../images/Emo124.gifלא ניתן לגשר על הפער
שני סוגי בני אדם קיימים עלי אדמות: סוג אחד המתייחס לחיית המחמד כאל בן משפחה וכפועל יוצא מזה, לא יפרדו לעולם מהכלב המשפחתי, בשום מצב, בשום מקרה, בשום תנאי. אפשרות המסירה אינה יכולה כלל לעלות על סדר היום שלהם, בדיוק כפי שלא מוסרים ילד. והסוג השני המתייחס אל הכלבים "אחרת" - אולי, עם קשר רגשי חלש יותר (והראיה לכך שהם אכן דנים בחופשיות וברצינות באפשרות של פרידה). אהבתם לכלבים טכנית יותר: כמו שאוהבים ריהוט או בגד כך אוהבים את הכלב. אהבה זו לא חזקה מספיק כדי למנוע סיטואציה מסוג כזו שהשרשור הזה עוסק בה. אין להסיק מכך שאנשים אלה רעים. ברם, אנשים מהסוג הראשון "מזועזעים" עמוקות מגישתם של אנשים המסוגלים להפרד מכלבם. הזעזוע הוא אמיתי, כנה, חזק, אין לו מעצורים. הם בהלם מוחלט מעצם האפשרות הזו. ההבדלים נובעים בעיקר מחינוך שונה, מתרבות שונה, מתפיסת עולם שונה, מערכים שונים. ככל הנראה, לא ניתן לגשר על הפערים האלה וזה בא לידי ביטוי בצורה מובהקת בשרשור זה.