שאלות על מה ש'צריך'

schlomitsmile

Member
מנהל
מסכימה עם חלק גדול מדבריך, אבל לא הכל
אתמקד רק בדברים שאני רואה אחרת ממך-
"התופעה של אבדן חושי בקהל גדול,או התמוטטות במצבי קירבה,או לחץ שמשתק את יכולת התנועה במצבים מסויימים,לא נובעת מפגם במערכת העצבית,היא נובעת מכך שאדם נדרש להתיישר עם כללים והתנהלויות שסותרות לחלוטין את הדברים הכי מהותיים לזהותו"

יש הסברים אפשריים נוספים לתופעות האלה.
דוגמא קטנה ופשוטה:
ה
מאד אוהב את סבא וסבתא שלו.
פעם, כשהיה קטן, הוא כ"כ התרגש יום אחד כשהם באו,
לא ידע איך להגיב ולהכיל, ופשוט ברח.
שאלתי אותו למה ברח, ענה שלא ידע מה להגיד להם.
הצעתי שיגיד שלום, חייך, הלך אליהם ואמר שלום.

אני ממש לא מדברת על פגם,
אני מדברת על חוסר סינכרון בין הבנאדם לסביבתו,
אף אחד לא אשם או לקוי,
אבל התוף הפנימי שלו וזה של האחרים נותנים קצב אחר.
דא עקא שהבנאדם לפעמים דוקא כן רוצה לתקשר עם האחרים,
ולכן איכשהו כדאי שילמד לשמוע גם את התוף הפנימי שלהם,
לא על חשבון האזנה לתוף שלו,
וכמובן שכשמדובר באנשים קרובים גם הם חשוב שילמדו להקשיב לתוף שלו, אבל אם הוא לא יידע איכשהו לפעמים להתאים עצמו גם למקצב שלהם, הוא לא יוכל לרקוד איתם- והוא לפעמים מאד רוצה.
 

arana1

New member
אבל ההצעה שלך לא פתרה כלום

החלפת מגוון עצום של תחושות ורגשות ותפישות בטקס משמים וחסר כל משמעות,זה לא פתרון וזה לא עוזר לכלום,להפך.

לא מחפש אשמים בשביל לתלות אותם או להעניש אותם,אני לא נ"ט,מחפש להבין את המקור האמיתי לחוסר הסנכרון,את נסיבותיו.

בכל מקרה,אי אפשר לפתור בעייה בעזרת מה שיצר אותה מלכתחילה.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
הוא חייך, משמע חווה הקלה, זה עזר לו אין דרך לבטא ברגע את כל עומק מצלול חוויותיו ורגשותיו.
ההצעה שלי עזרה לו להכיל אותם,
ולהתפנות לתקשר עם אנשים אהובים.
במהלך התקשורת שהתאפשרה כעת, הוא הביע והם שמעו אותו.
 

arana1

New member
לצערנו ולשמחתנו זה לא כל כך פשוט

תרשי לי להציע לך גישה שונה
ומה אם סביבתו הייתה יודעת לא רק לזהות שהוא בורח מפאת גודש תחושותיו אלא גם לכבד ולהכיל את המהלך,את הכיוון,הזה כראוי,באהבה ?

לאנשים עם רגישות,עדיין יוצאת מהכלל,לרשת ההקשרים היפהפיה שעומדת ביסוד המציאות,יש גם נטייה יוצאת מהכלל להידחס לחוסר יכולת תגובה או לחוסר יכולת לתנועה,להשתתק מול מה שלא ניתן לביטוי
ודווקא מול ועם אנשים כאלה היכולת להכיל באהבה כיוונים שיכולים להיות להתפרש כסתירה,כדחיה,כהתרחקות,יכולה גם הכי לאפשר סיכוי לאינטגרציה פנימית
אנשים כאלה מאוד רגישים למשקלים,או יותר נכון לקשר בין משקל לכיוון
אם הזאטוט מרגיש,והוא מרגיש,שהצורך שלו להתרחק מתפרש על ידי הסביבה כחוסר אהבה או דחיה אז הוא נכנס לקונפליקט חסר מוצא,אולי אפילו לקונפליקט הקשה ביותר,זה שבין אהבה לשנאה
במצב שבו הסביבה יודעת לפרש וגם להגיב על ההתרחקות שלו כסימן לאהבה הסיכוי לחלוקת משקל פנימית טובה יותר,ולכן גם לאיזון טוב יותר עם הסביבה,משתפר מאוד

