אונס וירטואלי

[hunky@dory]

אולי עצם ההכרה של בית המשפט היא

זו שמשנה את התחושה ומפחיתה מעוצמת הטראומה, ולאו דווקא הכסף. אני מתקשה להאמין שקורבות אונס באמת רוצים/ות את הכסף של האנס כמו שהן רוצות לגמול לו ולמצות איתו את הדין בדרך חוקית. אולי זה יותר הרצון שהחברה תכיר בעוול שנעשה להם באמצעות מי שמסמלים את החברה שהם בתי המשפט בכך שבתי המשפט יתנו פסק דין המאשר את הסבל שנגרם. אולי הכסף פחות חשוב וההכרה הציבורית וה´רשמית´ בסבל היא האקוטית להתגברות על הטראומה. בפמיניזם כל אישי הוא פוליטי וריבוי פסקי דין אשר יכירו בסבל הנפשי שנגרם לקורבנות באופן "רשמי"- (צערינו ישנו הרבה סבל שאינו מוכר באופן רשמי) עשוי להעצים את ה קייס של קורבנות אונס. ענבל

 

[Boojie]

אז זה בסדר מצדך

שאדם שתכנן לרצוח אדם אחר, וניסה לרצוח אותו, אבל לא הצליח כי הוא לא מוכשר לכך או כי לא היה לו מזל, יקבל עונש פחות חמור מאדם שהרג אדם בשוגג? איזו מין מערכת משפט תהיה לך במצב כזה, כשמה שקובע זה לא חומרת המעשה והכוונה אלא התוצאה? ואיך זה בדיוק יועיל לקורבנות, כשכל קורבן יידחף להשתקם כמה שפחות ולהיראות כמה שיותר מסכן, כדי לוודא שהפושע יקבל עונש כמה שיותר גבוה?

 

[sista]

גופו של אדם מקדשו

הפרטיות היא זכות אדם בסיסית וניתן לתאר אותה כחלל מסויים מסביב לאדם שבתוכו אדם מוגן ולפי בחירתו הוא מכניס אליו אחרים או לא. מן המותר לציין, שהגרעין הפנימי של הפרטיות הוא הגוף. זה הדבר היחיד שאיתו באת לעולם. בו שוכנת הנפש. אין יותר פרטי מזה. השליטה של אדם על גופו וכיבוד המרחב האישי שלו הם תנאי יסוד לקיום חיים בריאים, עצמאיים ואופטימיים - תאר לך איך מרגיש מישהו "שמפשפשים בקרביו" באופן קבוע, למשל אדם נכה שאח בבית חולים רוחץ אותו, מאכיל אותו וכו´. הוא יכול להתרגל לכך, אבל אובדן השליטה מדכא. לכן, אם מכריחים אותך לגעת בשולחן, זו כפיה וזה יכול להיות מאורע קשה. אם מישהו לוקח ממך תוך אלימות והשפלה את השליטה בגופך, ואתה מציית לו ונוגע באבריך האינטימיים מתוך פחד - זה חילול הנפש וזו טראומה איומה.

 

[hunky@dory]

חילול הנפש הזה נחשב כ"ריפוי"

בבתי חולים פסיכיאטרים. מערכת הכפיה הפסיכיאטרית שיוצרת הפרות זכויות אדם זדוניות מסתתרת מאחורי שלושה מיתוסים עיקריים: 1.לי זה לא יקרה (בפועל חותמים על צווי אשפוז של אנשים מבלי לראותם בדרך של שגרה). 2.במתקני כליאה פסיכיאטרים מקבלים "טיפול" (בפועל זה תהליך של פלישה לנפש ולגוף שמעמיד את הקורבן שלגופו ונפשו פולשים במצב חסר אונים המרע את מצבו הנפשי פי כמה. 3.חולי הנפש "מסוכנים לציבור". הסכנה האמיתית לציבור טמונה בממסד שלו הכוח לכלוא לקשור ולהזריק לחשמל ולסמם בלי שום פיקוח ציבורי, תוך אצטלה "מדעית" של "רפואה", "ריפוי" ו"עזרה לזולת". אצטלה זו מסוכנת ומעמידה את התקיפה הפסיכיאטרית כתקיפה מסוכנת יותר מתקיפה מינית. למרות שיש עוד הרבה מה לקדם ביחס החברתי סביבתי לקורבנות תקיפה מינית במקרים של תקיפה פסיכיאטרית הקורבן נחשב ל"אשם" ("חולה נפש" אז מגיע לו) והתוקף נחשב ל"רופא עם כוונות טובות"

 

[אמיר.]

