אונס וירטואלי

[אלת הירח]

בגלל מה ש-Boojie אומרת יש לי בעיה

עם המנהג הנלוז של להכריח ילדים קטנים לחבק ולנשק כל מיני אנשים שהם לא רוצים כי "לא נעים" ו"זאת דודה" וכו´. אנחנו מתכחשים לזכותם על גופם ועל מעשים אינטימיים כמו חיבוקים ונשיקות ואחר-כך מתפלאים למה כל כך קל לנצל אותם. עוד גישה זו גישת ה"אני לא רוצה להפחיד את ילדי הקטן בדיבורים לא נעימים." עדיף שהוא יפחד קצת מהדיבורים הלא נעימים (ואפשר לעשות אותם בעדינות עד כמה שאפשר) מאשר שהוא לא יהיה מודע לדברים האלה ויפול קורבן לניצול. ולמי שחושב שלו זה לא יקרה - אני גדלתי בשכונה טובה וההורים שלי פקחו עלי עין ובכל זאת כבר בגיל 6 נאלצתי להתמודד עם ניסיון לנצל אותי מינית. זה נמצא בכל מקום.

 

[אורין קיי]

נכון מאד. הנטייה של הורים לכפות על

ילדיהם התנהגות "משפחתית" שמנוגדת לרצון הילד, היא זו המלמדת ילדים שרצונם אינו נחשב ועליהם להיכנע לרצון "הגדולים". בהמשך החיים, אותם "גדולים" הם כל מישהו בעל סמכות איזושהי. אישית, נתקלתי בכעס גדול מצד אבי, כשתמכתי בילד הקטן שלי שסירב לתת לסבא נשיקה "כי יש לו ריח לא טוב". לי היה ברור שרצונו של ילדי חשוב וקובע לאין ערוך מקודים נימוסיים שמבטלים את רצון הפרט.

 

[ספיר ק]

ובלי קשר לתקיפה מינית

חשוב מאוד לכבד את האוטונומיה של ילדים על גופם. יש אנשים, כולל ילדים, שלא אוהבים לחבק ולנשק כל אחד. וזו זכותם המלאה. אני תמיד מנסה לקבל הסכמה, אפילו הסכמה לא מילולית, מילדים לפני שאני נוגעת בהם. אפילו עם תינוקות אני יוצרת איזשהו קשר עין לפני שאני מרימה אותם, למשל.

 

[hunky@dory]

רצונו החופשי של הילד

בכלל מערך הלימודים ובתי הספר כפי שהינם היום ( למעט הפתוחים ) הינם חוסר כבוד מוצהר לרצון הילד.

 

[אורין קיי]

מאד מאד מאד צודקת. הגישה שגופם של

ילדים שייך לכלל, היא גישה רווחת. כלכך נהוג לקחת תינוקות על הידיים, לשלוח אליהם אצבעות קוצ´י מוצ´י, לדחוף את הפרצוף לתוך העיניים שלהם - שלא לדבר על החיידקים שהם חוטפים תוך כדי. וכך גם כלפי ילדים. מישהו בכלל חושב שיש כאן פלישה? שיש כאן פגיעה בזכויות הפרט של הילד? בכבודו? ואני מתרתחת כל פעם מחדש כשאני רואה את השימוש שעושים בתינוקות וילדים בסרטים, בעיקר אמריקאיים ולא רק שם. הרבה פעמים גורמים להם לבכות בכוונה כי כך דורשת הסצינה. גם מציגים אותם עירומים מול הצופה. מה יש, לתינוקות וילדים אין גוף? אנחנו לא מסווגים אותם כיצורים מיניים? זכר ונקבה? במקרה זה כל הכבוד לקדמן שיושב עם אצבע על הדופק ומונע חשיפת ילדים. כך גם מתנהגים לנשים. כל זמן שתופסים נשים כ"קטנות וחמודות, בעלות קולות דקים והתנהגות תמימה, חלשות וזקוקות להגנה" הגישה היא זהה. מותר לגעת בהן, לפלוש לפרטיות שלהן, לכפות עליהן מצבים וחפצים (כמו לבוש) ולצפות שיתנהגו בדרך מסוימת, בעיקר בלתי מאיימת ותלותית.

