלוף אירופאי. התואר נועד לדייבי בוי סמית', האטרקציה המרכזית ביבשת, וגיסו של ברט. ברט לא היה האלוף, אבל המתאבק עם השכר הגבוה והכוכב הגדול. הוא שינה את הקרבות והפסיד נקי לאחיו אואן, שהגיע לגמר במקום הלמסלי, וניצח את ברט, כשאואן נתן לדייבי קרב יותר טוב ממה שהלמסלי יכול היה אז בגמר.
התקריות עם ברט ושון בהמשך השנה מתועדות, והלמסלי היה חשוב. אחרי שברט הפך להיל, הוא עמד לנצח את רוקי נקי עם שארפשוטר בטלוויזיה. ברט גילה שהקליק תכננו את הקרב, כי רוקי עוד היה אהוב על ההנהלה וגם עם הכעס של הקהל, חשו שיהפוך לכוכב ענק בארגון, ואלו שבפסגה מנעו ממנו את זה. ברט סירב לנצח, במקום הפסיד בפסילה, והאנטר כעס, כי הוא רב עם רוק על תפקיד הכוכב הגדול הבא עם אנדרטייקר, אוסטין, ברט ושון. ב-RAW כשברט היה אלוף באוקטור, הלמסלי היה אמור להצמיד אותו בקרב לא על התואר בגלל התערבות משון. ברט פקפק בסיום, כי לא היו תוכניות לקרב אליפות מול הלמסלי, וזאת הסיבה ההגיונית היחידה שאלוף יפסיד בקרב לא על התואר. זה הפך לספירת חוץ. בנובמבר, הלמסלי נקם, כשברט סירב להפסיד את התואר בקנדה לשון, ווינס הציע לשון סיום חדש, שברט ינצח אותו, ואז ברט יוציא אותו אובר בקרב מרובע בלילה האחרון שלו בארגון אחרי חודש. שון לא ענה לגבי זה והתקשר להאנטר. האנטר אמר לשון שאין מצב שיפסיד לברט. שון התקשר לבית של וינס וסירב להפסיד, ואז וינס תכנן מה שיקרה. הלמסלי עלה כש-DX נוצרה, איתו, עם שון וצ'יינה, ואחר כך עם הניו אייג' אאוטלוז של רוד דוג ובילי גאן. זה הראה את חוש ההומור שלו ו-DX הפכו לחשובים, לצד אוסטין ומקמהן, בניצחון במלחמת ההיאבקות. הלמסלי היה מהיר על הפרומואים והחזרה של אואן הארט לאחר העלאה בשכר והבטחה שינקום בשון ויקבל פוש גדול משל ברט, לא התממשה. הלמסלי שלט בפיוד ועלה, ואואן ירד. באוגוסט 1998, בסאמרסלאם במדיסון סקוור גארדן, הלמסלי זכה בתואר הבין יבשתי השני שלו בקרב סולם מרוקי. DX הפכו לכאלו מגניבים עד שנהיו פייסים, אבל רוקי ההיל זכה בקהל, וזכה באליפות ה-WWF בטורניר בנובמבר והוביל נגד אוסטין ברסלמניה, כולל קרבות זכורים מול מנקינד, וקרב ה"אני פורש" בסרט "מעבר למזרן".
הלמסלי הפך לטריפל אייץ' ב-1999, והבטיחו לו את התואר. זה מצחיק, כי תמיד טופח כבחור גדול, אבל גם ב-DX, לא הגיע כמתאבק יחידים לרמות של אוסטין, רוק ופולי. אבל הובטח לו התואר, וסאמרסלאם 1999 היה אמור להיות הניצחון שלו על אוסטין. זה היה שדה מוקשים פוליטי- ה-WWF עברו את המוות של אואן הארט, ובאסטרטגיה כדי להסיט את תשומת הלב, כי לא הצליחו להגן על עצמם בנושא אואן, הם לקחו את אחד מהמבקרים הגדולים של הארגון בתקשורת לאחר המוות של אואן, מושל מינסוטה ג'סי ונטורה, בתור שופט. זה יצר עוד מחלוקת, אבל עם זה הארגון יכול היה לחיות וזה עזר להם ולא פגע. אבל ונטורה לא רצה להרים יד להיל. אוסטין נפצע לפני הקרב ולא ידעו אם יוכל להתאבק. המון אמרו שאוסטין סירב להפסיד לטריפל אייץ', ואולי הוא לא אהב את זה, אבל אלו היו הסיבות שהפכו את הקרב למשולש, ומנקיינד הצמיד את אוסטין על התואר, ולמחרת ב-RAW הפסיד לטריפל אייץ'. הוא היה ללא ספק כוכב גדול ומתאבק טוב, אבל היו שאלות אם היה אלוף ראוי. בתחילת שנת 2000, לאחר שפולי, שפרש, הוציא אותו אובר בשני אירועים ובכל אנגל, הוא הפך לאלוף ההיל החזק ביותר של הארגון, כי תמיד יצא חזק. שנת 2000 הייתה השנה הכי טובה לארגון, גם בלי אוסטין הפצוע. אוסטין היה הכוכב הגדול וכשהגיע, הביירייטס עלו. אבל טריפל אייץ' ממש הצליח, ובייריט רע שלו היה פי שניים מהיום, ופי שלושה מהמספרים הפנימיים. הוא היה ההיל הגדול, רוק מושך הקהל, אבל טריפל אייץ' נבחר למתאבק השנה בשנה עם הכי הרבה תחרות בהיסטוריה.

YossihNew · 17/4/25

משם, כל מה שהיה שלילי לגבי טריפל אייץ' ככוכב היה כשהעסקים ירדו. רוק הפסיק להתאבק ברצינות ב-2001, ואוסטין ב-2002. עד באטיסטה וג'ון סינה השנה, טריפל אייץ' במשך שלוש שנים שלט בארגון, ובגלל ההתרחבות הבינלאומית, היה הכוכב הכי גדול בעולם. זה לא היה טוב לעסקים, ואם לא היו לו קשרים כאלו למשפחה, מתאבק אחר היה מוחלף. אבל לא תמצא מתאבק שבמשך שלוש שנים היה הכוכב הגדול בעולם, ולא בהיכל התהילה, או מישהו עם הצלחה מסחרית שהייתה לו עוד מאז 1998. אין ספק שבשנה הגדולה, הוא היה מספר 3 אחרי רוק ואוסטין, ועד שפרש, מיק פולי גם היה גדול יותר. אבל יש המון מקרים, כי פולי פרש ואוסטין היה פצוע, ובהאוס שואוז בלי רוק, האנטר השיג מספרים טובים. גם היה ההיל טרן הכושל של אוסטין ב-2001, שהחל את הנפילה, כדי לבנות אותו כפייס ראשי מולו. הרעיון התחיל כשבנו וויי אאוט 2001 הוא הצמיד את אוסטין לאחר קרב שתי הכרעות משלוש מדמם. כהיל ,טריפל אייץ' קיבל המון עידוד, אבל בעיקר בגלל שקיבל בוקינג מעל אגדה כמו אוסטין בקרב. אבל אוסטין רצה את הטרן, והוא והארגון לא קראו את הקהל נכון. טריפל אייץ' היה צריך להיות היריב, כי רוק עזב. אבל טריפל אייץ' סירב לטרן, ובמקום הפך לשותף שלו לזמן קצר, מה שבבירור הפך את טריפל אייץ' לכוכב גדול יותר. כשהעסקים נופלים, פול היימן הציע שינוי גדול, ב-RAW בשידור חי במאי 2001, כשטריפל אייץ' ואוסטין יפסידו את תארי הזוגות נקי לכריס ג'ריקו וכריס בנואה, שיעלו לפסגה. לפני סוף הקרב, טריפל אייץ' קרע את השריר הארבע ראשי, אבל המשיך עם הסיום. ההופעה האמיצה וסרטוני ההחלמה הפכו אותו לפייס ענק.
שוב הוא נועד לגדולות, וחזר וזכה ברויאל ראמבל, והיה אמור לזכות בתואר- אולי מאוסטין. אבל הארגון גסס עם אוסטין ההיל והוא הפך לפייס. כריס ג'ריקו הפך לאלוף. טריפל אייץ' חזר ברויאל ראמבל המוצלח בהיסטוריה, עם 670,000 רכישות באירוע. בהתחשב שעברו שנתיים מהשיא, והאירוע הקודם עם הטורניר של ג'ריקו, רוק, אוסטין וקורט אנגל להכתרת האלוף הבלתי מעורער הראשון בהיסטוריה השיג 315,000, זה חשוב. טריפל אייץ' ניצח את ג'ריקו ברסלמניה בקרב נשכח לעומת הוגאן-רוק באותו הלילה. בהמשך השנה, כשרצו לקדם את ברוק לסנר ככוכב גדול, והוא ניצח את רוק על התואר, טריפל אייץ', שהיה אמור לקבל את האליפות הבין יבשתית ולהיות הכוכב הגדול ב-RAW, פסל את התואר. הוא הפך ל"אלוף העולם למשקל כבד", והפך את האיחוד תוך פחות משנה, וקיבל עותק של אליפות NWA ו-WCW שפלייר החזיק. אפילו שהוא קיבל מאריק בישוף את התואר, והרעיון היה שיקבל היט כי לא זכה בתואר, בגלל ש-RAW הייתה גדולה, התואר שלו עקף את תואר ה-WWE של סמאקדאון. בשנה האחרונה, טריפל אייץ' הוביל את אבולושן, גרסה של הפור הורסמן בשנות ה-80. הרעיון היה שהוא, עם ריק פלייר כג'יי ג'יי דילון, יטפחו את כוכבי העתיד- מארק ג'ינדרק, רנדי אורטון ודייב באטיסטה. ג'ינדרק נפסל כי לא קיבל תגובות טובות בהאוס שואוז, וכל מי שראה אותו ב-OVW הבין את זה מהר. פלייר התאבק והם שלטו ב-RAW. הרעיון היה לטפח את אורטון ככוכב הבא, אבל הטרן שלו היה מהיר ולכן לא יצא אובר. טרן איטי יותר של באטיסטה היה מושלם, וכשבאטיסטה ניצח את טריפל אייץ' ברסלמניה, הם השיגו 983,000 רכישות, מקום שני בתולדות ההיאבקות, ועם המחיר הגבוה יותר, האירוע הכי מכניס בתולדות ההיאבקות.
בסוף, האם מגיע לטריפל אייץ' שיאשימו אותו בירידה באהדה? כן. הוא עצר המון מתאבקים שיכלו לצאת אובר, וניצח אותם בצורה פוגענית. הוא היה עבש לפעמים והיה צריך הפסקה ממנו. אבל ברור שבאטיסטה יצא אובר בגלל טריפל אייץ' ופלייר, הוא לא מצליח עם JBL. הוא לא המתאבק הכי גדול או מושך הקהל הכי גדול בהיסטוריה, אבל השיג יותר ביירייטס וקהלים מכל מתאבק שלא נכנס להיכל. עשר הכהונות שלו כאלוף עולם, לפחות בתארים רציניים, הן יותר מכל מתאבק שלא נכנס. הוא לא הכי טוב בתקופתו, אבל להכחיש שהוא הצליח מאוד בזירה במיין איבנטים, ומתאבק טוב, זה מגוחך. בסוף, הטיעון שהיה בפסגה כשהארגון נפל יפסול את רוב הכוכבים הגדולים בהיסטוריה של התחום, כי כולם מתישהו נכשלו. בניגוד להאלק הוגאן, דאסטי רודס (ששניהם הרסו יותר את העסקים בגלל אגו, אבל היו יותר כריזמטיים) וריק פלייר, הוא לא הוביל ארגון שקרס תוך שנה ונמכר כדי להימנע מפשיטת רגל, או שנסגר. כל המתאבקים היו פוליטיקאים, הוא קצת יותר. אבל אם תשוו אותו למי שנכנס, אף אחד מהם לא היה היל ראשי יותר מוצלח, ומעטים משכו כמוהו, חי או באירועים, ומעטים היו הכוכבים הכי גדולים במקצוע בעולם במשך כמה שנים. הוא שיחק את המשחק טוב מכולם. עבד מאוד קשה. היה לו מזל כי קיבל הזדמנויות על המראה שלו לפני שהקהל האמין בו. אבל היו המון אנשים בהיסטוריה שהיו כאלו ונעלמו ולא הגיעו לפסגה. אמנם היה גימיק, אבל טריפל אייץ'-באטיסטה היה פיוד האירועים המוצלח מזה שנים, וזה כשהעסקים לא חזקים. בנוגע למורשת שלו, אין ספק שהיא תהיה כמו היום- שנויה במחלוקת. חוץ מפרס מתאבק השנה בשנת 2000, היה לו פיוד השנה מול מיק פולי, וב-2004 הפיוד שלו מול שון מייקלס וכריס בנואה גם זכה. אבל הוא נבחר להכי אוברייטד בין 2002-2004. הוא לא זכה בקרב השנה, אבל בין 2000-2004, היו לו יותר קרבות בעשירייה הפותחת מאשר כל אחד. הקרב שלו מרויאל ראמבל 2003 מול סקוט סטיינר נבחר לקרב הגרוע.

YossihNew · 17/4/25

פול היימן- בדרכים רבות, בחירתו להיכל התהילה שנויה יותר במחלוקת מטריפל אייץ'. ההפרש בין היימן של שנה שעברה, שקיבל המון קולות אצל מתאבקים פעילים ואחרים שעוד בתחום, ומעטים אצל השאר, התבסס על מכירות של DVD ופיצוץ קצר טווח מאוד, בהתבסס על אירוע ביוני. ועדיין, היימן לא מועמד רע. הוא היה אחד מהאנשים הכי משפיעים בעסקים בשנות ה-90, ובדרכים רבות, הכי יצירתי מכולם. הוא מעולם לא ניהל ארגון היאבקות מוצלח פיננסית, כמו ג'רי ג'ארט, רוי שיר ודון אואן שעשו זאת במשך עשורים, אבל השפיע יותר על העסק מהם. הוא יצר יותר כוכבים, ואפילו יותר היו צריכים להיות כוכבים גדולים שחוסלו ב-WWE כי לא גדלו אצלם. כבוקר, מעטים היו טובין ממנו. וכפרומוטר, מעטות הפעמים שמישהו נכנס למצב כזה בעייתי, שמבחינה עסקית היה מטופש לנסות, מול שני ענקים פיננסיים, והצליח לקחת את הארגון שלו לרמה אחרת. היתרון הוא שהוא גאון יצירתי, שרבים חייבים לו את הקריירה שלהם. הוא בין המניפולטורים הטובים שיש. המוניטין שלו לגבי עסקים, ובעיקר כשהעסקים רעים, לא גדולה כל כך. אבל גם מתאבקים שהיה חייב להם עשרות אלפי דולרים לאחר סגירת ECW, רובם אבל לא כולם, אחרי שנים, עוד דיברו עליו באהבה לגבי הקריירה שלהם. אכן, בין אם זה בגלל "עלייתה ונפילתה של ECW", "לנצח הארדקור" וגם וואן נייט סטנד, המפתח לכל היה היימן, הגאון המרושע, המדען המטורף והמניפולטור. הוא נולד בספטמבר 1965 בניו יורק, בבית בו גר עד השנים האחרונות. הוא העריץ מילדותו. כמתבגר, התחבר לגראנד וויזארד ופרד בלאסי, והחל לצלם תמונות למגזינים ותוכניות לאירועים קטנים. הוא היה חצוף, ממש בטוח, סיפר סיפורים ועצבן המון אנשים. כמתבגר, היה איש יחסי ציבור למועדון לילה אהוד בניו יורק, והחל לסדר חוזים בכל העיר. ההצלחה הראשונה שלו בהיאבקות הייתה הקידום של סקוט "באם באם" ביגלו, שהתפרסם בתוכניות ובמגזינים כמתאמן של לארי שארפ במפעל המפלצות לפני שבכלל היה לו קרב חשוב. הוא בחר בבחור הנכון, כי ביגלו היה כוכב מידי בממפיס, ונהיה כוכב גדול יותר כשהיפנים ראו בחור במשקל 172 ק"ג שעושה דרופקיקס, קופץ מהחבלים ועשה גרסה פרימיטיבית של מה שהפך למונסולט.
היימן החל כמנג'ר פול אי. דנג'רוסלי, על שם הסרט "ג'וני דנג'רוסלי" עם מייקל קיטון, שהיימן הצעיר, תאמינו או לא, הזכיר. הוא עבד כבוקר אצל קווין סאליבן בפלורידה ב-1986, כבן בריתו של סר הוליבר האמפרדניק, וליווה בחור בשם טומבסטון, תשובה לשאלת הטריוויה של המתאבק הראשון שלו, שלא הצליח אבל הגיע כעבור שנים ל-WCW כמוטור סיטי מאד מן. הוא התחיל להתפרסם ב-1987 בממפיס. כשהגיע, ג'רי ג'ארט חשב שהשם פול אי. דנג'רוסלי מבלבל מדי, וקרה לו פול אי. דנג'רלי. הוא היה דברן טוב, אבל כאן היה לו יותר מזל. ממפיס הייתה עם היסטוריה עשירה, אבל עד אז, כל הטריטוריות נפלו בגלל החשיפה הלאומית וחטיפת המתאבקים של ה-WWF וג'ים קרוקט. אבל באחד מהמקרים האחרונים שארגון אזורי מילא אולם גדול, באפריל 1987, קרב כלוב עם שיער על הכף בין ג'רי לולר ואוסטין איידול, שלווה בידי דנג'רלי, הביא 9,500 איש ו-52,000 דולר. בגלל עניין השיער, איידול הבטיח להחזיר את כספי הכרטיסים אם יפסיד בקרב. דנג'רלי זרק אבקה על לולר, אבל לולר הוריד את הכתפיה ועשה קאמבק. אחרי באמפ של שופט, לולר נתן לאיידול כמה פיילדרייברים. טומי ריץ', שהתחבא מתחת לזירה- אז לא קלישאה- התערב, והם זרקו את המפשעה של לולר על עמוד הזירה- לולר היה צריך לצאת לניתוח- והוא הוצמד. הראש שלו לא גולח, אבל גזרו לו את רוב השיער. המהומה הייתה אגדית, לקח חצי שעה להרגיע את הקהל כדי שדנג'רלי, ריץ' ואיידול יצאו מהכלוב. הראו את לולר בבית החולים, ועברו כמה שבועות עד החזרה. הקרב בו חזר, במאי 1987 מול ריץ', הביא 8,500 איש בסופת ברקים. לולר והיימן הסתכסכו. כעבור כמה שבועות, היימן לא רצה לקחת באמפ מטורף שהארגון דרש, ולולר, שמעולם לא הרביץ בזירה אבל נתן מכות מושלמות, שבר להיימן את הלסת. אחר כך, היימן הבין שזה הזמן ללכת. הם לא הסתדרו, מה שהיה מעניין כעבור שנים כשלולר שיחק את המתנגד ל-ECW, ואמנם הם הכניסו כסף, אבל עדיין יש מרירות בין שניהם. 14 שנה לאחר האנגל, היימן החליף את לולר שהתפטר בגלל אשתו שפוטרה, ולולר החליף את היימן כעבור כמה חודשים ליד ג'ים רוס ב-RAW. היימן עבר ל-AWA של ורן גאנייה. הארגון גסס, אבל עוד נחשף ב-ESPN. הפיוד הגדול בשלוש השנים הקודמות היה רוק'נרול אקספרס-מידנייט אקספרס, שהחל במיד סאות', כמה קרבות בדאלאס למרות שהפנטסטיקס היו יותר חזקים מרוק'נרול שם, ואז אצל קרוקט. לגאנייה לא היו רעיונות מקוריים, אז הוא העתיק מהם, וקרא לשון מייקלס ומרטי ג'נטי המידנייט רוקרס, אבל הם היו פייסים אדירים. דנג'רוסלי, שחזר לשמו המקורי, הביא את דניס קונדרי ורנדי רוז כמידנייט אקספרס המקוריים. קונדרי ובובי איטון, עם ג'ים קורנט, שמו את המידנייט אקספרס על המפה כשהובילו מופע בסופרדום בניו אורלינס ב-1984, והביאו 25,000 איש ששילמו 186,000 דולר לקרב מול קאובוי ביל וואטס וסטאגר לי- ג'אנקיארד דוג במסכה. לפני כן, בתחילת שנות ה-80 באלבמה, קונדרי, רוז ונובל אוסטין הקימו חבורה, כמו הפריבירדס, בשם המידנייט אקספרס. עד אז, קונדרי נטש את קורנט ואיטון. הם היו הצמד הכי טוב בהיאבקות אז. היו לו בעיות סמים, ולא רק לו, והוא הפסיק להגיע, וכעס כי קיבלו הזדמנות ללכת ל-WWF, וקורנט ואיטון רצו להישאר אצל קרוקט. סטן ליין החליף את קונדרי אצל קרוקט. היימן וגאנייה לא התאימו ב-1987-88. אמנם גאנייה מאוד אהב את היימן כמנג'ר, ואמר שסופסוף, אחרי שלוש שנים, מצא מישהו שיחליף את בובי הינן. אבל היימן היה מלא רעיונות, וכעס כי את רובם גאנייה פסל. גאנייה אהב שמתאבקים הזכירו אתלטים וכוכבי טלוויזיה כדי לתת לעצמם לגיטימציה. היימן עשה פרומו, והזכיר את ג'ון בון ג'ובי, מכוכבי הרוק הגדולים אז. גאנייה, שלא ידע מי זה בון ג'ובי, אמר לו להפסיק להזכיר חברים בראיונות. הדברים הפכו לרעים. גאנייה, בתחילת שנות ה-60, רצה ללמד אותו לקח. אבל היימן היה חתול עם מיליון נשמות, וסידר הסכם עם דאסטי רודס וקרוקט, שאישרו, להביא את קונדרי ורוז לקרוקט לפיוד עם המידנייט אקספרס הפייסים.
לפני קרוקט, היימן ואדי גילברט הגיעו לאלבמה, והשיגו תוכנית ברשת החדשות הפיננסית, אבל לפרומוטר דיוויד וודס ולחבורה של גילברט היו בעיות. האנגל הראשון, שהיה בעצם התחלה של קלישאה מפורסמת, כלל את המידנייטס המקוריים פולשים להקלטה ותוקפים את קורנט, ליין ואיטון, כשג'ים רוס צעק "הם בכלל לא עובדים כאן!". הפיוד די נעלם אחרי האנגל הזכור. הקרבות אכזבו, והארגון לא רצה את האנגל והוא נקבר. אבל היימן הצליח להתפרסם כמנג'ר, והקים את הברית המסוכנת, וליווה אנשים כמו איטון אחרי שקורנט פרש, סטיב אוסטין, ריק רוד, מין מארק קאלוס- לימים אנדרטייקר, אבל לפני הברית- ארן אנדרסון ואחרים. ההצלחה הגדולה שלו גרמה להיעלמותו. היו לו שתי תקופות- באחת הוא פוטר בידי הבוקר ריק פלייר, ובשנייה בידי ביל וואטס. מתישהו, השיג תפקיד בוקר ב-IWCCW של סבולדי, שם יצר דמות ג'ובר קומי, אבטיפוס של הדמות של מייקי וויפרק, נושר מבית ספר להיאבקות. בתקופה השנייה שלו ב-WCW, החוזה שלו פג כשקיפ פריי, עורך דין של טרנר בלי רקע בהיאבקות, היה אחראי. פריי החליף את ג'ים הארד ב-1992. היימן ובריאן פילמן מכרו את עצמם יפה לפריי, והשיגו חוזים יותר ממה שהיו שווים. היימן הרוויח 275,000 דולר לשנה. חוץ מפול אלרינג, אף מנג'ר לא הרוויח כזה סכום. אפילו שפריי לא ידע על היאבקות, העסקים התחילו קצת להתאושש. אבל אנשי TBS, שראו את החוזים שהוא החתים אליהם, נלחצו, והביאו את וואטס במקום. וואטס נאלץ לקצץ הפסדים ושכר. שני החוזים שחשב שהיו מגוחכים היו של פילמן והיימן. וואטס ניסה לסלק את היימן שידע את זה. בסוף, ג'ים רוס מונה לחקור. כחלק מהחוזה של היימן, שילמו לו על מלונות. האשימו שהיימן מעל בכספי הארגון ואמר שהוא במלון של המתאבקים, וקיבל כסף, אבל היה אצל חברתו באטלנטה. להיימן לא היו קבלות כי טען ששילם מזומן. מנהל המלון גיבה את היימן, אבל וואטס חש שיש לו יכולת לפטר את היימן על מעילה. היימן תבע וזכה בסכום מחוץ לבית המשפט.

YossihNew · 17/4/25

היימן נשאר קצת אצל ג'ים קרוקט, שרצה לחזור לעסקים, אבל שרד הקלטה אחת. קרוקט לא אהב את הגרסה של היימן להיאבקות, בעיקר כשראה את כוכב FMW ותופעת האינדי המצולקת, סאבו, שובר שולחנות, בטענה שזאת לא היאבקות. ב-1993, גילברט הגיע לטוד גורדון כדי לעשות בוקינג לאיסטרן צ'מפיונשיפ רסלינג, והביא את היימן. היימן וגילברט הסתכסכו. הסיפור היה שגילברט ניסה להתחיל עם אשתו של גורדון. גורדון מכחיש, אבל רבים האמינו שזה נכון. גילברט עזב, וגורדון הפך את היימן לבוקר. חברים של גילברט, ואחיו דאג בעיקר, זעמו, בתחושה שגילברט נבגד בידי הבחור שלמד ממנו. היימן נהיה מוכר בזכות ECW ברמות שונות. הוא השתמש בטרי פאנק כדי לקדם מתאבקים חדשים שבנה סביבם, בעיקר שיין דאגלס, סאבו ופאבליק אנמי. הוא התחיל להביא וורקרים גדולים שהיו כוכבים ביפן ובמקסיקו, ונתן לריי מיסטריו ג'וניור, סייקוזיס, חובנטוד גאררה, כריס בנואה, אדי גאררו ודין מלנקו לפרוץ. הוא הפך את טאז מפרא אדם ללוחם שוט מפחיד, כי UFC התחילה להתפרסם אז. הוא יצר צמדים כוכבים כמו האלימינייטורס והדאדליז, ואת רוב ואן דאם. אבל ECW הייתה פרדוקס. בדרכים רבות, היא הייתה האשליה הגדולה של היימן. במהלך ימי התהילה הגדולים שלה כפי שזה נחשב היום, ב-1995, לפני האירועים, היא בנתה למופעים הגדולים ב-ECW ארינה שתמיד התמלאה. רק לאחר סגירת הארגון אלו שמעורבים במכירות הודו שהיה נדיר שהמופעים היו מלאים. הגדולים כן, אבל ברוב המופעים חילקו כרטיסים בחינם. למרות שטענו ל-1,800 איש, המספר היה קרוב ל-1,300. בסוף ימיה של ECW, כשהיו צריכים 1,700 מעריצים למופע כדי להחזיר את ההשקעה, היימן הודה שמופעים שם, גם כשהיו מלאים, הפסידו כסף. הרעיון היה שהאווירה במופעים הייתה כל כך טובה בטלוויזיה עד שעזרה למוצר. אנשים תמיד רצו שהיימן יעביר את המופעים למרכז האזרחי, עם 10,000 איש והאולם של WCW בפילדלפיה, או לאולם של 7,000 איש, אבל היימן לא רצה להרוס את האשליה ש-ECW בפילדלפיה תמיד מכרה את הכרטיסים. הקריירה של היימן היא השנים ב-ECW, שתועדו, בעיקר השנה הזאת. סנדמן, שקשור לגורדון, אמר שגורדון היה 50% מהבוקינג בשנות התהילה והיימן אוברייטד. ועדיין, גורדון לא הצליח אחרי ECW. היימן הצליח כמנג'ר של ברוק לסנר, ואחרי הפיצול, התקופות בהן סמאקדאון הייתה הכי טובה היו כשהיימן השפיע. אבל הוא לא שרד בתפקידים, ונכנס למלחמה קרה עם סטפני מקמהן.
השנה ECW גדלה יותר, בעיקר ביוני לכמה שבועות כשהייתה אנגל לוהט בטלוויזיה, יותר מ-ECW האמיתית. אפילו ש-ECW לא הביאה רייטינג בטלוויזיה לאומית, צועקים "ECW" בכל מופע היום בעולם. ובין האירועים וה-DVD, מה שהיימן יצר הפך לרווחי, גם אם הוא עצמו, וכל מי שהיה מעורב ב-ECW, והמתאבקים שהיו שם בסוף, והאנשים שעשו איתו עסקים, הפסידו מיליוני דולרים. אין ספק שהיימן היה אחד מהאנשים הכי משפיעים ב-15 השנים האחרונות בהיאבקות. היה לו חזון ייחודי ששינה את ההיאבקות והיה שונה ממה שהגדולים עשו. אבל העסקים הפכו למסוכנים ב-1998 כש-WCW וה-WWF בערו במלחמה. ECW יצרה כוכבים חדשים, ושני הארגונים היו צריכים אספקה של מתאבקים ועם כל הכסף שילמו סכומים גדולים, אפילו מגוחכים (שיין דאגלס הרוויח 630,000 דולר לשנה ב-WCW בהתבסס על ההצלחה שלו מ-ECW לפני שנים) לכוכבים שלה. ECW העלתה את השכר אבל ההכנסות לא עלו, וזה הפך את המצב הכלכלי הרע למסוכן יותר. ועדיין, היימן, בטווח הארוך, היה פרומוטר היאבקות לא מוצלח שהארגון שלו הפסיד מיליונים והכריז על פשיטת רגל אישית. כבוקר, אי אפשר להכחיש שהיו לו אינסטינקטים ממש טובים, וגם ב-WWE, הוא לא הצליח לשמור על מעמדו בגלל שניסה לעשות יותר מדי מניפולציות. השנה סיפרו את הסיפור של ECW. השאלה הייתה אם יהיו תופעה עם אהדה תמידית, או אחד מהארגונים הכושלים ב-15 השנים האחרונות שלא מכרו כרטיסים או פרסומות לכסות את ההוצאות. היימן נכנס בגלל ה-DVD, הצעקות, והעובדה שלמרות שלא קרה כלום אחרי, האירוע הזה, לא בגלל מה שקרה בזירה, היה אחד מהזכורים בהיסטוריה. היימן נבחר ללא-מתאבק הטוב ביותר ב-2001, 2002 ו-2004. התוכנית של ECW זכתה בפרס התוכנית בין 1994-96. היט ווייב 1998 ואנרכי רולז 1999 נחשבו לאירועים הטובים של אותה השנה. הוא זכה לפרס הבוקר הטוב חמש פעמים, בין 1994-97 ב-ECW ושוב ב-2002 ב-WWE.

