חס וחלילה ביטול החוויה
למען הסר ספק, אני מאוד אוהב ילדים ומסתדר איתם מצוין. יש לי אח קטן ומדהים, עבדתי עם ילדים בעבר ואני בטוח שחוויית ההורות היא אחת החוויות היותר מעשירות שיש לעולם הזה להציע.
אבל, וזה אבל גדול- החוויה הזאת היא בסופו של דבר צורך אגואיסטי שלנו. אנחנו חושבים יותר על עצמנו כשאנחנו מחליטים החלטה כזאת, הרבה יותר מאשר על אותו אדם שאנחנו קובעים אם לזרוק אותו לפה ל-100 שנה.
ובטח שזה שלחיים אין משמעות זה שיקול. אתה בעצם מחליט בשביל מישהו החלטה כ"כ גורלית, מבלי שתהיה לו כל השפעה על ההחלטה, וכל זה בעצם לחינם (כי הרי לחיים אין משמעות) ורק בגלל סיבות אישיות שלך.
ההבדל בין תענוג לסבל, הוא שהתענוג הוא רגעי, והסבל יכול להיות נצחי. האם היית רוצה להוליד ילד שחס וחלילה לוקה במחלה קשה שתמרר את חייו? או שינמק בכלא? או כל מני זוועות אחרות? אני בטוח שלא.
אם אתה שם את התענוג על כף המאזניים...לכולנו יש המון רגעים מאוד מאושרים במהלך החיים, אבל בסופו של דבר זה סוג של "סמים רגעיים" כדי למלא את ריקנות החיים. הם כיפיים מאוד לאותו רגע, אבל ממש לא נצחיים ובגלל זה אנשים כל הזמן מחפשים 'איך להיות מאושרים' וכל מני חארטות של ניו אייג'.
אם הייתי צריך לדמות את החיים למשהו, זה היה עליה במדרגות שלא נגמרות. אנחנו כל הזמן מנסים לטפס עוד ועוד ועוד- להוציא את הציונים הכי טובים בבית ספר, אח"כ להשיג תפקיד טוב בצבא, לעבוד בעבודה הכי נחשקת, להרוויח הכי הרבה כסף, להשיג את הבן\בת זוג הכי טובה וכו'.
בסופו של דבר, כל זה לחינם, אז למה להכנס לזה מלכתחילה? למה לזרוק ילד למירוץ בלתי נגמר כשאפילו גביע בסוף הוא לא יקבל?