"התשמע קולי"

[arana1]

אין אפשרות לפרט בתגובה כאן

גם כי האתר הזה, כמו הנ"ט שבצלמם הוא מעוצב, גם מאוד לא סלחני לחפירות.
אבל עקרונית, לפחות אצלי, הנסיון להאזין לזמן, לדרך שבה הדברים משתנים, עוזר קצת להכיל מעט מהכאב והזעם הנובעים מהמפגש המתסכל עם מה שאת מתארת
שבו, מסיבות, שלכן את הדינמיקה שלהן אני מנסה לחשוף ולתאר, שוב ושוב דווקא אלה שבכלל לא אכפת להם מטיפים מוסר, מעמדה מתנשאת ואטומה, למי שמוכרחים להאבק כל הזמן, על אמת, רגשית ואחרת, שלא רק שאפילו אינה מעניינת את עצם הממהרים לגנות ולהטיף נגד "סדר עדיפיות לקוי" דווקא כלפי מי שבניגוד להם שמים את האדם במרכז, ועל חשבון כל הדברים שאנשים הורגים ונהרגים למענם לשווא,
את האדם הלא אנוכי הרי כולם יודעים לגנות כאקסצנטרי, כי הרי המרכז שלו לא במקום הנכון,

אז מה שנדמה לי, שדווקא משום שזה מייאש ומרגיז הרבה מעבר לנסבל, יש, אולי, טעם, לנסיון להכליל את הנסיון האישי כמשקף משהו ממרקם השינוי עצמו
ולו כאלטרנטיבה לאשפוז
שזה אומר לחדד את הרגישות למידה שבה המון תהליכים מתחומים רבים ושונים, גם כאלה הנחשבים כהכי לא קשורים ( ואוטיסטים הרי מגונים כאסוציאטיבים מדי, כרגישים מדי להקשר הלא נכון ועיוורים להקשר הנכון, זה חלק מבריונות ההמון שהתמסדה כפסוודו אמת אקדמית-טיפולית)
נקשרים עם הזמן להמחיש את המופשט,
לתת גוף לנפש,
כמו למשל מה שהופעת הרשת עשתה ועושה לתחושת המרחב, שכמו התפתחויות קודמות לו הוסיפה עוד נדבך לביטול התלות בתבנית מאוד מוגדרת ומאוד מסויימת של היחס בין מרחק וקירבה,
אנשים מתלוננים על כך, איפה המגע הבין אישי, באמת איפה, להם היה נדמה שמה שהיה היה מגע בין אישי, אנחנו, שמעולם לא חווינו זאת כך, יתכן שנראה באפשרות לדבר מקרוב, כמו שלמשל אני הכי מזדהה והכי מיידית עם התכנים שאת מעלה, ממרחק, וללא תלות בתגובה מסוג שאנחנו יודעים שלא רק שלא עונה על הקצב שלנו אלא אפילו משבש אותו במידה שמוציאה אותנו מדעתנו
ויותר ויותר אנשים חווים כך
וזה משפיע גם על המרחב "האמיתי".
על הציפיות,
על הלחץ שהן גורמות,
לחץ שיכול להיות קטלני לאנשים כמוך, וכמוני, ומכאן הדכדוך המתמיד

לי כאדם שעסק המון שנים בתוכנה וחומרה, הבסיס המדעי, טכנולוגי, מתמטי,בלשני של הדרך שבה מרחב חדש נוצר, מספר משהו על התכלית (אני יודע שלאיש מדע אמיתי אסור לדבר על תכלית, אבל אצלי שום דבר לא אמיתי)
גם זה האמנותי והפילוסופי, ששם לפחות מותר לדבר על תכלית,
מספר על מה שנשזר מהמפגש בין התחומים
בין הכיוונים הרבים והשונים
חלקם סותרים למראית עין וחלקם מצטלבים וחלקים נראים כאילו מקבילים ולא יפגשו לעולם
ומה שאני שומע, בבירור יש לומר, זה כוונה שאין ברורה ומובהקת ממנה לישוב מה שהגדרת המתח בין הסובייקט לאובייקט

זה קיים בנטיה לתפישות לא ליניאריות
שחושפות את המורכבות, ההפיכה, בין סיבה לתוצאה למשל
במידה שבה ההבנה למשקלו של הסובייקט משנה את היחס המקובל למה שנחשב כאובייקטיבי, או/ו לגבי הזיהוי החד משמעי שלי רק עם מה שלא משתנה
התפישה של תנועה, והקשר שלה לזמן, והדרך שבה המבט עצמו "מתעוות" על ידי כח המשיכה משתנה בדרך שגורמת ליותר ויותר אנשים לתפוש שינוי כדבר פחות מובן מאליו.

לדברים האלה יש גם השפעה על מה ואיך אנחנו מבינים וחווים חשיפה
לגבי הדרך שבה היחס שלנו להופעה משתנה דרך הצורה שבה מסכים תופשים מקום יותר מרכזי בקיום, ובדרך שבה המסך עצמו משתנה, הופך למסך-מגע( שזה כבר ממש אוטיסטי) , פרטי, אישי, בתנועה
במקום אחד מרכזי,סטאטי, שסביבו כולם מתרכזים לשמוע את דבר המנהיג

אז משהו גם קורה לסמכות, לסמכותיות, פתאום מתברר שאוסף נסיונות סובייקטיבים (חכמת המונים) יכולה להביא תוצאות הרבה יותר רלוונטיות וקונקרטיות והרבה יותר מהר והרבה יותר בזול

יש המון שינויים שכל אחד מהם מאפשר את כל האחרים
וככל שזה קורה אז מידת ההשפעה ההדדית ביניהם גדלה
הדיאלוג מחליף את ההוראה

זו מציאות שהיא גם מכאיבה ומחרידה
ביחוד לאנשים שמכאיבים לנו
ולכן כשאת רואה ולומדת אותה את לומדת לסלוח גם ואפילו על הבלתי נסלח
זה מקל על הגודש בצוואר
ומאפשר להמשיך את הלבד
שכמו שאת אומרת הוא היחד שלנו
בינתיים

 

[anti is back]

אתה לאין שיעור אופטימי ממני

אתה מתאר את התהליך באופן מאוד מעניין. חלק מהאספקטים שהעלית מוכרים לי, אבל חלקם היו חדשים ומעוררי מחשבה. לצערי, אני הרבה יותר פסימית ממך באשר לסיכוי שהתהליך הזה באמת יממש את הטלוס שלו, ולא יהפוך לגילום נוסף, משוכלל ויעיל יותר, של אותן פרברסיות ישנות.