YossihNew · 17/4/25

למרות שהיו אחרים שקראו להם הפביולוס פריבירדס או בלקבירדס, מי שצורפו היו מייקל הייז, טרי גורדי ובאדי רוברטס. הייתה להם ריצה קצרה אך זכורה במיד סאות', בג'ורג'יה, ב-AWA ובוורלד קלאס בשנות ה-80, וקצת במקומות אחרים, כולל פעם נשכחת ב-WWF. בלי ספק, הם היו מהצוותים המצליחים והזכורים בהיסטוריה. לפני שלכולם הייתה מוזיקת כניסה, מייקל הייז צעד לזירה, עם טרי גורדי כשומר ראש ובאדי רוברטס כוותיק בולדוג מנוסה, עם גלימה יקרה מימי הקונפדרציה, לצלילי בלדת הרוק "פריבירד", וזה היה דבר מדהים בשנות ה-80. טרי גורדי, מהביגמנים הכי טובים בתולדות ההיאבקות, עזב עתיד מבטיח כשחקן פוטבול, ונשר מבית הספר בכיתה ט' כדי להיות מתאבק. הוא התאבק לראשונה בגיל 13 באולפנים בג'ורג'יה ב-1974. מאמני פוטבול המכללות כבר הראו בו עניין, ודודו אמר למאמן שלו שלא יחזור לבית הספר. הוא אמר שתוך שנתיים, האחיין שלו ירוויח 100,000 דולר כמתאבק. כטרי מכה, הוא עבד מול אלוף ICW רנדי סאבאג' בגיל 14. בגיל 15 כבר היה זריז גם במשקל 117 ק"ג. הוא היה הפייס הגדול כאלוף מיסיסיפי אצל הפרומוטר ג'ורג' קולקין בגיל 16, ואהוב על הבוקר גרייט מפיסטו.
הוא נולד באפריל 1961, ופרץ כשמתאבק מתבגר מפנסקולה בשם לורד מייקל הייז הגיע למיסיסיפי. הייז נולד במרץ 1959 וגדל בפנסקולה, ובילה עם אוהדי היאבקות כמו ביל מודי- לימים פול ברר, וג'ון טאטום. השלושה חלמו להצליח בעסקים. הוא קיבל את שמו כשהתחיל להתאבק, והיה רק בן 18 כשבא למיסיסיפי. הייז נזכר כשנפגשו, הוא אמר לו שהוא בטוח יצליח, ואיכשהו גם הוא, אבל אם יהיו יחד- הם יצליחו במהירות רבה יותר. השניים הפכו לחברים, אבל בילו בסוד כי הייז היה ההיל וגורדי הפייס. הייז עזב לגרמניה, וכשחזר ניסה לשכנע את מפיסטו להפוך אותם לצמד. מפיסטו בהתחלה היה נגד, אבל נתן לגורדי לעשת טרן, והשילוב של הייז, גם כמתבגר דברן מעולה, והעבודה של גורדי, הוביל לעלייה בעסקים. לאחר הצלחה במיסיסיפי שהייז קיבל עליה רק 50 דולר, הוא התעמת עם ההנהלה ואמרו לו שאם יש לו בעיה שיעזוב. הוא עזב, ונכנס למכונית שלו כשחשב שדפק את הכל. הוא היה מבולבל ולא נסע. כעבור כמה דקות, גורדי פתח את הדלת. הוא אמר להנהלה שאם הייז הולך, גם הוא, ושאל לאן ילכו.
הם הלכו לנאשוויל לעבוד אצל ניק גולאס. שם הייז הציע לגולאס ולבוקר טום רנסטו רעיון שהיה לו מילדות- להיכנס לזירה לשיר "פריבירד". הוא אמר לגורדי את זה לפני שנה, אבל לקח זמן עד שגורדי הסכים לרעיון. כששמע את הרעיון, אמר גולאס לרנסטו שהוא חושב שהם שוב לקחו מריחואנה. רק בטריטוריה הבאה, ממפיס של ג'רי ג'ארט, היה פרומוטר קשוב. לא רק שקיבלו מוזיקה וזרקור עליהם בכניסה, אלא שכנעו את ג'ארט לזרום עם השם מהשיר, והפביולוס פריבירדס נולדו. גורדי והייז לא היו הראשונים עם שיר כניסה. זה נעשה כבר ביפן. גורג'ס ג'ורג' השתמש במוזיקה עוד בסוף שנות ה-40. ביג באד לירוי בראון השתמש בה. אבל אין ספק שהאהדה של השירים בהיאבקות הגיעה בסתיו 1980 כשהפריבירדס, שלישייה, יצאו עם המוזיקה בג'ורג'יה. לא משנה מה קרה חודשים קודם לכן במיד סאות', היחידים שראו את מיד סאות' היו המעריצים, והם היו היחידים שידעו עליה. היאבקות הייתה מוזרה, כי כשקרב רצועת הכלבים בין הייז לג'אנקיארד דוג הביא 28,000 איש לסופרדום, כמות עצומה אז, פסלו את זה כסיפור מומצא, כי אף אחד מחוץ לדרום לא שמע עליהם בכלל. האנגל הגיע מפרד בלאסי-ג'ון טולוס, רק קיצוני יותר. הייז בטעות הכניס את קרם הפריבירדס הסודי שנועד להסרת שיער לעיניים של JYD כחלק מאנגל. JYD התעוור "לכל החיים". בניגוד לבלאסי, שהתאושש ונקם, JYD עוד היה עיוור כשחזר לקרב רצועת הכלבים עם הייז.
וואטס הביא להם את דייל היי, בחור בן 34 שבנעוריו נקרא פריטי בוי באדי רוברטס, והיה בהוליווד בלונדס בשנות ה-70 עם ג'רי בראון. השניים נפרדו לפני שנים, והקריירה של רוברטס הלכה לשום מקום. הוא סתם עבד אצל וואטס, שאהב את גורדי כוורקר, אבל חשב שהייז גרוע, למרות שהבין שיש לו כריזמה וידע לדבר, והם יצאו אובר כהילים. היו פייסים שהתלוננו על לעבוד עם הייז, כי המהלך היחיד שעשה טוב היה מכה שנראתה טוב, אבל זה לא היה וורק. רוברטס היה וורקר מכובד וגורדי נחשב לבעל פוטנציאל להיות אחד מהגדולים. וואטס ראה את הייז כמנג'ר, אבל הייז לא ראה את עצמו בתפקיד. הם הביאו קהל בפסגה, אבל לא היו מנוסים בתוך ומחוץ לזירה, וטעו המון. הרעיון היה שרוברטס ילמד אותם. וואטס, תשע שנים קודם, הפך את דייל היי לדייל רוברטס ושם אותו בצמד עם בראון. הם הפכו לכוכבים גדולים במונטריאול, שם קיבלו את סר אוליבר האמפרדינק כמנג'ר. הם היו אלופים בטריטוריות שונות והיו צמד נודע בעשור ההוא, עם תארים בפלורידה, בקליפורניה ובמיד סאות'. הם נפרדו ב-1977 כשבראון עזב את פלורידה, והתאבק עוד כמה שנים לפני שנעלם. רוברטס היה הוורקר הטוב בצמד שעבד בגימיק קצת גיי. הייז שאל את וואטס מה אם לא ירצו לעשות את זה, והתשובה של וואטס הייתה אם הם מודיעים שהם עוזבים. וואטס הביא את דאסטי רודס ואת אולי אנדרסון לקרב שנבע מהפיוד שלהם באטלנטה למופע גדול. אולי, שעשה בוקינג באטלנטה, ביקש מהם לבוא.
לאחר שעזבו את מיד סאות' לג'ורג'יה, ובגלל החשיפה הלאומית שם רצית לעשות שם ב-1980, קיבלו פוש גדול, וזכו בתארי הזוגות בטורניר משולש עם שני הצמדים הגדולים של האזור, המתנקשים שהיו אגדיים בשנות ה-60 (או חצי מהם, טום רנסטו פרש מלהיות שותפו של ג'ודי המילטון, רוג'ר סמית' היה השותף) ומר רסלינג 1 ו-2. אבל הטריטוריה החלה ליפול כשאולי פרש לנהל מנסרה, ורוברט פולר השתלט עליה. רוברטס עזב את הטריטוריה, וגורדי והייז נפרדו והחלו פיוד באטלנטה כשהייז הפייס. הם הלכו לאלבמה, שם המשיכו את הפיוד, ובנו לקרב שיער בכלוב. הם הלכו לשם לבד כי הצמד התפרק. הייז נשחק, וגם חש שנחשף מדי בטלוויזיה הלאומית. הוא לקח הפסקה זמנית והרעיון היה לחזור כשירגיש טוב, אז הלך הביתה. גורדי, שלא הצליח כהיל באטלנטה לאחר הפיוד עם הייז, רצה ללכת למקום שם יוכל ללכת להיות הכוכב הגדול. גורדי ניצח, אבל בגלל החברות, סירב לגזור להייז את השיער. ההילים רצו לגלח את השיער הבלונדיני של הייז, וכשעמדו לעשות זאת, גורדי הציל את שותפו והפך לפייס, באנגל ממש מרגש. לאחר שנפרדו, התאחדו באטלנטה. הייז כוסח בידי באז סוייר וקווין סאליבן, וגורדי הציל אותו. בגלל טבע העסקים אז, מחוץ לאלבמה לא ידעו שהם חזרו. זה הדהים את רוב המדינה לראות את הפריבירדס מתאחדים. הם שידרו את האנגל מאלבמה כהסבר, אבל הייז פוטר במהירות. הייז נפגש עם גארי הארט, הבוקר של דאלאס, כשהארט הביא את גרייט קאבוקי לאטלנטה לפיוד מול דאסטי רודס. הוא תכנן לעבור לטקסס כמה שבועות וחיכה שהזדמנות תיפתח בטריטוריה טובה. אבל לאחר שריק פלייר הביא המון קהל בסן אנטוניו, הייז התקשר לגורדי ואמר לו להתפטר ולבוא, כי חש שדברים בטקסס יהיו גדולים.
הייז הגיע כפייס, כחבר של הואן אריקים. כשהייז וגורדי היו בפיוד באטלנטה, הייז היה בצמד עם קווין ואן אריק מול גורדי וג'ימי סנוקה, אבל בדאלאס נאמר שדיוויד, שלא התאבק בג'ורג'יה, היה החבר של הואן אריקים. אחרי שהיו שם ביחד, הוכרז שרוברטס יצטרף אליהם למופע חג המולד בדאלאס. הפיצוץ בהיאבקות של דאלאס הגיע בקרב אחד בחג המולד 1982, מול 12,000 איש ששילמו 105,000 דולר, שיא הכנסות למדינה, לקרב כלוב של פלייר-קרי ואן אריק, והייז כשופט וגורדי שומר על הדלת כדי למנוע מהילים להתערב. כדי לחזק את הכל, הייז ניצח בסקר מעריצים כדי להיות שופט, ובחר בגורדי לשמור על הדלת כדי שאף אחד לא יתערב. הואן אריקים, ובעיקר קרי, רדפו אחרי פלייר מאז שזה זכה בתואר ה-NWA ב-1981 מהארלי רייס, אבל תמיד הפסידו בגלל שופטים מעולפים והתערבויות חיצוניות, וקרי לא השיג את הניצחון, והוכרז כ"אלוף העולם הלא מוכתר" בגלל ההחמצות. באותו הלילה, היה קרב על תארי השלשות החדשים בין הפריבירדס לביל ארווין, גרייט קאבוקי ומונגול- לימים בן הדוד לוק. רוברטס, שלא הגיע עוד לטריטוריה, "החמיץ את הטיסה". בטוויסט נהדר, דיוויד עזר לגורדי והייז והצמיד, ופינה את השליש שלו בטענה שהבין שזה שייך לרוברטס, כי אם זה היה דומה, הוא היה רוצה שהוא ואחיו יהיו אלופים ואמר שהוא מחליף. באחד מהקרבות הטובים בעשור, וללא ספק מהחשובים, הייז וקרי התווכחו במהלך הקרב כשהייז הרביץ לפלייר, אבל קרי סירב לתקוף את פלייר ולא רצה לזכות בתואר באופן לא הגון. הייז כעס והתחיל להיות היל, והקרב הסתיים כשגורדי טרק את דלת הכלוב על ראשו של קרי ועלה לו בקרב.

YossihNew · 17/4/25

הפריבירדס-ואן אריקים הפך אז לפיוד הכי לוהט בהיאבקות, אחד מהגדולים בכל הזמנים. וורלד קלאס, עם ההפקה של המופעים בספורטטוריום, מול 4,500 איש שמילאו את האולם כמעט כל יום שישי, באולם הכי מודרני במדינה, בערה. ב-1983, כשג'ורג'יה גססה וה-WWF עוד לא התרחבו, וורלד קלאס לא הייתה הארגון הכי גדול בעולם, אבל מבחינת חשיפה, הייתה המקום להיות בו. בגלל הדמות של הייז, הרעיון של פרומואים בהם המתאבקים הלכו למיקום מסוים ולא סתם נתנו פרומואים, התפרסם. השישה בפסגה נודעו בכל המדינה, ואפילו יותר מחוצה לה, בעיקר במזרח התיכון שם זאת הייתה התוכנית הכי נצפית והם הפכו לאייקונים תרבותיים. מופע ביוני 1983 שבר את כל השיאים, עם 18,000 מעריצים שקנו מראש כרטיסים, פלייר-קווין ואן אריק וקרי וברוזר ברודי-גורדי והייז. ברודי התרשם מגורדי והמליץ עליו לג'ייאנט באבה, ובשיא של הפריבירדס, זה היה הסוף שלהם. גורדי היה בפסגה עם ברודי וסטן האנסן, ובקרב הפרישה של טרי פאנק, גורדי והאנסן היו היריבים של הפאנקים בקרב הכי חשוב של אול ג'פאן. בסיבוב הופעות אחד, גורדי הצליח ביפן, ואז יפן הייתה הכי רווחית בתחום. אבל סיבובי ההופעות האלו היו לעתים רחוקות בהתחלה, וגורדי והפריבירדס המשיכו ביריבות עם הואן אריקים. בלי פלייר, קרי ואן אריק-הייז בקרב בו המפסיד עוזב גם מילא את האולם בחג ההודיה 1983, ובחג המולד, גורדי ורוברטס הפסידו בקרב בו המפסיד עוזב שגם היה מלא. זה היה גימיק והם חזרו אחרי חודש, בטענה שזכו בתארי השלשות מהואן אריקים בג'ורג'יה שסייעה להם, והואן אריקים רצו שיחזרו אז ביטלו את העזיבה. מותו ממנת יתר של דיוויד ואן אריק בפברואר 1984 פגע בפיוד, אבל מייק כבר ערך בכורה והתחיל יריבות עם רוברטס, והיה במקום דיוויד בשלשות. השיא היה במאי 1984 באצטדיון טקסס, קרי ניצח את פלייר וזכה בתואר ה-NWA לכבוד דיוויד, ופריץ חזר מהפרישה שלו כדי לנצח עם מייק וקווין את הפריבירדס על תארי השלשות מול 32,123 איש ששילמו 402,000 דולר.
באופן טבעי, כשה-WWF חיפשו ברחבי המדינה את הגדולים ביותר, ווינס מקמהן ודיוויד וולף רצו רוק'נרסלינג, הפריבירדס התאימו. הייז הוציא אלבום ב-1984 בשם באדסטריט USA ואף הוציא קליפ באותה השנה. הפריבירדס הגיעו ל-WWF והרעיון היה שוולף יהפוך את הייז לכוכב רוק. מקמהן רצה להקת רוק שתתאבק. זה היה אסון ומעטים זוכרים את זה. הפריבירדס חשבו שהם כוכבים. אפילו ב-1984, ה-WWF חשבו שלא משנה מה היית במקום אחר, זה לא היה חשוב. הפריבירדס היו רגילים לסגנון מהיר יותר, והמבוגרים ב-WWF רצו שיאטו. גורדי היה אז במשקל 172 ק"ג עם מכה נהדרת, והשתמש בסגנון בו הרביץ והפייסים נפלו ומכרו. מכיוון שהיו פייסים, היריבים ההילים שלהם סירבו ליפול יותר מפעם אחת, אז הם לא מכרו לו עד שהוא הרביץ להם לגמרי, וזה היה פחות אפקטיבי. רוברטס חש שלא התאים, כי גם אז ה-WWF רצו בחורים מנופחים. הם היו נוראיים בדרכים. גורדי דיבר עם באבה, והחליט לחתום באול ג'פאן, ורוברטס פרש איתו. הייז פרש לאחר כמה שבועות כשהארגון התאכזב ממנו והיה ברור שלא יהיה כוכב רוק. הם חזרו לדאלאס, אבל הטריטוריה עברה את השיא. הם עשו אנגלים בהם הפריבירדס הפכו לפייסים לצד הואן אריקים, ובמופע גדול שוב בגדו בהם. הם הלכו לפלורידה אבל הטריטוריה מתה. הם הלכו ל-AWA, הצליחו יפה בארגון החלש מול הרוד ווריורס, והביאו 20,000 איש לשיקגו. אבל הם לא הסתדרו עם גאנייה. הם חזרו לטקסס, ואז חתמו על הסכם גדול לעבור למיד סאות' כי ביל וואטס רצה להתרחב. אבל הוא הפסיד כסף בגלל הבעיות בעסקי הנפט והכלכלה בטריטוריה שלו נפלה, והיו לו בעיות כמו כל שאר הפרומוטרים כשווינס וקרוקט שידרו לו בטריטוריה וגנבו לו כוכבים. גורדי היה אלוף UWF הראשון של וואטס, ועבד עם ACL קרוע כי אז המתאבקים לא קיבלו תשלום בלי עבודה. כשוואטס מכר את ה-UWF לקרוקט ב-1987, ימי התהילה שלהם נגמרו. הייז וג'ימי גארווין עבדו כפריבירדס ב-WCW, וקיבלו את המנג'ר המקורי של רוברטס, האמפרדינק, בשם ביג דדי דינק. אחר כך, באופן הזוי, כי גארווין היה דברן טוב והייז היה מהדברנים הטובים אי פעם, נתנו להם עוד מנג'ר- דיימונד דאלאס פייג'. הייז וגארווין ידעו לדבר, אבל בזירה, בלי גורדי, הם רק חיו מהשם. ביוני 1989 הם ניצחו את המידנייט אקספרס וזכו בתארי הזוגות הפנויים. הם הפסידו בנובמבר לסטיינרים. בבוקינג מביך, בפברואר 1991 בהקלטה באלבמה, הם יצאו לזירה כאלופי זוגות והפסידו לסטיינרים. הבעיה הייתה שלא זכו בתארים, האלופים היו דום, רון סימונס ובוטץ' ריד. כעבור שישה ימים, באירוע, הם ניצחו את דום. הם הוכרו כאלופים עד חודש אחר כך, כשהקרב בו הפסידו שודר. הייז, שבקושי היה צריך מנג'ר, גם היה אלוף ארה"ב לזמן קצר, כשניצח את לקס לוגר במאי 1989 מתחת לקרב האגדי של פלייר-סטימבוט. ליווה אותו הירו מטסודה. לוגר זכה בתואר שוב כעבור שבועיים.
גורדי עבד בעיקר ביפן, אבל בין לבין, היה עם רוברטס וקינג פרסונס כבלקבירדס בדאלאס, באנגל ידוע לשמצה כשתקפו את פריץ ואן אריק חמש שנים אחרי שבגדו בקרי בחג המולד, ואמרו שפריץ חטף התקף לב, וכמעט מת, מה שהוביל לעוד פיוד מול קווין וקרי בתחילת 1988, הפעם האחרונה שהואן אריקים היו בפיוד שמילא את הספורטטוריום. רוברטס סיים את הקריירה קצת אחר כך. הוא בן 58 וגר בשיקגו, ב-1996 סבל את סרטן הגרון אבל התאושש. לאחר שהייז סיים את הריצה עם גארווין ב-WCW, הוא עבר ל-WWF כפרשן. כמו רבים, הם לקחו כוכב ידוע ועיצבו אותו מחדש כדוק הנדריקס, ולא הכירו בו כמתאבק. כעבור שנים חזר מפרישה, כמייקל הייז, והראיונות שלו היו נהדרים והביאו קהל גדול- בעיקר בממפיס ב-1999 מול 1,000 איש, וכמה קרבות שלשות עם ההארדיז ב-WWF. בשנים האחרונות עבד כרוד אייג'נט וכותב ב-WWF, אבל התפרסם יותר בפעמים בהן שתה והביך את עצמו, כולל בחתונה של טריפל אייץ' וסטפני מקמהן, ועוד פעם בטיסה מהגיהינום בה אקס פאק גזר לו את הקוקו ו-JBL עילף אותו. פעם, כשקיבל כבוד במופע בג'ורג'יה לפני שנים, הוא צחק מהרגלי השתייה והסמים האגדיים של הפריבירדס, ואמר שאמרו לו שהייתה לו קריירה נהדרת, אבל חבל שהוא לא זוכר אותה. גורדי צריך להיכנס להיכל בעצמו- הוא היה אלוף טריטוריאלי בגיל 16 ובמיין איבנט בסופרדום בגיל 18. הייתה לו ריצה גדולה עם סטיב ויליאמס באול ג'פאן ו-WCW כמיראקל ויולנס קומבינישין. פציעות בהברך מכך שלא לקח חופש כשקרע את ה-ACL כאלוף UWF האטו אותו ב-1992, והוא ירד ל-111 ק"ג כדי להקל על הלחץ, אבל אלמלא בעיות הסמים שלו, הוא היה מגיע למעמד אגדה חיה ביפן. היו לו המון בעיות בין הסמים והאלכוהול בגלל שהשיג המון כסף בגיל צעיר כילד, והיה גם כוכב בעולם מלוכלך. ב-1990, סירב לעשות ג'וב במיין איבנט המשותף של אול ג'פאן וה-WWF בטוקיו דום להאלק הוגאן, בטענה שהוא זה שצריך להמשיך למשוך קהל ביפן, לא הוגאן. סטן האנסן החליף אותו, עשה את הג'וב, והפך לכוכב גדול יותר בגלל זה. גורדי זכה בתואר הטריפל קראון פעמיים בחודשים הבאים, פעם מג'מבו צורוטה ואז מהאנסן. הניצחון האחרון נועד להפוך אותו לשווה להאנסן. קצת אחרי שזכה בתואר ב-1990, כשחגג ברופונג'י, לקח מנת יתר והתמוטט במועדון. לבו הפסיק לפעום. הוא שרד את זה ונשלח הביתה, וחזר בסיבוב ההופעות הבא. ג'ייאנט באבה, שהיה מדור אחר שחי נקי, לא ידע מה המתאבקים שלו עשו, כך האמינו. אבל באבה ידע, וכמו כל פרומוטר, הכחיש כדי להימנע מפעולה.
אבל זה אילץ את באבה לפעול, והוא הפשיט את גורדי מהתואר ועם כמה שהיה אהוד, באבה פיטר אותו. אבל גורדי היה אהוד בקרב המתאבקים, ואחרי תחינות, באבה שינה את דעתו, אבל לא רצה שגורדי יזכה שוב בתואר היחידים. הוא היה כוכב כזה גדול שב-1992, הרוויח 10,000 דולר לשבוע, ב-26 שבועות בשנה ביפן, ואז וואטס וג'ים רוס נתנו לו 200,000 דולר לשנה כדי שהוא וסטיב ויליאמס יבואו בין לבין ל-WCW. הוא היה פעמיים אלוף טריפל קראון, והוא וסטיב ויליאמס היו אלופי העולם והבינלאומיים של אול ג'פאן לזוגות חמש פעמים בין 1989 ל-1993, אלופי ה-NWA לזוגות ב-1992, וזכו בטורנירי הזוגות של 1990 ו-1991. באפריל 1993, כשטס ליפן לסיבוב הופעות בו עמד לאתגר את מיטסוהארו מיסאווה על הטריפל קראון, בבודוקן הול המלא, גורדי לקח 50 סומס בטיסה. זה לא היה חריג, המתאבקים ידעו שגורדי לקח מלא כדורים בטיסות, והשאר פשוט הביאו אותו לחדרו במלון שם ישן ואף אחד לא הטריד אותו ביום הראשון. אבל הפעם כשהמטוס נחת, הוא היה חסר הכרה וכחול. כשלא הצליחו להעיר אותו, הגיעו פרמדיקים להנשים אותו. ליבו הפסיק לפעום ומוחו הפסיק לתפקד. הוא היה בתרדמת חמישה ימים, סבל מנזק מוחי ולא חזר לעצמו. הנזק המוחי לקח ממנו את החן הפיזי. הוא נאלץ ללמוד שוב לדבר. ואז ללמוד שוב ללכת. הוא חזר לזירה והתאבק, אבל לא היה אותו הדבר. ב-1994, חזר לטקסס, עם הייז וגארווין כפריבירדס בגלובל רסלינג פדריישן. הוא אפילו פעם הגיע ל-WWF במסכה כתליין, לפיוד עם אנדרטייקר, כי קיוו שטרי גורדי הגדול עדיין היה מצליח. זה היה לזמן קצר ונשכח. פול היימן רצה לאחד את ויליאמס וגורדי שיוציאו אובר את האלימינייטורס כדי שיהפכו לצמד הכי טוב בעולם. גורדי המשיך לעבוד באינדיז בדרום עוד כמה שנים, אבל היה צל ממה שזכרו שהיה. ביולי 2001, מת מהתקף לב בביתו בטנסי, בגיל 40. הפריבירדס זכו בפרס צמד השנה ב-1980, וגורדי זכה עם ויליאמס בפרס ב-1992. הפיוד שלהם עם הואן אריקים זכה להיות פיוד השנה ב-1983-84, וב-1984, הפריבירדס-ואן אריקים על תארי השלשות ב-4 ביולי היה קרב השנה.

