אין הבדל
הייתה כתבה בטלויזיה בנושא הזה. אנשים ראו אותה. אנשים שזה נגע להם הגיבו רגשית, והפצע נפתח. יש כאלו שמגיבים בכעס ומאשימים אחרים או את עצמם. יש כאלו שמגיבים בצער, או בפחד או בתחושת דיכאון. יש כאלו שמפנימים ושותקים ויש כאלו שמחצינים ומשתפים. יש בעיות שאפשר לפתור לבד, ויש כאלו שמחייבות שיתוף פעולה של הרבה אנשים. בנושא הזה, רק שיתוף פעולה של הרבה אנשים יכול לשנות את המצב. איך הורה יכול להתמודד לבד עם מערכת חינוך שמכריחה אותו לתת תרופות לילד שלו?..... בשביל לשתף פעולה צריך לדבר על הבעיה, לשתף בידיעה ולחפש פתרונות, ביחד ולחוד. יש אנשים שחיים בעולם המעשי, והפתרונות שלהם קשורות לשאלות של "מה לעשות". אני חיה ברובד אחר של מציאות. בשבילי נפש זו עובדה וגוף זו השערה. רוב החיים נזקקתי למישהו שיחשוב על הגוף שלי בשבילי כדי שאני אאמין בקיומו ואטפל בו. התרומה שלי לחברה היא היכולת שלי לחשוב על קיומה של נפש ונשמה עבור כולם, כדי להזכיר להם את קיומה. "נפש", מבחינתי, זה רצון חופשי, וזה לא קשור לדת או אמונה או מיסטיקה. המוטו שלי בחיים הוא "הכל צפוי, והרשות נתונה", ולכן, כשהכל צפוי אבל הצפוי מאד לא רצוי, אין ברירה אלא לבחור בדרך השנייה - ולשנות את המציאות. ואולי, אם אני אצליח להאמין בעצמי בקיומו של הגוף שלי, אחרים יוכלו להאמין בקיומה של נפש גם בלי עזרתי....