 

[נועה בנוש]

אישה או ילדה

נכון נכון נכון! נשים נתפסות בחברה כמו ילדים, וכמוהם - גם הן משוללות זכויות וגבולות עצמיים. הדוגמא שעולה לי לראש כרגע היא של אידיאל היופי הנשי, שמיוצג ע"י דוגמניות. הדוגמנית הממוצעת, זו שמסמנת לנו איך אישה צריכה להראות, היא בדר"כ בת 14 עד 20, בעלת מבנה גוף של ילדה ולא של אישה, מאוד רזה (ועל כן גם עם חזה קטן), נטולת שיער גוף. המראה הנשי האידיאלי, כפי שאנו מפנימים אותו, הוא אינו מראה של אישה. האידיאל עבור אישה הוא להיראות כמו ילדה. ולא רק זאת, אלא גם להתנהג כמו ילדה: מתוקה, הססנית, פסיבית, משוללת כוחניות.

 

[אורין קיי]

קיימת העדפה לחזה גדול, מלא וזקוף

ולכן ברבי, בעלת הגוף המעוות, גם לאחר התיקון שעשו בה, מהווה מודל. כמו שאומרים בצרפתית "וויי איז מיר,,,"

 

[נועה בנוש]

העדפה לחוד ומציאות לחוד

נכון, נשים רבות מפנטזות על חזה גדול (ואגב, חזה גדול זה אנטיתזה לחזה זקוף - ככל שהחזה גדול יותר כך הוא פחות זקוף). עם זאת, במחקר שנעשה התגלה שבשלושים השנה האחרונות הצטמצם היקף החזה הנשי הממוצע - למרות הפופולריות הגואה של השתלות הסיליקון! ואגב, מרבית הבחורים שאני מכירה מעדיפים נשים רזות עם חזה קטן מאשר נשים מלאות עם חזה גדול (לא שבדקתי מדגם מייצג). ועוד אגב, אידיאל היופי הנשי שגורס שאישה יפה=אישה רזה, יחד עם אידיאל החזה הגדול שעדיין קיים, גורם לנשים לעבור ניתוחים פלסטיים מסוכנים בשם אידיאל היופי. ברבי לא השתנתה כ"כ הרבה בעשורים האחרונים, זה הנשים שמשנות את עצמן ונראות יותר ויותר כמוה. עצוב.

 

[אורין קיי]

כמובן שהבלוף על שיגעון לחזה גדול

מסייג את התופעה לגיל צעיר מאד או להחדרת סיליקון ואז הוא גם זקוף. ברבי עברה שינוי פיזיולוגי לפני כשלוש שנים. קיצרו את רגליה, הקטינו את החזה ועיבו את מותניה. היות ונקודת ההתחלה שלה היתה חייזרית, אז אין כאן על מה לדבר בכלל. הרעיון הוא שגם לתוך השיגעון מתחיל לחלחל היגיון. אחד הדברים העגומים ביותר הוא, קופות החיסכון של ילדות קטנות שמגיל 10 מתחילות לחסוך לניתוח פלסטי. וזה קורה אפילו כאן, בארצנו המשופעת בילידות אגן הים התיכון.

 

[טל קר]

אני לא חושבת שההורים שלי היו אלו

שחינכו אותי, אלא שמגיל מאוד צעיר קראתי ספרים של "לא לגילי", הקשבתי לשיחות מבוגרים וקראתי עיתונים, וכך שבאחד מחגי הסוכות כשהייתי בסביבות גיל 10, ואיזה אדם מבוגר ניגש אלינו, חבורת בנות, והציע לנו להכניס יד לכיס שלו כדי להוציא סוכריה, ידעתי על אלו שחותכים את הכיסים כדי שהכנסת יד לכיס תגיע ישר לאבר מינם, והזהרתי את כולן.

 

[טל קר]

מצד שני עם רופאים זה אחרת, כי הם

כאילו בעלי הסמכות. בגלל זה כן היה לי ארוע עם רופא לפני כארבע שנים שהשאיר אותי משותקת בזמן הארוע, אבל הצלחתי לאחר שיצאתי מההלם לא להמשיך ללכת אליו. להתלונן עליו לא הצלחתי.

 

[soulbird]

שגרתי בח´ול היה לי רופא

מפשחה שראה את עצמו רופאה כל תחום (לא ממש אהב לשלוח למומחים) אורטופד , מומחה ראות , וגם גינוקולוג. הוא היה רופא ידוע מאוד במקום מגורנו עם שם שהולך לפניו. אני זוכרת שפעם הייתה לי בעיה שהיא מאוד שחיכה אצל נשים במיוחד אחרי אנטיביוטיקה. הייתי אולי בת 15 הלכתי עם אמא שלי לרופאה וביקשתי ממנה שתתאר לו את הסמפטומים (כי אני מאוד התביישתי) ואמרתי שאני לא רוצה שיבדוק אותי. הוא בכל זאות החליט לבדוק . והיעוד כמה בדיקות פולשניות כאלה. לזכותו יאמר שתמיד הייתה האחות איתו. שעליתי לארץ שמתי לב שלכל בעיה שלא תהיהיה תמיד מפנים למומחה ויש שלט שהאדם יכול להכניס עוד משהו בזמן בדיקה גופנית.