YossihNew · 24/4/25

היאבקות בניו אורלינס- 12 בספטמבר, 2005:

הטרגדיה הנוראית של הוריקן קתרינה בחוף המפרץ מזכירה כמה החיים לא צפויים. ניו אורלינס, עם רובע צרפתי, רחוב בורבון ומרדי גרא, ידועה בתור אחת מבירות הנופש והמסיבות בארה"ב. יעבור המון זמן לפני שתזוהה עם משהו שאינו אסון הטבע הכי נורא שפגע במדינה בחיינו. לפני ארבע שנים, הייתה טרגדיה שונה בניו יורק, גם בה הלכו לאיבוד חיים, משפחות, וכולם דיברו על זה. זה היה עוד גרוע יותר, ההרס הקיף אזור ענק, ומבחינת נזקים ההרס איום. למזלנו, מבחינת היאבקות, אין חדשות רעות. אף מתאבק לשעבר לא נהרג באסון. החדשות הרעות הן שג'ון היידנרייך, שגר קרוב וגדל בניו אורלינס, לא הצליח למצוא את אביו, אשתו וילדיו השבוע. הוא גילה שכולם בריאים ושלמים. לאשתו נהרס הבית והיא גרה עם אמה במיסיסיפי. אביו, ששני בתיו שרדו את הסופה, עוד בבית. היידנרייך המשיך להתאבק בסמאקדאון ובמופעים, ויסע לניו אורלינס כדי להביא אוכל ואספקה לאביו. המשפחה של אלטר בוי לוק יצאה מניו אורלינס אחרי והוא בסדר. עבור רבים בתחום, ההרס בניו אורלינס ממש פוגע, בעיקר בגאלפפורט, מיסיסיפי, ובילוקסי, אלו היו מקומות קבועים בימי התהילה של ביל וואטס במיד סאות' רסלינג.
כל עיר היא בעלת היסטוריית היאבקות משלה, בדרך כלל ארוכה, אבל ניו אורלינס ייחודית. לא הייתה לה היסטוריה גדולה ברוב תקופת הטריטוריות, ובמשך 18 שנה היא הייתה שוק נורא להיאבקות. היו בה מופעים, אבל כעיר, לא נחשבה לשוק חזק, ובדרך כלל נחשבה לעיר מתה. הפרומוטר היה לירוי מקגווירק, אלוף NCAA לשעבר מאוקלהומה, שהפך לאלוף במשקל כבד קל בשנות ה-30. לפני עליית דני הודג', הוא היה אלוף הג'וניורים המעוטר בהיסטוריה. הוא זכה בתואר ביוני 1939 מג'ון סוונסקי, פרומוטר לעתיד, והחזיק בתואר עד פברואר 1950 כשהתעוור בקטטה בבר, למרות שזה דווח כתאונת דרכים. תאונת דרכים אמיתית הרסה את האתלט הכי גדול בניו אורלינס, והרגה את האדם שמזוהה עם ההיאבקות שם. מקגווירק הפך לפרומוטר באוקלהומה, ואז התפשט אל צפון טקסס, לואיזיאנה, וקצת מדרום מיזורי, ארקנסו ומיסיסיפי. זה לא היה מקום טוב להיאבקות, אבל טריטוריה נחמדה בה אנשים בפסגה הרוויחו אחלה כסף יחסית לתקופה.
מקגווירק, כמו פרומוטרים רבים שפרשו מהזירה, אהב אנשים שהיו דומים לו. יותר מכל פרומוטר אחר אז הוא קידם ג'וניורים. הוא שלט באליפות הג'וניורים למשקל כבד של ה-NWA, ובשנות ה-60, בנה את הטריטוריה סביב דני הודג', האתלט הכי מדהים אי פעם בהיאבקות האמריקנית. הודג' שלט בתואר רוב התקופה בין יולי 1960, כשניצח את אנג'לו סבולדי באוקלהומה סיטי, עד שהקריירה שלו נגמרה כששבר את צווארו במרץ 1976 בתאונת דרכים, 13 ימים לאחר שזכה בתואר שוב מיריבו הגדול, הירו מטסודה. האתלט הכי גדול בתולדות ההיאבקות במדינה הזאת סיים את הקריירה חודשים לפני האירוע הראשון בסופרדום בניו אורלינס. אוקלהומה, ולא לואיזיאנה, הייתה המרכז הכלכלי של הטריטוריה. כל לואיזיאנה הייתה גמורה בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, והמתאבקים של מקגווירק חשבו שמענישים אותם אם קבעו להם קרבות שם. אתלטים מפורסמים מהמכללות באוקלהומה, ביניהם ביל וואטס, וואהו מקדניאל וג'ק בריסקו, הפכו לכוכבים אדירים שם. כעבור דור, סטיב ויליאמס המשיך את המסורת. בתחילת שנות ה-70, ניתן לטעון שבריסקו, אלוף ה-NWA, היה הכוכב הכי גדול בעולם ההיאבקות. וואטס, שהיה מיין איבנטר בערך מאז שהתחיל בגלל הגודל, הקשיחות ויכולת הנאום שלו, הפך לדמות יותר חשובה היסטורית באזור.
לוואטס היו יחסים מיוחדים עם מקגווירק. הוא היה הכוכב הכי גדול שלו וגר קרוב לטולסה, אבל יכול היה להרוויח יותר כסף בכל מקום אחר. וואטס עבד בכל הליגות הגדולות כמיין איבנטר בשנות ה-60 ותחילת שנות ה-70. ב-1969, כשג'ין קיניסקי החליט לעזוב את תפקיד אלוף ה-NWA, וואטס נחשב למועמד לתואר. מסתבר שוואטס קיבל רק תומך אחד בוועדה, מקגווירק. דורי פאנק ג'וניור נבחר, והחזיק בתואר ארבע שנים. וואטס היה נואם טוב יותר מדורי ג'וניור, אבל הבעיה הייתה שלא רצה קרבות של שעה. הוא לא היה וורקר ברמה הזאת וידע את המגבלות שלו. בגובה 1.90 מטר ומשקל 136 ק"ג, בתור אדם חזק שידע להתאבק, סם מוצ'ניק חש שהאלוף צריך להיות וורקר ענק שיוכל לגרום לטוען המקומי להיראות טוב, וגם לגרום לו להיראות כאילו יש לו סיכוי לזכות בתואר. וואטס היה כזה חזק בהשוואה למתאבקים באותה התקופה שהתחושה הייתה, בעיקר בטריטוריות הקטנות שם המובילים שקלו 90 ק"ג, שזה לא יעבוד. זאת הייתה תיאוריית הבוקינג שרבים אמרו בתחילת שנות ה-80 לגבי האלק הוגאן כאלוף, למרות הכריזמה שלו. ב-1984, כשהוגאן זכה בתואר ה-WWF, פרומוטרים ותיקים רבים אמרו את זה, שאחרי כמה חודשים אנשים לא יאמינו שהמאתגרים ינצחו אותו בגלל הגודל שלו, וה-WWF ירדו בעסקים. כדי לשמור עליו, וואטס קיבל אחוזים מהארגון של מקגווירק, ונשאר כמושך הקהל הגדול אחרי שהקריירה של הודג' הסתיימה בתאונת הדרכים. וואטס חש שיכול היה לנהל טוב ממקגווירק והשניים הסתכסכו. לבסוף וואטס עזב, והקים את מיד סאות' רסלינג ב-1979, ושש השנים הבאות היו השיא של ההיאבקות בחלק הזה במדינה. בין 1980-1983, בגלל האהדה לג'אנקיארד דוג, אף עיר בארה"ב לא הביאה יותר קהל מניו אורלינס. בשיא, הם הביאו בין 5,000-8,000 איש כל שבוע ביום שני לאודיטוריום העירוני, שצעקו "מי חושב שהוא יכול לנצח את הכלב? מי זה?", צעקה שהתפרסמה במשחקים של הניו אורלינס סיינטס הרבה אחרי שדוג הפך לכוכב לאומי, וגם אחרי מותו ב-1998 בתאונת דרכים. ניו אורלינס הייתה מסוכנת אז, הממשלה שלה הייתה הכי מושחתת במדינה. הקרבות המפורסמים של JYD היו במבנה הענק שהשבוע היה מסוכן, והמקום שבו עשרות אלפי אנשים עקורים בעיר התיישבו לפני שנאלצו להתפנות- הסופרדום בלואיזיאנה. הבניין, שבתקופת הזהב שלו קבע ושבר כמה שיאים להיאבקות, בסכנת הריסה בגלל הנזק לגג.
הסופרדום נבנה בשנות ה-70 לסיינטס. האסטרודום ביוסטון, שנבנה בשנות ה-60, היה דגם לאולם בגודל אצטדיון כך שמזג האוויר לא יפגע בהם- אבל זה היה גדול יותר. מקגווירק ערך עם וואטס את המופע הראשון שם ביולי 1976. חלק גדול מהמופע הראשון קרה בגלל שהתחנה של מקגווירק, WGNO מניו אורלינס, שכנעה אותו, והם פרסמו את המופע בתמורה לאחוזים מההכנסות. מחירי כרטיסים היו אז זולים, ו-17,000 איש שילמו 75,000 דולר למופע בו טרי פאנק שמר על תואר ה-NWA העולמי מול וואטס, שדימם וגרם לקרב להיעצר. חוץ מערים כמו ניו יורק, פילדלפיה, מונטריאול וטורונטו, הקהל הזה היה חסר תקדים בהיאבקות, שלא לדבר על שוק שנחשב למת. אחד מהפיודים הגדולים בהיסטוריה שהגיע למופע, היה דיק מורדוק שניצח את קילר קארל קוקס, בקרב מוות ג'ים בואי, שנקרא לימים קרב נסיך האפלה, בו שניהם עבדו עם מטפחת על העיניים. מורדוק-קוקס נחשב אז כקרב שהוביל להצלחה המפתיעה באירוע הראשון. באנדרקארד במופעים הראשונים הופיע בדרך כלל אנדרה הענק, שנסע והיה חלק מהמופעים הגדולים של השנה, והוא ובאק רובלי ניצחו את קן פטארה ובוב סוויטן. אז זה לא נחשב לאולם קבוע, כי העלויות היו גבוהות ובלי אנגל חשוב או עזרה חיצונית, הם היו מפסידים כסף. למרות ההצלחה, רק באפריל 1978, כשהארלי רייס ניצח בפסילה את דאסטי רודס בקרב על תואר ה-NWA, אנדרה וארני לאד נספרו שניהם בחוץ בקרב הענקים, ות'אנדרבולט פיטרסון ניצח את סטן האנסן, היה מופע שני ומוצלח יותר- 20,000 איש ששילמו 100,000 דולר. הצלחת המופע הובילה למופע שלישי, שהוביל לשיא ההכנסות הרביעי בגודלו בתולדות ההיאבקות בצפון אמריקה, ביולי 1978. מאז, הם ערכו שם מופעים כמה פעמים בשנה, ואז וואטס עזב את מקגווירק והקים את מיד סאות' רסלינג בלואיזיאנה ומיסיסיפי בהתבסס על ניו אורלינס כשוק המוביל שלו.
עד מות הארגון כעבור תשע שנים, הסופרדום קודם כמו האירועים בתשלום של ה-WWF כשעשו 3-5 בשנה. זה היה המופע בו האנגלים הגדולים קרו, וכל הקרבות המיוחדים ועם הכי הרבה היט התרחשו. עם הקהל הענק שהגיע, היו ארבעה אירועים שבלטו במיוחד, אחד מהם דווקא הביא את הקהל הכי קטן בתולדות האולם, עם הקרב הכי גדול בתולדות העסק. הראשון היה באוגוסט 1980, האירוע ששם את ג'אנקיארד דוג והפריבירדס על המפה, כש-28,000 איש- הכריזו על 36,000 אבל היה ברור שזה קצת פחות מ-30,000- שילמו 183,000 דולר, ובניגוד לרוב ההכנסות שמפרסמים, הם הקטינו מה שהכניסו, בטח ממש, עם כל התשלומים הפוליטיים שעשו בעיר. זה היה הקהל הכי גדול לאולם בהיאבקות בהיסטוריה, וההכנסות הגבוהות היחידות מאירוע היו במופע באצטדיון שיי ב-1976, עם ברונו סאמארטינו-סטן האנסן ומוחמד עלי-אנטוניו אינוקי בשידור חי מטוקיו.
מופע יותר מפורסם באצטדיון שיי קרה שבוע אחר כך, בו ברונו סאמארטינו ולארי זביסקו, עם מחירים גבוהים יותר, שילשו את ההכנסות והביאו יותר קהל, אבל זה היה ברור. זה היה בניו יורק, והקרב הכי מלא בהיט בקריירה של ברונו. אבל הם כן עקפו את המאבק האחרון בטמפה, האירוע הכי גדול בפלורידה, מופע עם הארלי רייס-דאסטי רודס באותו החודש. להגיד שעולם ההיאבקות הופתע מזה היה בלשון המעטה. באותה התקופה, היו כוכבים לאומיים שכולם הכירו. בגלל מעט תקשורת בעסקים פרט לשיאים בהכנסות, אף אחד מחוץ לטריטוריה לא שמע על JYD והפביולוס פריבירדס. השיא של JYD בסופרדום, והאנגל הכי מפורסם בתולדות ההיאבקות באזור הזה במדינה, היה העתקה של אנגל של פרד בלאסי-ג'ון טולוס ב-1971. וואטס גרם למייקל הייז לעוור את JYD כש"בטעות" זרק לו קרם פריבירדס לעיניים, וגרם לעיוורונו. וואטס, שאהב אמינות, לא רצה למחזר את האנגל בדיוק. הוא הרגיש שאם הייז היה מעוור בכוונה את JYD, הארגון היה מפטר אותו על זה, טיעון שאף פרומוטר לא היה טורח לגביו. היה צריך ליצור מצב בו נדמה שזאת הייתה תאונה, ולכן הארגון לא יוכל לפטר את הייז. כאן לא יכלו לעשות שהפייס מבקש שלא יפטרו את ההיל כדי לנקום בו, כי במשך שבועות אמרו ש-JYD עיוור והקריירה שלו נגמרה. במציאות, נולדה לו בת, אותה בת שסיימה תיכון ב-1998, וכשחזר מטקס הסיום שלה נרדם בנהיגה ועבר תאונה, ומת בגיל 45. כדי להוסיף עניין, אמרו שבגלל הייז, JYD לא יכול היה לראות את לידת בתו.
הרעיון היה ש-JYD עיוור, ולמרות זאת, הוא רוצה לחזור לקרב אחרון, קרב רצועת כלבים, כך ימנע מהייז לברוח וידע איפה היה. כמובן ש-JYD ניצח את הייז במופע, ודאסטי והבוקר באק רובלי ניצחו את טרי גורדי ובאדי רוברטס בקרב רצועה כפולה לפני. אנדרה הענק והאלק הוגאן נספרו שניהם בחוץ בקרב אחר, שהוביל למחלוקת. וואטס ביקש חודשים מראש את אנדרה מווינס מקמהן האב, כי הגיע לסופרדום. וינס הציע את הוגאן כיריב, כי היה להם אנגל בטלוויזיה שוואטס יוכל לקדם. הוא שכנע את וואטס להשתמש בהוגאן, שלא היה אז כוכב אבל ידעו שיהיה, כדי שלא יצטרך להקריב היל משלו לקרב כזה. לפי הוגאן, וזה לא הגיוני, וינס לא רצה שהם יפסידו לפני הקרב באצטדיון שיי. וינס האב שלח אותם לכל מקום כי שידר אנגל בו הוגאן הטיח את אנדרה וגרם לו לדמם, והוריד אותו עם לריאט עם חפץ- הוגאן האמר, הפינישר שלו אז. באותה התקופה, בגלל שאנדרה מכר ונראה חסר אונים, והוגאן נראה ענק עם הזרועות שלו, הוא היה שווה לאנדרה יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה. הקלות בה הרים את אנדרה וכמה שהיה חסר אונים היה מדהים, וב-1980 כולם ראו את זה כי וינס האב קבע להם קרב באומני באטלנטה, אז כל המדינה ראתה את זה.

YossihNew · 24/4/25

אבל לאף אחד לא היה אכפת אז מסיומות מחוץ לטריטוריה, והרי וינס האב אמר לוואטס להשתמש בהוגאן שיפסיד לאנדרה, וכשיצאו מהטריטוריה עם הפיוד, אנדרה הפייס המבוסס תמיד ניצח. הוגאן אמר בספר שוואטס הכעיס את אנדרה כי אמר לו שהילד הצעיר- הוגאן היה בן 26 והתפרסם מהאנגל- מסרב להוציא אותו אובר. הוגאן אמר שאלו פקודות מווינס, ושוואטס המציא כי כעס שהוגאן סירב להפסיד לוואהו מקדניאל במופע קודם בסופרדום, גם בפקודות וינס. למען האמת הוא מעולם לא נלחם מול וואהו בסופרדום או בכלל. וואטס אמר שלווינס לא היה אכפת מהקרב שם בכל מקרה, וגם לוואטס לא היה אכפת כי הם לא היו מהטריטוריה שלו, אבל הוא הסביר לאנדרה למה הקרב נגמר בתיקו. זה גרם לבעיות בין אנדרה והוגאן. כשהמשיכו את הפיוד בצפון מזרח המדינה, אנדרה תמיד הזכיר להוגאן מי הבוס עד שהוגאן אמר לאנדרה שזאת אי הבנה בגלל וואטס. אבל בלילה הזה דוג הפך לגיבור אמיתי, והראייה שלו חזרה לאט ובאופן קסום, וניו אורלינס בערה.
עם כמה שזה נשמע מדהים היום, בהתחשב בקהל השחור הרב בלואיזיאנה ומיסיסיפי, הייתה התנגדות גדולה ל-JYD ככוכב בארגון. וואטס והבוקר ארני לאד כבר חשבו על זה כשביולי 1978, במופע השלישי בסופרדום, ריי קנדי נלחם מול לאד בכלוב, ומצד שני היה קרב אליפות צפון אמריקנית של פול אורנדורף-ברוזר ברודי, וקרב חלומות בין דאסטי רודס לסופרסטאר בילי גרהאם. הם הביאו 23,800 איש והכניסו 143,000 דולר, שיא קהל שנגרם בידי המון קהל שחור שהגיע. אלו היו שיאים לאולמות, שניים רק לאצטדיון שיי ב-1976, באדי רוג'רס-פאט או'קונור ב-1961, וברוזר וקראשר-מאד דוג ובוטצ'ר ואשון מ-1970 בשיקגו. הרעיון היה לבנות סביב שחור כריזמטי כדי להצליח במדינה, והם לא מצאו את הבחור הנכון. קנדי היה גדול וקשוח, 1.93 מטר ו-181 ק"ג, אבל בלי הכריזמה לסחוב את הארגון. לאד היה אגדת ספורט מהפוטבול, וענק- 2.05 מטר ו-147 ק"ג, אבל מבוגר מדי עם בעיות ברכיים. לת'אנדרבולט פטרסון הייתה הכריזמה, אבל הוא היה שם שנים, ונחשב לבעייתי מדי. סילבסטר ריטר, שחקן פוטבול מכללות בן 26, שהיה די טוב והגיע ליוסטון אוילרס, עבד בקלגרי אצל סטו הארט. הוא עשה גימיק של שחור שמשך נשים לבנות, ביג דדי ריטר, גימיק שכעבור שנים יהפוך את באד ניוז אלן לאגדה בטריטוריה. למזלו, מתאבק בשם ג'ימי בנקס שקרא לעצמו קאזאבובו, עם גימיק כמו קמאלה, עזב, וברוס הארט הכיר אותו מגרמניה וידע שלא ידע להתאבק, אבל היה לו רעיון ו-JR פולי יוכל למצוא בחור חדש ללוות. ביג דדי ריטר שקל כמעט 136 ק"ג, בטריטוריה של אנשים קטנים, מנופח מסטרואידים, ובלט, ולכן מתאבקים קטנים כמו דיינמייט קיד התחילו לקחת סטרואידים. כהיל ב-1978-79, הוא החזיק בתואר הצפון אמריקני חמישה חודשים והוביל מול ברט הארט ודיינמייט בקרבות אליפות. הוא לא היה ברמה שהיה כעבור כמה שנים, אבל עדיין ידע לדבר. אחר כך, מתאבק ירוק וגבוה בשם ג'ייק רוברטס, שהפך לפייס, הפך ליריב הגדול שלו.
רוברטס אמר לו שאביו, גריזלי סמית', עומד להקים ארגון חדש, כיוון שוואטס הקים את מיד סאות' בסוף 1979 כשעזב את מקגווירק. הוא שכנע את ריטר לבוא לשם. וואטס הביא אותו וזה עבד. הוא החליט שזה לא בדיוק מה שחיפש, כי רצה מישהו שידע להתאבק, אבל היה לו את כל השאר, והוא החליט להפוך אותו להיות כוכב ענק. הוא הפך אותו לג'אנקיארד דוג, המתאבק השני שקיבל את שמו מהשיר של ג'ים קרוס, "באד באד לירוי בראון". אמרו שוואטס יחוסל, למרות שכבר התבסס בפלורידה ובג'ורג'יה כבוקר מעולה באותה התקופה, וכבר הצליח בסופרדום. מקגווירק שמר על השווקים החזקים, טולסה ואוקלהומה סיטי, לוואטס נשארו רק לואיזיאנה ומיסיסיפי המתות. נורא מכך, הוא קידם איש שחור. חשו שהקהל הלבן לא יתמוך בארגון כזה. נורא מכך, לואיזיאנה הייתה מושחתת, ועדיין, ובכל ערים וואטס היה חייב להשתמש באנשים מקומיים כפרומוטרים, באנשים לבנים שירשו את המשרות הציבוריות שלהם. הם לא ממש קידמו את המופע, אבל לקחו נתחים מההכנסות, ורבים התלוננו על התוכן של המופע עם האיש השחור, בעיקר שחור שרירי כמו JYD, שאז שקל 113 ק"ג, שהפך לסופרמן בלתי מנוצח שהתגבר על כל ההילים הלבנים בסוף. לא שלא היו בעיות בהפיכתו לאגדה מקומית. בקרב טלוויזיוני, נתנו ל-JYD עשר דקות מול גראפלר, וורקר טוב שחשבו שיסחב אותו. טעו. הקרב היה אסון ואפילו היכולת של וואטס להסוות בעיות לא התגברה על זה, הקרב לא שודר. במקרה אחר, הבוקר לאד, לפני הפוש הגדול לפסגה, בחן את JYD בהאוס שואו, קרב של 20 דקות עם סופר דיסטרוייר, עוד היל טוב. לאחר המופע, לאד, שהפך לאחד מהתומכים של JYD אחרי שהסתבר שיכול היה למשוך קהל, אמר לוואטס שהחזון לא יעבוד כי הבחור לא יכול לעבוד, הוא הותש מהר. וואטס זעם, ואמר ללאד שהוא לא אמור לגלות מה JYD לא מסוגל לעשות. הוחלט לא לבדוק אם הוא הבחור- הוא הבחור, ויקבל בוקינג שיגן עליו וימנע מהציבור לגלות מה הוא לא מסוגל לעשות. הוא קיבל בוקינג כמו גולדברג, וואטס אמר ש-JYD לא מקבל תשלום לפי שעה כשחיסל אנשים בקרבות של שתי דקות. הוא ניצח מהר עם פאוורסלאם בריצה. וואטס שם אותו מול אתלטים נהדרים, היריבים הגדולים שלו היו בוטץ' ריד, פול אורנדורף וטד דיביאסי. דיביאסי אמר שרבים מזכירים לו את הפיודים במיד סאות', כמעט כמו התקופה שהיה ההיל הכי גדול במדינה ב-NBC כאיש מיליון הדולר. אורנדורף, דיביאסי ומר אולימפיה- ג'רי סטאבס שהיה אנדרייטד- תמיד עבדו בדפוס. לפני אירוע בדום, השותף הלבן של JYD שהתחבר אליו וסמך עליו, בגד בו. JYD גם היה נוראי בזירה, כי וואטס אהב הילים מפלציים כמו קינג קונג באנדי או קאמאלה, בעיקר אחרי שבעיות הסמים שלו החמירו. אלו היו מהמיין איבנטים הגרועים ביותר בעסק, אבל וואטס ניסה אנדרקארד חזק כפיצוי.
הגימיק היה ש-JYD לא הפסיד בניו אורלינס. אף אחד מאלו ב-WCW ב-1998-99 לא ידע שביל גולדברג קיבל בוקינג דומה, ובצורה שונה גם הם טעו. JYD זכה המון בעלייה שלו בתארי הזוגות, כך שהשותף שלו עבד והוא רק נכנס וגמר. כשהפסיד, זה היה תמיד השותף שלו. הוא לא זכה בתואר הצפון אמריקני עד 1982, כשניצח לבסוף את בוב רופ. הוא הפך לאתלט הכי אהוד בעיר, יותר מכל כוכב ספורט. הוא זכה בתואר הצפון אמריקני שלוש פעמים בניו אורלינס. כשהפסיד לריד בסופרדום, זה היה בסדר, כי היו התערבויות חיצוניות, והקהל הבין שאמנם דוג לא התגבר על זה, אבל שהוא עומד לנקום. הקהל היה פראי. פעם, באנגל באודיטוריום העירוני, שהפך לחצר של הדוג, JYD העיוור נפרד מהמעריצים. דוג התחבא שבועות, כדי שאף אחד לא יראה אותו והאנגל יהרס- פול היימן העתיק את זה לסנדמן, שהיה אהוב ב-ECW, לא באותה רמה. הפריבירדס יצאו להתעמת איתו. האנגל לא קרה. מעריץ קפץ מעל המעקה, שלף אקדח וכיוון להייז, וצעק "אל תדאג, דוג, אני מחפה עליך". דוג, שמכר שהוא עיוור, לא ידע מה לעשות. למזלו ולמזל האנגל, האבטחה הגיעה לפנות את האיש, שבטח כוסח ב"חדר". זה לא היה חריג. כל שבוע היו קטטות בקהל. אם מעריץ ניסה לתקוף מתאבק, המשטרה תקפה אותו. לעתים קרובות לקחו אותו לאחורי הקלעים ושאלו את ההיל אם הוא רצה עוד, ושמו אותו לבד ב"חדר" וסגרו את הדלת. ב-1984, כשהג'ובר טוני זיין נדקר בניו אורלינס, ג'ים קורנט, היל ענק אז, צעק שהוא לא רוצה לצאת, בטענה שדקרו ג'ובר, ואותו יהרגו. הייתה טעות נוראית במרץ 1984 באודיטוריום. מר רסלינג 2 עמד להפוך להיל כדי לרענן הכל, וזה עמד לקרות אז בתור האיש הלבן החדש שיבגוד בדוג. הם עמדו לעשות קרב פייסים, אבל שני המתאבקים הכי טובים רצו את התואר הצפון אמריקני. זה היה האנגל שעשה עסקים טובים ל-JYD עם דיביאסי ב-1982. באופן דומה, קידמו את היכולות של רסלינג מול הכוח של JYD, ורסלינג אמר שהכישרון שלו יביא לו את התואר. JYD היה בטוח בניצחון, ונשבע שאם יפסיד את התואר, יעזוב את העיר ל-90 ימים. הקרב היה פייסי, כוח מול כישרון, ודוג השיג יתרון בסוף. לפתע מר רסלינג 2 שם במגן הברך שלו חפץ זר ופגע ב-JYD עם מכת הברך של מיליון הדולר, וזכה בתואר הצפון אמריקני. זאת הייתה תוכנית בדוקה, הכפפה של דיביאסי באותו מצב הפכה את דיביאסי להיל ענק.
אבל בעיות הסמים של JYD היו נוראיות, והוא לא היה בכושר. מר רסלינג 2 עבר את השיא. הקרב הסריח, ונורא מכך, JYD לא התכופף במכת הברך, זה בקושי שפשף אותו. הוא נפל והוצמד. כולם ידעו שההיט לא נכון. הקהל באזור האמין בהיאבקות, כי הבוקינג של וואטס היה ללא חורים ולא העליב את הקהל, לא משנה באיזה עיר היה. הוא תמיד ניסה להסביר כל שאלה לגבי זה שהוא מזויף, והסביר את זה יפה, אז באזור הזה, הקהל האמין. הרעיון ש-JYD, ששרד את הכל, הפסיד למכת ברך שהחמיצה, הראה שאחד משני דברים קרו: או שהפסיד בכוונה, או שזה מזויף. הקהל הגדול ירד ל-2,500 בשבוע, ובמאי הם הפסיקו מופעים שבועיים שם. הם עברו לאולם אחר, שם הגיע קהל לבן למופע גדול, כמו ביולי 1984 לדיביאסי-דאגן, אבל לא לעסקים שבועיים. בקיץ JYD עזב ל-WWF, והבריז כמה שבועות. כמו שווינס מקמהן ניסה להפוך את לקס לוגר להאלק הוגאן החדש, בשנים הבאות וואטס ניסה למצוא JYD חדש. הראשון היה לקחת את ג'ורג' וולס, שחקן ליגת פוטבול קנדית, ולהפוך אותו למאסטר ג'י, שחיסל את ריד בקלות יותר מדוג. וואטס ניסה להגיד שדוג כמעט תמיד ניצח את ריד, היריב הגדול שלו אז, אבל הלחץ של ריד, שתמיד חזר, גרם לדוג להישבר ולעבור למקם בו התחרות והלחץ היו קלים יותר. תוך כמה שבועות ג'י הפך לאסון. השלב הבא היה לעשות טרן לריד, אז מתאבק נהדר, שנראה טוב, היה וורקר טוב וכריזמטי. ריד לא עקף את דאגן כפייס גדול או מילא את הנעליים של JYD, וניסה טריטוריות אחרות כמו AWA ודאלאס, לפני שחזר שוב. זה לא עבד כי לאשתו ולוואטס היו בעיות בגלל מה שקיבל והיא רצתה שיגיע יותר הביתה, והוא עזב את הארגון. הוא הגיע לניו יורק עם שיער בלונדיני כ"נאטורל", והקריירה שלו נגמרה. התיאוריה הייתה ש-JYD לא היה צריך את התואר כדי למשוך, וטיפחו את טרי אלן, מגנום TA, כאלוף הפייס היפה הבא, כי מר רסלינג 2 יבגוד בו ויפרק את הצמד ביניהם. אלן נבחר בידי דאסטי רודס להיות הכוכב הפייס הגדול הבא. הוא נקרא ככה כי הוא היה דומה לטום סלק, שחקן מפורסם שהיה בלהיט "מגנום, בלש פרטי". דאסטי רצה שיתנסה כבחור ראשי לפני שיגיע לקרוקט כשותף שלו ויהפוך לאלוף עולם. וואטס גם חשב ככה כשראה אותו, וחשב שהטריטוריה צריכה פייס ראשי יפה שיביא קהל ש-JYD לא הביא, וטיפח אותו לתואר הצפון אמריקני, כשמר רסלינג 2 הוא המעבר. האנגל היה שמר רסלינג 2, המבוגר שהיה לנצח, אבל לא ידעו כמה היה מבוגר, ידע שזמנו עובר וראה שתלמידו מתחיל לעקוף אותו, ומקנא. האנגל היה כמעט הגיוני מדי, ולמרות הבנייה הארוכה והתסריט הטוב, מר רסלינג 2 לא יצא אובר כהיל ועודדו אותו מול מגנום בהמון ערים, ומהר מאוד הוא הפך לפייס שוב והזמן שלו בארגון נגמר.