כפיה זה רע.. אבל יש הבדל...

אם מישהו כופה אדם אחר לכסח את הדשא או לגלח את ראשו או המקרה המזעזע המתואר לעיל. הנפש נפגעת באופן שונה.

 

[אורין קיי]

לאמיר, אם תקרא את תגובתי לעיל

ואת תגובת ענבל להלן, תוכל להתייחס יותר נקודתית. המצב בו חזק כופה על חלש, נחרט לנצח בנפש. עוצמת הפגיעה קשה למדידה ולהערכה. לא תמיד אנשים "מתפרקים", ולפעמים הם אוצרים את השברים בתוכם, עד לרגע מסוים בו הכל "מפוצץ". לא תמיד אפשר לחבר בין התוצאה האחרונה לבין הפגיעה שהתרחשה מזמן. ענבל מדברת תמיד על כפייה פסיכיאטרית. אני רואה במימסד בכלל, גוף כופה. למשל, הכפייה המתרחשת בבתי-חולים. הדרך בה מפשיטים אדם מבגדיו וחפציו - כמעט כמו בכניסה לכלא - והופכים אותו לסובייקט, לגוף, לחפץ. עושים בו מה שרוצים. מחדירים בו זריקות מבלי לתת לו הסבר ומבלי לשאול לדעתו. עורכים בדיקות בגופו כשהוא חשוף למבטים של אנשים שאינם חייבים להיות במעמד הזה.צוות רפואי עומד לידו ומשוחח עליו, מעל לראשו. זו חווייה מאד משפילה. יש אנשים שלא מתאוששים ממנה ומוותרים, כתוצאה, על טיפול רפואי.

 

[hunky@dory]

האבסורד הוא

שבעוד נפגעת האונס מגלה סימני מצוקה או מתנגדת לאונס מופסקת הפגיעה על ידי הנפגעת בעזרת גורמים סביבתיים. הרבה מקרי גילוי עריות נחשפים כתוצאה ממצוקת הנפגעת- ומהתנגדותה. האבסורד הוא שהן מצוקת נפגע התקיפה הפסיכיאטרית והן התנגדותו הן "עדות" ל"מחלה" בפסוודו מדע הזה שנקרה פסיכיאטריה, ו"צידוק" להמשיך את הפגיעה. אף בית משפט לא יקבע שהתנגדות הנאנסת מצדיקה המשך האונס או ביטויה של טראומה נפשית מצדיקה המשך האונס. לכולם ברור שברגע שהנפגעת מגלה התנגדות- או סממני טראומה יש להפסיק את האנס. אולם האבסורד הוא שאדם שנאנס פסיכיאטרית- גילויי הטראומה הם הוכחה ש"היה חולה מלכתכילה" ויש להמשיך את הכפיה. ההתנגדות הינה "הוכחה שהינו חולה נפש חסר תובנה למצבו", חסר שיפוט ותובנה לגבי המציאות, כאשר תובנה למציאות מוגדרת בפסוודו מדע הזה כהסכמה לעבור את האונס הפסיכיאטרי. ענבל

 

[hunky@dory]

