אני אענה לכולכן בתגובה אלייך,
ראשית, נאמר כאן ש"לחיות במשפחה עם בעיות קשות כל כך" וכו' -- אנחנו, מן הסתם, לא חיים עם המשפחה שלו.
לא היה לנו קשר איתם למעלה מחצי שנה, כך שאני לא "חיה" עם אף אחד מלבד בן זוגי.
שנית, תשתחררו מהעניין ש"פירקתי" משפחה. אני לא פירקתי דבר. אין שום דרך לסובב את זה כך.
הנתק היה ביוזמת בן זוגי. כבר היה נתק פעם בעבר עד שהם החליטו "לקבל" את הזוגיות שלו, הוא הסכים לחזור להיות בקשר ואז הם שוב כשלו.
גם כשהיה קשר, הוא היה רופף. זה כבר 10 שנים שהוא בקשר מאוד רעוע איתם גם כשיש קשר, וזה התחיל הרבה לפני שאני בכלל נכנסתי לתמונה. אני לא אשמה בכלום.
כאשר הם צעקו עליו שהוא הורס לעצמו את החיים והורס את המשפחה והורג את סבתא שלו, הוא נעמד ואמר "מספיק" וניתק איתם קשר בעצמו.
אני תמכתי בללכת לטיפול, הם ניסו וזה לא הצליח (אני גם הייתי חלק מהטיפול).
הוא בחר לנתק איתם קשר, שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת אליהם פעם בשבוע בלעדיי כמו שהם מבקשים והוא השיב שלא. אם הם לא מקבלים אותי כחלק מזוג, אני לא רוצה להיות חלק מהמשפחה הזאת.
תמכתי בו גם בהחלטה הזאת. מעולם לא אמרתי לו מה לעשות, או לחצתי לאיזשהו כיוון. אני בחיים לא אעשה דבר כזה.
שום דבר לא היה מיוזמתי -- כפי שכבר אמרתי כמה וכמה פעמים, אז תפנימו את זה כי זו לא אשמתי, כלום מזה לא קרה בגללי.
לגבי נישואין בקפריסין, או אזרחיים בכלל -- לא חייבים להתגרש ברבנות אם לא מצהירים על נישואין ברבנות. אני לא מתכוונת לעדכן את הרבנות בשום דבר מחיי, כי הם לא עניינה, והיא תישמר הרחק הרחק ממני. לי ולרבנות לעולם לא יהיה שום קשר, תודה רבה.
לא מעניין אותי מה הם חושבים על יחסיו של בן זוגי עם הוריו -- הם חשוכים בדיוק כמו הוריו והם יישארו הרחק מחוץ לחיי.
כפי שכבר הסברתי, יישום הקונספט של ניתוק מהמשפחה כבר אירע ובן זוגי לא היה עמם בקשר כבר חצי שנה או יותר. וכאמור, גם לפני כן המצב ביניהם לא היה טוב.
לגבי ילדים, כפי שכבר הוסבר גם להם -- הם לא יהיו חלק מזה. זה נאמר להם בכמה הזדמנויות, גם אם הם לא מבינים את זה או מאמינים -- זה מה שנאמר וזה מה שבן זוגי התכוון אליו.
דיברנו על האופציה של פיוס בהמשך הדרך. הסכמנו שנינו שאם יהיה פיוס והם ירצו קשר עם נכדיהם, זה יקח זמן כדי לבנות שוב אמון בסיסי (שוב, אנחנו מדברים פה על אנשים מאוד לא בריאים בנפשם -- הם לא מוכנים לראות אותי, אז אני משערת שגם ילדים שהוא יעשה איתי יהיו "פגומים" בעיניהם) ולאחר שנוכל להאמין שהם מסוגלים לשהות במחיצת ילדינו, נאפשר את זה במסגרת מוגבלת.
הכל תלוי בכמה הם ירצו ויתאמצו על מנת לבנות איתנו בכלל ועם בן זוגי בפרט את הקשר.
זה לא השתנה בעשר השנים האחרונות וזה גם לא ישתנה במהלך חייהם -- הם חשוכים, גזענים, מפלים ומכלילים. הסיכוי שהם ירצו קשר עם נכדים שבנם הביא לעולם איתי, קלוש ביותר.
לבסוף, עניין ה"משפחה היא מעל לכל" לא נוגע לנו. כשבן זוגי ואני הכרנו, היה איזה יום שהייתי אצלו והוריי התקשרו ושאלו איפה אני ועניתי שאני בבית. אחר כך חששתי שהוא יעלב, אז הסברתי שהמצב שלי עם ההורים שלי מאוד לא פשוט ושלעת עתה, אעדיף שהם לא ידעו שיש לי קשר עם מישהו.
הוא חייך וחיבק אותי ואמר לי "תאמיני לי, אני מבין אותך לגמרי!" ואמר שגם לו יש משפחה מורכבת ושגם הוא לא אמר להם עדיין דבר.
זה היה אחד הדברים הראשונים שגילינו שיש לנו במשותף. בעינינו, משפחה היא ערך עליון. מאוד חשוב לנו לבנות משפחה, להקים בית ויש לנו ערכים זהים לגבי חינוך ילדינו.
מצד שני, אנחנו מבינים שההורים שלנו מגיעים מרקעים מאוד שונים והם גדלו בצורה אחרת. הייתה לי תקופת נתק ארוכה מהוריי, היו לי חוויות משפחתיות מאוד קשות וכאמור, גם היום אנחנו בקשר די רופף כאשר עם אחיותיי כמעט אין לי קשר בכלל.
כשהמשפחה שלך עושה לך יותר רע מטוב (ובמקרה שלו, רע בלי טוב), זה הסימן לשחרר את עצמך מהם ולחיות את חייך באופן חופשי.
אני מאמינה בזה ובן זוגי מאמין בזה ואנחנו מבינים שההורים שלו אינם אשמים במצבם.
