לא תועלתני, צודק.
בכוונה פניתי דווקא לכיוון הצדק ולא לכיוון התועלתני. אפשר לומר שאם לילדים אין חובה כלפי שאר החברה, הרי גם לשאר החברה אין חובה כלפי הילדים. למה שהילד שלי יוותר על חצי שקל שהוא יכול לקבל, כדי שילד אחר יקבל אותו? ואם נקצין: למה אני צריך להתחשב בצרכים של אנשים אחרים. זו לא שאלה פשוטה כלל וכלל. קיימות כמה תשובות, למשל: (אריסטו) תשובה אחת היא שהרצון לטפל בילדים הוא סגולה שיש לנו, האנשים הטובים שמובילים את החברה, ולכן כחברה אנו ממילא נרצה לטפל בילדים. (קאנט) תשובה שניה היא שזו דווקא כן חובתנו כבני אדם. גם (ואולי - בעיקר) אם אנחנו לא רוצים, אנחנו חייבים. לפי גישה זו אגב, אפשר לטעון שזו גם חובתם של המוכשרים למצות את כשרונם ולתרום. קאנט אף כתב זאת במפורש. (הובס) תשובה שלישית היא שזה כדאי לנו. אנחנו רוצים שיתחשבו בנו, ולא רוצים לחיות בעולם מטורף שבו אחד אוכל את השני. אף אחד לא יתחשב בנו אם לא נהיה מוכנים להתחשב באחרים. ... וכן הלאה. לא משנה באיזו גישה נבחר, אם שכנענו את עצמו שבכל אופן אנחנו מעדיפים/חייבים/רוצים לטפל בילדינו בעלי הצרכים, אנחנו חוזרים לשאלת הצדק החלוקתי שהצגתי בהודעה הקודמת: איך מחלקים את העוגה בצורה "הטובה" ביותר. אני כותב "טובה" במרכאות, כי כל גישה גורסת שעקרון אחר הוא "טוב". אישית אני נוטה לכיוון גישת הצדק (ע"פ Rawls). לפיה, כאמור, לחלק "לכל אחד לפי צרכיו" זה דבר פחות מוסרי מלחלק בצורה אי-שיווניות אבל שתבטיח שכולם בוודאות יקבלו -יותר- מצרכיהם. אני מפקפק אם מישהו במשרד החינוך עסק אי פעם בשאלות הללו ופרסם מדיניות ברורה. לדעתי, בעידן של היום, זו תמימות לחשוב שדאגת המדינה לצרכי המחוננים נובעת מאותו מקור ממנו נובעת דאגת המדינה לחינוך המיוחד. הלוואי ואני מתבדה ובאמת נכנסים כאן שיקולים ענייניים של צדק או רווחת החברה, ולא רק שיקולים כבדי-משקל של כיסוי תחת. תמימות או לא, אני מסכים שמן הראוי להבהיר להורים היטב מה מצפים מילדיהם: אולי לתת להם כקריאת חובה את דו"ח ועדת נבו. תיאום ציפיות הוא המפתח למניעת אכזבות.
