|כותרת|
אני עדיין לא מעכלת את זה, הם היו פה. בתוך החדר שלי. חיטטו לי בארונות, הם לא יודעים שזה הדבר שהכי כואב לי? איך הם לא יודעים שזה כאילו מחטטים לי בנשמה. פרצו לי בחדר, שאני הייתי בתוכו וישנתי, חיפשו ת'נשק. הפכו את כל הארונות, פיזרו את הקיטבגים של הצבא על הדשא, הפכו הכל... בסוף לקחו רק ת'פלאפון שהיה איתי במיטה. עדיין לא מצליחה לעכל למרות שעבר כבר, שבוע. מחר אני כנראה חוזרת, אחרי 10 ימים. אבל זה לא היה 10 ימים זה היה 3 שפתאום הפכו ל4 ואז ל5 ואז ל6 ואז פתאוםל10. ל יום זה ה-יום האחרון בבית, כל יום זה להכין תיק מחדש. כל יום בשנייה האחרונה מודיעים לי שאני נשארת בבית או אחרי נסיעה של שעתיים פלוס מודיעים לי לחזור הביתה ולשוב מחר. קשה לי, קשה לי להיות רחוקה מהבית, להיות מוגבלת בזמן שלי בבית. אני כבר מספיק זמן בצבא בשביל להתרגל אבל לא מצליחה. שאני בצבא הראש בבית עם דאגות וגעגועים. שאני בבית אני רק חושבת על היום שיבוא שאני אחזור ולא באמת מצליחה להינות ולמצות את הזמן הזה. מצד שני, אני אוהבת ת'תפקיד שלי [באמת אחדהתפקידים הטובים] וברגע שאני אסיים חפיפה היציאות יהיו יותר טובות, אבל בגלל הלחץ בית אני לא מצליחה לעבור אותה. אניבאמת אוהבת ת'מוצב ואת האנשים וכיף לי שם ולא רוצה לעזוב. לא רוצה להיות קל"בית ולעשות יומיות, מניסיון זה לא בשבילי. חוץ מזה לא רוצה לאכזב, כל הרבה אנשים גאים בי ולוותר זה לאכזב? אבל להישאר שם בגלל זה? אני מתגעגעת אליו המון, מאז שהוא התגייס אנחנו כבר לא מה שהיינו פעם ואנימרישה כמה שזה מוזר שחלק ממני חסר.