YossihNew · 24/4/25

האנגל היה כמו אנגל שג'ורג' סקוט עשה אצל קרוקט לפני כמה שנים, בו ריקי סטימבוט היה שם כשהמורה והשותף שלו פול ג'ונס בגד בו. כמה חודשים קודם, ג'רי ג'ארט וג'רי לולר הגיעו אל וואטס לתת לו רעיונות כי העסקים האטו. המופע בסופרדום בנובמבר עם JYD-ריד על התואר הצפון אמריקני, והרוד ווריורס, קרי ודייוויד ואן אריק ורודס, הביא רק 8,000 איש. ג'ארט ולולר שאלו איפה המציצות. וואטס אמר להם למצוא בעצמם, אבל הם התכוונו לשאול איפה המעריצות. ההיאבקות השתנתה, בעיקר אצלם, והפביולוס וואנס, ובטקסס האחים ואן אריק, וגם טומי ריץ' באטלנטה וגם קצת בקרוליינה, יצאו אובר כי בנו סביב פייסים יפים, ולא הקשוחים שוואטס, קשוח בעצמו, תמיד בנה סביבם כי הם היו אמינים. עם האהדה לג'ים דאגן כקשוח, ומגנום, טרי טיילור והרוק'נרול אקספרס שהביאו נשים, הארגון הציג את החבילה הכי מלאה שהייתה לו. בחג ההודיה, קרב הפיגום של רוק'נרול אקספרס-מידנייט אקספרס שמילא את טולסה ויוסטון באותו הסופ"ש, הביא פחות מ-10,000 איש לחג ההודיה. מהר מאוד, 10,000 בדום הפך לנהדר.
העובדה הייתה שהשנה הכי טובה של מיד סאות' הייתה אחרי ש-JYD עזב. היו המון מופעי סופרדום שהביאו המון קהל, כולל החודש הבא, בו הביאו את ההכנסה השנייה בגודלה. אבל העסקים השבועיים בניו אורלינס ירדו, ולא התאוששו, אפילו ששאר הטריטוריה הייתה במצב טוב מתמיד. האירוע השני בגודלו היה באפריל 1984, הסטמפיד האחרון. וואטס, שפרש ופרשן, הותקף בידי מידנייט אקספרס, דניס קונדרי ובובי איטון, לאחר שוואטס סטר לג'ים קורנט כי צחק על בנו ג'ואל. בקרב וואטס חזר מפרישה עם סטאגר לי כדי לנצח את המידנייט אקספרס. JYD היה שוב עם מסכה. הוא עשה אנגל ב-1982 לאחר שהפסיד בקרב זוגות בו המפסיד עזב את העיר כשג'ים דאגן, שהיה לבוש כגורילה מהיריד, עלה לו בתארי הזוגות שלו ושל מר אולימפיה מול דיביאסי ומאט בורן. אחרי ההפסד למר רסלינג 2 הוא שוב עזב את העיר. הגיעו 23,000 איש ששילמו 176,000 דולר, בלי עוד הרבה בקארד. וואטס נפצע בקרב ובקושי הצליח להתאבק, אבל עבד בכל הקרב כי JYD ישן בפינה. אם היה ספק בגדולת המידנייט אקספרס, הקרב יענה על זה כי כל פעם שוואטס נגע בהם הם עפו. הקרב הביא עסקי שיא, ומילא כל אולם אחר בטריטוריה ושבר שיאי הכנסות בכל עיר, אז זה עקף את JYD-הייז, שבא לפני שוואטס שלט באוקלהומה וביוסטון, כאנגל הגדול של הארגון. וואטס, עם פציעת רגל ובקושי זז, עדיין סחב 90% מהקטטות בנות 20 הדקות, כש-JYD עם המסכה בקושי תפקד בפינה. בובי איטון ודניס קונדרי עפו למרחק שיא כל פעם שנשמו עליהם. כדי להראות שזה היה מופע של קרב אחד, הקרב השני היה ג'ים דאגן-קראשר חרושצ'וב בקרב כפפת כורה הפחם. וואטס, שהבוקר שלו היה ביל אנדי, וגם היה לו הפרשן המקומי ג'ים רוס- שהביא חברת עוף לממן את הארגון- קבע אנגלים בדום חודשים מראש, ואז עבד לאחור כדי שהתוכניות וההאוס שואוז יבנו סיפור שיגיע לשיא בדום. בימי השיא, מתאבקים גדולים מבחוץ כמו אנדרה, רודס, הואן אריקים, הפריבירדס ואחרים מג'ורג'יה באו כדי שהאירועים יהיו חובה. אחר כך, כשהתרחבו לאוקלהומה ויוסטון, הקרבות הללו חזרו כמה שבועות בערים החשובות בטריטוריה, גם לעסקים טובים ומלאים.
באופן לאומי, המופע הכי מפורסם היה כפול באפריל 1986, טורניר הזוגות הראשון לזכר ג'ים קרוקט האב. זה היה מופע משותף, שקודם בתוכנית של וואטס ובשידור של קרוקט ב-TBS. פרט לרסלמניה, אף מופע אז לא קודם ככה. מעריצים מכל המדינה באו למופע. אבל הקהל המקומי לא היה חזק. המופע אחר הצהריים הביא 3,500 איש, ועם מחירים גבוהים, בערב השיגו 11,000. ההכנסות מהמופעים היו 175,000 דולר. זה אכזב עם הקידום הלאומי משני ארגונים, כולם ציפו לשיאים. ב-1981, טורניר זוגות באולם הביא 22,000 איש. לא היו שם המון מתאבקים, אנדרה ודאסטי, הסמואים והפריבירדס היו הכוכבים היחידים. זה נבנה סביב קפטן רדנק, מורדוק, הפייס הגדול השני בארגון, שהסכים לצמד עם JYD השחור. בזמנו זה הוצג כהתקדמות ביחסים בין הגזעים. JYD ומורדוק ניצחו את הפריבירדס, לאד ולירוי בראון, אבל הפסידו לגראפלר וסופר דיסטרוייר בגמר. גביע קרוקט כלל את הרוד ווריורס מנצחים את מגנום TA ורוני גארווין בגמר. גם היו שם את וואהו מקדניאל ומארק יאנגבלוד, מייק מילר ובובי ג'אגרס מצפון מערב, משפחת באטן ממדינות המרכז, הפביולוס וואנס, הפנטסטיקס, צ'אבו והקטור גאררו, השיפהארדרס שגנבו את ההצגה מול הפנטסטיקס, מידנייט אקספרס, ארן אנדרסון וטולי בלאנשארד, רוק'נרול אקספרס, איבן וניקיטה קולוף, סטיב ויליאמס וטרי טיילור, ריק סטיינר ובאז סוייר, וג'ייאנט באבה עם מיטסוהארו מיסאווה כטייגר מאסק, וריק פלייר ודאסטי נלחמו על תואר ה-NWA.
הקרב הכי מפורסם בסופרדום, אחד הקרבות הגדולים בהיאבקות המודרנית, היה המיין איבנט של האירוע עם הקהל הכי קטן בבניין. באפריל 1989, מול רסלמניה והאלק הוגאן-רנדי סאבאג', שמר ריקי סטימבוט על תואר ה-NWA מול ריק פלייר בקרב שתי הכרעות משלוש, שנמשך 55 דקות בספיישל חי ב-TBS, התנגשות האלופים. הגיעו 1,300 איש ששילמו 15,000 דולר, ואפילו חלוקת כרטיסים בחינם הביאה רק 5,300 איש לאולם של 90,000. סטימבוט אמר שזה הקרב הכי גדול שלו בקריירה, אבל זה היה המופע האחרון במה שנחשב לפני כמה שנים לאולם הכי לוהט במדינה. JYD חזר לסופרדום לאחר שעזב ל-WWF ב-1984. בהופעה האחרונה שלו אצל וואטס ביוני 1984, הוא הביא 21,700 איש ששילמו 166,000 דולר כשנקם וניצח את ריד בקרב רחוב גטו המיוחד שלו. כעבור כמה חודשים ב-WWF, הוא היה עם הוגאן, והביא רק 5,500 איש, ועם כל ההפסדים, ה-WWF לא חזרו לשם. ב-1989, ריד ו-JYD נלחמו לראשונה מזה חמש שנים, אבל זה היה הקרב השלישי מעשרה, ולא קיבל תגובה והיה נוראי. JYD היה עם בעיות סמים, והחמיץ שמונה מופעים, והיה אמור להיות מפוטר, אבל חשו שצריך אותו לסופרדום, והצוות היצירתי ארגן כניסה גדולה לחזרה שלו. אבל הקהל הלך, וזה נכשל. מורדוק הפסיד לבוב אורטון בעוד קרב גרוע מימי התהילה. כדי להציל את זה, אמרו בשידור שיותר מ-25,000 איש באו לאולם הריק. הייז פרשן, ואמר שעם הקהל הזה, שיא הנוכחות שלו באולם בסכנה. המופע האחרון באמת היה נייטרו ביוני 1999. חצי שנה אחרי שהכל התחיל ללכת לעזאזל, הגיעו 17,249 איש ששילמו 346,424 דולר, שיא הכנסות על מופע עם מאסטר פי. ציפו שיביא קהל שיא, אבל הוא הביא רק 1,500-2,500 איש כי הרוב באו לבד. הביאו המון אנשים שיגיבו לו, כי הקהל היה לבן ושנא אותו. אחרי JYD, היו רק שני מקרים של קהל גדול בדום. באוגוסט 1984, פלייר וקרי ואן אריק נפסלו מול 21,000 איש ששילמו 165,000 דולר, קהל שונה ממה שהיה לפני כמה חודשים. זה היה בגלל הקרבות האגדיים של פלייר מול הואן אריקים בדאלאס ששודרו בכל המדינה, והקרבות החוזרים ממש הצליחו. הקרבות המקומיים היו דאגן-הרקולס הרננדז, מגנום-ריד ומידנייט אקספרס-דאסטי וסאני קינג. מעניין שבקרב דאסטי התרשם מהמידנייט אקספרס ורצה שיגיעו לקרוקט בהקדם האפשרי, אבל וואטס שכנע אותם ללכת קודם לדאלאס, כי היו לו יחסים טובים עם פריץ ואן אריק, בטענה שיביא להם תשלום טוב למופעים הגדולים, או כשה-WWF יגיעו הוא יחזיר אותם למופעים שלו. וואטס ופריץ הסתכסכו, ולפתע המידנייט לא יכלו להגיע למופעים בסופרדום ועבדו עבור 175 דולר בערים קטנות בטקסס, והבינו אחרי שנה שצריך להגיע אל דאסטי. אפילו מוחמד עלי לא הביא קהל ביוני 1985 לפלייר-טרי טיילור, ג'ים דאגן-קאמאלה ודיביאסי וסטיב ויליאמס-רוק'נרול אקספרס. דחפו את אדי לי קרופורד, שרירי לא מוכשר, כעותק החדש של JYD. הוא נקרא סנואומן, שרירי כמו דוג והפרומואים שלו היו כמעט ברמתו. אבל הוא היה גרוע ממנו בזירה, ולא היה חביב כמו JYD, ואנשים כמו ויליאמס כעסו להפסיד לו בסקוואשים של שתי דקות. תזמון זה הכל, והדבר היחיד שכל הניסיונות הכושלים בלהחליף את JYD באותה הנוסחה הוכיחו, זה שלנסות להעתיק גימיק אגדי לא יעבוד.
וואטס ורוס החליטו שכדי להוציא את הבחור אובר כ-JYD הבא, עלי, האתלט הכי מפורסם בעולם, ילווה אותו. עלי בדיוק הופיע ברסלמניה, אז ידעו שיסכים להגיע. הם דיברו עם האנשים שלו וחתמו על הסכם. עלי אפילו נתן פרומואים בטלוויזיה, וזה היה עצוב כי כבר חלה בפרקינסון ובקושי הבינו אותו. הוא אמר שסנואומן תלמידו, אבל לא ידע מי זה. הוא הסכים להגיע לדום להגנת תואר הטלוויזיה שלו. הכרטיסים ירדו ל-5 דולר, וחשבו שעם עלי והמחירים הנמוכים, הקהל העני יחזור לבוא, והם יחזרו לרמה של JYD. אבל לא קנו את זה. חזו שיביאו 30,000 איש סופסוף. זה היה אסון, סנואומן שמר על התואר מול ג'ייק רוברטס. רוברטס כעס שהפסיד לו ועשה עבודה נוראית, ובספוט הגדול בו חטף מעלי, רוברטס לא מכר, בטענה שעלי לא חוזר והוא כן, מה שגרם לוואטס לזעום. הגיעו 11,000 איש ששילמו 98,000. פלייר-ריד מאוגוסט 1985 הביא 15,800 איש, אבל המחירים היו נמוכים כי הכלכלה התמוטטה, והם הכניסו רק 107,000, וגם ניסו להעתיק את האנגלים הכי מצליחים בארגון. סקנדור אכבר זרק אש על דאגן, ונאמר שהוא נפגע בעיניים ולא יתאבק שוב. לא אמרו שהתעוור או השאירו אותו בבית. הרעיון היה שילך קצת ל-AWA. הוא הלך לשם, שנא את זה וחזר מהר. בגלל שזה היה מכוון, וואטס הכריז שאכבר מפוטר. כעבור שבוע הוא אמר שעורכי הדין של אכבר דורשים שימוע. הוא אמר שלא ילך לבית משפט, שם כובע בוקרים ואמר שיפתור את זה בעצמו, בסיבוב הופעות "סטמפיד חי 85". וואטס חזר מפרישה כמה פעמים, הוא לא רצה פיוד ארוך, אז הוא ודאגן נלחמו מול קאמאלה וקארים מוחמד, גרסה חדשה של ריי קנדי ששבר שיא לפני שבע שנים. הסיום היה לא צפוי, אבל היה צריך לצפות לו- העתק של הלילה בו JYD הפסיד ועזב את העיר ב-1982. הפעם וואטס הוצמד כשאל קורסריו התערב ובעט בו בגרון. וואטס, כמו JYD כסטאגר לי ודאסטי, חזר כמידנייט ריידר, השם של דאסטי. אבל הקהל כבר ראה את זה ולא היה אכפת לו, והארגון נפל.

YossihNew · 24/4/25

פול בוטץ', הפרומוטר מיוסטון והשותף של וואטס כשהדברים השתבשו, אמר שהחזרה הראשונה שלו מפרישה הייתה גאונית. הפעם השנייה הייתה בסדר. הפעם השלישית ב-1986, מייאוש בגלל ההפסדים, קודם מול הצוות של אדי גילברט לאחר שהותקף ונקבר בדגל רוסי, ואז מול הפריבירדס שתקפו אותו וכמעט גמרו את הקריירה של ויליאמס בפיילדרייבר, הייתה משהו שלא רצו לראות. הקרב האחרון של וואטס בדום היה ביוני 1986, כשהוא, ויליאמס ודאסטי ניצחו את הרוסים- איבן וניקיטה קולוף, וקורסיטה חרושצ'נקו בקרב רחוב במופע בו פלייר שמר על תואר ה-NWA מול ריקי מורטון, דיביאסי-הייז, פנטסטיקס-שיפהארדרס בקרב מחנה טירונות, טיילור-באז סוייר, גורדי ורוברטס-בלייד ראנרס (טירונים- סטיב "סטינג" בורדן וג'ים הלוויג- לימים אולטימייט ווריור). רבים זוכרים את ההיט כשוואטס נקבר תחת הדגל הרוסי, אבל הגיעו רק 7,200 איש ששילמו 70,000 דולר. כמה ימים לאחר מכן, וואטס אמר שכולם אוהבים את ריקי מורטון אבל לא מאמינים שינצח את ריק פלייר. כעבור כמה שבועות, אותו הקרב בשארלוט הביא 25,000 איש, כי הטריטוריה של קרוקט בערה. מעטים נאמו כמו וואטס והייז, אבל בין אם זאת הייתה הכלכלה המקומית שנפגעה מנפילת עסקי הנפט, או שהאנגלים האלו נשחקו וראו אותם מתאבקים כבר שנים ואנשים כבר לא זזו מזה, זה לא עבד.
אבל אולי יש משהו בזה שהכלכלה אשמה. בפעם הבאה, בחג ההודיה ב-1986, הורידו את מחירי הכרטיסים, כולל ב-3 דולר. לא היה המון קארד, וואן מן גנג-ג'ים דאגן על תואר UWF, באטל רויאל של שתי זירות, ושני קרבות כלוב בו המנצח יוכל לעזור לשותפו- רוברטס-טיילור והייז-ויליאמס, והגיעו 13,000 איש, ששוב שילמו 70,000 דולר, נמוך. באפריל 1987, ההפסדים של וואטס, מההאוס שואוז חסרי הקהל והתשלומים על שידור במדינה, שעלו ל-50,000 דולר לשבוע, מחר את מיד סאות', אז UWF, לקרוקט עבור 4 מיליון דולר, מהם קיבל רק 1.2 מיליון, כי קרוקט עצמו היה על סף פשיטת רגל ומכר לטד טרנר כעבור שנה וחצי. שנה קודם, הוא הבין שארגון אזורי זה דינוזאור- עמד להיכחד. מיד סאות' נשמע אזורי מדי, והם איבדו את השידור ב-ESPN, שלקחה את AWA ואת וורלד קלאס, כי היו אזוריים מדי, אז הוא הפך לפדרציית ההיאבקות האוניברסלית ותכנן התרחבות. הוא העביר את ההקלטות ממועדון לאולם, ויצר יותר אנגלים וקרבות מיין איבנט מכולם. הרייטינג של וואטס, בגלל שהתוכנית שלו הייתה הכי טובה אז, עם קרבות מיין איבנט ולא סקוואשים כמו כולם אז, הביא מלא רייטינג בטריטוריה. כשהתרחבו, בגלל רכישת שידורים יקרים בשווקים הגדולים, הם ניצחו את ה-WWF וקרוקט, אבל העלויות הרגו אותם. לפי הרייטינג, חשבו שיצליחו כמו הארגונים האחרים בכל המדינה. אבל רייטינג וקהל זה שונה, והוא לא הצליח מחוץ לטריטוריה. וואטס הבין שהוא גמור. בזמן המכירה, תכננו מופע בסופרדום עם וואן מן גנג מגן על התואר מול ויליאמס, והפריבירדס מול מלאך המוות, ביל ארווין והוויקינג מהשמדה בע"מ של סקנדור אכבר. גם היה קרב רחוב גטו, המומחיות של JYD. סוואנה ג'ק, הניסיון האחרון של וואטס בטריטוריה ליצור JYD, נלחם מול קינג פרסונס, בוטץ' ריד סוג ב'. הגיעו רק 3,000 איש. קרוקט ניסה פעמיים שם ונכשל כל פעם.
עוד מופעים גדולים שם היו בדצמבר 1978, טורניר זוגות מול 15,000 איש בו אנדרה ודאסטי ניצחו את לאד והאנסן וזכו בתארי ארה"ב הפנויים לזוגות כשהודג' שפט, אפריל 1979 כשדאסטי וביל וואטס ניצחו את המתנקש והמלאך בקרב רצועה כפולה, ומר רסלינג 2 ניצח את קילר קארל קרופ בקרב חוטבי עצים על התואר הצפון אמריקני מול 16,000 איש, יום העצמאות 1981 כש-JYD ומורדוק שמרו על תארי הזוגות מול הסמואים, ו-JYD גם ניצח את אורנדורף שבגד בו מול 18,000, חג ההודיה 1981, כש-JYD ומייק ג'ורג' שמרו על התארים מול אורנדורף ובוב אורטון, ודיביאסי שמר על התואר הצפון אמריקני מול בוב רופ מול 18,000 איש, יולי 1982 כשדיביאסי בגד ב-JYD- השושבין בחתונה שלו- לאחר שתקף אותו עם כפפה וזכה בתואר הצפון אמריקני בקרב החברים הטובים, מה שהוביל לקרב עם פסילה כפולה שמשך 22,800 איש. פרסמו JYD ואולימפיה-סופר דיסטרוייר וג'ון סטאד, אלופי הזוגות הלאומיים בג'ורג'יה בקרב בין ארגוני. JYD עבד כפול וניצח בקרב הזוגות בסוף. חג ההודיה 1982, כשסטאגר לי זכה בתואר מדיביאסי, ודיביאסי ובורן מגנים על תארי הזוגות מול הפריבירדס, מר רסלינג 2 ניצח את אולימפיה ומיל מאסקאראס וצ'אבו גאררו ניצחו את טולי בלאנשאד וג'ינו הרננדז מול 15,000 איש בקרב מיוסטון, ואפריל 1983, כש-JYD שוב טיפל בשותף שבגד, אולימפיה, מול 21,400 איש בקרב כלוב שלא פורסם, לטענת וואטס כי מי שמגיע לסופרדום יקבל יותר ממה שפורסם. אנדרה גם ניצח את קאמאלה, וקרי ודייוויד ואן אריק מנצחים את הפריבירדס בקרב מדאלאס. רק במלחמות ליל שני, כעבור עשור, נוצר קהל חדש, ושוב משכו בניו אורלינס. אפילו אז, השיא הלאומי לא התקרב להשפעת ימי הטריטוריה. מייק טניי, שעד השבוע שעבר עבר בניו אורלינס בנסיעות הלוך חזור לאורלנדו, אמר שתמיד עצר בנמל התעופה לאנשים שדיברו איתו על היאבקות. הם זיהו אותו מנייטרו, אבל לא דיברו על מלחמות ליל שני. ובטח לא על היום. לפעמים, לא לעתים קרובות, דיברו על האלק הוגאן, אבל יותר על סוף שנות ה-90 ב-WCW. כאילו שנות ה-80 וה-WWF לא קרו שם. והם לא, כי בכל התקופה שלו, הוגאן לא הצליח במיד סאות' פרט ליוסטון. אבל אם מישהו היה בן יותר מ-30, הוא לא הכיר בהיאבקות 15 שנה. זה היה רק ג'אנקיארד דוג, ביל וואטס, מיד סאות' רסלינג והמופעים הגדולים בסופרדום. עוד נושא, בכל שיחה, זה הסוף העצוב- לא רק כי ההיאבקות שהכירו וזכרו נעלמה ולא חזרה. התקשורת בניו אורלינס החמיצה סיפור מקומי ענק לפני שמונה שנים. אף אחד לא ידע שג'אנקיארד דוג מת.

YossihNew · 29/4/25

CMLL, מופע השנה- 26 בספטמבר, 2005:

בדרך כלל אומרים שטורניר הזוגות של אול ג'פאן, שהתחיל ב-1977, הוא האירוע המסורתי המרכזי הכי ותיק בהיאבקות. גם מדברים על טורניר האלופים, שהתחיל ב-1973, או אפילו ב-1959 אם כוללים את הליגה העולמית כטורניר האביב שהתחיל את המסורת, כאירוע הכי ותיק- למרות שבין 1983 ל-1990 הייתה תקופה בלי טורניר אלופים. אבל בעצם, מופע יום השנה של CMLL- בעברה EMLL- התחיל בספטמבר 1934, והשנה התרחש האירוע ה-72. סטיב סימס, דוקטור לוצ'ה, כתב על העניין. זה התחיל כשסטיבן ברן הגרמני ניצח את ריי "טייגר" ראיין במיין איבנט הראשון. זה לא שלם, 17 מופעים חסרים. מופע יום השנה, המופע הכי גדול באופן מסורתי כל השנה לארגון המוביל במקסיקו מאז ההתחלה, הוא לא רסלמניה. ברסלמניה, הקרב הכי מושך קהל והכוכב הכי גדול מוביל. בלוצ'ה ליברה לאחרונה, זה הקרב האחרון בפיוד גדול בין שני שמות חשובים, בדרך כלל בקרב שיער או מסכה. צריך מישהו שיפסיד, ואי אפשר לחזור על זה כל שנה. למשל, שני הכוכבים הכי מושכי קהל ב-25 השנים האחרונות הם פארו אגוואיו ואל היחו דל סאנטו, אבל בניגוד להאלק הוגאן בשיאו, בלתי אפשרי שיובילו את המופע כל שנה. אי אפשר שפארו יסכן תמיד את השיער, או סאנטו את המסכה בכל מופע, כי זה יזדקן. למען האמת, הפעם היחידה מאז 1972 כשהמיין איבנט לא כלל מישהו שאיבד שיער או מסכה או קצת משניהם היה נגרו קאסאס-סאנטו על גביע ב-2000.
יש כמה הערות היסטוריות על ההיסטוריה של המיין איבנט. הפעם הראשונה בו אדם עם מסכה הופיע היה במופע השנתיים ב-1935, עם ההופעות של אל אנמאסקארדו ומרווילה אנמאסקאראדו. הפעם הראשונה שהייתה פוליטיקה הייתה ב-1937, במופע הרביעי. טרזן לופז, הכוכב הכי גדול אז, היה אמור לנצח את צ'ארלי הארד, מתאבק בריטי, במיין איבנט. הארד הגיע ושמע שהוא מפסיד אז עזב. במקום, ג'ק או'בריאן התאבק במיין איבנט השלישי ברצף שלו מתוך ארבעה במופע השנה וניצח את ג'ו מיינס. הארד גורש ממקסיקו אחרי 48 שעות. חילוף התואר הראשון קרה בספטמבר 1939, כשבוב ארולה, שחבר טוב של דייב נקרא על שמו כי סבו היה מעריץ ענק בגוודלחרה, ניצח את ציקלון ולוז סניור על תואר המשקל הבינוני המקסיקני הלאומי.
קרב הזוגות הראשון במופע השנה התרחש כעבור שנה. במיין איבנט, פירפו ובובי סאגורה ניצחו את טוני פליטו וריי "טייגר" ראיין, שהיה המיין איבנטר גם במופע הראשון. המופע הראשון מבין כמה שאל סאנטו הוביל היה ב-1942, כשהוא וצ'ארו אגוואיו- אמריקני בלי קשר לפארו- הפסידו ללובו נגרו לופז. לופז גם הוביל את קרב תואר העולם הראשון ששמעו עליו שם ב-1948, כשזכה בתואר המשקל האמצעי של ה-NWA ממייק קלי. המון תיעוד מאותו הזמן מעורפל, אבל בשנים הבאות, תואר העולם למשקל אמצעי נחשב לחגורה החשובה בארגון ובדרך כלל הוביל את המופע. בלי ספק, המיין איבנט המפורסם ביותר במופעי השנה המוקדמים היה ב-1953, כשבלו דימון ניצח את אל סאנטו בשתי הכרעות רצופות בקרב רגיל, בלי תואר, בחגיגות עשרים השנה. זאת הייתה הפעם הראשונה שארינה קוליסאו אירחה את המופע, כי האולם הקודם נהרס וארינה מקסיקו נפתחה רק ב-1956. זה היה מפורסם כי סאנטו ודימון היו המתאבקים הכי מפורסמים אז, ורבים ידרגו אותם כמתאבקים הכי מפורסמים בתולדות ההיאבקות המקסיקנית.
הבכורה בארינה מקסיקו במופע ה-23 ב-1956, היה היסטורי עם קרב המסכה הראשון שהוביל את המופע. אל סאנטו ניצח את אל גלדיאטור. אין תיעוד, אבל סאנטו האב כנראה הוביל יותר מופעי יום שנה מכל מתאבק אחר, שבעה, ואולי יותר. התיעוד הראשון לגילוח ראש היה ב-1961, כשסאנטו סיכן את המסכה מול שיערו של רנה גוואחרדו. חגיגות ה-30 ב-1963 כללו קרב שיער מול מסכה, כשאספנטו 1, דודו של אנטוניו פנה, שמר על המסכה וגילח את השיער לרובן סוארז, שהוביל אחר כך בארה"ב מול ארני לאד, ג'ון טולוס ובלק גורדמן וגרייט גוליית באודיטוריום האולימפי בלוס אנג'לס. מופע השנה ה-35 ב-1968 היה קרב אגדי, אנג'ל בלנקו ודוקטור ואגנר, הצמד השני הכי מפורסם בכל הזמנים במקסיקו, אחרי סאנטו וגורי גאררו, הפסידו במיין איבנט לסאנטו וריי מנדוזה.
שנה אחר כך היה עניין פוליטי. אל סוליטאריו היה אמור לשמור על תואר המשקל האמצעי מול סאנטו בקרב העברת הלפיד. מבחינה היסטורית, סאנטו מקום ראשון מוביל, אבל שלושת הגדולים האחרים הם דימון, סוליטאריו ואולי מיל מאסקאראס. אין ויכוח על מספר 1 ומספר 2, אבל משם הוויכוחים. סאנטו היה בן 53 וכוכב קולנוע ענק. סוליטאריו היה רק בן 23, אבל התאבק מאז גיל 14 והיה כוכב בגיל 18. סאנטו סירב להפסיד, ויצא אובר וזכה בתואר כי הקרב פורסם וחשו שאי אפשר לשנות את האירוע. אבל הכעס היה חזק וסאנטו הופשט מהתואר כעבור כמה שבועות, והתואר חזר לסוליטאריו. רוב האנשים לא מחשיבים את זה לחילוף תואר. גם מאמינים שזאת הפעם האחרונה שסאנטו עבד במופע השנה. אגוואיו הוביל לראשונה ב-1976, כשאיבד את שיערו לאל פאראון. היסטורית, בספטמבר 1981 היה יותר חשוב, כי בקרב הפתיחה ערכו בכורה שני מתאבקים בארינה מקסיקו. פווארזה גאררה ניצח את נגרו קאסאס בקרב שהיה אז אחד המהירים שאי פעם ראו. זה התחיל את העידן בו הסגנון המהיר והחדש עבד, וקאסאס עלה למיין איבנט במקסיקו כוורקר הכי טוב בשנות ה-80 במדינה. בשנות ה-80, הוא נחשב בידי מתאבקים במקסיקו, והאמריקנים שהגיעו, למתאבק הכי טוב בזירה שהיה שם.
התוכנית בספטמבר 1982 הייתה הגנה ראשונה על תואר ה-NWA העולמי במופע השנה. הארלי רייס הגיע כאלוף כמה שנים קודם לכן, אבל רק לו ת'אז הגיע לפניו למרות שהארגון היה תמיד חבר ב-NWA ושלט בתארי המשקל הכבד-קל, המשקל האמצעי והמשקל הבינוני. כפי שסיפרנו, ריק פלייר לא הגיע, אז אגוואיו ניצח את טוני סלאזר בקרב שיער. חגיגות 50 השנה ב-1983 כללו הופעות של קווין ואן אריק וכריס אדמס, שהובילו אז בוורלד קלאס בדאלאס. סאנגריי צ'יקאנה ניצח את MS 1 בקרב שיער במיין איבנט. השנה היחידה בלי מופע השנה הייתה ב-1985. המופע נקבע לספטמבר, עם קרב בו סופרימו היה אמור לנצח את אל דוראדו בקרב מסכה. אבל דוראדו הציל את המסכה שלו בצורה הכי ייחודית בהיסטוריה- יום לפני האירוע הייתה רעידת אדמה במקסיקו סיטי. לא רק שלא ערכו מופע יום השנה באותה השנה, הקרב לא התרחש. ב-1986 לראשונה הוביל קרב שלשות את האירוע, כשהשלישייה שגרמה לסגנון להיות אהוד, אל סיגנו, אל טחאנו ונגרו נאבארו, הפסידו לסלאזר, רינגו מנדוזה ואמריקו רוקה בקרב בו גילחו לכל המפסידים את השיער.
אמנם היה קרב מסכה וקרב שיער מתחת, אבל המופע ב-1987 נבנה סביב פרישתו של גורי גאררו. גאררו הפסיק להתאבק כבר שנים קודם לכן, אבל הגימיק היה שצ'אבו, מנדו והקטור ניצחו בקרב שלשות, ואדי ערך בכורה בארינה מקסיקו בגיל 20, עם אל היחו דל סאנטו כדי ליצור את הצמד האטומי החדש- על שם הצמד של האבות שלהם שגרם לאהדה להיאבקות הזוגות במקסיקו ארבעה עשורים לפני- וניצחו את דאנדי, הכוכב הצעיר המוביל אז, והבן של היריב הגדול של אל סאנטו משנות ה-50, אל היחו דל גלדיאטור. אחד מהקרבות הכי מפורסמים בהיאבקות המקסיקנית היה בספטמבר 1990, כשראיו דה חליסקו ג'וניור ניצח את סיאן קאראס בקרב מסכה. ארינה מקסיקו הייתה עם פחות מ-18,000 איש, אבל ההיאבקות המריאה במקסיקו סיטי עם השידורים והמופעים הגדולים משכו טוב מאי פעם. היה כל כך הרבה עניין בקרב שהייתה מהומה בחוץ והמעריצים שלא הצליחו להשיג כרטיסים התגברו על המשטרה וצבאו על השערים. העריכו ש-23,000 איש נכנסו לאולם, והמשקל מזה ביציע גרם לנזק והאולם נסגר לחודשים של שיפוצים.
הקטור ואלרו, היסטוריון לוצ'ה ליברה שהיה אחראי ליצירת מיל מאסקאראס במגזין, הוציא כתבה חשובה. בנוגע לתולדות הלוצ'ה ליברה ויום השנה, הוא בחר במתאבק השנה במקסיקו כל שנה מאז שסלבדור לותרות' הקים את CMLL. ב-1933- יאקוי ג'ו. ב-1934- לירוי מקגווירק. ב-1935- מני מטסודה. ב-1936- בן עלי מר אללה. ב-1937- לארי גוזמן. ב-1938- מרסד גומז. ב-1939- אוקטביו גאורה. ב-1940- טרזן לופז. ב-1941- מיגל קאסאנוסקי. ב-1942- חזוס אנייה. ב-1943- אל סאנטו. ב-1944- טרזן לופז. ב-1945- גורי גאררו. ב-1946- אל סאנטו. ב-1947- ריטו רומרו. ב-1948- טרזן לופז. ב-1949- קאברנריו גלינדו. ב-1950- סוגי סיטו. ב-1951- אנריקה ליאנס, דודו של אדי גאררו וגיסו של גורי. ב-1952- מדיקו אססינו. ב-1953- בלו דימון. ב-1954-1955- אל סאנטו. ב-1956- רולנדו ורה. ב-1957- אל סאנטו. ב-1958-1959- קרלוף לגארדה.ב-1960- גורי גאררו. ב-1961-1962- רנה גוואחרדו. ב-1963- ראיו דה חליסקו. ב-1964- קרלוף לגארדה. ב-1965- רנה גוואחרדו. ב-1966-1967- ריי מנדוזה. ב-1968- אנג'ל בלאנקו. ב-1969- אל סוליטאריו. ב-1970- אניבל. ב-1971- מיל מאסקאראס. ב-1972- אלפונזו דאנטס. ב-1973- ריי מנדוזה. ב-1974- אניבל. ב-1975- רנה גוואחרדו. ב-1976- מיל מאסקאראס. ב-1977- אל סוליטאריו. ב-1978-1979- קאנק. ב-1980- פישמן. ב-1981- פארו אגוואיו. ב-1982- ויליאנו 3. ב-1983- פארו אגוואיו. ב-1984- קאנק. ב-1985- דוס קאראס. ב-1986- ויליאנו 3. ב-1987- אטלנטיס. ב-1988- אל היחו דל סאנטו. ב-1989- ראיו דה חליסקו ג'וניור. ב-1990- קונאן. ב-1991- אוקטגון. ב-1992- ואמפירו. ב-1993- קונאן. ב-1994- לה פארקה. ב-1995- ריי מיסטריו ג'וניור. ב-1996- אל היחו דל סאנטו. ב-1997- הקטור גארזה. ב-1998- לה פארקה. ב-1999- נגרו קאסאס. ב-2000- ויליאנו 3. ב-2001- פארו אגוואיו. ב-2002- דוקטור ואגנר ג'וניור. ב-2003- שוקר. וב-2004- פארו אגוואיו ג'וניור.

