תשובות
בעיקרון אני מסכים עם רוב מה שכתבת, ואנסה לענות לשאלותיך. הטענה העיקרית כנגד הקושרים, גם בגרמניה, גם בארצות המערב ובקיצוניות יתר- בישראל- היא שמדובר (לפי הגדרתו של פרופ' פרנק שטרן), ב"כת גנרלים, פושעי מלחמה ואנטישמים, שניסיון ההתנקשות החובבני שלהם מלמד שכלל לא רצו להצליח בו." זאת אומרת, לפי שטרן, שהקושרים רצו להיות מוצאים להורג. נפלאות דרכי האקדמיה. טענה נוספת, שנשמעת רבות, היא שהקושרים היו אופורטוניסטים נאציים, שמרדו בהיטלר רק ב-1944, כאשר המלחמה היתה אבודה. הטענה הזאת מבוססת, בעיקרה, על התעמולה הנאצית בשנה האחרונה של המלחמה, ועל התעמולה של בנות הברית בשנים שלאחריה. גם התעמולה הניאו-נאצית במערב גרמניה, והתעמולה הקומוניסטית במזרח-גרמניה, סייעו ליצור את התדמית השקרית הזאת. האמת היא, כמובן, שהקושרים ניסו להפיל את המשטר לא רק ב-1943 וב-1944. ניסיונות היו גם ב-1938, 1939, 1940 ו-1940. עם זאת, למען ההגינות יש לציין שמ-1940-1941, שיא נצחונותיו של היטלר, התנועה היתה חלשה במיוחד. גם רוב חבריה, שרצו להפיל את המשטר, חיכו לתבוסה ראשונה על מנת שיוכלו להצדיק זאת בפני הגנרלים של הוורמאכט. אלו שבכל זאת תכננו להתנקש בהיטלר בשנים הללו היו אנשים כמו הכומר אויגן גרסטנמאייר והרוזן פון שולנבורג, מהפלג הרדיקלי יותר של תנועת ההתנגדות. באופן עקרוני אפשר לומר שההתנגדות היתה הכי חזקה ב-1938, ספגה מכה קשה מאד ב-1939, והחלה להתחזק פעם נוספת משלהי 1942 ואילך. בגרמניה יש הנצחה ראויה לשמה של הקושרים. רחובות רבים קרויים על שם שטאופנברג, גרדלר, בק, ויצלבן, טרסקו, האנס וסופי שול ואנשי התנגדות אחרים. בנוגע לבסיסי צבא, אני יודע שיש בסיסים על שם טרסקו ופינק. נדמה לי שיש בסיס גם על שם שטאופנברג, אבל בכך אני פחות בטוח. יש גם בתי ספר שקרויים על שמם. אני מסכים שהיה צורך להכות בגרמניה בכל העוצמה עד שנכנעה, אבל אני סבור שההפצצות האסטרטגיות, כפי שהתבצעו, לא היו הדרך הנכונה לעשות זאת.
