מה שאתה מתאר, אם אני מבין נכון, זה
"סטיקי הנדס". ב"פוש-הנדס", לפחות כמו שאני מכיר, מתחילים כשלפחות יד אחת שלי על החזה של בן הזוג, ויד אחת שלו עלי. מכאן מתחילים "לחפש" איפה אפשר לדחוף, ועד שמוצאים ודוחפים זה הרבה יותר דומה למישוש מאשר לכל דבר אחר. ועוד לא דיברתי על הבחור שאתמול השתחרר מגולני, ומגיע לשיעור שלי מלא עוז ועזוז, מחכה להזדמנות לבדוק את עצמו מול החבר שלו, שהשתחרר מהצנחנים, ובמקום זה מוצא את עצמו בזוג עם הסבתא של החבר... לגבי הפרדה בין המינים באותו השיעור, גם את זה ניסיתי. בגלל ההבדלים בגישה בין גברים לנשים, יש דברים שהרבה יותר קל לנשים מאשר לגברים (כמו רכות, שחרור, ויתור וקבלה), ויש שלהפך (כמו תקיפה, התנגדות, השתלטות...). כשמנסים לעבוד על נושאים כאלה בכיתה שבה חצי מהכיתה בעל נטיה גדולה לרכות וחצי בעל נטיה גדולה לקשיות, קשה מאוד ללמד - כי כל חצי מהכיתה צריך דגשים אחרים לגמרי. מנסיוני האישי, עם נשים כמעט שלא צריך להסביר מה זו רכות ושחרור - צריך רק לתרגל. לעומת זאת, עם נשים צריך להסביר ולתרגל שוב-ושוב איך לעמוד מול התקפה בלי "להתקפל" ו"להיסגר". עם גברים, צריך שוב ושוב ושוב להסביר על רכות, על שחרור, על ויתור שהוא
לא חולשה... ולעומת זאת אין בכלל צורך להסביר להם שיציבות זה דבר חשוב, ומה זו התקפה. מנסיוני ההבדלים כל-כך גדולים, שהם לא כאלה שהנשים יכולות ללמוד מהגברים ולהיפך; ברוב המקרים הגברים "יאנג" מדי והנשים "יין" מדי, והם מפריעים אחד לשני. לגבר ממוצא אין צורך להפעיל עקרונות כדי לדחוף אישה, והוא מפעיל כוח במקום לעבוד נכון; מול גבר זה הרבה יותר קשה, והתלמיד חייב
לעשות טאי-צ´י ולא סתם לדחוף. לאישה ממוצעת, לעומת-זאת, כל-כך קשה (פסיכולוגית) להפעיל כוח על אדם אחר), שכאשר היא נדרשת לדחוף גבר (ששוקל הרבה יותר ממנה, ולא מוותר) בתור מתחילה, שהעקרונות עוד לא "יושבים" אצלה, היא פשוט לא מצליחה, והתסכול גורם לה להפסיק ללמוד. אני מזכיר שוב - אני לא מלמד הגנה עצמית, ולא חשוב לי אם "זה יעבוד ברחוב" בשנתיים-שלוש הראשונות, ובעצם גם לא ב-20 שנה הראשונות; יש לי תלמידות שנקודת ההתחלה שלהן כל-כך רחוקה מלחימה, שאם אתייחס לנושא הן יאבדו אותי לגמרי, אבל כדרך בה אני עובד היום הן בכל-זאת מתקדמות, ויום אחד כן יגיעו ללחימה. עד 120...