YossihNew · 6/5/25

מאמר על משפחת ואן אריק- 12 באוקטובר, 2005:

יש המון סיפורים מוזרים בהיאבקות שהעולם האמיתי לא יאמין להם. אבל שום דבר לא מוזר יותר מג'ק אדקיסון וששת בניו. ג'ק היה פריץ ואן אריק, אגדת ההיאבקות הגדולה ביותר בצפון טקסס, ובזמנו, אחד הפרומוטרים האזוריים הכי מוצלחים. שלושה מבניו, קווין, דייוויד וקרי, היו מהמתאבקים הכי אהודים בעולם בתחילת שנות ה-80, כשהיו בתחילת שנות ה-20 שלהם. האמת היא, שאם לקרי היה מוח, הוא יכול היה להיות האלק הוגאן. הוא היה כזה כריזמטי ועם פוטנציאל למשוך קהל. שלושתם היו מיין איבנטרים וכוכבים מקומיים, ובמקרה של דייוויד, כוכב לאומי, עוד כשהיו נערים. שניים אחרים, כריס ומייק, גם התאבקו, אבל הם הגיעו לתחום וקיבלו פוש רק בגלל אביהם ואחיהם. כעבור עשור, בקיץ 1993, כולם פרט לקווין מתו, בגלל התאבדויות, מנות יתר ושניהם. קווין בן 48 וסבא. הוא הרוויח המון כסף בזירה בשנות ה-80 והשקיע יפה. הוא ירש לבדו את ההון שאביו צבר. יש לו בן שמשחק פוטבול והוא רוצה שיחתום ב-WWE כמתאבק, ועם ההיסטוריה שלו, זה נשמע מפחיד. חוץ מההופעה ב-RAW האחרון, הוא עזב את התחום. הוא כבר לא משתמש בשם כדי לנצל את התהילה, אבל לא בורח ממנו, ולאחרונה יצא ממש האלק הוגאן כשהגיע לישראל, שם המשפחה בשנות ה-80 הייתה גדולה מסטיב אוסטין, רוק והאלק הוגאן. שמו שוב בחדשות עם המו"מ על הקלטות של וורלד קלאס, עם תוכניות שהיו מדהימות בעדכניותן בתחילת שנות ה-80, קרבות מפורסמים של ריק פלייר, והפיוד של ואן אריק-פריבירדס. למרות שנאמר שקווין טען שהמו"מ נגמר, מקורבים לצדדים אומרים שזה לא. סגן הנשיא של WWE, שאחראי על רכישת הקלטות, לא קיבל הצעה ולא התחיל מו"מ, אבל הצדדים מעוניינים בכך מאוד. ג'ים רוס ב-RAW דיבר על הקרבות של הואן אריקים עם ריק פלייר. קווין מעדיף להחכיר את האוסף כדי ש-WWE ישתמשו בו ב-24/7 וב-DVD, ושהוא יהיה הבעלים ויוכל לשווק אותו. ה-WWE מאמינים בצורך בבעלות ובלעדיות בשיווק. קווין לא יתנגד לכך תמורת הצעה נכונה.
עם כמה שזה נשמע מדהים, ירחון חשוב בטקסס מעולם לא כתב על התופעה של הואן אריקים. לא ההצלחה של וורלד קלאס, כי עם כמה שהרייטינג היה גבוה וחלק גדול מהתרבות של צפון טקסס בשיאם, באותם ימים התקשורת לא ממש דיברה על היאבקות. כשדייוויד מת בתחילת 1984, היו כמה פסקאות קטנות בעיתונים בדאלאס ופורת' וורת' כשזה דלף. דייב עבד בעיתון שעתיים צפונה משם, וכששמע שדייוויד מת ביפן, הוא התווכח האם בכלל צריך להזכיר את זה. כעבור כמה ימים, כשכל מתבגר בתיכון היה המום, ובנות בכו, עורך הודה שלא ממש הבין את חשיבות הסיפור. זה היה יותר חשוב בדאלאס ובפורת' וורת', כעבור כמה ימים כתבו על כך בעמוד הראשי. כעבור כמה ימים השוו בין ההלוויה של דייוויד לזאת של ג'ון קנדי, שהירצחו ב-1963 בדאלאס היה הסיפור הכי גדול שהכתבים הוותיקים חשבו שדיברו עליו. אבל מה שמדהים זה שהמגזין לא כתב כלום ב-1993, עשור אחרי השיא, כשקווין היה האח היחיד שנשאר לאחר שקרי התאבד בגיל 33. הוא כבר הפך מאחד משלושת הכוכבים הגדולים בארה"ב, יחד עם האלק הוגאן וריק פלייר, לנער פוסטר עצוב להשפעות הסמים וההורות הרעה. הוא היה הבחור שהיה לו הכל. וינס מקמהן תמיד רצה אותו. ב-1984, כשווינס נלחם מול כל פרומוטר, הוא היה נחמד רק לפריץ. הוא סיפר על הואן אריקים במגזינים ודיבר על מותו של דייוויד בטלוויזיה. כשהשיג את קרי ב-1990 והפך אותו לאלוף בין יבשתי, קרי כבר היה גמור. כף רגלו נקטעה קצת לאחר מכן, לא בתאונת אופנוע כמו שחשבו, אלא מפציעות כי חזר לזירה כי העסקים היו רעים. מבנה הגוף עוד היה שם, אבל הסטרואידים היו נפוצים והוא היה סתם עוד בחור עם מבנה גוף טוב. הוא לא ידע לתת פרומואים, ובנעוריו זה היה הקסם שלו. הסמים חיסלו אותו ובגיל 30, הוא היה גמור, בתקופה בה חשבו לפני כמה שנים שהוא, לא הוגאן ופלייר, יהיה הכוכב הגדול בעסקים. הוא היה עם כריזמה וכוכבות שהחבר שלו לשעבר, ג'ים הלוויג, הפך להיות. הוא היה הלוחם המודרני, וזה לא מקרי שדינגו ווריור נולד בדאלאס, והפך לאולטימייט ווריור. אם תרצו לקרוא על שיא המשפחה, בזמנו דיברו המון על הביוגרפיה במרץ 1993. בוב מת'יוז אמר בתוכנית הרדיו שלו שזה ההספד הכי טוב שקרא. זה היה הסיפור. למה לא עשו סרט? המון ניסו, ומנסים להפיק דוקומנטרי.
עד היום קווין מתעקש לחיות בקייפייב שאביו לימד אותו, או שאולי הוא לא מבדיל. כשפריץ מת, הוא סיפר את סיפור חייו לחבר עבור ספר שיצא לפני שלוש שנים. הוא חזר על המיתולוגיה עד הסוף: היאבקות אמיתית, ההיאבקות של היום היא מופע, והקרבות שלו עם ג'וני ולנטיין וג'ין קיניסקי היו כמו UFC היום, שהוא העריץ בימיו האחרונים. דייוויד יכול היה לשחק ב-NBA- הוא קיבל מלגה לאוניברסיטה אבל לא הצליח, פרש והפך למתאבק- קווין יכול היה לשחק ב-NFL- הוא נפצע בברך אבל היה מרחק גדול מ-NFL- וקרי היה יכול לזכות במדליית זהב בזריקת דיסקוס אלמלא החרם על האולימפיאדה- הוא החזיק בשיא התיכונים ודי יפה בקולג' ב-1979, אבל לא היה לו דירוג בקולג' בכלל וב-1980 הוא כבר התחיל להתאבק. מייק הוכרז כאתלט והמתאבק החובב הטוב מבין כולם, עם שיא לנקודות באליפות- הוא לא התאבק כחובב ואחרי שכמעט מת מתסמונת שוק רעיל וחזר לזירה אמרו שהוא המיין איבנטר הכי גרוע בהיסטוריה. אבל כל הצופים הכירו אותם. הארגון הפך מהארגון הכי מלהיב לארגון גוסס ופתטי שככל שהעסקים ירדו, הפך לשקרי יותר. פריץ יצא מהתחום, והוא ידע שהוא עומד למות, ובסוף, לחזור על הפנטזיה הפך לדבר החשוב בחייו. הכתבה לא חוזרת על רוב הטעויות אבל עוד בעולם הקייפייב שניסה לברוח ממנו. זה מאכזב, כי הכותב דיבר עם מספיק אנשים, ובסוף הוא סיפר בעיקר על שורד אחרון מתקופתו ואיך הוא שורד עם מות אחיו. ועדיין, למי שלא חי אז, התיאור של וורלד קלאס המדהימה ב-1983 היה מוגזם רק בקצת. שש המצלמות בהפקה שלהם ניצחו את כל התוכניות שהופקו אז, גם של וינס מקמהן. בימי שישי בספורטטוריום בדאלאס, באמת כמעט תמיד הכל היה מלא, וכל לילה היה כמו RAW במונטריאול, בעיקר כשהואן אריקים והפריבירדס נלחמו בקרבות שלשות. הרעיון ש-70% היו נשים היה מוגזם, אבל 40%-50% היה הנתון הכי גבוה מכל ארגון היאבקות. כשקרי הגיע לסנט לואיס, הקהל הוותיק כעס מהאולם המלא בגלל צווחות הנערות, וזה לא היה מה שרצו בסנט לואיס.
קווין הוכרז כמעופף הכי גדול בספורט, והוא עשה בזירה דברים שאף אחד לא ראה. זה מוגזם, דיינמייט קיד וטייגר מאסק הקדימו אותו מאוד, אבל קווין היה מהטובים יותר בארה"ב. המתאבקים שנאו לעבוד איתו כי היה סלופי, לא מכר אפילו שהיה ג'וניור, ופצע אנשים. דייוויד הוכרז כמתאבק הטכני והדברן הכי טוב. הוא היה טכני ממוצע, וידע לדבר, אבל הייתה לו כריזמה ללא ספק. אלמלא השינוי בתחום, דייוויד היה הופך להיות אלוף NWA. הוא לא היה אתלט כמו אחיו, אבל היה הכי אמין. בניגוד לאחיו, הוא הוכיח את עצמו לפני שנים כשעזב את הבית בניגוד לרצון אביו, הגיע לפלורידה, והפך להיל מיין איבנטר בלי קשר לשם משפחתו. והיה את קרי. נטען שקרי היה בנוי כל כך טוב, עד שארנולד שוורצנגר סירב להיראות בלי חולצה לידו. לקרי היה מבנה גוף נהדר, אביו קנה לו סטרואידים מגיל 15 כדי שינצח בפוטבול ובדיסקוס תיכונים, והוא אהב פיתוח גוף יותר מפוטבול ודיסקוס. אם היה עושה דיאטה היה יכול להצליח בפיתוח גוף, אבל ב-1983 ארנולד היה רק שלוש שנים אחרי שזכה לאחרונה במר אולימפיה ועוד פיתח גוף לתפקידים בסרטים. זה כמו להגיד שאצן אולימפי סירב לרוץ מול בילי גאן. קווין וגם דוריס, אשתו של פריץ שנפרדה ממנו כי האשימה אותו בהתאבדות של מייק ושל כריס, והם לא דיברו לאחר שקרי ביקש מפריץ את האקדח שלו כדי להוציא אגרסיות והוא הסכים בלי לחשוב, חיו את זה. דיברו על המתאגרף האגדי רוקי מרציאנו, אלוף המשקל הכבד היחיד שפרש בלתי מנוצח, שאחרי שפרש שפט בהיאבקות. ותיקים אמרו שהוא המתאגרף במשקל הכבד הגדול בכל הזמנים. באופן מודרני אולי לא, אבל זאת שאלה אחרת. לפי הכתבה, מרציאנו, שהיה שופט אורח, תקף את פריץ לא כחלק מהתסריט, אז קווין אמר שפריץ כיסח אותו ודוריס הסכימה. קווין אמר שאף מתאגרף לא יכול לנצח מתאבק, ומרציאנו חשב שיעשה לעצמו שם, אבל אחרי הקרב פריץ טיפל בו בחדר ההלבשה. יש סיפור מפורסם על מתאבק שחיסל את מרציאנו מאחורי הקלעים, אבל לא פריץ. אפשר לראות את הקרב של פריץ-וויפר בילי ווטסון כשרוקי שופט, וזה לא קרה.

YossihNew · 6/5/25

החיים של פריץ ודוריס לא התחילו טוב. הוא היה כוכב פוטבול ובאוניברסיטה, אבל כשהתחתן, הוא איבד את המלגה שלו. לאחר ששיחק פוטבול קנדי, למד היאבקות אצל סטו הארט, ומהר מאוד הפך לאחד מהכוכבים הגדולים בתחום. היא גרה בקרוואן עם שלושה ילדים, הבכור, ג'ק ג'וניור, שיחק עם חוט חשמלי חשוף, נגע בו ומת ממכת חשמל, או שהתעלף וטבע בשלג. הוא היה בן שש. עברו 25 שנה לפני שהטרגדיות יפלו בצרורות על המשפחה. בתחילת שנות ה-60, בשיאו, פריץ אמר לפרומוטרים שהוא עוזב את הקריירה כדי לגדל משפחה. אף מתאבק ברמתו לא עשה את זה בשיאו. הוא תכנן לפתוח חנות דגים ולגדל את ילדיו בקורפוס כריסטי, אבל במקום השתקע בדאלאס, שם כבר היה ההיל הכי גדול בעיר, והבין שהפרומוטר אד מקלמור עומד ליפול. סם מוצ'ניק, שהיה חבר של מושך הקהל הגדול, תמך בו, ועם כוח ה-NWA והמתאבקים שלה, הוא ניצח במאבק. מוצ'ניק גרם לו להבטיח שלטובת העסק, אחרי שינצח, יחתים את מקלמור ואת קובע הקרבות אד וואט. בתחילת שנות ה-70, פריץ התאבק רק בדאלאס, פורט וורת' וכמה מופעים קטנים באזור, אבל הוביל את משרד הבוקינג ששלח מתאבקים לערים הגדולות האחרות כמו יוסטון, סן אנטוניו וקורפוס כריסטי. בסוף שנות ה-70, הערים הללו הפכו לטריטוריות עצמאיות, מכמה סיבות. פריץ רצה לתת פוש לילדים שלו ככוכבים הטקסניים. ג'ו בלאנשארד, שניהל את סן אנטוניו וקורפוס כריסטי, היה עם בן משלו, טולי, שרצה לתת לו פוש. לא משנה מה היו היחסים בין פול בוטץ' וג'ינו הרננדז, בוטץ' התייחס אליו כמו אל בן וטיפח אותו להיות הכוכב הגדול בטקסס. הם לא יכלו להתקיים יחד. הרננדז, בן 27 כשמת ממנת יתר של קוקאין, היה עוד קורבן של תהילה מהירה מדי. גם בלאנשארד, שעוד חי בגיל 51, לקח קוקאין וזה חיסל לו את הקריירה. בלאנשארד הפך להיל ענק במדינה כי ידע לדבר, היה שחצן טבעי בצורה שאי אפשר היה ללמד, וידע לקחת באמפים מול דאסטי רודס הזקן, הבוקר של ג'ים קרוקט. כמו משפחת פאנק, ובניגוד לשאר הבנים של הפרומוטרים של טקסס, הוא הפך לכוכב גם בלי אבא שלו. הוא, ריק פלייר, ארן אנדרסון והמנג'ר ג'יי ג'יי דילון היו חלק מהפור הורסמן בגרסה הזכורה שלהם. אבל אחרי סכסוך עם דאסטי ונפילת הארגון בגלל האגו שלו, אנדרסון ובלאנשארד עברו ל-WWF. הם היו אלופי זוגות אבל לא התאימו- לא משנה כמה לקח סטרואידים, טולי לא היה עם גוף מתאים לווינס, ובמשקל 102 ק"ג, היה קטן מדי לפוש יחידים. ריק פלייר הפך לבוקר של WCW, והציע להם 250,000 דולר לשנה כדי לחזור. אחרי שבלאנשארד נתן התראה, הוא נכשל במבדק קוקאין. בניגוד לאתלטים של היום, בלאנשארד לא הכחיש. ג'ים הארד חש ש-WCW לא יכלה לקחת מישהו שנכשל במבדק, וקיצץ לאנדרסון בשכר ל-156,000. בלאנשארד חזר בתשובה, הפך למטיף, ועוד מתאבק לפעמים היום.
בכתבה היה כתוב שכשפריץ מת ב-1997, הוא הוריש נדל"ן בשווי 3.5 מיליון דולר ואת האוסף של וורלד קלאס לקווין. הצדדים של קרי ודייוויד לא קיבלו כלום. פריץ לא סלח לאשתו של קרי, שנפרדה ממנו כי בגד בה ולקח סמים, על מותו. קרי היה בתקופת מבחן לעשר שנים בגלל סדרת הרשעות בזיוף מרשמי סמים. קוקאין נמצא במכונית השכורה שלו, והוא הורשע ועמד להיכנס לכלא, למרות שעורך הדין שלו ניסה לשכנע אותו אחרת. הוא בכה לגרושתו, ואמר שילך לכלא אם תהיה שם כשיצא. היא לא הבטיחה, היא זכרה שהשפיל אותה כשהיה מסומם בספורטטוריום אחרי שנפרדו. קרי, אחרי הקרב, אמר במיקרופון שהוא ואשתו נפרדו, והוא רווק ויקח מספרי טלפון מאחורי הקלעים. הוא הלך לבית אביו, דיבר איתו, השיג ממנו אקדח ונסע לשדה מאחורי הבית. הוא ירה לעצמו בראש. בתו, שהפכה לתלמידה ממש טובה, האשימה ציבורית את הלחץ מסבא שלה בכך. אבל גם ב-1993, לאחר מותו, הייתה המון מחלוקת על המשפחה. רוב המתאבקים בדאלאס עבדו באירוע גיוס כספים מקודם, כשכל הכספים קודש להולי ולייסי, הבנות של קרי. שאלו למה צריך לגייס כספים לנכדות של מולטי מיליונר. אחר כך, רוב המתאבקים מדאלאס, שעבדו במופע בחינם, כעסו כי קווין דרש 1,500 דולר להופיע, בטענה שוויתר על בוקינג בעיר אחרת לשם כך. קווין תמיד היה שנוא אצל המתאבקים מטקסס, אבל זה חיסל אותו, והוא עזב את העסק לתמיד אחר כך. סיפורים אחרים גם היו מוגזמים. נטען שב-1983, הארגון הכניס 11 מיליון דולר, מגוחך. התיעוד מטקסס באותה השנה הראה שכל תעשיית ההיאבקות הייתה שווה בטקסס 6 מיליון. 32,123 איש שילמו 402,000 דולר לפלייר-קרי ב-1984, וזה היה בזמנו סכום מהגדולים שהיו. בגלל שזה שודר בכל המדינה, זה היה אחד מהקרבות הכי מפורסמים אז וייצוג מדהים לרגש אחרי שקרי הצמיד בקרב לא מיוחד. מצחיק, כי פלייר וקרי נתנו קרבות קלאסיים אז, וזה היה הקרב הכי חשוב והכי לא טוב מביניהם. נטען שוורלד קלאס הייתה שנייה רק ל"סול טריין" ברייטינג שלה בארה"ב, מגוחך, הם אפילו לא הגיעו למקום ה-30, וניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו לא ראו את התוכנית. בבוסטון, הונולולו, סנט לואיס ושיקגו, קרי היה אהוד ומשך המון קהל כמו כל המקומיים, או אטרקציות כולל אנדרה הענק. נטען ששודרו בפריים טיים ביפן ואול ג'פאן רק אחרי חצות. באמצע שנות ה-80 היה את "עולם ההיאבקות" ביפן ששידר ארגונים מקסיקנים ואמריקניים, והמון וורלד קלאס, בעיקר ברוזר ברודי, טרי גורדי והואן אריקים. זה שודר בפריים טיים אבל לא היה אהוד כמו אול ג'פאן וניו ג'פאן- ששודרו בפריים טיים ברשתות הגדולות. נטען שווינס הציע לפריץ ב-1984 לאחד ארגונים ופריץ סירב להילחם נגד שותפיו מה-NWA. הם נפגשו, כי וינס התייחס לפריץ וסטו, מסיבות שונות, אחרת. פריץ- כי היה לו את קרי, וסטו- כי מכר לו ולא נלחם מולו כמו כל פרומוטר אחר. האם הוא הציע מיזוג מילולית? לארי מטיסיק טען בספרו שווינס נפגש עם התחנה בסנט לואיס, וששניהם הפכו לשותפים בארגון. אחרי שווינס חתם, ג'ים בארנט התקשר למטיסיק ואמר שווינס החליט שהוא לא צריך שותף.
המסקנה כנראה נכונה, התדמית הציבורית כבנים האמריקנים הטובים והלחץ, והעימות עם המציאות, חיסלו את האחים. קווין אמר ששבוע אחרי שדייוויד מת, הם עשו קטע בו המשפחה דיברה בטלוויזיה על דייוויד, ופריץ אמר שקווין או קרי- בסוף קרי- ינצח את ריק פלייר ויגשים את החלום של דייוויד, להיות אלוף בשמו. עד לסטיב אוסטין-רוק ברסלמניה 17, זה היה הקרב הכי מפורסם בטקסס. קווין אמר שהוא וקרי לא רצו להיכנס לזירה כי התאבלו, אבל זה היה עסק משפחתי שאבא שלהם ניהל. הציטוט הכי מעניין בא מגרי הארט, שהיה בוקר כמה פעמים בוורלד קלאס. הארגון עמד להתמוטט, והארט אמר שבשיחה האחרונה שלו עם פריץ הם התווכחו ופריץ סירב לרעיון בוקינג שקיווה שיציל את הארגון. אחרי כל המוות והמעצרים של הואן אריקים והארגון המתמוטט, כל המתבגרות שגדלו על הרעיון שהילדים הם החברים שלהן, כל הבחורים שגדלו עם הרעיון שהילדים כמוהם, נלחמים עבור טקסס מול אויביהם, הבינו שהכל שקר. וגם היאבקות. רק בסוף שנות ה-90, בעידן של נייטרו וסטון קולד, ההיאבקות חזרה לדאלאס אחרי עשור של הרס בגלל המשפחה שהפכה אותה ללוהטת יותר מכמעט כל מקום אחר.
הארט אמר שביקש מכולם לעזוב את החדר, כי פריץ והוא התחילו להתווכח, ואז אמר לו שזה לא הארגון מיוסטון שרודף אחריהם, אלא וינס מקמהן, והם רוצים להגן על עצמם יותר מעל העסק. הם צריכים לצאת נקיים, והאמינות היחידה שלהם היא שקרי הוא אייקון, מישהו שעושה משהו שאף אחד אחר לא עשה לפניו. הוא רצה שקרי יגיד שפישל אבל שילם את המחיר ויתגבר על זה, שהוא רואה ילדים בכיסאות גלגלים ועיוורים שלומדים ללכת עם הכלב והוא יעשה את זה, מה שירכך את הקהל ויגרום להם לתת לזה עוד סיכוי אחד. הארט ידע שהארגון ינצל או שזה סוף יחסים של עשרים שנה עם פריץ. פריץ סירב להראות חולשה, וחשב שזה יגרום לאנשים להאמין שהסיפורים ששמעו בטקסס על בניו, שהוא תמיד הכחיש, נכונים.