סתם דוגמה. לפני למעלה מעשר שנים, כשנחשפתי לראשונה לרשת, באמת חוויתי איזו התרוממות רוח. המדיום הזה נראה מבטיח גם במובן ה"פילוסופי"-קיומי של ערעור קיצוני של כל מושגי הזמן-מרחב הקיימים וביטול המשמעויות הישנות של האבחנה גוף-נפש וכד', וגם במובן החברתי-פוליטי. ההיחשפות הראשונית שלי לפלטפורמה של הפורומים, למשל, הייתה מסעירה ממש. תפסתי את התקשורת הווירטואלית כהזדמנות לקיים – בפעם הראשונה – אינטראקציה משמעותית מבלי להפוך את עצמי לאובייקט, מבלי להתאים את עצמי לתבניות ולציפיות של הזולת. וכן, גם במישור החברתי הרחב יותר, האפשרויות נראו בלתי מוגבלות: היכולת ליצור קשר עם אנשים מכל העולם, ההתפתחות של קהילות על בסיס סוגים חדשים ובלתי צפויים של זהויות, היכולת לנהל דיאלוג פוליטי בלי התיווך גופי התקשורת מתחת לאפם של מוסדות השלטון, תופעות כמו ויקיפדיה והערעור היסודי שלהן על המבנה הפירמידאלי של הידע וכן הלאה.
וכן, בהחלט אפשר לקשור את ההתפתחויות הללו גם להתפתחויות בתחומי ידע אחרים – למשל, לגישות פוסט-מודרניות שבדרך כלל מוצגות כסובייקטיביזם, אבל בהחלט ניתן לחשוב עליהן גם כמהלך של ביטול הפער בין הייצוג למיוצג – ולכן גם, במובן העמוק, בין אובייקט לסובייקט.
זה באמת נראה כמו פתח לעולם חדש ואמיץ.

אבל כיום התחושה שלי היא שגם הרשת, על כל ההבטחות הצפונות בה, הולכת והופכת למקום ממושטר וממשטר. ראה, למשל, מה קרה לפורומים בשנים האחרונות. הם הולכים וגוועים היום לטובת רשת הפייסבוק ודומותיה. בעיניי, שתי הפלטפורמות האלה הן דבר והיפוכו. אם הפורומים אפשרו לראשונה אינטראקציה בין סובייקטים, הפייסבוק הוא הזמנה להפוך את עצמך לאובייקט גמור. לבטל לחלוטין כל אספקט של קיום לא-חברתי. אנשים היום מבלים את כל שעות הפנאי שלהם בעיצוב הזהות שלהם בפייסבוק – זהות שמורכבת בעיקר מסטטוסים בני שניים-שלושה משפטים, תמונות של סיטואציות מחיי היומיום, הצטרפות לקבוצות שונות ורשימות ארוכות של "חברים". אני מכירה אנשים (לצערי, אחת מהם היא חברה קרובה שלי. ויש לה גם תכונות נאצלות, בחיי.) שרצים לדווח בפייס על כל דבר שהם חווים – וגרוע מזה, בזמן שהם חווים הם כבר עסוקים בלחשוב על הדיווח. לפעמים הם גם מחליטים לעשות דברים מסוימים רק כדי שיוכלו לדווח עליהם בפייס. נוסף לכל זה, הם גם מצפים מאחרים להגיב לשטויות שלהם, ונעלבים כשהם לא עושים זאת. וכמובן - הלייקים. נו, זו הרי התשובה הניצחת ל"חפרנות". למה באמת לחשוב ולנמק ולהתלבט אם אפשר לסגור את העסק בלייק או לא לייק? המדיום הזה הוא פשוט הקצנה איומה של כל מה שאני שונאת בחברה. לוקחים טכנולוגיה מדהימה, עם אפשרויות בלתי נדלות, והופכים אותה להעתק – סליחה, לפארסה על הקיום החברתי על כל פגמיו.

וזו פחות או יותר התחושה שלי כיום. שכל עוד אנשים הם אנשים, שום התפתחות ופריצת דרך מדעית או טכנולוגית לא יצליחו לשנות שום דבר לעומק. ממש כפי שהמהפכה התעשייתית והשינויים העצומים בתהליכי הייצור, שאפשרו לראשונה להזין ולקיים בכבוד את כל בני האדם על פני האדמה, יחד עם כל הרעיונות היפים והנאצלים של שוויון, חירות ואחווה לא גרמו לביטול הניצול והניכור כפי שקיוו וחלמו וכתבו ונאבקו מיליוני בני אדם, אלא אך ורק לשכלולם.

כן, זו כנראה לא גישה מאוד חיובית, ובטח שלא תעזור לי לשאת טוב יותר את התסכול הקיומי. אבל מה לעשות. העולם הזה הצליח להתיש אותי.

 

[arana1]

והרבה יותר פסימי

כי אני לא מצפה שכל ההתפתחויות האלה, ואלפי אחרות, יפתרו את כל הבעיות שלי.
מה שיפתור את כל הבעיות שלי זה רק דבר אחד, קשר אישי, אהבה, הדברים שאני מתאר, הם כמו שכתבתי, לא יותר מאמצעי לגייס קצת סובלנות וסבלנות ותקווה
גם לא מסכים שהתפתחות טכנולוגית מדעית חברתית לא משנה שום דבר לעומק, ההתפתחות הזה משנה מאוד, למעשה יותר משהיא משנה היא מבטאת שינוי, כי נוצרת בגלל שאנשים מצליחים לראות ולממש אפשרויות שלא נראו בעבר
את מבינה אותי לא נכון, אני לא מתלהב מהרשת אלא רק אומר שקיומה מעיד על מהלך מהותי לישוב הפרדוקס הקיומי
אני לא מאמין בעולם חדש ואמיץ אלא בהתפתחות מאוד מאוד זוחלת ומאוד מאוד הדרגתית, איטית מאיטית (ומהירה ממהירה, במקביל)
ולכן גם העובדה שאנשים מתעדים כל רגע הכי קטן מקיומם יפה מאוד בעיני
כי בניגוד למי שמגנים את זה כנרקסיזם אני רואה בזה בדיוק את ההפך מנרקסיזם
כישום של תחושה שלפיה אין רגע גדול, ולכן גם אין אנשים גדולים, אלא כל רגע נחשב, הכל יפה, הכל משמעותי,
ההבדל בין קטן וגדול מתמוסס( לא מעט אוטיסטים בכלל לא מתחברים לתפישות היררכיות משום כך)
הרגע הוא הנצח
החוויה הפרטית שלך הופכת באחת לציבורית, וכל הזמן, ולאפשרות הזאת בוודאי שיש השפעה על המתח בין הסובייקט לאובייקט
על מיקום מסך התודעה שלנו, ועל תצורת המסננים שלנו
זה שהמתח בין הרפלקטיבי לרפלקסיבי משתנה לא אומר אנשים איבדו יכולת רפלקסיבית בהכרח אלא שיכולת זאת משתנה על מנת ליישם רפלקסיה בזמן אמיתי
שזה דבר מעולה לאהבה
וגם הכי קשור למאבקים ולכאבים שיש לנו עם האטימות הנוראה שדווקא הקירבה כופה