אם תשימי לב אז תראי שאצל אוטיסטים כל העניין של מוקדם ומאוחר או מאוד "גמיש" מצד אחד והם נוטים להתבלבל בו נורא אבל בדיוק משום כך אז מצד שני הוא גם הכי קריטי להם והם יכולים לצאת מדעתם אם פעולות לא נעשות בסדר מסויים
התפישה שלפיה קודם כל לבוא ולהגיד שלום ואז במשך הזמן מורכבות רגשותיך תתברר מניחה יחסי מוקדם ומאוחר נורמטיבים
היא משנה מהותית,ולרעה,את חלקות המשקל הפנימית אצל האוטיסט,משבשת אותו ולו נורא
אם מכילים את התנועה האוטיסטית כטבעה אז אם הזמן כל אחד מהם ימצא את דרכו להעשיר את המרחב הבין אישי בצורה שאין יפה ממנה

כשאני פוגש ילד שבמקום ליצור איתי מייד מגע הוא מעדיף להתרחק ולבהות ואיני פועל מתוך פרשנות של דחייה אלא נותן לו להרגיש שאני יודע שככה הוא אוהב אז גם אני וגם הוא זוכים באפשרות לתיקון המציאות לטובה
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אף אחד לא פירש את בריחתו כדחיה כולם הכילו וכיבדו את תגובתו, וגם הבינו אותה.
היחיד שסבל ממנה היה הוא.
הוא מאד רצה לתקשר איתם ולא לברוח,
היתה חסרה לו הלולאה הראשונה להתחבר,
(מה שמכונה בסריגה "עין")
ולו, בניגוד אולי אליך, המילה שלום שימשה כלולאה כזאת,
שממנה היה יכול להמשיך ולסרוג את האינטראקציה יחד איתם,
לשימחתו הרבה.

הוא לא רצה באותו רגע שאניח לו, הוא רצה עזרה ושמח מאד לקבלה.
היו מקרים אחרים, בהם העדיף באמת לשמור מרחק,
וזה בסדר גמור, זה כובד והוכל.
נתתי את הדוגמא הזאת, כי היא איור שמסייע לי להסביר
מצבים שבהם הא"ס הקטן זקוק לעזרה איך לקיים אינטראקציה
שהוא רוצה לקיים ולא מצליח.
ברור שיש גם מקרים אחרים.

עכשיו אלך צעד קדימה: הא"ס הקטן גדל והוא כבר א"ס די גדול,
נאמר כמו בכורי, בן 18 וחצי.
הוא מאד סובל מהבדידות.
מאד היה רוצה להיות מסוגל לצור ולשמר קשרים חברתיים.
וגם זוגיות.
אז אפשר להלין על החברה הרקובה שלא קולטת את המוזיקה העדינה שאזניו קולטות, את הרגישויות הנדירות והיפהפיות שלו,
ויש צדק בבקורת הזאת,
אבל זה לא עוזר לו.
הוא רוצה, תאמין או לא, אבל הוא רוצה,
להיות מסוגל לבחור לשמוע גם את המוזיקה שלהם
ולייצר איתם ריקוד משותף, שבהכרח חייב לכלול גם כמה תווים ממנה.
גם את הרצון והצורך הזה שלו ראוי לכבד ולהכיל, לא?

