בחירת תורת לחימה

[דוד כפרי]

את הוירוס הזה פיתח ראש הממשלה לשעבר

יצחק שמיר, והאחראי הראשי להפצתו היה טוביה צפיר. בערבי-שבת יש עכשיו תכנית נוסטלגיה, נדמה לי שבערוץ הראשון, בה מראים קטעי סאטירה משנות ה-80 וראשית ה-90, וטוביה צפיר הוא אחד המככבים. בתכנית האחרונה הראו את הגרסא שלו ל"Singing in the rain", בתפקיד כפול של יצחק שמיר ושמעון פרס - ענק

 

[Yin]

אם אני מבין נכון

הסיבה שאין שעורים מעורבים במרכז הישראלי לטאי צ´י היא דת, האם זה כך? כל ימי התאמנתי בקבוצות מעורבות, אין שום בעיה, אפילו רק יתרונות. למשל תרגול עם בת זוג (עדינה) מחייב אותי להיות עדין מאוד וקשוב שבעתיים. הבנות זוכות בשוב מידי על איך הטכניקה עובדת ואם יש צורך להפעיל נכון יותר את הגוף (בטכניקה המתורגלת). דבר נוסף שנלמד, שלא כל מגע בין גבר לאישה קשור ליחסים שבין גבר לאישה... עדי

 

[דוד כפרי]

אולי בשבילל ניר הסיבה דתית, לא

בשבילי. ובכל מקרה אני לא כאן בתור הדובר של ניר מלחי, אלא בתור הדובר של עצמי. כשהתחלתי ללמד עוד היו קבוצות מעורבות, כולל עבודה משותפת בזוגות. הרבה מאוד נשים שהיכרתי אמרו לי שהיו באו ללמוד, אילו היתה הפרדה - ואני מדבר על קיבוצניקיות, לא על חרדיות! כל מה שאתם אומרים נכון - אבל בשיעור בכל-זאת נוצרים מתחים שמפריעים להתרכז בלימוד. אני מעדיף לוותר על הדברים האלה. אני מלמד טאי-צ´י, לא יחסים בין גברים לנשים. כשמשהו מפריע לי ללמד, אני מעדיף להיפרד ממנו. כשמשהו מפריע לתלמידים/ות להגיע לשיעורים שלי, אני מעדיף להיפרד ממנו. אני זוכר איך הייתי "עדין" כשהשתחררתי מצה"ל, אני זוכר איך הייתי נבוך בפוש-הנדס עם נשים, ואני זוכר איך הבכתי אותן. אילו הייתי מלמד הגנה עצמית, כל זה היה חיוני - אבל אני לא, ולכן זה מיותר. אני גם לא רוצה מתח מיני בשיעור - מספיק גרוע שלוקח לאנשים שנים להפסיק להשוות את עצמם למתקדמים, אני לא רוצה שום נטיה ל"שוויץ" לעיני המין השני, ואל תספרו לי שאפשר להתגבר על זה - במקום שיש גברים ונשים, יש "שויץ" מצד לפחות חלק מהגברים, והתייפיפות מצד לפחות חלק מהנשים. ואלה שלא משוויצים ומתייפיפות, מסתכלים על אלה שכן. זה תמיד יהיה קיים, וזה רק מפריע להתרכז בלימוד. אז אני מעדיף להפריד. וכמובן, הכל לדעתי האישית...

 

[crane]

לגבי מתח מיני

דוד, אם יגיע אליך תלמיד הומוסקסואל לקבוצה תשבץ אותו בקבוצה של הנשים? אני מודה, אם מגיעה בחורה חדשה לקבוצה, מתעורר אצלי מתח מסוים, אבל מתרגלים לדברים האלה- כמו שאמרת, באומנויות לחימה, אתה הוא היריב של עצמך. לגבי תירגול חופשי- אני יודע שהבנות אצלנו לא עושות ענין מנגיעה מקרית בחזה (ככה לפחות חלק מהן אמרו לי), ואם למישהי זה מפריע- היא יכולה תמיד לבקש מהמורה לעבוד רק עם נשים. מאידך- אם הסיבה להפרדה היא דתית, אני מכבד זאת.