כל התפתחות טכנולוגית גוררת איתה בולימיה מטורפת,
אנשים קודם כל מזהים את אין סוף ההזדמנויות שנוצרות על רקע התפישות הקודמות להתפתחות
בעולם שעדיין מעריך קשר אנושי במונחים מספריים ( רוב ההורים לאוטיסטים מודאגים קודם כל מכך שלילדים אין מספיק קשרים חברתיים) הופעה של טכנולוגיה כמו הרשת גורמת לאנשים להשתגע
היכולת להיות מפורסם כל הזמן, וללא שום מאמץ, מטריפה אנשים שחיים בחברה שבה לתהילה יש משמעות כבירה
התהליך של הפיכת כמות לאיכות הוא איטי ומייסר
כדי שהנגישות לאין סוף פרטים ואין סוף אנשים תהפוך למידע משמעותי, גם רגשית, האדם הבולימי אנורקטי, המוצף וקורס חליפות, צריך לחוות הופעה של תבניות שיסנטזו מהרעש הכל כך מתיש יכולת הבחנה ואבחנה כתשומת לב לפרטים
ולדעתי הדברים נלמדים
אנשים בהחלט לומדים להכליל, ובמהירות, מהכלל לפרט, ולהפך

העולם מתיש בטירוף
אני את רוב זמני
מאז ומעולם
מעביר בבהייה
וממש לא בונה על זה שהטכנולוגיה תציל אותי
פשוט רואה אותה כעוד אינדיקציה לכך שהדברים משתנים לטובה
לי אישית
למרות שעבדתי בזה המון שנים
היא לא עוזרת ( אלא כשהיא חוסכת ממני צורך במה שנחשב בטעות כמגע אנושי)
מה שיעזור לי הוא חיבור אנושי ואת זה הטכנולוגיה לא יודעת ולא צריכה לספק

 

[anti is back]

קראתי אותך שוב ושוב ושוב...

הדברים האלה שלך... התוכן, הנימה, דקות האבחנה, המקצב, שטפו אותי בעצב שקשה לי להכיל. כי הרבה יותר מההשתוקקות המייסרת, החותכת ממש, לגעת, אני מוצפת כרגע פחד.
ואני תוהה למה בכלל הייתי צריכה להגיע לכאן, ואם כבר הגעתי, למה הייתי צריכה לדבר.
כי למישהו כמוך זה יהיה הרי כל כך קל, כל כך קל, לראות אותי לרסיסים.
סליחה. אני לא באיזון. ועדיין צריכה ללמוד איך להתבונן.

 

[נתנאל 123456]

דעתי הדלה מאוד על הרשת

לפי דעתי אנו נמצאים בפתח לרבוי אפשריות וריבוי מחשבות אבל כפי שאני מרגיש דבר אחד הוא נשאר הדעה השולטת
כלומר זה נכון שיש אפשריות לכתוב באופן יותר פתוח ואין חשש לחייך כפי שהיה בימים עברו, אבל היום יש חשש תמידי
מהתדמית, מה יאמרו, מה יחשבו עלי, איך אני יצלם אותי את עצמי תנוחה כזאת או אחרת, יתנו לי לייקק אם אני יאומר

דבר שאני לא מאמין בו אבל הוא מקסים אנשים, אני אהיה נחמד עליו כי לו יש קשרים שיכולים לפרסם אותי, הרשת בעני
היא כמו חנות דברי מתיקה ושאר מצרכים, אתה פשוט לוקח מן המדף את אותו מוצר שאתה רוצה, עם אתה רוצה דבר
מתיקה, אז אתה ממתיק, אם אתה רוצה יותר דבר מלוח יותר קצת מעורב שכזה אתה גם מתבל אבל לבד אתה לא נאכל.
כלומר חיבור של דבר שיש לו ערך מכל מיני משתנים, או אתה כמו הפלפל , עוקצני ,בשרני, ושורף, וכן הלאה
והלאה, בעני כל אדם מושפע גם מכל המוצרים יחד, אבל יש מוצר שחביב עליו, כמו ססגנון של ספרות או סרט
שאתה מחבב מאוד,שנית עניין השפעה הוא עניין חשוב אנשים רואים עצמם כמשפעים, אם זה נובע מאנטרס ואם
לא. הם רוצים להיות במרכז הבמה, תם עידן הנסכיות ואנשי הרוח, והגילח עידן שבו האדם הפשוט יכול להתבטא, אין
זה אומר שישד לו ויותר השפעה, אבל הוא חיי הוא נושם, אני לפני 500 שנה הייתי נתלה על עמוד, היום אני כותב
ומה שיכול לקרות זה שיערו לי או ידחו אותי, יש יותר חופשיות דיבור גם אם יש עדיין סתמית פיות וטעינה שלא.

עוד דבר החברה הפוסט מודרנית יש לה הרבה הצגה בעני לפחות ,היא בעד שווין כלפי חוץ אבל בפועל היא
גזענית, היא בעד זכיות של חלשים ופועל אותם אנשי ציבור שוגלים באותה שיטה פוגעים במצבעים, כמו ביבי למשל
העם אוכל את החרא שלו, כל הזמן ומאמןי לו עוד ועוד פעם, ולא יודע אם לא מבין אבל בטח זה לא משנה לו שהוא
מרמה אותו, כאלו הם שחקנים ואנחנו אלו שמכנים להם את התלבשות, מאפרים אותם, קונים את הכרטיסים, בלעדנו
הם שווים כמו ירקה, הם צריכים את המון הטיפש אחרת לא יכלו להתקדם, ולא טיפש כי אין לו שכל אלה כי הוא לא
לומד מטעיות ,אתה מכניס אצבע לשקע פעם אחת, אומר זהו אני לא יכנס, ובפעם הבא אתה יותר גרוע, הולך ועולה על עמוד
חשמל ומתחשל? מה היגיון? למה לא לומדים מטעיות וחוזרים עליהם שוב ושוב בצורה מגוכחת, אין לי ממש תשובה,
אבל זוהי דעתחי.