ואם יחלפו עוד אי-אלו שנים, והא"ס שלנו יגדל עוד
והנה יתמזל מזלו להיות הורה,
ושוד ושבר ילדיו יהיו נ"טים.
איך יתקשר איתם?
 

arana1

New member
בלווא הכי בלי מוזיקה אין אהבה

לא טענתי שאין שום קושי בפתרון שאני מציע
יש בו קושי ניכר ומהותי
בכל סוג של קיום יש גם קושי
לדעתי גישתי יכולה גם להעניק לקושי הזה משמעות וגם נותנת סיכוי טוב יותר להתמודדות איתו בעתיד

שימי לב שלילד קטן תמיד יש ותהיה בעייה עם דחיית סיפוקים
וזה בסדר גמור
אלא שכל עוד שמסתכלים על העובדה הזאת מפרספקטיבה נ"ט זה נחשב כחלק מהורות נכונה ואחראית לעודד אותו לדחות סיפוקים
אבל ברגע שמדובר בפרספקטיבה אוטיסטית פתאום מתברר שחס וחלילה אם הילד לא יקבל את מה שנדמה לו כצורך מיידי באותו רגע
לדעתי זו גישה בעייתית
שלא לומר קצת צבועה
 

schlomitsmile

Member
מנהל
לא הבנתי מה עניין סיפוקים כאן לדעתך זה טוב או רע?
ובכל מקרה, אף אחד לא ציפה ממנו לדחות סיפוקים,
לא היה שום עניין של סיפוקים בכלל,
היתה מצוקה שלו , עיניים שהתחננו לעזרה, והענות לצורך שלו,
הענות שהיתה מתאימה לו (אולי לא לך, אבל כן לו)
והעלתה בו חיוך ושימחה.

כמו שכתבתי קודם, הסכמתי עם רוב דבריך,
בנקודה הזאת גישותינו שונות

לדעתך לא צריך להענות לבקשה של הילד לעזרה במצבים כאלה כשהוא רוצה ללמוד לנגן ג'אז ביחד עם אחרים,
לדעתי במקרים כאלה כן נכון להענות לו.
 

dina199

New member
אני דיברתי על עזרה.

שום דבר לא מחליף בני אדם. המזכירות והמרצים עדיין קיימים. סטודנטים גם נפגשים עם המרצה בזמן הרצאות המבחנים, ועם המזכירות כשצריך לטפל בכל מני טפסים. אבל האינטרנט עוזר במידע מתי לפנות אליהם ואי מייל עוזר בתקשורת איתם. וחרדה חברתית שעדיין קיימת אצלי הפריעה לי ליצור בדיוק אותה אינטראקציה שאת מדברת עליה כשהייתי באוניברסיטה. הלוואי והייתה לי אז אותה אוטומציה שיש היום. וכשאני מספרת למישהו שזו הסיבה שאין לי תואר (הרי אין לי שום בעיה מבחינת הידע עצמו) אומרים לי 'זו היתה אחריות שלך, לא השתדלת מספיק'. אז אמנם באותם ימים לא היתה אוטומציה , אבל חוסר קיומה לא עזר לי ליצור אינטרקציות (וכפי שסיפרתי כאן, רק הפריע).

כנ"ל גם בתחבורה ציבורית. ברכבת הרפואיות עדיין קיימות. אבל יש מכונות למי שרוצה. וגם את הכרטיס חופשי חודשי או כרטיסיה עדיין צריך לקנות אצל נהג אוטובוס. אבל השימוש בכרטיסיה א"כ מוריד את העומס והתור אצל הנהג (שאמור להתרכז בנהיגה
).