 

[דוד כפרי]

עוד לא הגיע אלי תלמיד והצהיר שהוא

הומוסקסואל, וכידוע זה לא כתוב לאנשים על המצח. נטיה מינית אפשר להסתיר, מין הרבה יותר קשה. כתבת: "אני מודה, אם מגיעה בחורה חדשה לקבוצה, מתעורר אצלי מתח מסוים,..." כלומר, המתח המיני מתעורר מעצם העובדה שנכנסת בחורה חדשה לקבוצה, אפילו אם עוד לא יצא לכם לעבוד יחד. אני מכיר דברים דומים מהלימודים (ה"רגילים", לא אמנויות לחימה), מהעבודה, מהצבא (סדיר ומילואים)... בדיוק מה שאני מעדיף למנוע. כתבת: "...הבנות אצלנו לא עושות ענין מנגיעה מקרית בחזה ..." אבל ממש לא מדובר על נגיעה מקרית, כמו שכתבתי: "ב"פוש-הנדס", לפחות כמו שאני מכיר, מתחילים כשלפחות יד אחת שלי על החזה של בן הזוג, ויד אחת שלו עלי. מכאן מתחילים "לחפש" איפה אפשר לדחוף, ועד שמוצאים ודוחפים זה הרבה יותר דומה למישוש מאשר לכל דבר אחר." אוף, הדגמה אחת היתה מסבירה לכולכם בדיוק מה הבעיה...

 

[יובל נחמקין]

האנשים הרגילים שביננו ...

גרים בשכנות, עובדים, לומדים וכן: אף מתאמנים, מין - עם המין השני... מבחינתי: מתח מיני מבוקר הוא רק דבר בריא! מותר להימשך לפרטנר שלך לאימונים ולא איכפת לי אם מדובר בהומו /לסבית / סטרייט ... כל עוד אין הטרדה וניתן להתרכז בעיקר בתוכן המקצועי של המפגש (אומנויות לחימה, אם שכחנו), אזי - מחשבות על סקס הם סה"כ חלק מהוויתנו. נ.ב- אני את אישתי הכרתי כאשר היינו שנינו תלמידים לקונג-פו אצל אבי מוריה: לא זו בלבד, אלא שהיא הייתה מתחילה, ואני הייתי כבר מדריך ... בשיעורים שמרנו על פאסון ומקצועיות - דבר אשר קורה גם כיום כשהיא תלמידה של גיא ושלי לארניס. זה הכל שאלה של להתנהג כמו מקצוען, אבל להרגיש - או לחילופין להימנע מלהרגיש? נו באמת ... זו לבטח אינה התמודדות של "לוחמים החותרים לשלמות עצמית" ...

 

[דוד כפרי]

אם טוב לך ולתלמידיך כך, יופי ../images/Emo13.gif

לדעתי האישית, טוב שבשיעור יהיה משהו שונה מהחיים הרגילים, מעבר לעובדה שלומדים תנועות מוזרות. בחיים הרי לא הולכים יחפים עם תלבושת מיוחדת, אבל בכל השיטות היפניות לא יעלה על הדעת לעלות על המזרון בנעליים ובגדים "אזרחיים". למה לשמור על מסורת שאינה תורמת כלום? אולי כי היא דוקא כן תורמת משהו? אני לא רוצה "להימנע מלהרגיש" - אני פשוט רוצה להתמקד בשיעור. אם אחפש התמודדות עם החיים, הרי אפשר ללמד - וללמוד - גם באמצע התחנה המרכזית בתל-אביב. יהיה קצת קשה לשמוע את המורה, תהיה אולי בעיה של עוברים-ושבים שנכנסים בין הרגליים, יהיו צופים שיעירו הערות (וקללות, וצעקות, ו"נראה, נראה אותך עושה סלטה!"...), יהיה ריח-הניחוח מאגזוזי האוטובוסים, אבל למה שכל זה יפריע ללוחם אמיתי החותר לשלמות עצמית... אני רוצה שהשיעורים בהם אני לומד ומלמד יהיו "אי של שקט באי-השקט" (ותודה לרוני שפירא על הססמא!) - שעה וחצי שבה אין לי שום דבר אחר, חוץ מטאי-צ´י. את היישום בחיים של העקרונות, אני אעשה בחיים. בשיעור, אני רוצה ללמוד. אבל אם זה לא מתאים למישהו אחר, הוא לא חייב ללמוד אצלי...