לכן אשפוזים בכפיה כל כך מזיקים

הם מעצימים טראומות נפשיות ויוצרים מצב נפשי של דה פרסונליזציה ואסתכן לאמר שיש מצבים בכליאה פסיכיאטרית כפויה שיותר טראומטים מאונס כמו קשירה לחצי יממה כאשר אדם מתבוסס בצרכיו. לו חלילה היה קורה לי דבר כזה לא יודעת כיצד הייתי מסוגלת לחיות אחר כך. אשפוזים בכפיה יוצרים מצב של ´מחלות נפש´ ומצוקות נפש ומייצרים את "חולי הנפש". הרעידות, הדיבור המוזר והדימוי העצמי הנמוך כולם תוצאה של מוראות האשפוז הכפוי והסימום הכפוי. הפסיכיאטרים משתמשים במצב זה כדי "להוכיח" שהאדם היה "חולה מלכתכילה". דרך אגב דברי מבוססים על דבריה של פעילת זכויות אדם בארצות הברית בתחום פסיכיאטרית הכפיה, שאני גאה ששם משפחתי זהה לשלה : קוראים לה ג´ויס בראון לי קוראים ענבל בראון איזה שם משפחה כייפי ברגעים אילו

 

[הדס (אמבר)]

זה נכון אולי לגביך, לא לגבי ילדה

בת 10 שמתפתה להאמין שהיא צריכה לעשות זאת כי הרופא של אמה אמר לה זאת.

 

[neatsun]

איזה קריטריונים היית מציעה

כדי להגדיר את חומרת התקיפה? אני מניחה שאת מסכימה שלמרות שכל תקיפה מינית היא איומה, יש הבדלים בין המקרים השונים וצריכה להיות סקאלה כלשהיא להגדרת חומרת המעשה, וחומרת העונש בהתאם.

 

[נועה בנוש]

טראומה נפשית והקול הנשי

אני חושבת שהקריטריון לחומרת המעשה הוא מידת הטראומה והפגיעה הנפשית שנגרמה לקורבן, ולא הקריטריון האוביקטיבי של "האם היתה חדירה", כאילו אם לא היתה חדירה אז חומרת המעשה מסווגת כ x ואם היתה חדירה אז זה מסווג כ y. אם בכ"ז מחפשים קריטריונים אוביקטיבים אז אפשר לגבש כאלה: לפנות לקורבנות פשיעה מינית ולשאול אותן (כן, את הנשים עצמן!) מה במעשים שנעשו להן היה חמור לגביהן, מה גרם להן להרגיש פגיעה בשלמות העצמית שלהן. כך יוכלו לבסס קריטריונים נשיים לפגיעה מינית במקום קריטריונים זכריים כפי שנהוגים היום במערכת המשפט. מערכת המשפט כמו כל המוסדות החברתיים נשענת על קריטריונים גבריים והגיע הזמן שישמע קולן של הנשים.

 

[neatsun]

טראומה נפשית

כמדד, ובייחוד כמדד בודד, לחומרת מעשה נראית לי קצת בעייתית מבחינה משפטית, בגלל הסובייקטיביות והקושי למדידה. בלי ספק צריך להתחשב בעוצמת הטראומה, אבל צריך לבסס את סולם החומרה על מדד יותר אובייקטיבי. אנשים שונים מגיבים בעוצמות טראומה שונות, ומבטאים את פגיעתם באופן שונה. האם אשה שנאנסה ומגיבה באופן פחות חזק, או דרמטי או מוחצן, נפגעה פחות מאישה שנאנסה בדיוק באותו אופן, אבל מגיבה בעוצמות גבוהות? והאם האנס פחות אשם וראוי לעונש במקרה הראשון? תגובות טראומטיות ונפשיות שונות גם מופיעות במועדים שונים אצל אנשים שונים. לא תמיד התגובה מייד אחרי המקרה או בסמיכות לו, אכן מעידה על עומק הפגיעה. אני אישית דווקא כן חושבת שחדירה היא מדד משמעותי, ולא מן ההיבט הגברי, אלא מן ההיבט הנשי. אני רואה את התקיפה כוחנית ומשפילה יותר ככל שהיא מתקרבת אלי,למעגלים הפנימיים והאינטימיים שלי, נגיעה באיברים אינטימיים יותר מטרידה, מכוונת, משפילה ופוגעת בפרטיות מאשר נגיעה בשיער. באותו אופן חדירה היא יותר חמורה. אני מסכימה עם ההגדרות של טל. אני גם מסכימה אתך שחשוב וגם מאד מעניין לפנות לנפגעות ולשאול אותן, ולתת משקל לתשובות שלהן. אף על פי שבמחקר כזה יהיה אלמנט מעגלי מכריע, משום שסביר שנשים ירגישו פגועות יותר בסוגי פגיעה שמוגדרים ומוצהרים כפוגעים יותר.