וגם כפי שכתבתי במקום אחר הרבה מקומות השקיעו באוטומציה כדי להסדיר את התורים. לכולם יש מספר ממוחשב, אי אפשר לבקש 'תשמור לי תור , אני אחריך' (זה הדבר הכי שנוא עלי), אין ויכוחים וצעקות - אני הייתי קודם (ויותר גרוע 'שמרו לי תור כאן אז בינתיים הלכתי לתור אחר'), וכולם יכולים לשבת ולא צריכים לעמוד, להתעייף להתעצבן. כל מה שתיארתי כאן הן אכן אינטרקציות בתור, אבל בטוח שרוב האנשים מוכנים לוותר על 'אינטרקציה נעימה' כזאת. למעשה זאת הסיבה לפיתוח הממוחשב.
 

dina199

New member
תור נורא ואיום ולא מחוייב מציאות.

נראנ שהמלצה על שימוש במסיכות אב"ך בדרך לביטול.
 
רוצה לציין

י"לד בגיל ההתבגרות בד"כ רוצה בחברת בני גילו ולא מרגיש בנוח לשחק עם מבוגרים. אם אין לו חברים בני גילו, הוא עלול להרגיש מאוד בודד ומדוכא"..
ממש לא תמיד.. גם בגיל ההתבגרות יש כאלו שמעדיפים צעירים יותר כמו הבת שלי כי אז לא צוחקים ממנה,
או חברת מבוגרים יותר כמו הבן שלי כי עם המבוגרים הוא חש בנוח יותר כמו עם בני גילו..{הוא לא על הספקטרום} והוא ממש לא חש עצבנות או דכאון להפך המוחלט..
 

dina199

New member
כי שוב הגישה הרווחת שמה

את 'שכבת גיל כרוננולוגי' מעל הכל.
וא"סים בכל גיל לא תואמים את הסטנדרט הזה.
 
חשוב לתת מרחב להתפתחות ולצמיחה

חשוב בעדינות ובהדרגה לחוות חברה כדי לפתח עצמאות, לדעתי לאו דווקא בני אותו גיל, פשוט חברה.
כאשר יש נכונות לחוות חברה עם הרעשים, צלילים, ריחות וכדומה אפשר להתאים בהדרגה מצבים מתאימים לגיל.
אח"כ מה שגננת טובה יכולה ללמד לנו כהורים אין ידע לימודי ויכולת בגלל מעורבות רגשית, הרי מדובר בילדים שלנו.
כאשר הבסיס איתן קל יותר.
החשוב זה לא להיות כמו כולם כי אם לתת כלים להשתלב בעולם.
למבוגרים יש היום דרכים לעבוד וליצור קשרים חברתיים כמעט ללא צורך ישיר בקיום חברתי.
אבל בהחלט יש צורך לתת כלים להשתלבות בחברה כדי לא לסבול מהטרדות חוקיות כמו הצורך להבין שבעד שרות או מוצר משלמים או איך להופיע ולהתנהג בציבור כשרוצים וצריכים.
ה"כמו כולם" והשתלבות בכוח בגיל צעיר למי שלא מצליח לשרוד מונעת יצירת בסיס איתן להמשך.
יצירת בסיס איתן כמה שאפשר תאפשר להשתלב בעצמאות ויצירתיות כבוגרים.
 

dina199

New member
מה קורה לבן אדם שלא מסוגל לסבול

רעשים ו/או צלילים ו/או ריחות . האם הוא אמור 'להתרגל' ?
 
לא בכוח

מצד שני איך להסביר רגישות לרעש ולמרות זאת לרצות להיות מפעיל ציוד מכני כבד ? לעמוד צמוד לכלים כבדים תוך כדי עבודה בחפירה/בניה, ללמוד מקורס ביו טיוב איך להפעיל בובקאט ולהחליף חוויות עם הנהג ? (שבתורו מוקסם מילד שיודע לתפעל טרקטור).

חשיפה עדינה הדרגתית ובמסגרת מה שאפשר.

זה המוטו שלי עד כמה שאפשר.
 

dina199

New member
לי למשל לא מפריע ציוד מכני כבד


אבל אני לא מסוגלת לעבוד עם מוסיקת רגע שמפריעים לי צלילים שאנשים אחרים לא שומעים.
וגם מי שמפעיל ציוד מכני כבד צריך לשים אוזניות נגד רעש כדי לא להזיק לשמיעה.
 
