לא התכוונתי רק ליול"ב קאפ (מהעונה יורוקאפ),
התכוונתי לשני המפעלים של יול"ב. בגלל שריון המקומות האידיוטי שעושים ביורוליג לקבוצות ולליגות מסוימות, יותר מדי קבוצות נחותות משחקות במפעל הנחשב ויותר מדי קבוצות טובות משחקות במפעל השני בחשיבותו. ריטאס וילנה נחשבת לקבוצת יורוליג לגיטימית, הגיעה לטופ16 ולקחה את האליפות בליטא. היא תשחק העונה ביורוקאפ רק בגלל שלז'לגיריס קובנה (אותה הקבוצה שלא ברור אם תגמור בכלל את העונה, ננטשה על ידי המאמן שלה ועל ידי מרכוס בראון שהגיע למכבי) יש חוזה עם היורוליג. העונה קבוצות כמו נאנסי, לה-מאן, מילאנו, ז'לגיריס (עתידה לא ברור), אבלינו, לה-מאן ואחרות באות על חשבון דינמו מוסקבה (בושטיאן נאכבר, ג'נרו פארגו, יבטוקאס, פרייס, מקדונלד, האנסן), חימקי מוסקבה (קרלוס דלפינו, חורחה גרבאחוסה), טריומף מוסקבה (ננאד קריסטיץ', כבר הודחה מהמפעל) וריטאס וילנה. יש העונה לפחות 5 שחקנים שהגיעו מהNBA תמורת סכומי עתק ולא ישחקו ביורוליג. רק הקבוצה שתזכה ביורוקאפ מבין כל 48 המשתתפות תוכל לעלות ליורוליג דרך המפעל. הרוסיות שלא יקחו את היורוקאפ יאלצו לקחת את האליפות ואת הכרטיס ליורוליג מצסק"א. ככה זה כשהליגה הרוסית מקבלת 3 כרטיסים פחות מליגה רעה כמו האיטלקית, שמספקת נציגה ראויה אחת ליורוליג (סיינה) ו3 נמושות, ואפילו כרטיס אחד פחות מהצרפתית (2 נמושות, אין מה לחפש שם אחרי שבאטום הלך). אם בעלים רוצה לקנות קבוצה (לא אחת הבכירות, מן הסתם) ולטפח אותה, קיים סיכוי קטן שהוא יצליח איתה להגיע לרמות הגבוהות באמת (קרי: יורוליג) על בסיס שנתי. כדי להשיג חוזה מובטח ביורוליג הוא יצטרך לתת ערך מוסף מהסוג שמכבי נותנת ליורוליג (שם גדול, שידורים בטלויזיה, קהל, היסטוריה של הצלחה וכו'). אפשר גם לפשט את זה: כרגע הכדורסל באירופה לא מספיק פופולרי כדי להצדיק את ההשקעה כמו בNBA. ההכנסות של קבוצת NBA מגוונות בהרבה משל קבוצת יורוליג, ורק כשהייתי במשחק של הראפטורס נגד צסק"א הבנתי שזו מכונת כסף בסדר גודל בלתי נתפס: כרטיסים לקהל (19,435 בממוצע במשחקי הראפטורס ב07/08, ספונסרים, מרצ'נדייז מכל הסוגים, לכל הקבוצות ובכל מקום בעולם, חנויות המרצ'נדייז המיוחדות של הקבוצה, מנויים לערוץ הטלויזיה של הקבוצה (RaptorsTV), פרסומות שמשודרות בערוץ... זה פשוט מטורף. הנה נתונים של פורבס על קבוצות הליגה (מיוני 2007, לא רלוונטי לחלק מהן): ערך, רווחים, חובות, הכנסות ועליה/ירידה בערך ביחס לשנת 2006. אפשר לראות בבירור שהסאנס בראשות סארבר הבנקאי דווקא נהנתה מגדילה ברווחים ולא סבלה מחובות עצומים שחייבו אותו לצמצם בהוצאותיה (או למכור את נכסיה). לשם ההשוואה, ביוני 2007 השווי של הסלטיקס של וייקליף גרוסבק היה נמוך משמעותית משל הסאנס באותה התקופה, כמו גם הרווח והכנסות התפעול. למרות זאת, גרוסבק ודני איינג' לקחו הימור מקצועי וכלכלי בסוף אותו החודש ושלחו ביום הדראפט את בחירת הדראפט שלהם בתמורה לחוזה גדול וארוך טווח של ריי אלן, שדחף אותם לתוך מס המותרות. אחרי חודש, הם ויתרו על נכסים עתידיים והתחייבו גם להארכת חוזה של השחקן עם החוזה היקר בליגה (קווין גארנט). הוצאות השחקנים של הסלטיקס גדלו ב24M$, אבל החזרה לרלוונטיות גרמה לגידולים בהכנסות: יותר שידורים בטלויזיה הארצית (כולל 26 משחקי פלייאוף, 14 מתוכם בבית), עליה של מאות אחוזים במכירות המרצ'נדייז של הקבוצה (הובילה את הליגה בתחום, גם הגופיה של גארנט הובילה את הליגה במכירות העונה), שבירת שיא מכירות המרצ'נדייז של סדרת גמר 2008 (בין אם בחנות בניו יורק, בחנות בבוסטון או ברשת, נקבעו 10 שיאי מכירות ופופולריות שונים במהלך סדרת הגמר) שבירת שיא מכירת הכרטיסים לעונה בודדת (763,584 כרטיסים נמכרו בסך הכל), גידול של 1781 צופים בממוצע למשחק ביחס ל06/07 (סולד-אאוט של 41 משחקי הבית + 14 משחקי הפלייאוף). יש מן הסתם ביטויים נוספים לגידולים בהכנסות הפרנצ'ייז, שאמור להנות בשנים הקרובות מהתנופה שקיבל ב07/08 (כמו גם מבאנר מספר 17 שתלוי על התקרה
). אם סארבר הבנקאי היה מוכן לבצע מהלכים הרבה פחות מחייבים כלכלית מאשר הסלטיקס (לא החתמה של ג'ו ג'ונסון. אפילו שימוש בבחירת דראפט, אחת הדרכים הזולות להחתים שחקן), היו משחקים בסאנס היום: דנג/איגודאלה, סרחיו רודריגז, רודי פרננדז ובחירה 24 בדראפט האחרון (CDR? ארתור? צ'אלמרס? גרין? באטום?). עם קצת פחות קמצנות הקבוצה היתה צעירה ועמוקה הרבה יותר, ואולי היתה יכולה לגעת בטבעת.