 

[nirdagan]

קושי בטרואמה נפשית כעיקרון משפטי

עיקרון הענישה לפי טראומה יוצר מצב שעל שני מעשים שהם זהים, ייתכנו עונשים שונים כי הטרואמה לקורבנות היתה שונה. לא נראה לי צודק. ניר

 

[נועה בנוש]

דוגמא

טוב, אבהיר את כוונתי. כשנחקק חוק ההטרדות המיניות היו רבים שאמרו כי חוק זה אינו ניתן לישום כיוון שהטרדה מינית היא דבר סוביקטיבי: יתכן שבאותה הסיטואציה אישה אחת תרגיש מוטרדת בעוד אישה אחרת תרגיש מוחמאת. דעתי היא שאין כל פסול בהערכה סוביקטיבית של הקורבן. לעיתים הפגיעה הסוביקטיבית של אישה אחת תהיה חמורה למרות שהפגיעה האוביקטיבית היתה פחות חמורה (הבוס "בסה"כ" רמז לה רמיזות מיניות ולא שלח ידיים). אישה אחרת יכולה לסבול משליחת ידיים של הבוס (שלפי קריטריונים אוביקטיביים נחשבת להטרדה מינית) אולם תחוש פחות פגועה מאשר האישה הראשונה. למה? כי אנחנו בני אדם ויש לנו פרשנויות סובייקטיביות שונות של המציאות. על כן, אני חושבת שגם במקרים של תקיפה מינית ואונס יש להתחשב בפרשנות הסוביקטיבית של המתלוננ/ת ולא רק בקריטריונים אוביקטיבים של היתה חדירה/לא היתה חדירה. אינני מתיימרת לקבוע קריטריונים חדשים למערכת המשפטית או לזרוק לפח את השיקולים הקיימים בחקיקה ושיפוט, אני רק מציעה לתת משקל לחוויה הנשית הסוביקטיבית בקביעת חומרת המעשה. ניר טוען שאין זה צודק שעל שני מעשים זהים יתכנו עונשים שונים. ועם זאת, תופעה זאת מתרחשת כל הזמן: האם שני אשמים בהטרדה מינית מקבלים בדיוק את אותו העונש? ממש לא. גם שני אנשים שהורשעו באונס לא מקבלים בדיוק את אותו העונש, כיוון שמשקללים כל מיני גורמים לגבי הנאשם (יש לו משפחה/הוא השתקם/הוא איש ציבור וכו´). אם מסוגלים בקביעת גזר הדין להקל על הנאשם כי הוא איש צבא מוערך שתרם רבות למדינה אז מדוע לא משקללים גורמים מצד הקורבן? לדעתי בהחלט יש מקום לשמוע את קולה של המתלוננת, וטראומה נפשית בוודאי אינה קריטריון פחות משמעותי מאשר דברים שעשה הנאשם עבור החברה והקהילה. ואגב, בסיטואציה של פגיעה מינית אני בהחלט יכולה לחשוב על משהו שיהווה עבורי דבר חמור יותר מאשר חדירה. חמור יותר במובן שהוא יפגע בשלמות העצמית שלי בצורה קשה יותר. אבל בבית המשפט, האשם יקבל עונש קל יותר מאשר במקרה של חדירה (היינו - אונס על פי החוק). ועוד אגב: סקס עבור נשים כולל מגוון רחב של חוויות, ואינו מצטמצם רק לחדירה. לבחון אונס רק בהקשר של חדירה זה פרשנות גברית למושג של סקס. סקס=חדירה, אונס=סקס בכפיה, מכאן נובע שאונס=חדירה בכפיה. אני טוענת שיתכנו נשים שעבורן גם סוגי כפיה אחרים, שלא כוללים חדירה, עלולים להיות פוגעים באותה המידה ואף יותר. ועל כן יש להרחיב ולהגמיש את החוקים הקיימים כך שיכללו את החוויה הנשית.