התיחסתי לילד שהיה שומע בבית טרקטור

ורוצה לאטום את הבית מהרעש. משור גננים, סירנה וכו'. היום זה בגיל 5.5.
למבוגרים גמישים קל יחסית למצוא פתרון.
כמו שאת תמיד מציינת מבוגרים לא צריכים לחיות בעולם מלחיץ כמו ילדים במערכת החינוך.
לכן יש אפשרות להרבה יותר גמישות אם מוכנים לזה.
ושוב לא בכוח.
המתח שזה יגרור (ההתאפקות) יצא בדרכים לא נחמדות.

בגן מלמדים לאכול במזלג. בבית למד לאכול בסכין ומזלג אבל אוהב לאכול בדר"כ בידיים, כמוני.
אז כשיוצאים לאכול בחוץ צוחקים איזה מזל שהגננת לא אתנו כי היה צריך ללמד אותה שיש מסעדות שאוכלים רק בידיים כמו חומוס צ'יפס פלאפל המבורגר וכאלה.
בגן כשהבינו שהילד לא יאכל שם מהבוקר עד הערב ונהייה חולה אחרי 3 ימים כאלה הפסיקו את ההתעקשות לאכול במזלג, (אחרי שהתערבנו).
מאז אוכל במזלג או ביד, איך שרוצה.
אבל כשיש מאכלים שהריח מפריע לימדנו את הצוות לתת לו לצאת כי הבחילות יחליאו אותו.
שוב, הרווח בללמד פחות מהתוצאה (צריך כבר אמרנו ?...)
כשיש כלים להסביר את החוויה אז יוכל להשתלב ע"י כך. יש ימים שהקול שלי (צליל) מפריע לו. מתי שהוא למד להסביר את זה. אם אתעקש לדבר זה יוביל לכעס. אז משתדל לשתוק. ממילא אחרי איזה זמן בא לבקש פעילות משותפת שכוללת דיבור.
אז מה, שאעלב מזה ?
 

arana1

New member
בגלל שרעש זה לא (רק) עניין של עוצמה

במיוחד אצל אוטיסטים,שהם יצורים הכי תקשורתיים בעולם,ולכן גם הכי רגישים להקשר,צליל נתפש כבלתי נסבל בגלל ההקשר והמצב שבו הוא נשמע

אם הבן אדם מרותק מעבודת הטרקטור אז הרעש שלו ישמע לו כמו מוזיקה
הוא חלק מהמידע שמפענח את מה שקורה ואיך הדברים עובדים
אם באותו זמן הוא מנסה לשמוע מה הדמויות בספר אומרות אחת לשני
או את המחשבות שלו
אז אותו רעש יכול להוציא אותו מדעתו

ולכן כל התפישה של התרגלות הדרגתית היא בעייתית ולא מועילה
היא גם מסתירה את הסיכוי להכיר וללמוד את הבן אדם
שהסיכוי הזה מצוי בצורה שבה היחס המשתנה שלו לרעש חושף את רשת ההקשרים שמהווה את זהותו

אותו הדבר לפעולות ולגישות
בדיוק אותה גישה ואותה פעולה שהי כיפית לילד יכולה גם לעצבן אותו בטירוף
הכל עניין של הקשר
של תשומת לב לתנועה הפנימית של הילד
של האדם
כשלומדים לשים לב לזה אז לומדים לשים לב גם לחשיבות ההקשר בכל מקום אחר
בגלל זה להקשיב לאוטיסט
עד כמה שזה נשמע מאמץ מיותר ומופרך
זה להקשיב לעולם
לעצמך
אבל במקום זה אנשים פשוט בוחרים לוותר על הקשבה ולבחור בשינוי ככה שיתאים בדיוק למה שכולם שומעים
וכולם לא שומעים כלום
 
למעלה