 

[arana1]

כמו שאתה כותב יש גם בחירה

כי מצד אחד נכון שמי שדלוק על עשיית שם לעצמו ידמה בנפשו שהרשת מספקת לו קיצורי דרך להשפעה אבל מצד שני כמו שכתבת הרשת מאפשרת למי שרוצה בכך לחקור ולחשוב ולהתבטא ללא התקורה, שכל כך יקרה וחשובה לאדם הנורמטיבי של תפקיד ויוקרה וסמכות והשפעה,
מה שמאפשר, כמובן למי רוצה ומסוגל, להישאר ענייני, ממוקד, בעניין, בשיחה, במחקר, ולא בשלל הטקסים מקדמי האגו והמעמד שנדמים בעיני הנ"ט ככישורי חברה

לאדם הישר, שזקוק ליושרה, גם רגשית, על מנת לרדת לשורש הדבר, הפוליטיקות, האקדמאיות, של מקום העבודה, של המרחב הציבורי בכלל, הן אסון,
הן מהוות פגיעה בציפור נפשו
ביכולתו לגעת באמת
באמת
הרשת
כמו טכנולוגיות שקדמו לה
הדפוס למשל
מקדמת אותנו עוד צעד קטן לדמוקריזציה של המחקר והמידע
לשיתופיות שלא נובעת ממה שנחשב בטעות כאינטרס הישרדותי ובעצם אינו יותר מאשר ניפוח אגו מטומטם אלא מתשוקה ורצון אמיתי במגע וידיעה

ובוודאי שעם הזמן, וככל, שתהיה יותר השפעה, לאנשים שמדברים ללא פוליטיקה, ללא סחר מכר של פרגון שכולו הזניה, המרחב שיתפנה להקשבה אמיתית יגדל
והצורך בכחניות טרוטוריאלית יקטן

וזה נכון
ההמון לא יודע עד כמה האנשים שהוא מעריץ כחזקים תלוים בו לחלוטין
מדובר באנשים שיתמוטטו כמו שק ריק ברגע שההמון יפנה מהם את מבטו
ביבי הוא דוגמה מעולה לכך
נרקסיסט מוחלט, אדם שתלותו במבט היא טוטאלית, ולכן הוא גם חלול וגם נעדר שיקול דעת או בוחן מציאות שפוי

.

 

[נתנאל 123456]

נכון יש בחירה רק צריך לבחור ולנסות שלא יסיטו שמאלה או ימנה

במה שמתאים לך באמת ולא להיות מושפע מאחרים, כי המבט של האוטיסט הוא שונה משל הנט, אבל המבטים
הדוקרים בנפש האוטיסו ורוצה לעשות מזהותו/ מנשמתו עיסה ולהכין את התבשיל שמתאים לו, וזה מתחיל משיטת חינוך
מטיפול, מהסבר בלי פוסק שצריך להיות מנומס ,וחייכן, ונחמד, זה מה שהורס את החברה בעני כי כולם צריכים להדמות לשני
אחרת מעיפים אותו מעדר את הכבש השחור והמוזר, גם בתוך קהילות זה ריים, גם של אוטיסטים, וגם בעלי אותו דעה
רוצחים אחד את השני בלשון, מה שאמרת על המטפלים שמקללים אותנו, זה נכון אבל שמעתי על הדיבור המלכלוך
של האקדמיים אחד

על השני, כמו חבורה של עבריינים בשוק כרמל, כמו בקרקס, ראיתי איזה הרצאה, שמע המאפיה האקדמית, כאלו
ממש אולי זה ספר, יש ארגון פשע שמו אקדמיה, שלטון אחיד נוקשה שמנצל את סמכותו, זה היה מעניין, הייתי
רוצה לדעת מה דעתך, האם זה דומה? כי אני לא בטוח, וגם לא קראתי את הספר אלה היה הרצאה שדברו על הספר.
אבל אני בטוח כמעת שיש ספר כזה או מאמר, אשמח לשמוע מה דעתך.

 

[Yemeth]

לגבי הזמן

אני יכול לספר מנסיוני האישי בלבד - אני חי בהווה. עכשיו. אבל גם רגע שהיה לפני מספר שנים הוא חלק מה"אני" שעכשיו. גם דברים ורצונות בעתיד משתלבים אל תוך מערכת העכשיו.
הכל, ביחד, בונה אותי ואת ההסתכלות על העולם. אודה שלפעמים יש בזה חיסרון, כמו הרגשת כאב פנימי בגלל ארוע שקרה לפני שנים...אפשר להתרגל, אבל שום דבר לא באמת עוזב.
בלי קשרים אישיים, היה הרבה יותר קל. היו לי הרבה פחות זכרונות עצובים ולא הייתי צריך לחיות מחדש את העבר הלא נעים.
מצד שני, הקשרים הללו הם אלו שבאמת פיתחו את האישיות שלי יותר מכל דבר שעשיתי בעצמי.
&nbsp
לפעמים אני מופתע מהזמן שעבר, מבחינה טכנית (כבר עברו חודשיים? וכו') למרות שחייתי כל רגע ורגע. יתכן שישנה התנגשות בין איך שהראש שלי רואה את הזמן ובין איך שכולנו לומדים לראותו מהחברה (ימים, חודשים, שנים), ואני מנסה ללהטט בין הדברים ולשמור על שפיות

&nbsp
בכל מקרה - מאותה סיבה, אני חושב, איני נותן משמעות מיוחדת לאירועים, ימי חג ועוד. אני חושב שאני באמת לא מבין מה מיוחד ביום שקרה בו משהו - אין לי מושג מדוע רוצים לחגוג לי יום הולדת, אך אני נהנה בהחלט מהעוגה של אחותי החורגת

&nbsp
אני מרגיש שאני סתם מקשקש, אז אחזור לעבודה.