 

[יובל נחמקין]

ומה קרה ל"אמנות לחימה כדרך חיים"?

ולמה אתה סבור כי השיעור אינו מיקרו-קוסמוס של החיים ? מתי הוא הפסיק להיות חלק מהחיים והפך לאי? בשיעור: ישנה היררכיה - כמו בחיים, ישנם כללים- כמו בחיים, ישנם שיעוי בית - כמו בחיים וישנם רגשות (מודחקים מי פחות מי יותר: של מטרות, כמיהות, פחדים ועוד) - כמו בחיים ... אבל כפי שציינת: דרכך היא דרכך ועל הבאים אליך - לכבדה.

 

[Erunaamo]

זה לא נוגד אחד את השני.

אמנות לחימה, לפחות אצל חלקנו, היא אכן דרך חיים. הכוונה היא שאתה חי את העקרונות שנלמדים, נסתרים, ומובנים באמנות הלחימה. זה לא אומר שאתה חי אמנות לחימה. כמו שדוד הדגים, אתה לא הולך יחף ואתה לא לבוש בתלבושת שלך ב"חיי היום-יום". אבל מה שכן - אתה חי את מה שהבנת מאמנות הלחימה שלך (טוב, אולי לא מקרב מגע ודומיו. אני מדבר על אמנות לחימה בעלת "מטען רוחני" מסוים) - אתה מיישם את העקרונות שהבנת מהאימון, בעבודה, בקמפוס, בבית-הספר, בבית ובכל מקום שאליו תפנה.

 

[דוד כפרי]

בוא ניקח דוגמא מכיוון אחר לגמרי...

אתה יודע לכתוב? אני מניח שכן. אתה יכול לכתוב בעמידה, כשהנייר לא מונח על שולחן? שוב, אני מניח שכן. בשביל לכתוב בכתב קריא, האם אתה צריך נייר עם שורות? אני מניח שלא. אבל כאשר למדת לכתוב, אי-שם בעברך הרחוק

, הושיבו אותך על כיסא ליד שולחן, ונתנו לך נייר עם שורות - לא כי רק כך צריך לכתוב, אלא בגלל שכך הכי קל ללמוד לכתוב. Erunaamo כתב יפה על העקרונות העומדים בבסיס אמנות הלחימה (לפחות אצלנו, שיטות אחרות אני כמעט לא מכיר). העקרונות האלה דומים ליכולת לכתוב - אני מניח שבלי להתאמן הרבה אתה תוכל לכתוב גם תוך-כדי הליכה, אולי אפילו בעמידה על הראש - אבל כדי ללמוד איך לכתוב, עדיף לשבת ליד שולחן ולא לעמוד על הראש. למי שרק מתחיל, מספיק קשה לעשות את התנועות של הקאטה, מספיק קשה להבין מה רוצים ממנו מעבודה בזוגות. אני בסך-הכל מנסה להקל על תלמידי, בכך שאין בשיעור הסחות-דעת, עד כמה שניתן. וכאמור, אף-אחד לא חייב ללמוד אצלי. בבאר-שבע והסביבה יש לפחות עוד שלושה מורים, כל אחד מהם מלמד אחרת...

 

[שירה בלטר]

צודק ב-100%.("נשמע טוב.")

הגבלתי ואמרתי: רק אם נוח!

 

[יובל נחמקין]

דוד, לא הבנתי:

אתה אישית לא מוצא טעם (או לחילופין - מוצא טעם לפגם) לעבודה מעורבת של גברים ונשים או שאתה רק משתדל לבצע דיסוננס להחלטות של הקולקטיב (המרכז)? כי אצלנו הנשים מוצאות ערך (עד כמה שידוע לי) בעבודה מעורבת ועושות זאת בהצלחה...

