מיכל
מהמקום שלך רוצה לשתף אותך בחוויה שלי כאשר קראתי אותך, זה הסיפור שלי: לפני כשלוש וחצי שנים גילו לאבי סרטן במעי הגס [התגלה ממש במקרה כחלק מבדיקות מקיפות שהוא עשה מטעם העבודה], מן הסתם הוא מייד שיתף את אמא שלי והתגובה שלה הייתה מאוד חריפה, היא ממש התפרקה ולא תפקדה, כתוצאה מהתגובה שלה אבי חשש לשתף אותי ואת אחיי ובהתחלה החליט שהוא יטפל בזה לבד ואף אחד לא ידע, הוא ילך לניתוח לבד - הכל לבד. אמא שלי שהתפרקה כמובן סיפרה לי לאחיי, ונתנה לנו את התחושה תהיו מוכנים בקרוב הלוויה [עצוב מאוד אבל כך], אחיי הגיבו בדיוק כמו אימי ואילו אני לקחתי את העניינים לידיים והתחלתי לטפל בכל, דאגתי שהוא ינותח ע"י הרופא הכי בכיר שמתעסק בתחום, בבית החולים הוא קיבל יחס של VIP, רופא צמוד ליווה אותו בכל התהליך ואני הייתי לידו מאותו הרגע שנודע לי ועד שיצא מבית החולים, אבא שלי כמובן התנגד לזה שאני מתערבת לו בחיים, מחליטה בשבילו מה יותר טוב ומה לא, באחת השיחות שהיו לנו בבית החולים הוא שיתף אותי בכל מה שעובר עליו באמת, הוא ראש המשפחה, האיש החזק, הגדול, הוא זה שאמור לתת לנו גב להיות שם בשביל כולם, לא יכול להיות שהוא עכשיו בצד השני של המתרס והוא החלש ופתאום הוא צריך לקבל עזרה ממני, כמובן שהבנתי מהיכן זה בא לו, לא ויתרתי... מה שרציתי להגיד מכל הכתוב שהוא שחושבת שאת צריכה לתת לבן שלך את ההחלטה אם להיות איתך או לחזור לאביו, הוא כבר מספיק בוגר להחליט החלטות שכאלה לבד, בשעות קשות כאלו אנחנו צריכים שמישהו יהיה איתנו זו לא בושה להיות חלשים לפעמים. מאחלת לך הצלחה והרבה בריאות
אין ספק שאת אישה מאוד חזקה ואופטימית