 

[arana1]

זה דומה למה שאני מרגיש

בכך מקרה ברור שהזמן הוא תעלומה
הוא גם מוסכמה, ולכן נוצר על ידינו, דרכנו, וגם מה שיוצר אותנו, ונראה שלא במקרה דווקא השפה עצמה נושאת בעיקר עול הפיצול הזה, שכמובן משתנה בעצמו...

גם אני לא מתחבר לקטע של לחיות את הרגע, את ההווה, אין הווה ואין רגע ללא עבר ועתיד, האמירה הזאת נכונה במידה מסויימת בגלל הנטיה של רובנו לזהות את העבר ועתיד בצורה נוקשה, מוטעית, בעוד שנכון לומר שגם העבר משתנה כל הזמן, הדרך שבה אנחנו קוראים אותו משתנה מאוד בגלל חוויות ההווה וכך גם משפיעה על העתיד וחוזר חלילה כך שנכון לראות את הזמן גם כלופ ולא רק כקוו ישר

גם אני לא אוהב אירועים בכלל, בזמנו היו חוגגים לי יום הולדת וכולם היו באים מלבדי
הסלידה האוטיסטית מההיבט המוחשי של הצפיפות והרעש יתכן שהיא מבטאת גם רגישות מטפיזית
תחושת הדחיה כלפי היררכיה במרחב קשורה לדחייה כלפי ההיררכיה בזמן
שציון רגע מסויים כמקום יחודי שבו עלינו לעצור ולהיפגש ולהסתובב סביבו, לחוג, מבטא יחוד שהוא מדומה וככזה סותר ליחוד אמיתי
שזה קשור גם לנטיה לנראות אחרת שמזהה בהצהרה נסיון לחפות על חוסר תוכן אמיתי
כאילו משפחה שהיא באמת משפחה לא רק שלא זקוקה לכינוס במועד מסויים על מנת לאשר את קיומה אלא בדיוק להפך, קיומה נשען על תשומת לב מתמדת למה שנחשב בטעות כפרטים הקטנים, דבר שהרעש וההמולה של הרגע הגדול רק מקשים עליו וסותרים לו כביכול, ולא כביכול
ואני כותב "כביכול" כי נראה שהדרך שבה הזמן מתהווה עוברת דרך ציוניו, שבלעדי היחודים המדומים אי אפשר לבנות תשתית ליחוד אמיתי
שהדברים, כמו חגים ומועדים למשל, נחוצים כפיגומים
וגם עובדה שאת מאפשרת לראות את העבר כמשהו שצריך לקריאה חוזרת ומשתנה בו, כזאת שתעלה עוד ועוד פרטים שהחמצנו בקריאה הקודמת ודרכם אנחנו לומדים כל יום לספר את סיפורנו קצת אחרת

יתכן שגם משום כך אוטיסטים כמו נתנאל, וכמוני, נראים, לסביבה כאנשים מרובי פנים, מרובי זהויות, זוכר שראיינה אותי מישהי לעבודה שהיא עושה על אוטיזם ודווקא מתוך כוונה טובה לגעת בהיבט הסובייקטיבי של הקיום דווקא דרך מה שנחשב כעבודה אקדמית היא ניסתה לשמוע את הדברים כמו שאני מספר אותם, ואמרתי לה בכנות שיש לי המון אוטוביוגרפיות, שחלקן אפילו סותרות לאחרות, שכל פעם אני מספר את עצמי לעצמי בצורה שונה
אבל לדעתי יש קשר בין הדמויות, אלא שהקשר אינו אגוצנטרי ולכן קשה לביטוי ולחשיפה

לא סתם הגילוי שהזמן הוא יחסי, שהמרחב זמן אינו ישר אלא "מעוקם", עשה ועושה מהפכה בכל תחומי החיים
והפוטנציאל של הגילוי הזה, למרות שנחשף כבר לפני מאה שנה, עדיין רחוק מלהיות ברור למישהו

יחסיותו של הזמן חושפת משהו קבוע
אבל המשהו הזה מערער מאוד לתחושת המרכז שסביבה שגרת הזהות, גם כארגון וקבוצה ומשמעות וכוונה וכיוון, עדיין נהוגה כמציאות שאין בלתה

הנושא הזה גם מאוד כואב, וכמו שכתבה מי שכתבה, מחריד, כי גם בגלל הדברים האלה, והרבה אחרים, הזמן הוא בו זמנית שער ומחסום לידיעה שלמה של האחר, לאפשרות לגעת בו ולהיות איתו.

אולי גם בגלל זה יש באוטיזם משהו שכל כך גם מתסכל
כי מצד אחד יש כאן הזדמנות ללמוד משהו על הזמן, ועל הדרך שבה הוא קשור לשפה, לזהות, לתחושת המרחב, לתחושת הקבוצה ולדרך שבה היא משתנה
ומצד שני, בדיוק בגלל זה אנשים לא מסוגלים ללמוד ממנו כלום אלא כפויים לכפות עליו את המוסכמות שבתוכן הם נעולים

 

[anti is back]