 

[דוד כפרי]

טעם לעבודה מעורבת יש בעיקר אם המטרה

היא הגנה עצמית. אבל ממילא את מי שמתעניין בהגנה עצמית אני שולח ללמוד קרב-מגע (גברים ונשים), אז זה לא רלוונטי. כמובן שיש דברים טובים בעבודה מעורבת - אבל כשאני שוקל אותם מול הדברים הרעים, אני מעדיף לשמור על ההפרדה. לא הבנתי את השאלה על הדיסוננס והקולקטיב.

 

[יובל נחמקין]

ההפרדה בין גברים לנשים במרכז ?!

ודיסוננס ?! יו נואו? הצורך למצוא הצדקה לפעולה / מצב קיים ... שהרי זו לא החלטה של כל מדריך לעצמו, אם לשנות את "כללי הבית" ... בכל מקרה: תשובתך נהירה ולעינין. תודה ...

 

[דוד כפרי]

עכשיו הבנתי...

אתה שואל אם אני אומר מה שאני באמת חושב, או שאני "מיישר קו" עם בית-הספר בו אני לומד (תקן אותי אם אני טועה). כשהתחלתי ללמד עדיין לא היתה הפרדה. ניר לימד קבוצות נפרדות, אבל רבים מתלמידיו לימדו קבוצות מעורבות, ואני בינהם. עשיתי ולימדתי עבודה בזוגות עם נשים. כשניר הבהיר ש"לא בבית ספרנו", כעסתי. היו תלמידות ותלמידים שכעסו ועזבו. אני החלטתי שיותר חשוב לי להמשיך ללמוד, ועברתי ללמד לפי הכללים של ניר. וראה זה פלא

: לא רק שיש לי היום יותר תלמידות ותלמידים משהיו לי אז, יש גם גיוון הרבה יותר גדול בתוך הקבוצות, ביחס לגילאים: קודם היו אצלי כמעט רק סטודנטים, הים יש גם סטודנטים, גם המורים שלהם, וגם כאלה היו יכולים להיות ההורים שלהם - ושלי. זה לא "כי ניר אמר" - זה הנסיון שלי כמדריך, מ-1995 עד היום. דבר נוסף: לאורך השנים שאני מלמד, ראיתי הבדלים עצומים בתפיסה בין גברים ונשים. מנסיוני, יש דברים שגברים תופסים בקלות שהם קריעת ים-סוף לנשים, ויש דברים שברורים לגמרי לנשים ולגברים לוקח המון זמן להבין. כשהייתי מתעכב להסביר טכניקה לנשים, הגברים בכיתה היו משתעממים; ואם הייתי אומר לגברים לעבור לתרגיל אחר וחוזר אל הנשים, מייד היו שואלות אותי "אבל למה הם עברו לתרגיל אחר ואנחנו עוד בזה?" אז הייתי מסביר שאת "זה" הן עוד לא עושות מספיק טוב בשביל להתקדם לדבר הבא, ואז היה מופיע תסכול... לעומת זאת, כשהייתי מסביר עם "לא להשתמש בכוח", "ללכת עם ולא נגד", על "לוותר", "ללכת אחורה", "לשחרר" - הגברים הסתכלו עלי כאילו אני מדבר סינית, בזמן שהנשים השתעממו כי זה היה ברור להן מהמשפט הראשון. כשאני מלמד קבוצות נפרדות, אני מתקדם עם כל קבוצה לפי הקצב הממוצע של אותה קבוצה. לכולם יותר נוח. שוב - כל אלה לא "כי ניר אמר", אלא זה הנסיון שלי כמדריך. כמובן שאפשר לטעון ש"לדוד כפרי זה מתאים, אבל מה עם אחרים?" אבל אני שומע דברים דומים מהרבה מדריכים במרכז, שכעסו על ניר אז, ומודים לו היום. בקיצור, אין דיסוננס. אבל זאת רק דעתי

 

[idv]

דוד אתה מדבר על הפרדה

בין המינים כייון שהאחד משתעמם כשהשני צריך הסבר ולהיפף אז מדוע לא לבצע חיתוכים נוספים כגון חיתוך גילים/וותק/משקל וכד´?

