למה כל אחד יודע מהי ה"מגמה"
אני מניח שמחקר אנתרופולוגי על הנוער בישראל 2003 אף אחד לא עשה פה, אז לא כדאי למהר ולדבר על "מגמות". לפי מה שאני רואה, בסביבה שבה אני גר ולומד, המגמה היא דווקא לנסות ולעשות כמה שיותר בחיים. הבעיה היא, לפחות בסביבה שלי, היא שאנשים מנסים לתפוס יותר מדי, ובסוף נשארים בידים ריקות. אני מכיר לא מעט שאנשים שגם פעילים בתנועות נוער שונות (השומר הצעיר, הצופים, הנוער העובד, המחנות העולים וגם תנועות נוער פוליטיות כמו בנק"י, יש גבול, מרצ והרבה אחרים), גם מתנדבים בארגונים כמו נע"נ, מד"א ומכבי האש, גם מנגנים על כלי מוסיקלי (ולא רק גיטרה, אלא גם כלים כמו כינור, סקסופון, אבוב ואחרים), וגם עושים ארבע הרחבות בבית ספר, למרות שאפשר רק שלושה (עוד הרחבה על-איזורית), מה שיתן להם בערך 40 יחידות בגרות, ועוד מקבלים ציונים גבוהים, וזה הדבר הכי מרגיז, וגם עוסקים בפעילות ספורטיבית אחרי שעות הלימודים. אני לא יודע איך הם עושים את זה ומצליחים להישאר ערים בסופי שבוע עד ארבע בלילה, כשהם מבלים במועדונים עם חולצות חושפניות שרואים לפעמים גם מה שיש מתחת. במילים אחרות, כל מה שאת\ה רואה זה את הלבוש החושפני ושומעת את המילים של סאבלימינל. את לא יודעת איך הילדים האלה מתפקדים בבית ספר, מה הציונים שלהם, כמה יחידות בגרות הם עושים וכו'.