מפלס החרדה ירד

בדרך כלל אני משתמשת בהכללות כסוג של אינטלקטואליזציה, וזה מאוד עוזר לי, זה מתפקד יפה מאוד כמנגנון הגנה. ההכללה שלך עשתה את ההפך הגמור – עוררה בי תחושה מחרידה של דיסאינטגרציה. ונדמה לי שאני מתחילה טיפ-טיפה להבין למה.
קריאת התיגר שלך היא לאין שיעור יותר רדיקלית ממה ששיערתי תחילה. ההזדהות הטוטאלית שלי עם הדברים שקראתי כאן רק גירדה את פני השטח. פשוט התחברתי לגישה השוללנית כלפי הקיים, לתחושת התסכול והאבסורד, לחוסר ההתאמה, לחוסר היכולת להסתגל, לבוז לסטנדרטים הקיימים לצד הרצון שאי אפשר להתכחש לו, אי אפשר להכחיד אותו, להשתייך בכל זאת באופן כלשהו לעולם.
אבל אני לא אוטיסטית ולא אשת אמצע ולא בשום מקום על הספקטרום. זה ברור לי לגמרי עכשיו. כי אני יכולה להתפלסף על קטגוריות של זמן ומרחב, ואני פשוט נוטה להתלהב מכל גישה חתרנית – סתם בגלל האופי המחורבן שלי, כי השוללנות, הצורך לערער על כל דבר, החיפוש התמידי אחר משהו אחר – כל דבר אחר, חוץ מהקיים – זו פשוט אחת ההפרעות הנפשיות שלי.
אבל הקטגוריות האלה של זמן ומרחב הן לגמרי טבעיות בשבילי. הן מותאמות לחלוטין לתפיסה החושית שלי. ולכן כל עולם המושגים שנבנה על החוויה הגופנית הזאת הוא אינטואיטיבי בשבילי. אני יכולה לסלוד ממנו, אני יכולה לזהות אותו עם אינספור תופעות שמדכאות אותי עד עפר (כי זה שיש לי בעיות חברתיות, בעיות קשות ועמוקות עם הנורמות והערכים וההירארכיות החברתיות, בזה אין ספק), לבוז לו, לזהות באופן שכלתני את הפרדוקסים שלו, אבל אני חשה אותו אינטואיטיבית.
והמחשבה שיש קיום בעולם, קיום אנושי בעולם, שעולם המושגים הזה זר לו באמת, כי החוויה התודעתית-גופנית שלו פשוט שונה באופן מהותי מהחוויה שלי – זו באמת הייתה הכרה מחרידה. ובייחוד כשהקיום האנושי הזה הצליח לגעת בי ככה ולעורר בי הזדהות כל כך עמוקה – אולי מכל הסיבות הלא נכונות, אבל בכל זאת, הזדהות מאוד עמוקה ונדירה.
אז לא, אני ממש לא מצטערת שהגעתי לכאן. למרות שתחושת המועקה עדיין מלווה אותי, ולמרות שכל היום ליוותה אותי תחושת ניתוק בלתי נסבלת מהסביבה (לא משהו חדש בשבילי, אבל היום זה היה גרוע במיוחד) ושבקושי הצלחתי לשרוד ארבע שעות מסכנות בעבודה.

 

[anti is back]

וסליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן להתחיל (אולי) להבין

וסליחה שנתתי לנטייה לראות בכל דבר רק את עצמי (נטייה שאני סובלת ממנה בעצמי, כשהיא באה מאחרים) לטשטש לי את שדה הראייה.

 

[נתנאל 123456]

אני חושב שאת אוטיסטית

אבל אני לא יכול לדעת ממש באופן מושלם כי אני לא מכיר- אותך. אבל מה שאמרת על כך שאת לא אוטיסטית בגלל
הבנה שלך של הקטגוריה של הזמן והמרחב, וכל זה בכלל לא מובנת לי, ולא הבנתי מה הקשר בין זה לבין היותך
אוטיסט, להפך הכתיבה שלך, הרצון שלך לשלול את הקיים, והבוז לסמכותיות מצבעים שיד מאפיינים אוטיסטים
בולטים, אולי את לא אוטיסטית במלוא המובן -של האוטיסטיות- כאלו-אבל אני מאמין שיש לך חלק מאפיינים שלנו, תקראי עוד.
על אוטיסטיות על אשת אמצע מהבלוגים שלהם, תראי את את מתחברת אם כן יש סיכוי שאת אוטיסטית, ותקבלי את
עצמך. לא צריך אבחנה אר הבנה שאני שונה חברתית- תפסתית זה מספיק גם את לא אוטיסטית את אישה מאוד
מעניינית, מהסיבה שאתה רוצה לגלות, לשלול, לא לחיות בשקר ,לדעת לאיפה את שיכחת, לנסות לשנות, זאת
תכונה יפה מאוד, מזה משנה אם את מאובחנת או לא, אוטיזם זה לא מחלה זאת שונה תודעתית- ונשמתית.
לי אם את שואלת מה אני מרגיש את אחת משלנו בלי או עם האבחנה,ותשארי ותקראי, ותחרדי ותשני את הגישה גם
במציאות, ואז אולי תרגכשי סוף סוף משחוררת באמת, לילה טוב.

 

[נתנאל 123456]

את אמורה לשמוח שאת חושבת כך שהתחזקה אצלך תחושת האמת שלך

אני רואה בחברה הזאת פח מלא זבל שהגיע הזמן לרוקן אותו ולהחליף את כל התוכן שבתוכו מהיסוד, ברור לי לגמרי
באופן רגישי ושכלי למה החברה עקומה, ברור לי למה בני האדם הנטים הם נאצים, השום או שמים אמרתי נאצים, יסקלו
אותי עכשיו, אותו דבר אומר אראנה, גם הוא רואה כך את בני האדם הנורמטיבים, אין לי ולו קשר הזהותי עמוק
עם הנורמה אני לפחות כך חושב ומבין יכול להיות שאני טועה לגמרי את זה את צריכה לשואל אותו לא אותי.בז לה אני מצחקק לה אני כותב
כנגדה גם בחיי, כנראה הבנת שעניין של להיות כמו כולם או לישר קו או להיות קצת מזה

וקצת לוותר הוא לא חלק ממני: לפי כמה שנים המטפלת שלי אמרה שיש לי השקפת עולם הרסנית ומרתקת, שאני רואה
בה תולעת מכרסת בתוך עץ גדול, היא שמע את כל השקפתי על בני האדפם, כולל מכתב ארוך ומנומק של 22 עמודים.
אני חושב שיש פה שני מחנות, אנחנו החריגים שנכנסים לתוך המשרפות, שמכנסים אותם על מכונת השמדה, ויש את
הנט שחיי את חייו וצופה בנו מהצד ומנסה לבלום את חלומנו לחופש, כעבדים אנחנו גם לעצמנו, אין פה גישה שוללנית
נגד קיום יש פה גישה לקיום רב מרחבי שאת זה בני האדם מנסים לשלול, על זה אראנה מצביע ,על רצון לסינתזה
לשילוב בין העולם האוטיסטי לבין עולמם, הוא לא שונא נטים, הוא שונא את המערכת הנטית, כי לפי דעתו על פי הבנתי
הם לא אששמים כמו שאוטיסט לא אשם, בקשר לנושא האחרון תחושת ניתוק? אין לי צורך לצא מהחדר שלי, אני כבר
ארבע שנים לא יוצא מהבית אחת לשבועיים לפעמים לחודשים, אני לא אוהב לצאת, ולא רוצה לדבר עם אנשים בחוץ.
אני לא מנותק מהם, אני מחובר לחיבור והדידיות אמתית שלי לנשמה שלי, לפי דעתי את צריכה לבקש מאראנה הבהרה.