YossihNew · 17/5/25

ה-DVD של ג'ייק רוברטס, 14 בנובמבר, 2005:

המון אנשים בטח יאהבו את ה-DVD של ג'ייק רוברטס שיצא השבוע אצל ה-WWE. אבל כשזה נגמר, דייב רצה להתקלח. ג'ייק רוברטס הוא דברן מעולה ומספר סיפורים רציני. אבל הוא גם לגמרי מלא בחרא. הוא מאוד גדול בדבר הראשון, ולא לבד בדבר השני. הוא מספר סיפור נהדר, על התבגרות כילד נטוש עם האיש הכי נבזי ואכזרי כאבא, על התמכרות לסמים ואלכוהול שגרמה לו להזדקן לפני זמנו והרסה לו את הקריירה. ואין ספק שחלק מזה נכון. אבל הגרסה האחרונה של חייו, אחת מני רבות, מלאה בניגודים מהגרסאות הקודמות. לא, זה לא הסיפור של האלק הוגאן בו הוא ממש מלא בזה, ועוד מודה בזה, וזה חלק מהמשחק, או שמתאבק מבוגר מנסה להיזכר במה שקרה לפני 30 שנה וטועה. ג'ייק שונה כי הוא ממש מנסה להיות כנה.
אורליין סמית' ג'וניור הוא בנו של אורליין סמית' המקורי, איש ענקי שהתאבק בשם ג'ייק "גריזלי" סמית'. הוא היה בגובה 2.05 או 2.08 מטרים, ובמשקל לפחות 158 ק"ג. בשנות ה-60, הוא היה במבנה גופו, לא בגובהו, האיש הכי גדול בביזנס. הוא שחק כפרי ענק, ונודע בצמד הפייסי בשם הקנטקיאנים עם לוק בראון, אחיו של מתאבק מפורסם אחר, דאטץ' סאבאג'. ביג לוק היה בחור גדול יותר מרוב האנשים בעצמו, אבל קטנטן לצד גריז. גריז היה עם קריירה ארוכה בעסק, כי אחרי שפרש מהזירה בסוף שנות ה-70, כשבנו הבוגר החל, הוא הפך למנהל דרכים אצל ביל וואטס, והמשיך בתפקיד ב-WCW בשנות ה-90. בהתבסס על הסיפורים, ולפי עדויות, גריז היה מכובד כוותיק שיודע להתאבק אפילו כשהיה מבוגר, וגודלו היה מאיים גם בעולם הקשוחים והגדולים. הוא היה הבחור שאפילו בשלב הזה, הצעירים הלכו לקבל ממנו עצה על עבודה. אבל היה לו מוניטין של עבר בעייתי עם נשים צעירות. ג'ייק הנחש ראה אותו אחרת. ג'ייק הצעיר יודע שנוצר כשאביו קיים יחסים עם בתה בת ה-13 של האישה שיצא איתה, ורמז שזה אולי לא היה מרצון. אמו של ג'ייק הייתה ילדה בעצמה כשילדה. גריזלי ואמו התחתנו ונולדו עוד ילדים, כולל בת צעירה מג'ייק בכמה שנים שגם רמז שהותקפה מינית, ובגיל 18 התחתנה עם איש בשנות ה-50 שלו, ואז נרצחה בצורה אלימה, בסיפור שלצערנו אמיתי. ג'ייק גדל עם סבתו, והיא התחתנה עם אלכוהוליסט נורא. הם לבשו סמרטוטים בתור בגדים כי היו עניים כשאביו היה כוכב ואף אחד לא הבין למה הם היו מרוששים. הוא אמר שהרטיב במיטה בגיל 12 וייבשו את הסדינים בחוץ כדי שאנשים יראו. סבתו מתה בגיל צעיר מסרטן. אחותו הקטנה הייתה בהריון לפני גיל ההתבגרות והוא כיסח אותה. מתישהו גריזלי אימץ אותו, אבל לא היה איתו והאימא החורגת שלו, עוד אישה צעירה, רצתה שג'ייק בן ה-13 ירחץ לה את הגב כשהתרחצה. הוא אמר שזה דפק אותו ולבסוף הוא נזרק מהבית. אביו עדיין עזר לו להתחיל כמתאבק, קודם כשופט. ג'ייק אמר שכשאמר לאביו שיהיה מתאבק, אביו ירה בו. הוא אמר שהוא חסר אומץ ולא יצליח בעסק קשוח, והוא החליט לעצבן אותו ולהפוך לכוכב גדול יותר ממה שאביו היה. הוא אמר את זה כאן שוב, אבל לא שמעו שאביו ירה בו. בנוגע לזה שאביו שנא אותו ורצה שיכשל, אמת היא שנכנס להיאבקות והשיג עבודות בטריטוריות רבות בהתחלה רק בגלל שאבא שלו היה מקושר והשיג את העבודות. ביל וואטס, דמות חשובה בקריירה של ג'ייק, אמר שהביא אותו מלכתחילה כי אביו ביקש, והוא קיבל פוש בתחילת הקריירה כי אביו היה חשוב בתעשייה, אבל המעמד שלו לא קשור לאביו בכלל.
אין ספק שלמרות שאביו היה כוכב גדול, ג'ייק הנחש היה פי עשרה ממנו. הוא היה אחד מהכוכבים הגדולים בשנות ה-80, ובגלל שהעשור הזה היה ענק בעיני כולם בגלל NBC והסלבריטאים והאלק הוגאן, הכוכבים של אז הפכו לחשובים. רבים, כמו ג'ייק, זכורים כגדולים ממה שהיו. וגם בגלל שבניגוד להיום, הכוכבים היו יותר מיוחדים מאשר תבניתיים, קירחים, מנופחים עם קעקועים וכמה מהלכי עוצמה מתסריט, הם היו יותר מרשימים. בשיאו רוברטס היה ייחודי, והיה זכור כי הביא איתו נחש לזירה, ובגלל ראיונותיו השקטים והחודרים וקשר העין שיצר עם המצלמות. אין ספק שהיה מהדברנים הגדולים באותה התקופה, אבל הכי חשוב- הוא היה שונה משאר הדברנים של התקופה. ועדיין, ג'ייק רוברטס היה במיין איבנט של אירוע אחד בקריירה שלו, וזה בקריירה הקצרה שלו ב-WCW, לא ה-WWF. היה לו מיין איבנט אחד במדיסון סקוור גארדן, בינואר 1992 מול רנדי סאבאג' כשהגיעו 9,000 איש, הקהל הכי קטן באולם באותה השנה. הוא לא היה אחד מ-50 האנשים שהכי הכניסו ב-40 השנים של הארגון, אבל זכור כגדול מכולם פרט לכמה גדולים. היו לו פיודים זכורים עם הונקי טונק מן, ריקי סטימבוט, סאבאג', טד דיביאסי ובעיקר ריק רוד לאחר אנגל בו רוד התחיל עם אשתו שריל. הם הובילו מופעים סוג ב' ולא שברו שיאים, אבל זה היה בסדר. הוא לא נתן קרבות טובים, אבל אנשים כמו סטימבוט ודיביאסי, שבמהלך שיאו של רוברטס היו הכי טובים, זכרו שהיה וורקר נהדר. ללא ספק, דברים כמו שפת גוף ופסיכולוגיה גרמו לו לבלוט, וגם היכולת שלו להוציא המון ממעט. היה לו את הפינישר הכי זכור, ה-DDT, שתמיד שמר עליו והוציא אובר כך שהקהל צעק "DDT" בקרבות שלו, והוא רמז לו, רמז לו, רמז לו, ורק בסוף הקהל קיבל אותו. וגם, כהיל הוא היה ענק בלעשות דברים לאחר ההפסד, כמו לתקוף את היריב או משהו אחר שייקח את תשומת הלב. הרעיון היה שלא הייתה לו בעיה להפסיד, כי הוא ידע איך להפסיד בלי להיפגע. כמובן שאחת מהסיבות הכי ברורות ונשכחות מהפסד היא הוצאת המנצח אובר. אם הקהל ישכח מהסיום בגלל מה שיקרה אחר כך, והם שוכחים שהפסדת, הם זכרו שהשני ניצח? ואם לא, הפסדת ולא פגעת בעצמך, אבל השגת את מטרת הקרב? אבל מה שג'ייק הטיף לו, הוא יכול היה לגבות, והוא ידע לשלוט בקהל בזירה, ועבור רבים הוא היה גאון. בגובה 1.95 מטר, ובנעוריו מלאי הנשים והסמים הוא נראה די טוב, אבל בגיל 50 הוא נראה מבוגר ב-25 שנה מגילו. הזוי לצפות באיש שהתחיל ונראה כמו טום סלק, והיום הוא נראה כמו הומלס מהרחוב. ה-DVD בנוי על בעיות הסמים שלו, ובעיות ילדות שאולי לא הצדיקו, אבל לפחות הסבירו. זה מפתיע, אבל אם הולכים אחרי רוברטס, בסוף זה מרגיש כמו אותו סיפור ישן, כמו אודישן להפוך לבוקר בארגון. רוברטס אמר שהוא נהנה לכתוב סטוריליינים יותר מלעשות אותם, ואמר שעזב את ה-WWF ב-1992 כי כעס שכשפאט פטרסון עזב את הארגון- כנראה וורק- הוא רצה מווינס מקמהן את התפקיד שווינס הבטיח לו כשפטרסון יפרוש. וינס אמר לו שלכבוד פטרסון- שחזר ברגע שהמחלוקת שהובילה לעזיבתו נעלמה- הם לא יחליפו אותו בתפקיד. הוא עבר ל-WCW לזמן קצר שם היה אמור לקבל פוש גדול יותר מה-WWF, אבל עזב מהר.
הוא אמר שעזב את WCW כי אשתו הציבה בפניו תנאי- משפחה או עסק. הוא ניסה לבחור ולהציל את נישואיו. המציאות הייתה שונה- הוא לקח המון סמים, החמיץ מופעים, וביל וואטס, שגם ככה פקפק בו בגלל עברם, פיטר אותו. הוא אמר שפרש מהיאבקות לפני שחזר ל-WWF ב-1996. במציאות, הוא עבד בכל מקום אפשרי בין לבין, והרס את המוניטין שלו עם דיווחים שהגיע לזירה מסומם או הבריז. עם כמה שהאנגל של רוד היה לוהט, האנגל הכי לוהט בקריירה שלו קרה בתקופה בה ה-DVD העמיד פנים שלא היה בעסקים, הפיוד עם קונאן בקליפורניה ומקסיקו שקבע שיא קהל לדרום קליפורניה, כולל קרב כלוב בלוס אנג'לס וקרב שיער בטיחואנה. דייב היה מאחורי הקלעים לפני קרב שהביא 17,500 איש ועוד 8,000 שלא השיגו כרטיסים, ו-WCW היו ברי מזל להביא 5,000 איש וה-WWE לא התקרבו לזה, וג'ייק התרברב ואמר שהאלק הוגאן לא יכול להביא קהל, אבל הוא עוד ממלא. במציאות, היה לו מזל שהוא היה במעמד הזה. הפיוד היה רעיון של קונאן, שרצה לעבוד עם טרי פאנק שהיה בעיניו טוב יותר, והכי חשוב- אמין יותר. עם כמה שזה נשמע מצחיק, הפרומוטר אנטוניו פנה לא שמע על טרי פאנק והתלהב שיוכל להביא את ג'ייק הנחש המפורסם לעשות אנגל במקסיקו. הוא עבד גם ב-SMW, אבל לא זוכרים את זה כי הבריז ליותר תאריכים משהגיע. ב-AAA, הקרבות היו גרועים, ורוברטס לא עשה כלום אז, אבל הוא היה היל נהדר. בפיוד, הוא אמר לכולם על זה שחזר בתשובה והתנקה, ואז הלך למועדוני חשפנות והיה מסומם אחרי האירועים. זה היה כאילו ג'ייק והאנשים ידעו את האמת, למרות שהוא מכר להם את הנצרות החדשה שלו. ב-1996, למען הנוסטלגיה, וינס החזיר אותו לרויאל ראמבל בקליפורניה. הפופ הדהים את כולם, אז הוא חזר. הוא נתן ראיונות וציטט מהתנ"ך, דיבר על עברו ועל החיים החדשים שלו. הוא היה שמן אבל עדיין חכם. הוא עשה מעט והוציא המון. זה היה מספיק כדי לתת פיוד אגדות מול ג'רי לולר, אבל לא מספיק כדי להיחשב לבחור מוביל. הוא היה סוג של מאמן, שהיה במידקארד ולימד את הצעירים טריקים שידע. אבל מהר מאוד, המתאבקים איבדו כבוד עבור הבחור שדיבר על דת ופיכחות למתאבקים ולקהל, ולקח סמים מולם. אחרי שהבריז לכמה תאריכים, לווינס לא הייתה ברירה אלא לפטר אותו.
ואז בא "מעבר למזרן", שם בוזה, מעבר לאנגליה כדי לברוח מכסף שהיה חייב, והוא השיג את אותו מוניטין גם שם, אבל יכול היה לעבוד בגלל שמו. אחרי שהואשם באכזריות לחיות, הוא חזר לארה"ב, שם נעצר על סמים. ב-DVD, הוא מספר סיפור מגוחך על ההתאכזרות, ואמר שהורשע כי הנחש שלו היה בכלוב קטן מדי. במציאות הוא לא האכיל אותו, והוא גסס כשמצאו אותו. בנוגע למעצרו האחרון, זה היה לא פייר, ו"מעבר למזרן" היה בגידה עבורו כי טרי פאנק אמר לו שברי בלוסטיין המפיק בחור טוב. הוא אמר שבלוסטיין רצה לעשות סרט להרחיק ילדים מסמים. אבל הוא ידע שמצלמים אותו והאשים את המפיק, אז התירוץ הזוי. אכן, האירוניה ב-DVD הייתה שווינס מקמהן וברוס פריצ'רד אמרו שהסרט ניצל את בעיות הסמים שלו, וה-DVD הזה עצמו שווק סביבן. וינס מקמהן לא אהב את "מעבר למזרן" אז ירד עליו. ג'ייק היה הקורבן, ושכחו שהוא מתלונן שגדל בלי הוריו, ולא ראה את בתו שנים למרות שניסתה ליצור איתו קשר ויחסים. הסיבה היחידה שראה אותה הייתה כי צולם לסרט ואז הוא נעלם לשנים. בסרט, רוברטס אמר שהבעיות שלו נבעו מהלו"ז שלו ב-WWF בסוף שנות ה-80, שגרם לאחוז גבוה מהמתאבקים לפתח בעיות סמים, ולמות בטרם עת. עכשיו הוא מאשים את כל השאר, ואומר שהיו לו בעיות בתיכון. כמו כל הסיפורים, הם נאמרו באופן אמין. אפילו וינס מקמהן הודה שרוברטס היה רמאי, ושתפקד טוב כשהיה מסומם עד שאנשים לא הבינו כמה לקח. כמובן שהוא הושעה ונכשל הרבה במבדקים. ברור שרוברטס כוכב, והמון מחוסר הכנות של ג'ין אוקרלנד וברוס פריצ'רד- תודה לאל שסטיב לומברדי לא היה- קשור לזה, היו שני אנשים מעניינים מאוד שיצאו טוב. אחד היה דיביאסי, שהתלהב מכישרונו הטבעי ואמר שהוא היה מהטובים שנכנס איתם לזירה וקינא איך הבין את זה, ואמר שיש זמן בו אתה צריך לגדול ולהרים את עצמך. השני הוא הפרשן הספרדי הוגו סבינוביץ', חברו למסיבות. סבינוביץ' הוא מישהו שאהב את רוברטס, אבל חשש ממנו. סיפורי הסמים לא יצאו מוגזם, אלא מישהו שחי משהו שהבין שיכול היה להרוג אותם. סבינוביץ' דיבר על סמים שלקחו בפורטו ריקו, שם היו לו קשרים. אחרי קצת זמן, הוא החליט לוותר על קוקאין ושתייה כי חשש מהתקף לב, שלא לדבר על הצרות, אבל רוברטס המשיך. סבינוביץ' אמר שגם ברסלמניה הסמים שלטו לרוברטס בגוף.

YossihNew · 17/5/25

קשה להפריד מציאות מדמיון. רוברטס אמר שה-DDT היה טעות כשהתאבק מול גראפלר במיד אטלנטיק והרסו מהלך. גראפלר שמע את הפופ מהקהל למהלך הזה והחליט להישאר להצמדה, ושכנע את רוברטס לוותר על הברכיה שהעתיק ממר רסלינג 2 ולקחת פינישר חדש. המהלך לא הומצא בידי רוברטס, למרות שהמציא את השם והפך אותו לאהוד בעולם. בלק גורדמן השתמש בו כפינישר כשעבד בטקסס באמצע שנות ה-70, ורוברטס היה מתבגר שגר שם. עוד לפניו, המהלך נודע כצ'אנסרי דרופ. לפני רוברטס, טייגר מאסק המקורי השתמש בזה וקרא לו טייגר דרייבר. כשדיבר על תחילת הקריירה שלו, לא דיבר על קלגרי. זה מאוד מעניין, כי זאת הטריטוריה בה לראשונה הפך לאלוף צפון אמריקני למשקל כבד ומיין איבנטר שנתן פרומואים שבועיים. שם, נפגש ועבד בפיוד עם ביג דדי סילבסטר ריטר, והמליץ עליו לוואטס, שחיפש כוכב שחור כי רצה לערוך מופעים באופן מלא בלואיזיאנה. כך נולד ג'אנקיארד דוג. הראו קליפים של רוברטס וסטימבוט במיד אטלנטיק ואז עם דורי פאנק. הוא קבר את הסגנון של פאנק ואמר שאיתו ידע שלא יהיה במיין איבנטים, אז הוא פרש ועזב לאטלנטה.
לרוברטס היה פיוד נצחי באטלנטה עם רוני גארווין. הוא אמר שהיה הכוכב הראשון שהפסיד ב-TBS, וכולם חשבו שהוא מטורף ושיהרוס את הקריירה שלו אם יפסיד בטלוויזיה. כן, הראשון. הוא אמר שהוא וגארווין הרימו את העסקים. במציאות, אמנם הפיוד זכור אצל צופי הטלוויזיה כי נמשך לנצח, הוא לא הצליח עסקית. רוברטס אמר שכשעבד שם, אף אחד לא רצה לעבוד באטלנטה, ועם הפיוד, היה צריך לסרב למתאבקים שרצו להגיע, אבל זה נהרס כשווינס קנה את הארגון ואת השידור בקיץ 1984. זה ברור שאם היו עושים עסקים גדולים וכולם רצו לעבוד שם, בעלי המניות לא היו ממהרים למכור בסוד מאחורי גבו של אולי אנדרסון. למען האמת, הבעלים לא הרוויחו כסף פרט לאולי, שהרוויח כמיין איבנטר ובוקר. החשש המוצדק היה שגם עם השידור הטוב במדינה, עתידו של הארגון מוטל בספק ולפחות במכירה הם ירוויחו משהו. הוא חזר לעבוד אצל וואטס, ועזב כי אמר שהבוקר טרי טיילור הפך אותו לפייס מספר 5 בטריטוריה והוא לא היה מרוצה. למען האמת, רוברטס עבד בפסגה עם דיק סלייטר על התואר הצפון אמריקני, ואתגר את אלוף העולם ריק פלייר כשבא, בזמן שעזב. הוא אפילו זכה בתואר הצפון אמריקני בסיפור מפורסם כמה שבועות לפני שעזב- כתב מקומי אמר לפני הקרב שלו מול סלייטר שרוברטס עומד לעזוב ל-WWF אז יפסיד, ופול בוטץ' וביל וואטס זעמו על זה אז שינו את התוצאה ורוברטס ניצח, ואפילו דיבר על הופמן בראיון. אבל הוא לא היה פייס כוכב- זה היה ג'ים דאגן בפיוד מול באז סוייר, ורוברטס לא השתווה לאהדה של דאגן אז. רוברטס, שעוד לפני דמיאן הנחש הראשון שלו כונה "ג'ייק הנחש", השיג את השם בתחילת שנות ה-80 במיד אטלנטיק כפייס, ואולי בקלגרי. הוא אמר שהציע לוואטס להשתמש בנחש- זה נכון כי זה היה ידוע לפני שערך בכורה ב-WWF- אבל וואטס אמר שהוא מוכר היאבקות ולא קרקס. רוברטס לא המציא את גימיק הנחש, השיק וג'ון טולוס השתמשו בנחשים בתחילת שנות ה-70.
רוברטס אמר שבעיות הסמים שלו הוחמרו כשהונקי טונק מן תקף אותו עם גיטרה אמיתית ופצע אותו חמור. אכן, בין האנגל והאנגל בו נתן DDT לסטימבוט על הרצפה ועילף אותו ואמר לג'ורג' סקוט, וינס וסטימבוט שהספוט מסוכן, והאנגל בו נתן לנחש שלו להכיש את רנדי סאבאג', מפחיד כמה היו אז אנגלים מטופשים ומסוכנים. אחת מהאירוניות המעניינות הייתה שרוברטס דיבר על הפיוד שלו עם אולטימייט ווריור. הוא אמר שנאלץ להתחנף לווריור, ולהקשיב לו מרצה לו שלא אכפת לו מהבעיות שלו, רק כדי שיסכים לעבוד איתו בפיוד. הם צילמו כמה סגמנטים בהם ווריור סמך על רוברטס, אבל רוברטס בגד בו בסוף, מה שהיה אמור להוביל לפיוד הכי גדול בקריירה שלו, לפחות מאז רוד. רוברטס אמר שווריור דרש עוד כסף לפני סאמרסלאם 1991 (לא בדיוק לפי בית משפט) ורוברטס אמר שזה מה שלא עושים לפרומוטר. וזה מצחיק, כי במקסיקו, הוא דרש מאנטוניו פנה ורון סקולר עוד כסף. הוא ראה המון קהל, וסירב לצאת אלא אם ישלמו לו יותר מראש. כמובן שהיו סיבות לא לסמוך על פנה, אבל גם הוא שיחק במשחקים. הוא אמר שהוא רוצה יותר כסף כי יש המון קהל. אם לא, הוא רצה יותר כסף כי חשש לצאת בגלל ענייני אבטחה. בקרב שיער בו היה אמור להפסיד, שינה את המחיר ביום האירוע ודרש את הכסף מראש- חכם בהתחשב בבן אדם שאיתו עשה עסקים- לפני שיצא לזירה. הוא היה אמור להגיע לאירוע "כשעולמות מתנגשים" ב-1994 של AAA, אבל הוא היה רק מידקארדר שניסה לסחוט עוד כסף מהארגון, והפעם הם הבינו מה קורה וזה היה הסוף.
הבעיה הגדולה מכולן הייתה כשדיבר על התקופה הקצרה שלו ב-WCW ב-1992 לאחר שעזב את ה-WWF. הוא אמר שעזב כי הציעו לו חוזה של 3.5 מיליון דולר לשנה. לשנה, כן? ב-1992, המתאבק הכי מרוויח ב-WCW הרוויח חצי מיליון דולר, והוא אפילו לא היה מיין איבנטר. אנדרה הענק ורנדי סאבאג' אולי הרוויחו מיליון דולר בערך בשנים הטובות, והווריור 2 מיליון, אז זה יותר מכל אחד פרט להוגאן. המספר כל כך מגוחך עד שמדהים שה-WWE הרשו לזה לפגום באמינות שלהם. רוברטס אמר שחיכה שלושה חודשים לפני החתימה, ואחרי 87 ימים, קיפ פריי, שאיתו חתם, הוחלף בוואטס. וואטס הביא אותו למשרד, קרע את החוזה וצחק עליו, והציע לו 200,000 דולר לשנה. הראו קליפ של הבכורה של רוברטס כשנתן DDT לסטינג על כיסא בהקלטה, כדי לבנות לקרב בהאלווין האבוק. ג'ים רוס סיפר שרוברטס יכול היה לעזור לסטינג ולארגון, ושהיו להם קרבות טובים, אבל מסיבות שהוא לא זוכר זה לא נמשך הרבה. למען האמת, היה להם רק קרב חשוב אחד, במיין איבנט של האלווין האבוק 1992 שהביא 5,000 איש בפילדלפיה. זה היה המיין איבנט היחיד של רוברטס באירוע בקריירה שלו. זה היה קרב סיבוב גלגל בו הגלגל יצא בתור קרב כורה הפחם. הנה מה שאמרו על זה:
"ג'ייק רוברטס הוא אישיות מדהימה. אחת מהטובות בעסק. אבל הוא נפצע יותר מדי כדי לעבוד ככוכב יחידים בארגון בו מצפים לאקשן. ג'ייק גם חיסל את סטינג עד שהוא כמעט מת. מסתבר שמספר המכתבים שסטינג קיבל ממעריצים בחודשיים האחרונים צנח. הוא גם קיבל פופ מאוד לא מתאים לו בקרב. סטינג עבד על הזרוע השמאלית של רורטס רוב הקרב. אחרי סטינגר ספלאש שפוספס, רוברטס נתן DDT. סטינג קם לפני שג'ייק טיפס על המוט, וחטף מרפק. בפעם השנייה הוא קם, קפץ על המוט והוריד את הכפפה. אז, קקטוס ג'ק יצא עם שק של נחש. ג'ייק הוציא את הנחש וסטינג ירד עם הכפפה. סטינג פגע ברוברטס עם הכפפה ורוברטס משך את הנחש כדי שזה יראה כאילו הוא נשך לו את הלחי והוצמד. ההצמדה לא השיגה פופ כי רוברטס הסיח את כולם עם הנחש. לצערנו ,הנחש באמת נשך לו את הלחי והוא דימם, מה שלא היה אמור לקרות. חשבתי שהפכו את רוברטס לפייס, אבל זה לא הרעיון. רוברטס רץ לחדר ההלבשה עם הנחש על הלחי. הסיום הפך מיין איבנט גרוע לנורא יותר. 0.25 כוכבים." בקאמבק שלו ב-1996, בגמר מלך הזירה, הוא הפסיד לסטיב אוסטין. הפרומו של אוסטין לאחר הקרב דיבר על הצביעות הדתית של רוברטס, שלמען האמת כולם דיברו עליה מאחורי הקלעים, והוא אמר ש"אוסטין 3:16 אומר שכיסחתי לך את הצורה". הדמות של אוסטין החלה להמריא משם. מצחיק איך רוברטס אמר שבאותו הזמן היה הראשון שידע שאוסטין יהיה מיין איבנטר. באותו הזמן היו שלושה אנשים שלא חשבו שיצליח: וינס מקמהן, האלק הוגאן ואריק בישוף. לצערו של אוסטין, הם היו אחראיים על הקריירה שלו בשנתיים בהן התקשה לאחר כמה שנים ככוכב גדול. אף אחד לא ציפה שיהיה זה שישבור את השיאים להאלק הוגאן, אבל בפעם הראשונה שמישהו אמר שיהיה ריק פלייר הבא זה היה ב-1990, כמה חודשים אחרי שנכנס לתחום. רוברטס ב-DVD יותר טוב מברט הארט ב-DVD שיצא לו בשבוע הבא. אבל ההבדל הגדול הוא, שה-DVD של ברט צודק לגבי העובדות, וזה לא. עדיין, יהיה מבדר ואלא אם עברת את זה, לא תרצה להתקלח אחרי שזה יגמר.

YossihNew · 22/5/25

עוד על אדי גאררו- 28 בנובמבר, 2005:

