../images/Emo41.gifפשוט עצוב לי, מקווה שתתייחסו.
היום הייתה ההופעה האחרונה שלנו בקטע מההופעה של בת שבע - "אחד מי יודע?" שלימדו אותנו. זו הייתה ההופעה של הריקוד הזה וההופעה האחרונה בריקוד בכלל, לשנה זו כמובן. מעולם לא לקחתי את זה כל כך קשה, ואני לא יודעת למה עכשיו כן. אולי כי ריקוד נהיה לי יותר חשוב? אוף לא חשוב. בכל מקרה, עצוב לי כי זהו, זה נגמר, אני בחיים לא ארקוד את הריקוד המושלם הזה, אלא אם כן אני ארקוד מתישהו בעתיד בבת שבע. לקחתי את זה נורא קשה משום מה, באתי למורה שלי לבלט עם דמעות בעיניים וביקשתי חיבוק. וגם המצב בבי"ס לא טוב מבחינה של חברות. חחח, משהו חברות. עם חברות כאלה מי צריך אוייבים? יש לי רק חברה אחת ששווה לי להשאר שם בגללה/בשבילה. אוח, מזל שאני עוברת בי"ס, ושאני לא אצטרך לראות את כל המזוייפות האלה במשך חודשיים ובמשך כל החיים! וסתם, אני נורא קנאית, ומצד אחד אני מרגישה כועסת על חברות טובות שלי על שטויות, ומצד שני אני חושבת לעצמי בראש שאין לי על מה, ובכל זאת ממשיכה לכעוס, כי התחושה לא עוברת. ופשוט כבד לי בחלל של הבטן אבל ריק בחלל החזה. עצוב לי וכואב לי וזה מוזר שאני לוקחת נורא קשה. אני באמת צריכה קצת יחס עכשיו, חיבוק, כל דבר. רק תראו שאתן כאן וש'אכפת' לכן, זה לא יותר מידי, נכון? :/