אני לא גם מבין הכל, אבל לפי דעתי הוטא לא שולל את הקיים אלה רוצה שהיה רבוי וכמה יקוים מגבלים ומחוברים,
יכול להיות שאני טועה, אבל לפי זיכרוני אראנה אמר שהיקום הנטי לעולם לא יעלם אלה שהוא מחוצה לו לגמרי, כמוני
למשל, לפעמים אתה מבקא, צריך לפגוש מי שהוא, לשלם חשבון חשמל ,ללכת לאיזה אירוע, תמיד יש חדירה לעולם השני
והזר, אין ניתו לגמרי אף פעם אלה התרחקות, ושאייפה ל'שהות ביקום השני שבו אתה שמח ומאושר יותר.

 

[anti is back]

ברור, נתנאל, לכן חשוב לשמור על קשר איתך

ולמרות העייפות שמצליחה להכריע אותי בשנים האחרונות, אני כן מקווה שנצליח ליצור דיאלוג משמעותי - פה או שם או גם וגם.
עזוב הגדרות. מה שניסיתי לומר, מה שנדמה לי שאני מתחילה להבין, זה שיש בכל זאת שונות עמוקה ומהותית בכל מה שנוגע לחוויה הפסיכופיזית של העולם. כלומר, האופן שבו אנשים חווים לא רק את החברה, אלא גם חוויות חושיות-גופניות ראשוניות מאוד. ומכיוון שעל החוויות האלה מבוסס כל הקיום החברתי - השפה, המשפחה, המוסדות, הכול - אז בהכרח, אדם כזה, שחווה את הדברים אחרת, לא יכול, פשוט לא יכול, ואסור לדרוש ממנו, להתאים את עצמו לזרות הנוראה הזאת. כי התאמה כזאת יכולה להתרחש רק על ידי אילוף, כמו שנכתב כאן, זה לעולם לא יהיה אינטואיטיבית, תמיד יהיה משהו כפוי מבחוץ.
וברור שאני מזדהה עם זה. הן זה מה שאני חשה כל הזמן כלפי אינספור פרקטיקות חברתיות יומיומיות, שלאנשים אחרים באה בטבעיות גמורה. המלאכותיות שבזה, חוסר היכולת שלי להפוך את ההתנהגויות האלה לשלי, התחושה שאני תמיד צריכה לשחק, ולכן, לתחושתי, כל הביצועים שלי כושלים, גם כשהם "עוברים" ואפילו כשהם נתפסים מבחוץ כהצלחה.
כן, מהבחינה הזאת אני הכי-הכי-הכי אתכם.
שוב, לא ידעתי שום דבר על אוטיזם לפני שהגעתי לכאן. זה היה בשביל מושג די חתום: שם גנאי לאנשים מנותקים, כמה ייצוגים טלוויזיוניים חביבים של אספרגרים (עכשיו זה הרי מאוד באופנה). שום כלום. ודווקא מתוך הקריאה אחורה כאן בפורום, מהניסיונות המקוטעים והאמיצים שהיו כאן לנסות להגדיר את החוויה מבפנים, התרשמתי שהזרות שמדברים עליה כאן היא הרבה יותר עמוקה ממה שדימיתי לחשוב. וכן, הפתרון מוכרח להיות הרחבה מקסימלית של ההמשגות הקיימות, כך שיוכלו להכיל גם חוויות אחרות, לא החלפה של מערכת אחת במערכת אחרת זרה לה. זה ברור. אי אפשר - ולא רצוי - ליצור שני עולמות נפרדים. אין ספק שהרחבה כזאת יכולה לפתור המון בעיות גם לאנשים כמוני, איך שתרצה להגדיר אותי, זה ממש לא משנה.
וכן, אולי אני טועה. ברור שאני רוצה שאראנה יבהיר לי. כל ההודעה הזאת לא הייתה אלא תחינה לנסות להבין ולגעת.

 

[נתנאל 123456]

