אני כזו הומו.
ומעפנה. ואין לי שמץ של מושג מה אני רוצה בכלל, ומה אני עושה. ואם אני רוצה בנאדם, למה אני לא מסוגלת להודות בזה בפניו וזהו? למה אני מתעקשת להגיד לו שלא בא לי עליו בכלל? איפה פה ההיגיון?... ואם אני באמת לא רוצה אותו. אם...אם הוא פשוט, פיזית, כ"כ לא לטעמי שאפילו האינטלקט שלו לא מחפה על כך- למה אני ממשיכה לשכנע את עצמי שאני כן? האם זה התסביך אלקטרה הטראגי הזה, שמאלץ אותי לרצות למצוא חן, שלא לומר להיות נערצת ע"י, כל אדם בוגר, בלונדיני ותכול עיניים, אינטיליגנטי מדי, משכיל, בעל אינטלקט שופע, פרנקופיליה מטרידה ממש וידע נרחב בפילוסופיה המערבית לדורותיה? מישהו כזה, ממש כמו אבא?.... כי אם כן אני ממש שונאת את התסביך הזה. אני לא אוהבת את היצר הזה בי שמכריח אותי להימשך דווקא אל קרבתם אל אנשים שאני מרגישה "ילדה קטנה וטיפשה" [ציטוט של הבחור, אגב, לא שלי] לידם. ממש ממש לא אוהבת. בכלל.