ההיאבקות כפי שהכרנו אותה משתנה. דייב מביא תמלול מהפגישה שהייתה לווינס עם המתאבקים שבוע אחרי מותו של אדי לפני ההקלטות באנגליה. הוא אמר שאין זמן טוב לשום דבר אז צריך לעשות את זה, לפני שהכל ידלוף וישמעו שמועות. הוא רצה שישמעו על כך ממנו: הם משתמשים במדיניות סמים חדשה בשבועות הבאים. הוא רצה לשמוע הצעות, ואמר שיבדוק סמים וסמים במרשם, אם מישהו מנצל את המרשם שלו והוא אמר שיפעל. גם על סטרואידים, והוא אמר שההנהלה לא תהיה קשורה לזה בכלל. הוא אמר שהם יתנו את המבדקים לסוכנות חיצונית שיכריזו עליה בשבועות הבאים. הוא רצה לספר לכולם, ושזה יהיה תקף לכל מתאבק ב-WWE. הוא ביקש תגובות לעניין, ואמר שאין לו תשובות, לפעמים הוא לומד תוך כדי התהליך. הוא לא רצה שהכל ידלוף אז הוא השמיע את זה למתאבקים. וינס אמר שאין לו את המדיניות כרגע, אבל הוא רוצה לשמוע מהמתאבקים כי זאת המדיניות שלהם. קורט אנגל שאל מה יקרה אם ימצאו אצלו תרופה במרשם, והאם יצליחו למדוד כמה לקח? וינס אמר שיהיה ברור מה המרשם ושזה קל לברר. ריק פלייר שאל אם זה יהיה אקראי. וינס אמר שזה יהיה לעתים קרובות ולא ידעו מה יקרה. חלקם זוכרים את המדיניות הקודמת, אבל שוב, וינס אמר שהוא לא יודע בדיוק. הוא לא יהיה קשור לזה. הוא יצטרך לבצע את הפעולות ולא יהיו תירוצים.
לארי מטיסיק כתב בעיתון בסנט לואיס שהמוות של אדי גאררו שוב מפנה את תשומת הלב שעולם ההיאבקות היום מכוער ומניפולטיבי. אפילו שה-WWE נבהלו, הם כרגיל סיפרו על אדי שניסו לעזור לו, ולקח סמים מבחירה והם כיבדו אותו, כדי למכור עוד DVD וספרים. אבל מה ישתנה? המתאבקים, כמו שחקני כדורסל ופוטבול, עושים את מה שהם חשים שמאפשר להם להתקדם באמצעות סטרואידים ומשפרי ביצוע. מי יצר את האווירה של הסטרואידים והסמים? לא הם. ההיאבקות מרוויחה בגלל ההתעלמות מהממשלה והתקשורת. זאת רק היאבקות. אבל בריאות של אנשים אמיתיים על הכף. מתעלמים מהמוצר, הפילוסופיה, האווירה, שמשווקות כל שבוע ארבע שעות למתבגרים וצעירים. הקהל הנאמן לא מבין את הסיכונים, הם לא מבינים שהמתאבק צריך מראה כדי להתקדם. ההיאבקות הייתה תמיד עסק קשה,קשוח ולא נחמד. בסנט לואיס היה מזל שסם מוצ'ניק מינף אותה ונהנו מהאתלטיקה. הסטרואידים לא היו קיימים אז, אבל זה נגמר. הבעיות שיש לבייסבול ופוטבול עם סטרואידים גרמו לכך שאצלם לא מתים כמו אדי, הניג, רוד, סטאד, הוק, פילמן ואחרים. הוא עצוב שההיאבקות היום הפכה לקורבן של עצמה. עוד אב צעיר הלך לנצח בגלל זה.
מעריץ בשם בוב כתב בעיתון בסן פרנסיסקו שלכולם יש סודות, וכשאתה לבד, יש דברים שאתה עושה ולא תספר לחבריך. תחכה עד שהכל נטוש, ואז תעשה את מה שאתה נהנה ממנו. והוא האלקמניאק, מעריץ היאבקות. אבל בדרך כלל הוא נזהר להעביר לתחנה אחרת אם מישהו יכנס. משהו פחות מביך כמו ערוץ הקניות. אז למה הוא יוצא מהארון הזה עכשיו, ופותח את עצמו לצחוק פומבי על אופרת סבון נוראית? כי הצעד הראשון לצאת מתחביב בעייתי זה להודות בו. הוא האלקמניאק מאז 1982, שלוש שנים לפני רסלמניה. מאז, הוא התמכר לקרבות אוויריים, פאוורסלאם, כיסאות לראש וגם לקרבות המבוימים. הוא תמיד ידע שזה מבוים, אבל זה לא הפריע לו יותר מסרט של סטלון ושוורצנגר. המכות שלהם לא היו יותר ריאליסטיות משל אנדרטייקר. הוא נהנה מהגיבורים כמו סטיב אוסטין ורוק, כי התפתחו והוא המשיך להתעניין. מה שלא השתנה זאת האמת האפלה שגרמה לו להתרחק משם: מתאבקים מתים. שוב עברנו את הטקס המוכר של אבל על איש צעיר בשיא חייו. אדי גאררו היה בן 38 כשנמצא מת בחדר המלון שלו, ולמרות שהנתיחה לא הייתה ציבורית, כולנו מכירים את זה. קורט הניג מת בגיל 44, דייבי בוי סמית' 39, ריק רוד 40, בריאן פילמן 35. כל אחד מהם מת בעשור האחרון, עם עשרות מתאבקים פחות ידועים בגלל סטרואידים ומשככי כאבים. הסמים חובה לכל מי שרוצה להתפרנס בזירה, כי הקהל מצפה לכוח וגודל על אנושיים. ה-WWE לא מעודדים את זה באופן פעיל, אבל לא בודקים או משעים. במשך שנים, הוא עצם את עיניו לגבי הצעירים המתים, והאשים אותם בבחירותיהם. אבל ככל שהמספר עלה, בלי התערבות של הקונגרס שהכריחה את הבייסבול לפעול, הוא לא יכול להתעלם. זה הורג אנשים, וימשיך עד שיפסיקו לצפות. אז הוא מפסיק. הוא האלקמניאק מחלים.
בכתבה בעיתון שלא מדבר על התחום, שאל כתב למה מתאבקים מתים שם? אדי הוא אחד מני רבים, כמו דייבי, פרפקט, אנדרה הענק ומיס אליזבת'. אחרי המוות של אדי, אחיינו צ'אבו וחברו ריי מיסטריו ג'וניור נתנו הצצה לצער שלהם כשהספידו את חברם. דין מלנקו, בספיישל "מרמה את המוות, גונב את החיים" בשנה שעברה, הסביר למה הוא וכריס בנואה הלכו לג'ים רוס לפני שאדי נמצא מעולף, כדי להביא עזרה- הוא לא רצה לגלות בוקר אחד שאדי מת במלון. ברסלמניה 19, אמרו שכולנו בני תמותה. הגופים שלנו חזקים אבל לא עומדים בזמן, ויום אחד כולנו נמות. מה שמשנה זה המורשת שנשאיר מאחור. הפכנו למה שיכולנו להיות? יצרנו את מה שבאנו לכאן עבורו? רדפנו אחרי החלום כשסביבנו חשבו שרדפנו אחרי אשליות? רק אלו שמעזים לעלות עולים מעל האופק. ורק אלו שנועזים מספיק לרדוף אחרי חלומות, תופסים אותם. יום אחד, נמות. הסרטון התמקד אז באדי. סטיב קהאן מהאובזרבר אמר שמשהו מפחיד בהיאבקות היום. לפני כמה חודשים אימא שלו פגשה את בוקר טי וכריסטיאן. כשכריסטיאן עזב הוא סיפר לאימא שלו שלא העריצה. הוא שאל אותה אם היא זוכרת מי הוא היה וסיפר לה שעזב. הוקל לה- היא חשבה שיספר שמת. מישהו בעילום שם אמר שבנו בן השלוש היה אמור להתחיל להתאמן בהיאבקות. ואז הוא התחיל לצרוח ולבכות. הוא שאל אותו אם הוא לא אוהב היאבקות, והילד אמר שהוא לא רוצה למות.
וינס מקמהן הכריז לכולם על מדיניות סמים חדשה באנגליה, עם סמים משפרי ביצוע, סמי החלמה וסמים במרשם. בנוסף, הארגון יבחן את האתלטים, כל אדם עם חוזה באופן אקראי ובלי להודיע. בניגוד למדיניות בין 1992-96, מי שיהיה אחראי לזה תהיה סוכנות עצמאית שאחראית לעונשים ולגמילה. לראשונה ב-WWE, וינס מוציא את עצמו ואת ג'ון לורינייטיס, אחראי מחלקת יחסי אנוש, מתהליך מאוד חשוב לארגון. בהתחלה יודיעו למתאבקים ואז לווינס. הרופא המקורי היה אמור לדווח לווינס שידווח לג'יי ג'יי דילון ואז הם יחליטו מה לעשות. ב-1996 ביטלו את המדיניות מסיבות כספיות ובגלל ש-WCW לא היו נוקשים בנושא, וגופים מוכרים. כאן יש שני הבדלים: הראשון, מבדקים של כושר גופני בגלל מוות של צעירים מבעיות לב בגלל הסמים והסטרואידים. זה היה ברור בגלל הנזק ללב של אדי. הקוקאין, הסטרואידים, הורמון הגדילה והשאר פוגעים בלב והרגו כמה מתאבקים צעירים בעשור האחרון. בנוסף הם יבדקו סמים במרשם ומשככי כאבים. במבדקים הישנים בדקו סמים לא חוקיים, ומתאבקים שהכירו רופאים בערים, קיבלו כמה מרשמים לאותו דבר מרופאים שאהבו אותם. באמצע שנות ה-90, הבעיות לא היו סמים לא חוקיים, אלא שימוש בסמים במרשם. המתאבקים היו עם מרשמים ולכן אפשרו להם להמשיך. כנראה יבדקו את רמת משככי הכאבים, והרמות הגבוהות יגרמו לשליחה לגמילה. לאחר מותו של בריאן פילמן אסרו על רופאים מסוימים להיכנס לחדר ההלבשה. ג'ים רוס שלח אז לכולם להתרחק מהם. ג'פרי אונגר הופיע בתפקיד הרופא של שון מייקלס באנגל של פציעת המוח שלו ואמר שלא יתאבק שוב. היו שתי סיבות: המוות של פילמן, וזה שעברו את המשפט של זהוריאן ואחריו של וינס. אחד מהרופאים היה תחת מעקב, וחששו שיהיה קשור למוות של מתאבקים אם ייעצר. המתאבקים התעלמו והמשיכו להיפגש עם כמה רופאים, ודוקטור ג'ואל האקט מאינדיאנפוליס, למשל, דאג למתאבקים רבים שמתים היום. זה נגרם בגלל המוות של אדי גאררו. אפשר לבקר שהתעלמו מסימנים, אבל זה העבר. היה יכול להיות גרוע יותר להתעלם, בעיקר אחרי מה שקרה לניק דינסמור השבוע.
וינס קבע את המדיניות שמונה ימים אחרי מותו של אדי, ארבעה ימים אחרי התקרית עם דינסמור. דינסמור התנהג מאוד מוזר בגרמניה. כולם היו גמורים מזה שטסו ממיניאפוליס אחרי שאדי מת לאירופה. אחרי האוס שואו במנצ'סטר, דינסמור לקח המון משככי כאבים והתעלף בלובי. שלא הצליחו להחיות אותו, נלקח לבית החולים. לאחר מכן הושעה וייכנס לגמילה. בנוגע למוות של אדי, התחילו לדבר על עניינים יום אחר כך, ודינסמור לא היה קשור. לא ידוע מה תהיה המדיניות. וינס נאם לחמש דקות ורמז על השעיות וגמילות. לא נאמר בבירור, אבל אולי המתאבקים יוכלו להיגמל בינתיים מהסטרואידים, שלא נשארים המון זמן במערכת. ב-1991, וינס הכריז ביולי לאחר מבדק הסטרואידים. בנובמבר, 50% מהמתאבקים נכשלו במבדק. המדיניות אמרה שהמתאבקים יושעו אם הרמה לא תקטן. הייתה ביקורת בקרב מומחים בטענה שהרמה יכולה לעלות גם עם הפסקת הסיום, אבל היו מעט הפרות מדיניות. הסטרואידים אושרו בידי הארגון פרט לארבע השנים הללו. לא רשמית, לפחות אחרי המשפט של דוקטור ג'ורג' זהוריאן ב-1991, אבל עודדו את הסטרואידים כגורם למתן פוש, ולא היו עונשים. טריטוריית הפיתוח היא די בדיחה, בהתבסס על מי שחותם ועולה, כריס מאסטרס עלה מעל וורקרים טובים יותר שדיברו טוב יותר, וקיבל בוקינג טוב. האמת היא שהם היו בדרך לשנות ה-80.
אין ספורט ששולט בסמים משפרי ביצוע. המתאבקים מוצאים גישה לרופאים שעוזרים להם לעקוף את המבדקים, והורמון הגדילה עוקף את המבדקים ומי שעשיר משיג אותו. ב-WWE אפילו בטריטוריית הפיתוח משתמשים. מקווים שיהיה אפשר לפתח מבדק. אם יהיה מבדק עוד שלושה שבועות, הרוב יכשלו. וינס אמר שיהיו הוגנים, אבל זה לא פשוט. השאלה כמה זמן יהיה למתאבקים לצאת מזה. הם הודו בבעיות, וכל דרך אחרת תהיה מסוכנת לקהל. אם יבדקו עוד חודש מהיום, רבים עוד יכשלו. אם וינס לא רוצה להסביר, והציבור ישמע שאין כישלונות, האמינות תיפגע. אי אפשר רק להשעות. אולי אין מספיק אנשים למלא את הרוסטר אם כולם יעלמו. אפשר לחכות חצי שנה, אבל צריך להיות פתוחים. בשנות ה-90 מתאבקים נבדקו ועדיין נשארו. הם עבדו בלי תשלום כדי למנוע מבוכה. הארגון צריך להסביר את זה. אם מישהו יכשל ואז יעבוד במיין איבנטים כי קבעו לו- זה קרה עם סיד ב-1992 כי הוא נתן לאחרים להשתין עבורו, ונתפס לפני רסלמניה 8- אז זה יכשל והאמינות תיפגע. המתאבקים ידעו אם זה לא הוגן, והפעם זה שונה. לכן וינס רוצה שאחרים יפקחו. אבל הכי חשוב הוא לזכור את המטרה- לא להרוס מיין איבנטר כדי להוכיח שיש לך מדיניות- אלא בריאות המתאבקים ושנקווה שלא נעבור שבוע כזה, ושאף משפחה לא תעבור דבר כזה עוד. טבעי לפקפק- ואם וינס רציני, נראה שינויים פיזיים במתאבקים. נקבל גופים אמיתיים, ואת הגיל. לווינס קשה להבין את זה, והמבוגרים חוששים. הארגון עשה כמה החלטות נוראיות- הפיטורין של ג'ים רוס בגלל גיל ומראה, והפיטורין של טסט עם צוואר שבור שגרם למתאבקים לחשוש מפציעות. אם השינויים לא יקרו, אנשים ידעו שזה זיוף. זה לא מבנה הגוף, אלא כל העסק וסגנון החיים שיצטרכו להשתנות.

YossihNew · 22/5/25

זאת היאבקות, והיא לא כנה. לווינס כן אכפת, אין בן אדם שזה לא משפיע עליו וינסה למנוע מזה לקרות שוב. אבל יש יותר שאלות מתשובות- מריחואנה לא חוקית אבל היא ממש לא מסוכנת. זה רק יגרום לעוד שימוש באלכוהול. הורדת משככי כאבים גם תגרום לזה. ומה עם האלק הוגאן, סטיב אוסטין, רודי פייפר ואחרים? כשהוגאן חזר בתחילת 1992 הוא היה בן 38, וירד ל-111 ק"ג בלי חזה וכתפיים. דמיינו אותו בגיל 52, אם יוכל. בואו לא נצחק- ה-WWE היו מבוססים על גופים. כשגברים ונשים מתאבקים 150-200 ימים בשנה בתחתונים, זה לא קל. כשהם אחרי שנות ה-30, זה נהיה גרוע יותר. שלא לדבר על זה שבפעם האחרונה שניסו גופים רגילים, האהדה ירדה. גם מבחינה יצירתית, והמון מתאבקים החליטו לעזוב בגלל בעיות חוזה ובעיות יצירתיות כשזה קרה. היום אין אנשים כמו הוגאן, ווריור, בולדוג, הוק, סיד, וורלורד ואחרים שנעלמו אז, והיו קשורים לגופם. אפילו באטיסטה, ולא ידוע אם החליט נכון כשלא עבר ניתוח בגב, מראה שאכפת לו מהעסק ולא להיראות טוב. גם יש את הלו"ז שכל מתאבק האשים. מתאבקים נכנסים לצרות דווקא בזמן פנוי- ב-TNA חוגגים המון כי לא חייבים לקום למחרת, בניגוד ל-WWE שצריכים לקום לטיסות. הלו"ז של היום הוא הקל בתולדות הארגון, אבל הדרישות לקרבות גדולות. יהיה נוראי לתת לאדם שבועיים חופש כמו ביפן כדי שיוכלו להחלים. אבל אם אפשר, צריך לשקול. ביפן לא מושלם- יש את מאסאטסו פוקודה בתוך הזירה, וטרי גורדי ושיניה האשימוטו מחוצה לה, אבל יש משהו בזה שיודעים שזה נגמר עוד כמה שבועות. אם אין אפשרות להפסקה, הרעיון של חופשות לשבועיים בשנה לכל מתאבק יכול לעזור. היום עושים תוכניות כל השנה. אפילו בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 טריטוריות נסגרו בקיץ, אבל זה לא אפשרי. אולי צריך לתת לאנשים פצועים וותיקים יותר חופש. ביפן, הכוכבים והמבוגרים עובדים בקרבות שלשות, קרבות מבדרים אבל לא אלימים. ההאוס שואוז לא מרוויחים, ואסור לבטל אותם בגללל הצעירים. בלי לעבוד וללמוד, הם לא יהפכו לגדולים.

ומה TNA תעשה? מצביעים על וינס מקמהן, והוא הכי חשוב, אבל מה עם השאר? ל-TNA היו מקרי מוות, וגם להם יש אנשים ש-WWE זרקו על סמים. למשל ג'ף הארדי, שלא שינה את ההתנהגות שלו ב-TNA, הוא מאחר ומחמיץ תאריכים. ה-WWE לא יחזירו אותו אלא אם ילך לגמילה והוא סירב. TNA עשו משהו לפני שהחליטו לתת לו פוש כדי להוכיח שהוא נקי? רק בגלל שמעמדם נמוך ורק בגלל שאדי גאררו היה אז כוכב כריזמטי וגדול יותר מקורט הניג, כריס קנדידו או קראש לא אומר שהמוות שלהם פחות חשוב. זה של-TNA אין חשיבות למבנה הגוף לא אומר שאין להם סטרואידים, הם משתמשים המון שם. מבחינת ה-WWE, השאלה היא המניעים של וינס. הוא ידע וכולנו ידענו את זה לפני שבועיים, והוא החליט לפני עשור לא לבדוק. הוא אמר שזה לא עבד. הפעם, היה ברור שהוא חש שצריך לעשות משהו ולא בגלל לחץ. האם זה יעלם בלי עוד טרגדיות בעוד שנה? מה עם OVW ומתאבקים חדשים? מה עם המתאבקים היום? יהיה דיכאון וחוסר ביטחון. הבחורים בפסגה רגילים לסטנדרט גבוה. הם אובססיביים לגבי זה. אדי השתמש במשטר אימונים ותזונה שהיה משגע את כולם. הנשים גם במצב כזה. סטרואידים עוזרים למפרקים, אבל בלעדיהם ובלי משככי כאבים יהיה דיכאון וכאב, ואלכוהול. סטרואידים עוזרים להחלמה מפציעות, אבל לא בצורה טובה. הפציעות הללו יותר מחמירות, אדג' נפצע וגם באטיסטה קרע שריר, ואשתו של אדג' אמרה שהוא השתמש. וגם מבחינה עסקית, יש סיבות אחרות למדיניות. לא רק שמתאבק אהוב מת, אלא שהמעריצים והתקשורת יותר מעורבים. זה לא יפגע ברייטינג ובקהל, אבל לא טוב שהתדמית תהיה שכולם לוקחים סטרואידים ומתים. התקשורת הייתה יותר לוחמנית. הם יתעלמו מזה בשבוע הבא, אבל אם לא יעשו כלום הם יחזרו. הספונסרים ובעלי המניות לא יאהבו את התדמית. זה נורא שזה מה שהיה צריך למען הבעיות הללו. כולנו שמענו שהנחמה היא שאדי במקום טוב יותר. אולי נחמה אחרת היא שהמורשת של אדי היא להציל אחרים. את הנעשה אין להשיב, ואפשר להסתכל רק לעתיד. הכתבה הגדולה על אדי גאררו תידחה לשבוע הבא.

המון מתאבקים כתבו על אדי, אבל הכי שנוי במחלוקת היה אנדרו מרטין, טסט, באתר שלו. לא ידוע למה כעסו עליו כי אמר משהו חשוב. טסט אמר שלא ישן כל הלילה, כי אדי גאררו מת. כולם ידעו על השדים שלו אבל הוא היה נקי המון זמן, ומוקדם מדי שהוא הולך ומשאיר את בנותיו ואשתו. הוא מצטער עבורם. אדי עזר לו להתקדם בזירה והם התאבקו ברסלמניה 17 על התואר האירופאי. הוא הודה לאדי על מה שלימד אותו ומקווה שהוא במקום טוב יותר. אבל במקום לדבר על עצמו, הוא ידבר על ההיאבקות. כשהוא אומר "מי הבא בתור", הוא לא מתכוון לגולדברג, אלא שואל מי הבא שימות. יש 15-20 אנשים שמתו ממשככי כאבים. לכל מי שרוצה להיכנס לעסק, ה-WWE לא משלמים לכם יותר מעבודה משרדית, והוא רוצה להסביר משהו.

כשהוא התחיל להתאבק, הוא לא ראה או שמע על הסמים האלה. איך המון מתאבקים מתים מזה ולא שחקני פוטבול או הוקי? פשוט. מתאבקים, בעיקר ב-WWE, עובדים חמש פעמים בשבוע, עם באמפים בזירה. רופא הסביר לו ככה- כל פעם שנופלים בזירה, זה כמו לחטוף מאחור ממכונית שנוסעת 32 קמ"ש. כמה באמפים לוקחים בלילה? כפול שבוע, כפול שנה, זה ממש כואב. הוא זוכר ששמע שיחה בין אנשים מההנהלה, שדיברו על זה שאיש צריך לצאת לגמילה אבל אי אפשר כי הוא חשוב לתוכנית. וזאת המציאות, ככה מתייחסים אליהם. הוא שבר את הצוואר בזירה, היה צריך שיוציאו לו שני דיסקים וישימו שם לוחית פלדה, וג'וני אייס אמר לו, כששאל אותו אם העבודה שלו בסכנה, שלא מפטרים אנשים עם פציעות כאלו.

וזה מצחיק, כי חודשיים אחרי הניתוח, הוא פוטר כי לא עבד. שבע שנים שנתן להם הכל, והוציא אובר את הבן של הבוס כשהרגל שלו נשברה והיה בגבס, ושכחו מזה. הוא זוכר כשהתאמן אצל ברט ופגש את באד ניוז אלן, שאמר לו, והוא לא ישכח, שכל המתאבקים בובות של וינס וכשיגמור לשחק, הוא יזרוק אותך. לפעמים ינקה אבק, יחזיר אותך וישחק איתך עוד. זאת האמת. כשג'וני אייס התקשר אליו ואמר שהם משחררים אותו, כמובן שהאשים את וינס, והוא שאל אותו איזה מסר הוא מעביר למתאבקים- אם הם נפצעים, יפטרו אותם? כל מי שלא רוצה לאבד את העבודה שלו, מה יעשה? ייקח משככי כאבים, כי לעזאזל אם יהיה פצוע ויאבד את העבודה. הוא לא יגיד שמות, אבל הוא מכיר עשרות מתאבקים שמכורים לדברים האלה. מי שנפצע מאבד את העבודה. הוא בן 30, הגוף שלו כואב לו כל יום, יש לו לוחית פלדה בצוואר. כן, הוא נכנס לעסק בזמן הנכון והצליח. אבל זה היה שווה את זה? הקהל לא רואה את הצד המכוער של העסק. כן, היאבקות היא בידור, אבל הבאמפים והחבלות אמיתיים, ולפעמים לא נעלמים. אז שיחשבו לפני שיכנסו לעסק, כי הוא אומר להם ממקור ראשון, שאם לא עובדים או מרוויחים להם כסף, הם לא שמים עליך. ואדי היה נקי, והוא לא האחרון שימות בשנה הקרובה. אז כשהוא אומר "מי הבא בתור", לא צריך לקחת את החיים כמובן מאליו. הם מתנה. אז לא ללכת לישון כועסים. ותגידו לאנשים שאתם אוהבים אותם, כי לכו תדעו.

YossihNew · 27/5/25

אנגלי מוות- 12 בדצמבר, 2005:

משהו במוות בהיאבקות מוציא את הטוב והרע באנשים. הארגונים עורכים מופעי התרמה- אלו של בריאן פילמן שלס תאצ'ר ארגן, היו מופעי האינדיז הגדולים של השנה, עבדו שם המון אנשים גדולים בלי תשלום כמו אדי גאררו, סטיב אוסטין, כריס בנואה ועוד. הם גייסו 30,000 דולר. זה היה הלילה היחיד בו שלושת הארגונים הגדולים שיתפו פעולה. הסוף לא היה יפה, תאצ'ר ניהל טריטוריה התפתחותית ולא יכול היה לעשות את זה, ומלאני קינג, אלמנתו של פילמן, הסתכסכה איתו. גם התוכניות לאדי גאררו נכללות שם, למרות שבדיעבד זה גם בעייתי. הספיישל של סמאקדאון חושף גם שזה מוציא את הרע. האנגל ניצל את המוות של אדי והחברים שלו די כעסו. זה לא עזר לעסקים, אבל זה לא הגרוע ביותר שעשו. בגלל שזה בשידור לאומי והיו רגשות בעייתיים והיו חברים של אדי, זה פגע. אבל זה לא הכי גרוע. זה הולך לפריץ ואן אריק, אטסושי אוניטה או ג'ו דוסק. לפריץ, חייו והארגון שלו חוסלו בגלל מות ארבעה מחמשת בניו- דייוויד, קרי, מייק וכריס, השלושה האחרונים בהתאבדות. לפני המוות של דייוויד וגם אחרי, צפון טקסס הייתה לוהטת ולוורלד קלאס היה עתיד עם שלושת הבנים הנהדרים של הפרומוטר בגילאי ה-20 שלהם, כשמייק רק התחיל.
המקרים היו רעים, אבל פריץ ניצל אותם. כשדייוויד מת בתחילת 1984, פריץ קידם את מה שהיה אז אחד מהאירועים הגדולים מההיסטוריה, מצעד האלופים לזכר דייוויד ואן אריק באצטדיון טקסס. במיין איבנט אלוף ה-NWA ריק פלייר הגן על התואר מול קרי, שלבש את הגלימה של דייוויד וזכה בתואר לכמה שבועות לכבודו. זה לא היה כזה רע. הואן אריקים-פלייר היה פיוד ענק בטקסס, הם תמיד התקרבו. אלמלא הפוליטיקה ואם היה חי, דייוויד היה זוכה בתואר כי היה מתאים להיות אלוף, ידע לשחק היל, ידע להתראיין והיה יותר אמין מאחיו הכריזמטי קרי ואחיו האתלט קווין. ועדיין אנשים היו בהלם. הקהל לא, עדיין. הוציאו מהר תקליט של "גן עדן צריך אלוף" ומכרו תמונות חתומות של דייוויד, יותר מפוקפק. ב-1987, כשמייק התאבד, היה נורא יותר. אחרי שנעלם והחמיץ מופעים, אמרו שבריאן אדיאס עשה את זה. אדיאס היה החבר של קרי מהתיכון והם היו אלופי מדינה בקשת ודיסקוס בהתאמה. לאחר שעשה היל טרן על האחים, אמרו שכמעט הרג את קווין- שהתעלף בזירה כשאדיאס היה שם, והיה צריך להחיות אותו. המשפחה ידעה מה קרה, אבל כשהסתבר שמייק השאיר מכתב התאבדות לפני שלקח מנת יתר, לא יכלו לקדם את זה. ועדיין ניצלו- מצעד האלופים הרביעי לזכר דייוויד ואן אריק באצטדיון טקסס הפך לזכר דייוויד ומייק. זה כבר התחיל לא להרגיש טוב. הם הביאו 32,123 איש לפלייר-קרי, 26,000 לקווין וקרי-ג'ינו הרננדז וכריס אדמס בקרב שיער, ו-24,121 לפריבירדס-ואן אריקי וברוזר ברודי-ריק רוד וטרי גורדי. עם קווין-נורד הברברי וברודי-ג'ים סוונסון, הגיעו רק 5,900. הקטע הגדול היה בחג המולד 1987. פריץ הותקף בידי הפריבירדס- מייקל הייז היה עם ג'ימי גארווין אצל קרוקט, אז טרי גורדי, באדי רוברטס וקינג פרסונס- והתמוטט. הכריזו שחטף התקף לב. אפילו שזה היה אנגל, התקשורת קנתה את זה ודיברה על זה בעיתונות ובטלוויזיה. הם לא רצו להודות שטעו, גם כשהיה ברור שזה אנגל בטלוויזיה, אז לא חזרו בהם. אפילו הכי ותיקים לא האמינו שהשתמשו בסימפתיה למותו של מייק כדי לזייף מוות לפריץ. וזה החמיר- בינואר, כשהואן אריקים נלחמו מול הפריבירדס, המצב של פריץ השתנה לפי הקהל. קהל טוב- הוא התאושש. קהל רע- הוא חולה. היה נחמד להגיד שאנשים כעסו, אבל זה קרה אחר כך. למען האמת, זה אושש את הטריטוריה זמנית. פריץ נעלם אחר כך מהסטוריליינים.
ב-1985, אדי גרהאם, שניהל את פלורידה במשך עשורים, התאבד. מייק גרהאם חזר לטלוויזיה, קצת אחרי מות אביו, והתראיין לגבי אביו. הפריבירדס צחקו עליו וזה היה רע. זה לא הכניס. מייק גרהאם, כמו גרג גאנייה, היה וורקר טוב שלא יצא מהצל של אביו הפרומוטר ששמר עליו. אחרי 1984, ההיאבקות השתנתה, וגרג הקליל ומייק הנמוך שידעו לעבוד, לא נחשבו לגדולים. הארגון התקפל אחרי כמה שנים, לא בגלל זה. וזה אפילו לא בשני המקומות הראשונים. ביוני 1971, קאובוי בוב אליס ואלברטו טורס שמרו על תארי מיד ווסט מול קלו ואוקס בייקר, וטורס נפצע. בטלוויזיה, קלו, שהיה אלוף היחידים, התרברב על מה שעשה. טורס באמת נפצע, אבל לא ידעו שכעבור שלושה ימים ימות. ג'ו דוסק המציא רעיון שחשב שהוא נהדר- אמרו שקלו הרג את טורס והביאו את אחיו ראמון לפיוד. האנגל נכשל- העיתונים לא האמינו שמשתמשים במוות כאנגל. התחנה הפסיקה את השידור, והארגון נסגר ב-1972. משהו דומה קרה בג'ורג'יה- טד דיביאסי היה בפיוד עם בוב ארמסטרונג, וארמסטרונג נפצע כשנפלה עליו משקולת בפנים. הוא היה במצב רע וחששו שלא יגיע לשידור. גורדון סולי אמר שטד דיביאסי תקף אותו. דיביאסי יצא לראיון ואמר את ההפך ממה שביקשו ממנו- שארמסטרונג נפצע במשהו בלי קשר אליו. הוא חשש שמוות של ארמסטרונג יפגע בו. ארמסטרונג התאושש ואז הוחלט להמשיך עם האנגל, אבל דיביאסי עזב לביל וואטס. הקטע הכי נורא היה ב-1990. פחות משנתיים קודם, ברוזר ברודי נרצח בפורטו ריקו. נכון ש-WWC מקדישים לו מופע באולם בו מת, וזה היה בטעם רע. ברודי היה אז המתאבק הזר האהוד ביפן, והאהדה שלו רק גדלה לאחר מותו. ידעו שחוזה גונזלס, אינביידר 1 שעוד ב-IWA, רצח אותו. אטסושי אוניטה רק הקים את FMW. הם מילאו את הקורקואן הול במעריצים פראים, ורצו להתרחב. אוניטה החליט על מופע אצטדיון בו ינצח את גונזלס. הוא הלך לפורטו ריקו וצילמו אנגל- גונזלס לקח סכין ודקר את אוניטה, שדימם וכמעט מת, כמו ברודי. גונזלס חיקה את איך שרצח לאנגל. התקשורת ירדה על אוניטה וגם הציבור ביפן, והוא ויתר. כעבור 15 שנה גונזלס לא חזר ליפן או לארה"ב. ה-WWC הפכו אותו לבוקר, וזה היה מאוד לא נוח.
הרעיון שהפרומוטרים ממחזרים רצח לאנגל לא מצדיק מה שה-WWE עשו, רק כי זה לא הכי גרוע. ניצול מוות של מתאבקים, לא היה הדבר הכי נורא השנה, אבל זה חשף דברים. האנגל עם אנדרטייקר ומוחמד חסן היה יותר מסוכן. כשזה קרה, זה היה רע. כשהיה פיגוע בלונדון, היה ברור שזה ייערך. אבל אז זה לא. ידעו שזה יהיה מסוכן ולא שווה את זה. האנגל כאן לא מסוכן אבל בוטה, כי משתמשים בזה כדי להוציא את רנדי אורטון היל ואת ריי מיסטריו וצ'אבו גאררו פייסים. התקשורת לא מבינה, רק למעריצים אכפת. לא משנה כמה הרגש היה אמיתי, זה היה חלק מההצגה. אף אחד לא יכול היה אחרי שבועיים לנצל את זה. יום אחרי הספיישל, אנשים ותיקים אמרו דברים דומים אחרי שאואן הארט נהרג. הם היו קרים ושמחו מהרייטינג. הניו יורק טיימס מדבר על הרייטינג, אבל רק עכשיו הסתבר מה קרה. אחרי ועידת המשקיעים זה ברור. כמו אחרי אואן, אנשים מפולגים. וינס לא פילג את משפחת הארט, הם התפלגו לבד. וינס ניצל את זה לתביעה. אבל כאן לא צריך לפגוע באנשים. ועבור מה? אנגל שלא יצא אובר? ואחד החברים הטובים של אדי, ריי, באנגל. ביג שואו אהב את אדי. צ'אבו הגן על זה בבייטס דיס כי אדי היה אוהב שהשם שלו חי. מי יודע? האנגל לא היה משהו מדהים. מלא אנשים מתו ופרומוטרים ראו. אריק בישוף היה סליזי ולא הלך לזה. אדי לא ביקש מאנטוניו פנה לנצל את המוות של ארט באר, הוא רק התחיל להשתמש בפרוג ספלאש, אבל הוא לא שרף את התלבושת שלו. בישוף לא גרם להילים להעליב את ריק רוד שמת. ואחרי שג'ים ניידהארט ודייבי בוי סמית' קיבלו עבודה אחרי מות אואן, ריי פתאום עומד לקבל פוש. הוא ממילא עמד לקבל אחד. צ'אבו עומד להגיע לתואר הבין יבשתי, וזה לא קרה לפני כמה שבועות. אחרים זעמו.
מה שנורא יותר- סטפני שמעה מאנשים מה תהיה התגובה ולא רצתה להקשיב. היא חטפה בגלל זה וידעה שטעתה, ואמרה שהיה צריך לקדם את אורטון כמו שהיה בפיוד מול פולי. הכותבים היו נגד ומעטים דיברו. אחרים אמרו שווינס החליט וזה מה שרצה. אחרים, שהיו קרובים לריי, אמרו שהוא צריך להתלונן כי יצא עם המוזיקה של אדי, התפלל ונסע במכונית. אבל זה לא הוא. כוכב אחר כתב ואמר שלכולם יש כוח להגיד לא. יש זמן שאתה צריך לתמוך במה שאתה מאמין בו. וינס יתעצבן, אבל במצב הרוסטר כלום לא יקרה ולא ישרוד, כי אף אחד אחר לא יחליף אותם. כמובן שרצו לגלות מי אמר את זה, אבל וינס די התעלם מזה. בסמאקדאון רק הראו את הצעקות של המעריצים לטובת אדי וכריס בנואה שבוכה. צ'אבו חזר ב-RAW, בהתחלה הקהל צעק לאדי, ואז שתק בקרב מול לאנס קייד. ג'ואי סטיילס אמר שהקהל תמך באדי. אולי צ'אבו יקבל פוש. אם רוצים שיהיה כוכב, נהדר. אם יהיה אלוף בין יבשתי, סיפור נחמד, הוא יכול להצליח. ואם הקהל לא ירצה- מה לעשות. אבל אם אמרו שג'ואי סטיילס יגיד שהקהל צועק לאדי כשהם שקטים, זה אחרת.