על זה אנחנו מדברים על לתת מקום לאלו שלא יכולים להיות בעולם ה

הנטי. כי מה שקל לנטי הטיפוסי הוא בכי רע ואבדון לאישה כמוך כי את בניוה אחרת ,יש לך מהות שונה ולך אין
עולם שבו את יכולה לבלוט החוצה באופן טבעי ולא כמשחק, את זוכרת שאמרתי לך שאני ממציא דמיות? כאלו
שהם פעם עם תכונות כאלו ופעם אם אחרות מתפתחות משתנות, זה מה שלי עוזר לשרוד בעולם הזה, לפחות
זה חלק מהפן השרדותי שלי, ובגלל זה אני בתחילה מאוד מתחבב על הרבה מאוד אנשים, את אמרת לי אתה מרתק.
&nbsp
אני לא הייתי מופתע ממה שאמרת עם כל חוסר בצניעות כן?: כתבו לי את זה לפני שבוע עוד אחד, ולפני חודש עוד שניים
ואיזה חוקרת כתבה לי את זה, זה לא הפתיע אותי, אבל העניין הוא לא בי אלה בך, אראנה אומר דבר פשוט וקשה
לביצוע, תצאי מן העולם הזר והמנקר ותלכי לעולם שלך, תנסי ללכבוד כמה אנשים כמונו שאת מזדהה איתם, ותהיה
איתם תיצרו לכם עולם משלכם, זה מה שהוא עשה לפי ידעתי, הוא אמר אני מדבר באמת רק עם שלושה אנשים, ורק
איתם אני רוצה, והבדל בינו לבינך בלי לפגוע הוא עושה כך, הוא מתכתב בפייס אני מכיר אותו משם גם, הוא כותב
באופן גלוי יודעים מי הוא, הוא פועל את מאחורי הקלעים את בתוך האקווריום מלאי בדגים יפים וצבעונים ובמקום
לסות לתפוס את אלו שמתאמים לך, את נאחזת באלו שיקבלו אותך ואז חיה עם הדג שהוא לא את, זה פשוט.
תצרי לעצמך אקרווים שיכיל אותך, כי את חיה בשקר גמור, אם את היית גם רוצה מיזה וגם מזה, לתת טיעמות
מהנורמה וגם מהחריגות בסדר ץתהיה דו מחשבתית, אבל את אומרת שאת הכי כמונו, שאת מסזדדה באופן טוטאלי
ואת לא מוכנה לוותר על אותו תחפשות שלך שעוטפת אותך במקום להושיל אותך ולבוש מלבוש שיהלום אותך.
את נשארת עם אותו תחפושת, לכי תכני לעצמך תחפושת אחרת, מה הטעם באהבה? את אמרת לי אני אוהבת
אנשים, זה לא אהבה אמתית, זאת הכנעה למצב הנתון, אהבה לא רק כבני בני זוג היא דנאימיקה הדדיות
&nbsp
ומכנה משותף, זה שיש חלוקי דעות, שיש/ מצבים שהזוג לא דומה הכלברור, אבל צריך שהיה חוט שמקשר בין
שני הלבבבות, בלי זה מה זה שווה? זה לא קשר רוחני אלה קשר בעלמא חומרי או כדאי לישר קו ולא להיות שונה.
חומרי הוא גם חשוב, גבר ואישה חייבים זה ברור אבל ללא רגכש והזדהות בעני זאת טעות, את אומרת דברים
שהם כואבים, אבל לי הם לא מובנים, כי אני במקום אחר לגמרי מגיל צעיר. אם לא הייתי אז כנראה שהייתי
&nbsp
היום מאוד מצליח מהרבה בחינות, הייתי מתגייס, הייתי מסיים את התואר, הייתי הולך עם החברה לתאילנד.
הייתי מתחיל תואר שני ושלשי מתחתן מביא ילדים וזהו, אני יכול לעשות את זה מבחינה טכנית, היו לי מלא חברים.
הייתי כל ילדותי במרכז הבמה, הייתי הכי בולט מכל חברי, אבל תמיד הייתי לבדג, לא שחקתי אף פעם, הם ידעו
שאני מוזר והתנהגתי כמו איזה חולה כרוח, בתור ילדג מתלגל בדשה, אוכל עלים, בולע מטבעות, נותן מכות.
&nbsp
מקלל מורות, יורד על המנהלת, מצחיק את המורה וכולה אדומה המורה הכי מפחידה, וכולי וכולי, היה לי
אומץ מגיל צעיר, את צריכה לעבוד על זה ,אני כל הזמן עובד על זה,אני אומר שק'סלה עצמית היא מאבק אי סופי
אני חושב שגם אראנה חושב שזה מעגלי, ותמיד יש תהיות ויש מחשבות, אף אחד לא לגמרי בעולם האטויופי והמושלם.
אבל צריך לתת אנטרלטיביות, והרחבה היא באמת רעיון נהדר שיביל לשנוי בחברה, בתרבות, במדע, בטכנלוגיה,
בכל תחום ותחום גם במוסר, וגם ברוחני, עכשיו הוא קצת אטום בתוך איזה כד רק צריך לנסות לתת מכות קטנות
בצדדים, כלומר פועלות קטנות לאורך זמן טוכבר יש סיכוי שהכל ינשל, כלומר כמו שאראנה אמר עם הדפוס, והטכנלוגיה.
הכל עניין של זמן, בהדרגה מלאט למה מהר לאט, בגלל זה הרעיון של הזמן הוא מעניין אותו וגם אותי, אבל נראה שלו
יש גישה מיוחדת לזמן, אני עדיין לא ממש יש לי שיטה או חשיבה מסבירת רצון, אפשר לשואל אותו גם על זה, קשור אם
הוא ירצה לענות או אולי הוא לא ייודעע לתרגם את זה למילים, או הוא לא יכול כי זה חפירה וזה לא מתאים, אולי תנסו
להתכתב גם במסרים, אם הוא רוצה ואת רוצה.

 

[anti is back]

השארת אותי חסרת מילים

 

[נתנאל 123456]

אז שיחזרו לך המילים תנסי להסביר לי למה.

אם פגעתי בך אני מתנצל אם לא הייתי מובן אני מתנצל פעמים.

 

[anti is back]

לא-לא-לא-להפך!

עוררת בי אהבה גדולה!

 

[נתנאל 123456]

אז יש בי תועלת למרות הכל.

אני שמח שאני מעורר דבר מה בי שהוא,ביוחד אם זה מאוד חשוב לו את שמחת אותי.
שהיה לך מילים, תנסי לי להסביר למה, אני מחכה.

 

[anti is back]

למה

כי אני טובה בזה. מאז שהייתי ילדה, אני טובה בזה. בלהתאים את עצמי. בלהקטין את עצמי. ב- endurance (אין לזה מקבילה טובה בעברית. לסבול בהכנעה זה הכי קרוב שעולה לי בראש כרגע).
רוב הזמן אני "עוברת". היו לי כמובן גם גיחות החוצה. לא חייתי חיים קונפורמיסטיים מעולם. עזבתי את ביה"ס בכיתה ט' (למדתי לבגרויות לבד), יצאתי מהארון כשהייתי בת 15 (אני סטרייטית למדי, כן? זה עד היום קצת מצער אותי), לא עשיתי צבא, הייתי אקטיביסטית אנרכיסטית במשך כמה שנים. כל הבחירות האלה תמיד היו ביטוי לאותה כמיהה למצוא מקום, או בוא נודה על האמת, למצוא אנשים שאתם ארגיש פחות מלאכותית. זה גם עזר, לזמן מוגבל, והיו רגעים של חיבור אמתי. אבל אף פעם לא לאורך זמן ואף פעם לא באופן מוחלט.
אבל אני טובה בלהתאים את עצמי. וגם כשעשיתי בחירות לא שגרתיות, הן היו בחירות לא שגרתיות. לא יותר מזה. זה עבר כך, זה התקבל כך. זה נוח להיות מיוחד בלי להיות לגמרי חריג.
ועם השנים צצות יותר ויותר בעיות. ויש יותר ויותר ביצועים כושלים (כאלה שהם כושלים גם מפרספקטיבה חיצונית). ואני סובלת מפאזות של חרדה חברתית יותר ויותר קשה. והבחירה שלי לא להביא ילדים ולא להתחתן, וההתעקשות על זוגיות בלי מגורים משותפים, והסירוב החוזר ונשנה להתמסר לאיזו "קריירה", והבחירה לעבוד בעבודות שכר מינימום, הרבה מתחת לרמת הכישורים שלי - כל הדברים האלה, שנתפסו כסוג של בחירות "קוליות" ו"מיוחדות" כבר מזמן התחילו להיתפס כסטייה.
אז אני שומעת אותך ומודה לך על הקריאה הזאת, על ההזמנה הזאת. זה בכלל בכלל לא פוגע, זה מה שאני צריכה עכשיו יותר מכל.