 

[ספיר ק]

צודקת

אני בספק עד כמה זה עוזר ללמוד בתיאוריה איך צריך להגיב. רובנו דווקא למדנו להיזהר מאנשים זרים וכו´. אבל דברים כאלה צריך לתרגל בפועל, ואת זה דווקא לא עושים. להגיד לילדים להזהר זה טוב ויפה, אבל צריך לתרגל את זה. לאמן אותם. להעמיד פנים שאנחנו מנסים לפתות אותם או לתקוף אותם ולחנך אותם לצרוח בתגובה, או כל תגובה הולמת אחרת.

 

[אורין קיי]

דווקא התגובה שלך מראה על צידקת

טענתה של בוג´י. אילו היית מתורגלת, מגיל צעיר, בתגובה כלפי מי שפולש ופוגע בפרטיות ובעצמיות שלך, היית עושה את כל הפעולות הנכונות ומגיבה כך, שהיית שבעת רצון. יתר על כן, מי שבטוח עצמיותו ובעוצמתו הרוחנית-נפשית-גופנית, מקרין זאת כלפי חוץ והאפשרות שיותקף, בכל דרך, הולכת ויורדת.

 

[sista]

אלו רציונליות הכרחיות לשלוות נפש

ההרגשה שהדברים שאנו עושים יחסנו אותנו מפני מצבים בעתיד היא אחותה של ההרגשה ש"מי שזה קרה לו - מגיע לו/ביקש את זה/לא עשה מספיק להמנע מזה". יש אפשרות להתכונן למצבים קשים כדי לנטרל את אפקט ההפתעה והקיפאון. אבל, האימונים האלו יכולים לקחת אותך כברת דרך מסוימת וזהו. ברגע של איום קיצוני, יכול להיות שתוכלי להתגונן ולהקרין "אני לא קורבן" אבל יכול להיות שלא. ואז מה? תאשימי את ההורים שלך? את עצמך? אני לא מוותרת לכן בנושא הזה מפני שהוא קריטי לגבי בתחום "הסיבתיות של הקורבן". לכן יש לי אפילו דוגמא ששמעתי עליה מחברה שלי היום: חברה שלי ישבה בארוחה משפחתית וברגע מסויים פנתה לסבא שלה כדי לומר לו משהו. הסבא היה קפוא, עיניו זגוגיות. קמה בהלה כוללת בשולחן. אמה של חברתי, אחות במקצועה קפאה במקומה ולא יכולה הייתה לעשות דבר כדי לעזור לו. היא רק אמרה "זהו. הוא הלך". אחרים שהיו שם עשו לו החייאה והביאו אותו לבית החולים. האם לאחות חסר אימון לטיפול באדם חולה?

 

[אורין קיי]