YossihNew · 17/8/25

מופעי השנה החדשה- 2 בינואר, 2006:

כשמסתכלים על שינויים בתעשייה, אחד השינויים הגדולים הוא ביטול מסורת החגים בהיאבקות. חג ההודיה, חג המולד והשנה החדשה היו שלושת הלילות הגדולים בשנה להיאבקות. הימים אחרי החגים גם היו די גדולים. חגים אחרים, כמו ערב חג המולד או ערב השנה החדשה נחשבו למוות. ליפן ולמקסיקו היו מסורות חגים משלהן, והן עדיין קיימות. ב-31 בדצמבר, 2000, באוסאקה דום, ערב השנה החדשה עבר דרך מתאריך מת לאחד מהלילות הגדולים בתעשייה ביפן. אחת ההשלכות הגדולות הן שהיום הגדול הקודם בתעשייה, ה-4 בינואר, יום ההיאבקות הלא רשמי ביפן, איבד מהזוהר שלו כי כל תשומת הלב התקשורתית התמקדה במופעים הגדולים ובקרבות ה"אמיתיים" כמה ימים קודם. המסורת התחילה במשהו שלא יעבוד היום- לוחמי MMA שהתאבקו. אז זה היה רעיון חדש. היום, אף אחד לא יקנה כרטיס לראות אנשים בלי ניסיון עובדים בלילה של קרבות רעים עם מחירי כרטיסים מנופחים. אבל אז, 42,753 איש- למען האמת קצת פחות מזה, ועדיין קהל שיא להיאבקות באוסאקה, והיו יותר אנשים במופע הזה מאירועים גדולים יותר בשנים הבאות כי האוסאקה דום הפך לאחד מהאולמות המסורתיים- שילמו בין 54 ל-450 דולר ל"אינוקי בום בה יה". בניסוי, המיין איבנטים הראשונים היו אגדות ההיאבקות קייג'י מוטו ונובוהיקו טאקאדה מול אגדות ה-UFC קן שאמרוק ודון פריי, וקאזושי סאקוראבה שהיה הכוכב הגדול במופע, מול קנדו קאשין. הסטוריליין היה שקאשין ניצח את סאקוראבה פעמיים שנתיים קודם, לפני שהתפרסם, בפיוד של ניו ג'פאן-UWFi.
המופע נערך עם שמו של אנטוניו אינוקי והמימון של דרים סטייג' אנטרטיינמנט. הוא הסתיים בסצנה המפורסמת של מעריצים ולוחמים חוטפים סטירות אחד אחרי השני מאינוקי לקראת חצות, כדי שיוכל להעביר אליהם את רוח הלחימה שלו ל-2001. זה התחיל מסורת, שהחלה כאירוע חי ואירוע בתשלום. המסורת גדלה יותר ועברה לטלוויזיה כעבור שנה, ראש בראש מול התוכנית הכי גדולה במדינה, הקונצרט האדום-לבן. המופע השיג קהל שיא מול התוכנית המבוססת. בשנה הבאה, החלה מסורת בה ערב השנה החדשה הפך ללילה בו PRIDE, אינוקי ו-K-1 שמו את השמות הכי גדולים מ-MMA, קיקבוקסינג והיאבקות אחד מול השני. זה הצליח כל כך, שב-2003 שוב שינו את זה. שלוש רשתות שונות רצו את זה, אז PRIDE, אינוקי ו-K-1 נפרדו כי הרשתות זרקו על כולם מיליונים בתקווה לתחרות. זה הוביל לפיצול עסקי ושלושה מופעים מתחרים. אינוקי נפגע באותו הלילה. היום, האיש ששמו והאהדה כלפיו החלה את המסורת לא נמצא שם, המסורת גדלה יותר מתמיד, עם סכומים של שבע ספרות ותרבות שלמה של ערב השנה החדשה שהשתנתה. אז בדצמבר 2000, החזון של אינוקי להיאבקות התממש, כשהשמות הגדולים ביותר מכל ענפי הלחימה נלחמו בקרבות חלומות והוא שלט. הבעיה היא, שהחזון הזה לא יכול היה להיות יותר מחד פעמי. דרים סטייג' קיוו שזה יאפשר להם להקים ארגון היאבקות יחד עם ארגון ה-MMA שלהם, PRIDE, שהמריא באותה השנה. הרעיון היה שהלוחמים, בגלל שהם מתחרים ברמה גבוהה, הם עם חיי מדף קצרים. התקווה הייתה שהכוכבים שיצרו בקרבות שוט יוכלו, כשהפציעות או הגיל ישיגו אותם, לעבור להיאבקות ולנצל את השם הגדול שהיה להם כמשהו אמיתי. זה לא עבד, בגלל שהשינוי הגדול ביותר בתרבות כשהשוט הפך לאהוד היה שמעריצי הוורק פחות דאגו מי הכי קשוח, אלא לראות רמה גבוהה של היאבקות. אז זה הצליח ממש באותו הלילה, ויצר משהו ענק, אבל הקונספט לא ניצח לטווח הארוך. במופע הראשון, סאקוראבה מ-PRIDE ניצח את קנדו קאשין מניו ג'פאן, טאקאדה ומוטו ניצחו את דון פריי ושאמרוק, ואינוקי עשה קרב ראווה של 3 דקות מול רנזו גרייסי.
כל הקרבות היו וורק, וזה היה ברור מראש שזה יהיה מופע היאבקות. קאורו אונו ואקירה שוג'י, שהתאמנו בהיאבקות, היו די טובים. מארק קולמן גם היה טבעי וקיבל המון בוקינג היאבקות בשנים הבאות, אבל לא ממש התרומם מעל לרמה מסוימת. באס רוטן לא היה כל כך טוב פה, אבל היו לו כמה קרבות טובים בשנים הבאות בניו ג'פאן. גארי גודרידג' היה עם פוטנציאל ממש להצליח, אבל בלי יכולת עבודה, וניו ג'פאן בכל זאת השתמשו בו הרבה בכמה מופעים חשובים. מארק קאר וריקו רודריגז היו חסרי תקווה. ב-2001 המופע עבר לפורמט השוט הנוכחי שלו, ולבית שלו, סאיטאמה סופר ארינה. המופע התבסס על ניו ג'פאן של אינוקי מול K-1, בזירת PRIDE בחוקי MMA. הקרבות הגדולים היו טדאו יטסודה-ג'רום לאבנר, יוג'י נאגאטה-מירקו קרו קופ, טומיקיטסו אישיזאווה שהיה קאשין בלי מסכה-שונגו אויאמה, ודון פריי-סיריל אבידי. ניו ג'פאן הפסידה פעם אחת, אבל הפסד גדול. בתולדות הטלוויזיה היפנית, אף תוכנית לא הצליחה עם יותר מ-11% מול הקונצרט, שהשיג יותר מ-50% רייטינג. תחילת השינוי התרבותי היה כשהמופע השני השיג רייטינג של 14.9% ב-TBS, והקונצרט השיג 48.5%. הוא גם מילא את האולם עם 35,492 איש ששילמו עד 760 דולר לכרטיסים היקרים.
הקרבות היו כולם שוט, לפחות היו אמורים. המיין איבנט היה סטוריליין בו יטסודה איבד את אשתו ובתו כי איבד את כל כספו בגלל חובות מהימורים. אבל הוא השיג קהל כי ניצח באופן מפתיע בקרב נורא ב-PRIDE את מאסאקי סאטאקה. הקרב הסריח, אבל יטסודה יצא אובר באפסט. לאבנר, אמן הנוקאאוט, היה אמור לחסל את יטסודה, בסיפור רוקי לעניים. המפתח היה שלאבנר התאמן שבוע אימוני קרקע עם קן שאמרוק. שאמרוק אמר שאם הקרב ישאר בעמידה, לאבנר יחסל את יטוסדה, אבל על המזרון, לאבנר לא ידע כלום. הם הגיעו למזרון, ויטסודה ניצח בחניקה תוך שתי דקות בסיבוב השני. התוצאה הייתה כזאת מדהימה עד שאנשים אמרו שזה היה וורק, אבל לא חריג שלוחם סומו יוכל להוריד קיקבוקסר עם שבוע של אימוני קרקע. היה מוזר לצפות בזה, כי הוא היה רק על המזרון ולשניהם לא היה מושג מה הם עושים. היום אם זה היה קורה, מכיוון שלאבנר התאמן על המזרון, התוצאה הזאת הייתה וורק. זה לא נראה היה עם היסוס וריסון כמו וורק, אבל זה לא נראה כמו קרב. נדמה היה שאלו שני ילדים בחצר בית ספר ולא שני לוחמים. אפשר להגיד שזה היה גרוע, אבל הקהל היה בעניין אז זה יצא מלהיב. הקהל השתגע כל פעם שיטסודה, שהיה רגוע, הוריד את לאבנר. לאבנר אפילו קפץ, ובסוף יטסודה ניצח והתאחד עם בתו בת ה-11 שחיבקה אותו. היא לא הייתה דומיניק מיסטריו. אבל המון בקהל בכו כשיטסודה ובתו חגגו את הניצחון החריג. יטסודה הפך לכוכב, והפך למתאבק הלוהט במדינה כתוצאה מכך. זה היה סיפור טוב שהאירוע בנה אליו, והוא הפך למיין איבנט ברגע האחרון בגלל שהעניין בו עזר לרייטינג, בעיקר בקרב נשים. האם אמרו ללאבנר להפסיד? לא חריג מדי, אבל גם לא ממש בטוח כמו שזה היה היום. זה היה המיין איבנט, למרות שיוג'י נאגאטה היה צריך לסחוב את ניו ג'פאן ב-2002. יטסודה הפך לכזה אהוד עד שהפך מהר לאלוף IWGP, אבל בטווח הארוך, הוא היה וורקר רע ולא שמר על התהילה. כעבור ארבע שנים, הוא אף אחד, הצלחה רגעית. צריך לזכור שב-2001, חשבו שבקרבות שוט מול מתאגרפים וקיקבוקסרים, המתאבק ינצח. עכשיו ידוע שמתאבק לא ינצח לוחם MMA, אבל הרעיון היה שמתאבק יחסל קיקבוקסר. הקיקבוקסרים לא ידעו איך לפגוע במזרון. יוג'י נאגאטה היה הכי טוב בניו ג'פאן אז בזירה, אבל היה חסר כריזמה של מיין איבנטר מוכר כרטיסים, וכעבור חמישה ימים עמד להילחם בטוקיו דום מול ג'ון אקיאמה, שעדיין הביא קהל ענק למרות שהמופע רק כמעט היה מלא. מירקו קרו קופ היה קיקבוקסר מדהים. כמה חודשים קודם לכן, הוא ניצח את אלוף IWGP, קאזויוקי פוג'יטה, אבל רק בזכות מזל. פוג'יטה ניסה להוריד אותו, קרו קופ פגע מושלם עם ברכיה לרקה כמו אלת בייסבול. פוג'יטה לא היה ידוע כ"ראש הברזל", אבל הוא עצר רק לרגע והפיל את קרו קופ. אבל הוא דימם כמו מזרקה, ולא הייתה ברירה אלא לעצור את הקרב. בהיאבקות, זה היה צירוף מקרים, אבל היה מגניב, כי נאגאטה יכול היה לנקום עבור ניו ג'פאן וקרו קופ הפך לכוכב גדול כשניצח את פוג'יטה. קרו קופ הפך ל"צייד המתאבקים", וזאת הייתה דרך מצוינת להפוך את נאגאטה לגיבור לאומי, שנלחם לא רק עבור המדינה אלא עבור כל ההיאבקות. פוג'יטה היה צירוף מקרים, והזמן היה טוב לכולם. קבעו קרב חוזר לערב השנה החדשה כעבור שנה, שיהיה גדול יותר, כי הניצחון וההפסד הפכו את שניהם לכוכבים. קרו קופ ניצח את אלוף IWGP שהיה אמור להפסיד לו- פוג'יטה חטף מכה שהייתה הורגת את שניהם, התנער כאילו היה גודזילה בסרט מפלצות, ועמד להוביל, אבל היה מכוסה בדם כשחלק מהמצח שלו ירד, ועצרו את זה לפני שידעו מי ינצח.
בלי פוג'יטה, נאגאטה היה המחליף הכי טוב של ניו ג'פאן. זה היה מושלם לקריירה שלו, כך חשבו. נאגאטה היה מתאבק טוב מפוג'יטה. הוא היה אלוף המכללות בהיאבקות כמה פעמים. כולם בניו ג'פאן חשבו שנאגאטנ ינצח וטפחו לעצמם על השכם בגלל הדרך המבריקה שלהם ליצור כוכב לאומי חדש שיבנו סביבו שנים. דייב זוכר שראה את דון פריי לפני הקרב שלו. הוא אמר שהפרומוטר של K-1, קאזויושי ישיי, לא טיפש, ושחלק מהקיקבוקסרים בלי ניסיון על המזרון יוכלו להצליח, ובעיקר שקרו קופ, הקשוח מהמשטרה הקרואטית, יותר מרשים בלחימה ממה שהראו. מול פוג'יטה הוא רק הצליח לפגוע בברכיה מושלמת, אבל היה ידוע שהוא התאמן על המזרון. ולמרות זאת, כמה חודשים על המזרון מול אלוף לאומי היה קשה. אבל נאגאטה המשיך להתאבק עד כמה שבועות לפני הקרב. נאגאטה, שלא נלחם שמונה שנים, נכנס שמח, ונעל אחיזה, שהייתה אמורה לגמור הכל, כי הם בעולם שלו. קרו קופ פשוט יצא מהאחיזה וכיסח את נאגאטה במשחק שלו, וזרק אותו בזירה. הוא הצליח. נאגאטה הבין שהוא נדפק. זה נגמר בבעיטה אחת- נוקאאוט ב-21 שניות. הקריירה של נאגאטה השתנתה לנצח. מישהו הפך למושך קהל ענק וכוכב בגלל הקרב, ובתחילת 2003 קרו קופ עילף את בוב סאפ עם מכה לעין, והגיע לשיא כאטרקציה. נאגאטה יצא לתגובה קרה מהקהל כעבור חמישה ימים בטוקיו דום. אבל הוא היה המתאבק הטוב בארגון. כמה חודשים אחרי ההפסד, כשהיה ברור שטדאו יטסודה לא היה התשובה כאלוף עולם, בנו מחדש את נאגאטה. הוא קיבל את אחת מהכהונות הארוכות בהיסטוריה כאלוף IWGP. אבל הוא לא הגיע לרמה של מתאבק שיסחב את הארגון כמו שקיוו, ושהיה מגיע אליה אם קרו קופ היה היריב שציפו שיהיה.

YossihNew · 17/8/25

בדיעבד, נשמע הזוי שחמישה ימים לפני מיין איבנט בטוקיו דום, המיין איבנטר נכנס לזירה עם קרו קופ. ובדיעבד, רבים ביפן אמרו שקרו קופ לא היה כוכב גדול כל כך אז. עבור 200,000 דולר, האם היה אפשר לגרום לו להפסיד? ברור שהיום לא, אבל אז, האמונה הייתה שהיה חסר לו כסף. דיברו על זה הרבה, אבל אף אחד לא הציע לו, כי לא חשו שצריך ביטוח כי הוא היה הימור בטוח על התוצאה. לפעמים האיש הכי קל לרמות, הוא הרמאי. האירוע עבר מקרבות וורק לקרבות שוט. הקרב החמישי היה אנגל שהפך לקרב היאבקות שלא פורסם. איש קטן עם מסכה אדומה-לבנה, כי הקונצרט הוא אדום-לבן, תקף את אינוקי, סמל הלילה. איקוטו הידאקה שיחק את התפקיד, וזה הפך לקרב זוגות בו גרייט סאסוקה עזר לאינוקי, וג'ייאנט סילבה, שניסו לחשוף כאנדרה הענק החדש, עם המוזיקה שלו, היה ההיל המפלצתי. חולשת המופע הייתה שלא היו שופטים, אז אם קרב המשיך חמישה סיבובים של שלוש דקות, והארבעה הראשונים כן, הם היו תיקו. הנושא בקרבות היו K-1 מול PRIDE, ובשלושת הקרבות האחרונים, ניו ג'פאן-K-1, כשניו ג'פאן הפסידו פעם אחת. למרות שזה הצליח והתחיל עידן חדש, זאת רסלמניה 2. נובוהיקו טאקאדה-מייק ברנרדו היה מושך הקהל הגדול במופע, שניהם היו כוכבים בספורט שלהם. וזה היה נוראי, יותר מקן שאמרוק-דן סאברן 2. טאקאדה ניסה להוריד כמה פעמים, וכשנכשל, שכב על הגב ומרח זמן. ברנרדו, בלי ניסיון לוחמה בקרקע, לא הצליח לעשות כלום. דון פריי-סיריל אבידי היה הקרב הכי טוב באירוע רע, אבל עם כמה שהאיכות הייתה רעה, האווירה הייתה מעולה. ועם הרייטינג, התחילה מסורת טלוויזיונית.
האירוע השלישי, ב-2002, היה האירוע הכי מוצלח בתולדות PRIDE מבחינה טלוויזיונית. זה לא היה מופע אגדי, אבל הוא התחיל קריירה למתאבק צעיר. הוא נבנה סביב שני קרבות, שבוססו על היאבקות. כמה שבועות קודם לכן, בוב סאפ הפך לזר הראשון שנבחר למתאבק השנה של טוקיו ספורטס. יושיהירו טאקאיאמה היה כוכב היאבקות במקום השני. אחרי שזה פורסם, הפגישו אותם לקרב שוט. בנוסף, היה קרב חוזר שנבנה 16 חודשים בין קרו קופ ופוג'יטה. המסע למצוא מתאבק שינצח את קרו קופ היה חשוב, כי אחרי פוג'יטה ונאגאטה הוא ניצח את הניצחון הגדול מכולם, מול קאזושי סאקוראבה באצטדיון הלאומי של טוקיו, מול 71,000 מעריצים- שהוכרזו כ-91,000, זאת הייתה הרסלמניה 3 שלהם- עם ההכנסות הכי גבוהות ל-MMA או להיאבקות בהיסטוריה. 35,674 איש מילאו את סאיטאמה. הקונצרט השיג כרגיל, 47.3%, אבל המופע השיג 16.5%, שבר את השיא של עצמו, וזה כפול מכל דבר אחר ברשתות אז, רמה חדשה ל-PRIDE. היה ברור שסאפ-טאקאיאמה סחב הכל, והרייטינג היה גבוה אם הם היו נלחמים יותר מ-2:16 דקות עד שסאפ ניצח. טאקאיאמה לא עמד להיכנע, והשופט עצר את הקרב לפני פציעה רצינית. טאקאיאמה היה כוכב ענק ב-NOAH, למרות שתמיד הפסיד ב-MMA, כי הוא הבין שהוא אמור להיות צבעוני ומבדר בהפסדים ולכן מעמדו לא נפגע. למען האמת, הקרב מול דון פריי ב-PRIDE היה מה שעזר לו. ועדיין, מה שחטף בקרבות הללו הוביל לסוף מוקדם לקריירת הלוחמה וההיאבקות שלו. היום הוא עובד כשחקן. המופע הסתיים כשסאפ סחב את אינוקי על כתפיו למוזיקה של אינוקי. הקרב השיג 24.5% רייטינג, קרב ה-MMA הכי נצפה עד אז, וקרב המתאבקים הכי נצפה מאז קוג'י קיטאו-באם באם ביגלו בבכורה של הראשון ב-1990, שהשיגה 25.3%, ואם זה לא היה נגמר מהר- זה היה מנצח גם את זה. באופן מפתיע, קייג'י מוטו הופיע בקונצרט, ופרסמו שיהיה כשסאפ וטאקאיאמה הלכו לזירה, בניסיון למשוך את הקהל. באנדרקארד היו קרבות בחוקי MMA ו-K-1.
זה לא היה לילה טוב למתאבקים, שהפסידו בכל קרב. יטסודה עבר מניצחון במיין איבנט להפסד בפתיחה. זרקו את המגבת כדי שלא יפצע מול יאן נורטיי, ולא יוכל להתאבק. ועדיין, נוצר כוכב בדמות שינסוקה נאקאמורה. הוא הפסיד לדניאל גרייסי בארמבר, אבל הקרב היה מלהיב והוא היה טירון שהצליח להפיל אותו פעמיים. זה התחיל את הפוש של נאקאמורה, והוא ניצח את יטסודה בקרב זוגות כעבור חמישה ימים בטוקיו דום עם ארמבר. פחות משנה אחר כך, בדצמבר 2003, הוא ניצח את הירויושי טנזן והפך לאלוף IWGP עולמי. ההפתעה הייתה קווינטון ג'קסון, שנלחם בחוקים של סיריל אבידי, וניצח אותו באופן חד צדדי אחרי שנתן לו נוקאאוט בתחילת השנה. קרו קופ-פוג'יטה היה מלא בהיט, עם המון סטוריליין. חוץ מהקרב החוזר של העימות המפורסם שלהם, עם השאלה מה היה קורה אלמלא הקרב היה נעצר מדם, והאם זה היה צירוף מקרים, היה עוד סיפור. בליל הקרב שלהם, בחדר ההלבשה, המאמן של פוג'יטה, בריאן ג'ונסטון, מתאבק ניו ג'פאן אהוד שבא מ-UFC, חטף שבץ וכמעט מת. היה סטוריליין נהדר, ג'ונסטון חזר ללוות את פוג'יטה כדי להוביל אותו לניצחון. קרו קופ היה הפייבוריט. בקרב היה היט מדהים, אבל הוא לא היה כזה מדהים. בסיבוב הראשון היה רק מהלך אחד, אבל קרו קופ נתן יותר מכות מהתחתית. פוג'יטה הוריד את קרו קופ בסיבוב השני ונתן מכות חלשות, אבל הם נאלצו לעמוד. פוג'יטה ניסה להוריד אאותו, אבל קרו קופ תפס לו את הראש ונתן לו 11 ברכיות. אפילו פוג'יטה הרגיש את זה. הפעמון הציל אותו אבל הנזק נעשה. בסיבוב השלישי, הוא ניסה להוריד אותו, אבל הוא שוב נתפס וחטף ברכיות. פוג'יטה ברח, ניסה שוב להפיל אותו, וקרו קופ שוב נתן ברכיות. פוג'יטה ברח והצליח להוריד אותו, אבל הזמן נגמר. העין השמאלית של פוג'יטה התנפחה, וקרו קופ ניצח בקלות בהחלטת שופטים. הרעיון שהתוכנית השיגה רייטינג לא רק טוב, אלא נהדר, מול הקונצרט, שינה את הטלוויזיה היפנית. במקום לוותר, כל רשת הרגישה שאם תיתן תוכנית טובה, היא תוכל להביא קהל. כולם רצו MMA. זה הוביל למאבק על הזכויות למופע של אינוקי, והתוצאה הייתה הלילה הגדול בהיסטוריה, אחד הקרבות הכי נצפים בהיסטוריה, ומות המופע של אינוקי, בו זמנית. ב-2003, זאת הייתה התוצאה של ההצלחה שנה קודם. כמעט כל רשת פרט ל-NHK רצתה קרבות בערב השנה החדשה, וזרקו מיליוני דולרים.
רשת פוג'י חתמה על הסכם עם PRIDE למופע. אבל K-1 עזבה אותם, כי רשת TBS, שהתחילה עם זה, רצתה לשמור עליהם אצלה. NTV, שמאז 1954 הייתה רשת ההיאבקות המקורית של יפן, חתמה עם אינוקי עצמו על המופע המקורי. זה היה מוזר, כי אינוקי היה מקושר ל-TV אסאהי ו-NTV היו היריב עם ג'ייאנט באבה. בסוף, שני היריבים עבדו יחד, והצליחו לעשות את מה שיריבים עושים- להרוג אחד את השני. שלושת הרשתות רצו צופים, וזרקו כסף על לוחמים באופן חסר תקדים. מתאבקים, מתאגרפים, מתאבקים חובבים, ג'ודוקאים, קיקבוקסרים, לוחמי MMA וענקים התאחדו ללילה ענק. K-1 הלכו לנאגויה דום, והכריזו על 43,560 איש, אבל במציאות הם התאכזבו כי לא הצליחו למלא את האירוע הכי גדול שלהם, עם 30,000 איש. PRIDE הכריזה על 39,716 איש בסאיטאמה, מזויף, אבל הם היו היחידים שמילאו את האולם עם 35,000. אינוקי היה באצטדיון בקובה, והכריז על 43,111 איש, אבל היה קרוב ל-25,000, עם המון כרטיסים בחינם. K-1 ניצחו לפני שזה התחיל כשקבעו שסאפ-אקיבונו יהיה המיין איבנט. צ'אד ראוון מהוואי, בגובה 2.03 מטר ומשקל 209 ק"ג, היה כוכב הספורט הזר הגדול ביפן בתחילת שנות ה-90 כאלוף הסומו הזר הגדול הראשון. הקרבות של אקיבונו עם האחים וואקאנוהאנה וטאקאנוהאנה היו חלק מתקופת הפריחה האחרונה של הספורט. הוא פרש שנים קודם מהסומו והיה מאוד שמן. סאפ החליף אותו ככוכב הגדול במדינה. קרב הענקים הוביל לתשומת לב עולמית, וזה הקרב הכי גדול בתולדות K-1. לא היה חשוב שאקיבונו לא היה לוחם, וסאפ בקושי, לא היה סיכוי להתחרות. PRIDE הביאו מלא כוכבים- רויס גרייסי-הידהיקו יושידה כמיין איבנט, והמון מתאבקים כמו קאזושי סאקוראבה, קיושי טאמורה ודון פריי, ואנגל עם האסטל של נאויה אוגאווה, שיניה האשימוטו, טאקאדה וגולדברג. אינוקי היה עם רעיון משלו, וניסה לקבוע קרו קופ-טאקאיאמה כמיין איבנט. הקרב הוכרז, אבל קרו קופ הכריז שהוא נפצע ולא יכול להילחם. טאקאיאמה ידע שלחטוף מקרו קופ יעזור לו, אבל לאחר שנפצע, הוא החליט לא לפגוע במעמדו. עם התביעות, אלוף PRIDE, פיודור ימליאננקו, נלחם מול נאגאטה. הפעם היה ברור שזה יהיה טבח, ונאגאטה לא נפגע מזה שהשופט עצר את הקרב תוך דקה, כי היה הסכם שאם יהיה בצרות יעצרו את הקרב כך שלא יפספס קרב בטוקיו דום כעבור חמישה ימים.
סאפ-אקיבונו השיג 42.5% ו-54 מיליון צופים לקרב בו סאפ עילף את יריבו הגדול תוך שלוש דקות. זה היה הקרב הכי נצפה ביפן, או בכל העולם, מאז אינוקי-מוחמד עלי עם 54.6% ב-1976. הבלתי יאומן קרה- במשך ארבע דקות, ניצחו את הקונצרט. הם עוד ניצחו, אבל ה-41% היה הרייטינג הכי נמוך שלהם בהיסטוריה. K-1 שברו שיא עם 19.5%, אבל היה צפוי עם המיין איבנט. רשת פוג'י שידרה חמש שעות של PRIDE, כולל טקס פתיחה ארוך. הם השיגו 12.2%, ו-9.3% לתוכנית מקדימה, 17.2% לגרייסי-יושידה, ו-8.9% מול אינוקי ו-K-1. זה היה גבוה מהצפוי והצלחה. גרייסי-יושידה היה הכי נצפה ב-PRIDE. אינוקי הפסיד, עם 5.1% ומקום חמישי. רשת NTV ציפתה ל-16.5% בהתחלה, וחשבו שגנבו מ-TBS את הדבר הגדול, ויצאו החלשים. בליל האירוע הורידו את הציפיות ל-8%. הם לא התקרבו, ועידן אינוקי נגמר. נורא מכך, זה היה אסון פיננסי עם התקציב המנופח, ההפסדים, והתביעות, וכמה מהלוחמים לא קיבלו תשלום עד היום. לוחמי ה-MMA ניצחו הכי הרבה.
ב-K-1, גנקי סודו היה בחיסרון של יותר מ-100 ק"ג מול באטרבין, אבל סודו היה מהיר ובאטרבין לא נגע בו בסיבוב הראשון. באופן ייחודי, סודו ביצע דרופקיק ובאטרבין התחמק. הוא קפץ על סודו, וזה מה שסודו רצה, כי תפס את באטרבין בעקב. כשמאסאיוקי נארוס, 1.70 מטר ו-92 ק"ג, ניצח את יאן נורטייה בחניקה, פעם זה היה הופך אותו לכוכב. במקום, זה לא שינה את מעמדו. נאקאמורה, אלוף IWGP, נשלט מול אלכסיי איגשוב, שבבכורה שלו ב-MMA חיסל את סטיב ויליאמס בן ה-44 וחולה הסרטן. נאקאמורה הפיל אותו, אבל לא הצליח להכניע. אסור היה לשעמם את המעריצים והם רק קמו. בסיבוב הרביעי, איגשוב נתן לנאקאמורה ברכיה לעין. נאקאמורה קם, וזה היה שנוי במחלוקת כשעצרו את הקרב, והוא זעם, אבל זה היה נכון. זה פגע בניו ג'פאן שהאלוף שלהם הפסיד, אבל זה לא הביך כי הוא שלט. קרב חוזר נקבע, ונאקאמורה ניצח, אבל פחות אנשים צפו. K-1 הובילה בסלבריטאים, סטיבי וונדר שר את ההמנון, מייק טייסון פרשן מהוואי כי אסור היה לו לבוא ליפן, וריקסון גרייסי גם היה.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member