 

[דוד כפרי]

יש גם הפרדות נוספות, בהחלט.

אני מלמד קבוצה של גמלאיות, במועדון לגיל הזהב בבאר-שבע. להערכתי, כל התלמידות בקבוצה הזו יכלו להשתתף בקבוצת הנשים הרגילה - אבל הן לא רוצות ("זה בשעות לא-נוחות", "מה נעשה עם הצעירות האלה", ועוד תירוצים...). אני ממשיך "לטפטף" להן שיבואו לקבוצה הרגילה, הן ממשיכות לסרב, והקבוצה "רצה" כבר שנה שניה. מדריכים אחרים מלמדים קבוצות בבתי-אבות, שברור שבהם צריך ללמד אחרת בגלל מצבם הבריאותי של התלמידים. לעומת-זאת, כמעט שלא תמצא צעירים מתחת לגיל צבא בקבוצות טאי-צ´י רגילות - זה לאט מדי, משעמם מדי בשבילם. לכן מקובל לשלוח בני-נוער ללמוד קונג-פו, ולהתחיל איתם בטאי-צ´י רק כשהם מתבגרים קצת. לגבי חלוקה לוותק, קבוצות המתקדמים אצלנו אינן פתוחות למתחילים. לגבי חלוקה למשקל, עד היום לא ראיתי בכך צורך (לפחות בשיטה שלי, אחרות אני לא מכיר).

 

[haleth]

דוד, שאלה: אתה מתרגל עם התלמידות?

כאשר אתה מסביר יוהו, אתה רק מראה לתלמידות או שאתה גם מבצע איתן? מספר 2 שלך בכיתת הנשים הוא גבר או היא אישה? אני שואלת משום שבתרגילי זוגות חשובה הלימדה "נר בנר". ואם התלמידות לא יכולות לתרגל אם מישהו ברמה גבוהה יותר מהן (המורה או מספר 2), הן לא תתקדמנה הרבה. כאשר התחלתי ללמוד טאי צ´י, למדתי עם מורה ומספר 2, שניהם גברים. הם הדגימו והסבירו, אבל לא תרגלו עימנו. ואנחנו אכן לא ממש התקדמנו, משום שלא היו תלמידות מתקדמות מאיתנו, באותו שלב, ואנו נאלצו להתאמן זו עם זו. אפשר לומר הרבה פעמים "תנועי מהמרכז", או "תהיי רכה", אבל עד שלא מרגישים את זה על בן/בת הזוג, אלה מילים ריקות. אפשר להראות, אבל תסכים איתי שתלמידים חדשים לא רואים. (וגם פחות חדשים). מספר חודשים לאחר מכן נפתח שיעור נוסף עם מורה-אישה, ואז לפתע הבנו עד כמה לא הבנו. איך זה אצלך?

 

[דוד כפרי]

מספר-2 אצלי הוא גבר.

יש אצלי כמה תלמידות ותיקות, ש עוזרות בנושא הזה. מהנסיון האישי שלי, ראיתי שהרבה מאוד תלוי בדרך ההדרכה. יש דברים שאני מצליח להעביר בהסברים והדגמות, שאני לא מצליח להעביר בעבודה עם בן/בת-זוג. אולי אצל אחרים זה אחרת, לא יודע...

 

[haleth]

או קי,

אני מסכימה שזה תלוי מאוד במורה. כל התופעות שתארת על השוני בין ימוד גברים לנשים - אני מסכימה. כבר תיארתי כאן איך המורה הראשון שלי לא הבין שצריך ללמד אותנו קודם לתת אגרוף, ורק אחר כך איך לחמוק ממנו... ובכל זאת, כפי שמסטר הואנג אמרה - באימון הנפרד, הגברים מפסידים את הרכות של הנשים, והנשים מפסידות את הדינמיות של הגברים. איכשהו נראה לי (וכמו שנהוג לכתוב כאן- מה אני כבר מבינה), שחלק מהלמידה שאימון מעורב יכול לקדם. אבל אולי באמת שכרו של הקידום יצא בהפסדו. אני, בכל אופן, שמחה שיש לי גם מורים גברים, ושמחה בכלל בבית הספר שלי..