את הבאת על עצמך את החפירה הזאת האן.
קודם כל בנוגע לאוטובוסים;; א. לא מאיימים עליי, אפילו מסמפטת אותם בשעות שהם טרם הופכים לקופסאת סרדינים- נעה. חצי משנה שעברה העברתי על הכלי היעיל הזה ( אימא גרה בכוכב יאיר, בית ספר בכפר סבא, אקס בבני ברק, המקום שלי בתל אביב והבית של אבא בשוהם), ואז זה היה עם תיק בו עיקרי עולמי ( וגם אם מאוד מצמצמים את זה- תיק עם ציוד בית ספר ליומיים , בגדים ליומיים, דיסקמן, סקצ'בוק.. לא קל);; בקיצור, להתרגל אחר כך לאוטובוסים של תוך גוש-דן זה פינוק רציני. אז אני אצא בשמונה ורבע מהבית, ביג דיל זה לא. ב. אם אני אפסיק לדחות את התיאוריה הזאת, עשוי להיות לי רשיון (טפו טפו) תוך לא הרבה-זמן. גם אם הוא לא ישתחרר לאחד בספטמבר, הוא ישתחרר מתישהו, ועל המדף מונחים בגאווה מפתחות למכונית של האח החתיך שסוגר את ימיו בצה"ל (; ועכשיו לפואנטה. מאין מגיח האור ומה מעוור מאושר ברעיון ללמוד עם פליטי-מערכת שונים ומגוונים P: תכלס, התחלתי את החיפושים אחריי אלטרנטיבה כשלחלוטין מאסתי בסטנדרט הממסדי, אפילו היו לי שניים- שלושה מקורות השוואה במקרה הזה. למה? כי נמאס לי להיות מתוסכלת מהרדידות המזוויעה של השיעורים, להתקפל לתוך המסגרת המשעממת של כולם, ללכת את המסלול שלי בקצב שמישהו החליט שהוא הקצב שטוב לכולם. זה מתסכל כשזה מגיע למצב שבמקום ללמוד, ליהנות מזה, ולעשות במקביל את הדברים שאני אוהבת- אני מבזבזת את כל הזמן והאנרגיה על שטויות שלא יקדמו אותי אפילו אל הבגרות שלי במהלך השנה. שנה שעברה הצלחתי לשלב על זמן ביתספר לימוד צילום ב"בטבע הדברים", תחילת שנה הצלחתי לשלב שני קורסים באוניברסיטה. אבל שם זה נגמר, עם כל האטרף של הבגרויות והללמוד- נון- סטופ בבית - כי בבית ספר הבהייה בתקרה לא מניבה הישגים מרשימים- פשוט לא נשאר לי מתי ולא נשאר לי מאיפה להביא כוח לעשות את מה שאני באמת רוצה. וזה לא צריך להיות ככה מבחינתי, גם לא בשביעית ובשמינית. נכון, נשארה רק עוד שנה אחת. אבל פאקינג שנה שאני יכולה להירקב בה ולגרד מוטיבציה מהניאגרה, או לבחור לנצל אותה כמו שאני רוצה. שיעורים לא מהווים לי מטרד, זה לא זה. אני אוהבת ללמוד, וחוץ מאזרחות גם לא נשארו לי שיעורים במקצועות שיונקים את הדם. אבל אם אני כבר באה לבית ספר ההיגיון אומר שאני אלמד בבית ספר כמו שצריך. בלי חבורות אינפנטיליים אימפוטנטיים שיפריעו לי, בלי שיתבטלו לי מליון ואחד שיעורים אלוהים יודע למה, בלי לשחק משחקים. אין לי זין לזה. באקסטרני את צריכה ללמוד, אבל היחס שנותנים לך הרבה יותר אישי ואינדיבידואלי, מדרבנים אותך לחשוב במקום להקיא, דואגים שתפנימי את החומר בין כותלי הבית ספר. למעשה, אם לא הבנת אותו, יש לך את כל הזכות והחובה לדרוש שיעמידו לך מורה פרטי ותלכי כמו מלכה בקצב שלך ואיך שנוח לך. ואת יודעת, אולי זה פינוק ואולי אני קצת פרימדונה, ובנסוף לנימוקים הפרקטיים יש לי גם שלל נימוקים מתנשאים בצורה מטורפת. אבל זה מה שזה. ואם אני מתנשאת אז כוסעמק לא איכפת לי, אבל אני רוצה לעשות עם השנה הזו את הדברים שאני אוהבת. אני רוצה לעבוד וללכת לבית ספר לצילום, אני רוצה שהכייף של הבית ספר לא יהיה תיאורטי. אני רוצה להיות מאה אחוז אני ושיתאימו את התבנית למידות שלי ולא ההיפך. ועוד כמה אנקדוטות? 1. אני מקווה לגשת למועד חורף של כל הבגרויות שאפשר. הפירוש של זה זה מערכת יותר מחולנת ומרווחת אחריי החורף. 2. עזבי את זה שכולם נחמדים והמורים מן הסתם הרבה יותר טובים (ככה יוצא כשבוחרים אותם בפינצטה ומשלמים להם הרבה יותר),הגישה שלהם אלייך כובשת. אם אבא השתכנע, האמיני לי. 3. כשעברתי לקלעי ירדתי ל3 יח"ל מתמטיקה למרות שאני יכולה לעשות 4, את יודעת את הסיפור.. להשלים 4 יח"ל אחריי צבא זה קורס של כמה אלפי שקלים, ואם אני יכולה להמשיך ללמוד בי"ב ולהשלים עכשיו זה מעולה. 4. אווירה הרבה יותר שווה, בלי זיוני שכל מיותרים. צריך ללמוד- דפנטלי;; אבל ממקדים אותך בצורה הכי תכלסית ועניינית במה שצריך. 5. זה באמת עולה הרבה הרבה כסף, אבל בואי נעשה כאילו בשושו ( תכלס מי כבר חוץ ממך קראה עד לכאן P: )- הרבה הרבה פחות ממה שזה בד"כ. בקיצרו עדיקי, השינוי עושה לי אדרנלין של נמר ושלווה של חתולי ואני מתה על זה. מקסימום זה לא היה הצעד האולטימטיבי ואני אסיים את השנה בהחלטה שאת הילדים שלי, אם וכאשר, לא שולחת לשם.. עוד משהו?