חלילה וחס, לא אחיות הן ההרגשה הזו

וההרגשה האחרת. אנסה להסביר: אינני מדברת על אפשרות להתכונן למצבים קשים. כוונתי לתרגול מצבי לחץ מגיל צעיר ובהחלט תרגול פיזי על מנת להשיב כראוי לתוקפנות מזדמנת. מי שמתורגל - מגיב כראוי. מי שמתורגל מקרין, מטבע הדברים, ביטחון ושלווה, שהם למעשה עוצמה. אדם כזה, לעיתים רחוקות, מושך אש. התרגול אינו רק לשם ניטרול אפקט הפתעה וקיפאון, אלא, בהקשר שלנו, מחיקת הרעיון שאשה/ילדה היא חסרת אונים, טרף קל, נתונה לחסדים ותלותית. היות והרעיון הזה הוא חברתי-כללי, הוא מחלחל להכרה של האשה גם אם בבית גדלה על קראטה לארוחת בוקר. הדוגמה שנתת היא מצויינת ויש לי הסבר חד משמעי לגביה: אנשי צוות רפואי מתורגלים היטב להגיש עזרה ראשונה, לפעול במצבי לחץ, לראות אנשים שסועים ומדממים ולחזות במות בני אדם על אף ולמרות הטיפול הרפואי. הקירבה היוםיומית הזו למוות, מביאה לאיטום רגשי הכרחי, על מנת שכושר התיפקוד לא ייפגע ועל מנת להגן על הנפש. אבל(!) אנשים אלה אינם מתורגלים לטפל בבני משפחה. הזוועות שהם רואים, הן תמיד של אנשים אחרים. זה קורה "שם, בחוץ" ולא "כאן, פנימה". הסיפור האישי שלי הוא על היום שבו ישבתי בחדר טיפול נמרץ, ליד מיטתו של אדם קרוב שהיה שרוי ב"קומה", במצב שהוגדר "חסר סיכוי". לחדר נכנסה אחות שהחלה את המשמרת, על מנת לקרוא את פרטי החולה. זיהיתי אותה: לקוחה וותיקה וחברה קרובה. חיכיתי בשקט. ברגע מסוים, הבחינה בנוכחותי, פנתה אלי ואמרה "מיהו בשבילך?" ואז זיהתה אותי. היא פערה את פיה, כל הגוף שלה רעד והיא החלה לבכות נורא. אח"כ, כששאלתי אותה מה קרה לה, אמרה: "אנחנו יכולים לחוות כל מה שקורה כאן, עד הרגע שזה קורה למישהו קרוב. אז הכל מתפרק". בהקשר: נערה יכולה לתרגל קרב הגנה. היא יכולה להיות מעולה. היא יכולה להדוף כל תוקף. זה עדיין לא אומר שהיא תתקע בעיטה לביצים של אבא שלה, אם הוא ינסה לאנוס אותה. הקשר "תוקף-קורבן" אינו פשוט. הוא מורכב ולפעמים מסובך.

 

[soulbird]

אני אם ארין קיי

גם אני קצת בספק כאשר משהי לומדם הגנה עצמית באמת תדע מה לעשות בשעת אמת. ולגבי רופאים ומשפחה .אם אינני טועה יש חוק ברזל שאסור לרופאים לטפל במשפחה שלהם רק בגלל ההבט הריגשי .

 

[אורין קיי]

כנראה שלא הבנת את דברי ../images/Emo10.gif

 

[דניאלה@]

אורין../images/Emo24.gif

הסברת בהודעה שלך מה שאנשים רבים (גברים) אינם מסוגלים להבין: הגנה עצמית לנשים זה עוד סדרת תרגילים כאלה או אחרים אלא מתחיל בעבודה בסיכולוגית ונגמר בעבודה פסיכולוגית ובין זה לזה העמצה גופנית ונפשית. ולמה? כי רק כאשר האישה, הנערה, הילדה תרגיש מבפנים את זכותה על גופה, מחשבותיה ונפשה רק אז היא תמצא את הדרך להגן על עצמה מפני כל תוקף ובמיוחד תוקף מבית...ובהתחשב ש80% מהתוקפים מוכרים לקורבן, יש חשיבות רבה לעבודה הפסיכולוגית. אני מלמדת שלא כל תרגיל הגנה צריך להסתיים בבית חולים (עבור התוקף), אני מלמדת להגיד "לא" שלא משתמע בשתי פנים. אני מלמדת שלא להיות שם, בקרבת התוקף המוכר (כמו האב), זו ההגנה הטובה ביותר. אני מלמדת לפתוח אופציות והתלמידה לומדת לבחור בכל רגע נתון לעשות הערכת סיכון, פתיחת אופציות, בחירת האופציה הנכונה ביותר עבורה, ביצוע, הערכת סיכון, פתיחת אופציות.... אני משתתפת, בין היתר, בתוכנית למיעת אלימות בבתי ספר יסודיים בהרצליה (כיתות ה´). לצד התרגילים הפיזיים להגנה עצמית, אני מפמפמת להם את המוח עם ערכים ודרכי פעולה חלופיים, כולל לגיטימיזציה לספר. תלמידה שלנו בת 10, החלה לבכות בסוף השעור וכנשאלה מה קרה לה, סיפרה שהותקפה ליד הבית ע"י גבר שמשך אותה וניסה להוריד לה את החולצה. מבלי לחשוב פעמיים בעטה לו בביצים, ביצע תרגיל פשוט כדי לשחרר את ידה וברחה מהמקום לספר לאימא. אז שלב א´, הגנה מפני תוקף זר, הצליח. אני מקווה שגם הפנימו את השלב ב´. דניאלה

 

[אורין קיי]

../images/Emo23.gif