 

[הדס (אמבר)]

להיות קורבן של עבירה, כל עבירה,

זה ענין מאוד סובייקטיבי, ולא רק לנשים. יש אנשים שיפגעו נפשית מאוד מפגיעה פיזית, אחרים יפגעו נפשית קשה אם יגנבו להם סכום כסף משמעותי. קריטריונים שהם סובייקטיבים לחלוטין עם תחושת הקורבן יוצר לפחות מצב אחד בעייתי - לפי ההגיון הזה כאשר מדובר בקורבן בעל אישיות חזקה, שנחוש בדעתו להשתקם מהפגיעה - העונש יוטל על הפגיעה פה יהיה פחות מזה של אדם חלש יותר, שנזקק יותר לתמיכה כדי להתגבר על הטראומה. לא נשמע לי ממש הגיוני. בנוסף, זה משאיר מחוץ לכללי המשחק עבירות שהן נגד הציבור בכללותו, שאין בהן קורבן מוגדר, למשל עבירות מס .

 

[nirdagan]

פרשנות גברית?

אני לא מסכים שחדירה זו "פרשנות גברית" לסקס, גם עבור גברים סקס כולל מגוון רחב של חוויות ואינו מצטמצם רק לחדירה. ניר

 

[sista]

עובדות הפגיעה היבשות

לרוב בכל מקרה של פגיעה, שואלים יותר "מה בעצם קרה" ולא "מה קרה לך". יש מקרים רבים מאוד ששמעתי של "כמעט אונס" - למשל מקרים בהם מישהי נסעה בטרמפ, הנהג הבהמה החל לשלוח ידיים ולהסביר לה מה עושים תכף, והיא איכשהו יצאה מזה - שכנעה אותו להוריד אותה או ברחה. האירועים האלו לא מדווחים למשטרה וגם הנפגעת עצמה ממעיטה בחשיבותם מבחינה קוגניטיבית - "לא קרה כלום". אבל כן קרה. תגובת הנפגעת יכולה להיות פחות חמורה מתגובה שלאחר אונס של ממש, אבל הנפגעת תבכה, תחוש אשמה, פחד, זכרונות כואבים - מן הסתם זה דבר שלא תשכח לעולם. מה תאמרו על מקרים כאלו?

 

[טל קר]

בכל זאת, אולי כי כך חונכתי לחשוב,

יש הבדל בין דברים שקורים מחוץ לי, לבין דברים שפוגעים בשלמות שלי. כאילו שהבפנוכו שלי הוא פרטי, וכל חדירה אליו, אם זה בפות בפי הטבעת או בפה בניגוד לרצוני, זה יותר חמור ממשהו חיצוני כמו נגיעה בשיער או בחזה. מה שכן, אני מסכימה איתך שגם אם הוא היה גורם לילדה ללטף את עצמה זה חמור. אגב, ההגדרה של חדירה זה מה שמפריד בין תקיפה מינית/מעשים מגונים ואונס. בשביל הגדרת אונס צריך חדירה.

 

[girlcott]

חדירה=תקיפה מינית הוא לא מושג גברי

הוא מושג פמניסטי. אינני מצדיקה הפרדה בין עבירות שבהם היתה חדירה ועבירות שבהם לא... מבחינת העונש, אבל ישנו הבדל גדול בכל זאת. האקט של החדירה עצמו הוא בעייתי וטראומתי בפני עצמו. אנדריאה דוורקין מסבירה את זה טוב יותר ממני...כולכם בטח מכירים אותה. המאמר מאוד קיצוני, נסו להיות ביקורתיים אך יש בו הרבה מן האמת והמון חומר למחשבה. הוא באנגלית. http://www.igc.org/Womensnet/dworkin/IntercourseI.html

 

[hunky@dory]

הייתי שמחה אם ....

היית מביאה לכאן את הרעיון המרכזי של המאמר... כמה משפטים מרכזיים ממנו ... אם אפשר... יש לי מן עצלנות אינסטנקטיבית לקריאת אנגלית אחרי ששנה שלמה עיני לא שטפו טקסט רציני באנגלית... אם אפשר התפיסה שאת מציגה מאד מעניינת אותי...

ענבל