"התשמע קולי"

[arana1]

"התשמע קולי"

http://alaxon.co.il/article/התשמע-קולי/

 

[anti is back]

תודה, זה מרתק!

אני מדברת אל עצמי בגוף ראשון (כן, גם בקול רם, ולעתים קרובות למדי, מאז שאני זוכרת את עצמי). כלומר, למעשה אינני מדברת אל עצמי, אלא את עצמי. הנמען הוא החלל הריק. לעומת זאת, אנשים שפונים לעצמם בשמם הפרטי אכן מדברים אל עצמם, הם הופכים את עצמם לאובייקט. איכשהו, זה לא מפתיע אותי שאנשים כאלה נוטים להצליח יותר בפרמטרים המקובלים...
הקטע הבאמת מוזר הוא שכשאני פונה לאותו "נמען" מדומין, אני פונה אליו בגוף שני רבים - אתם. וזה מאז שהייתי ילדה ממש צעירה.
אשמח לשמוע איך אנשים אחרים כאן מדברים לעצמם. זה תמיד סקרן אותי, ועדיין לא פגשתי מישהו שדומה לי בעניין הזה.

 

[נתנאל 123456]

אני מדבר לעצמי בקול רם

ואני גם מרצה לעצמי בקול רם וגם מתווכח עם עצמי בקול רם, וזה נראה מוזר לאנשים אבל כך אני פועל.

 

[נתנאל 123456]

אני גם מדבר לא עם עצמי אלה איתם

אבל זה כבר נושא פסיכיאטרי מה שנקרא הזיות.

 

[anti is back]

תודה על התשובה

אבל כשאתה לא בהזיות, האם אתה פונה לעצמך בשמך הפרטי?
(נגיד: "נתנאל, היית לא בסדר, למה עשית את זה?")
או שאתה מדבר החוצה, אל העולם
(נגיד: "באמת הייתי לא בסדר. למה עשיתי את זה?").
לי אין הזיות, ובכל זאת אני פונה לנמען המדומין בגוף שני רבים. משונה.

 

[נתנאל 123456]

כן אמרתי קודם

אני פונה לעצמי בשמי " נתי אתה דפוק " נתי איזה הברקה" " נתי אתה טוב" תמיד זה כך ,,אני גם מנהל שיחות
שלמות עם עצמי., וסבתי מדברת עם הטלווזיה, הורי לא אוהבים את זה : אבל זה רורה לי הרבה.

 

[נתנאל 123456]

אגב הזיות זה מעולה

וגם מצבים נפשים קיצונים זה גורם לך להגיע לתבונה או ליצור : למשל לכתוב שיר, או לצייר זה עזר לי הרבה בילדות.
וגם עכשיו.

 

[anti is back]

ההזיות היחידות שהיו לי

היו בהשפעת חומרים פסיכדליים, ואני בהחלט מסכימה אתך - זה מאוד מעודד יצירתיות. מצד שני, גם כשהיו לי "הזיות", כלומר, חוויות חושיות שלא מסונכרנות עם המציאות, הייתי מאוד מודעת לפער בין מה שאני חווה למה שקורה "באמת", מחוצה לי. האם אתה מודע לכך שהזיותיך הן הזיות בזמן אמת? ואם לא, האם אין בזה משהו מפחיד?

 

[נתנאל 123456]

לא מבדיל

אני חווה אותם כאמת, אני רואה יצורים, אני רואה ושומע הכול, לא יודע כלום, אני כותב על זה, ברגע שיש
התקף אני כותב, על הזיות, למשל שהייתי ילד בגלל מצב נפשי ציירתי ציורים שהחשיבו אותם גאונים ברמות.
זה עזר לי, אני לא חושב שאם לא היה לי נפש כזאת הייתי יכול להצליח לצייר ולהחשב לילד פלא " ולגאון"
ולהיות בתחריות בארץ ומשם בעולם ,כי זההכול מתוך הזיה שמהולה במציאות חדה , אני חושב שזה שאני
מאני עזרה לי הרבה מאוד. בפן הזה.

 

[arana1]

אני מדבר אל עצמי בהרבה גופים

ראשון שני שלישי... רבים
אולי זה קשור לעניין המדובר
וגם מהווה ביטוי מסויים לצרכים של זהות רב כיוונית, רב צלילית, שיחסה אל העולם משנה זווית כל הזמן

יתכן, שזו הסיבה שלאוטיסטים יש נטיה לחזרתיות, לתבניתיות, שהסביבה הנורמטיבית מזהה עם משהו משעמם וחסר מובן כי היא משליכה מעצמה
בעוד שבשביל אדם שמחליף כל הזמן נקודות מבט, בהתאם לצליל ולהקשר, מבפנים החוצה ומהצד לחזית למשל
לתבנית יש משמעות שמחליפה את הקוהרנטיות האגוצנטרית
כי היא חושפת את הדינמיקה שדוחסת נקודת יחוס, זווית מבט, זמנית
מהתבנית אפשר ללמוד את ההקשר שבו אתה שומע את עצמך כזר, כאחר, או כמצטט
זה סוג אחר של 'עצמי'

משום מה הפוסט מודרניזם התעסק בזה בזמנו
אבל אולי בדיוק בגלל זה רוב האנשים, שלא מבינים אותו בכלל, ממש הכי שונאים אותו

 

[נתנאל 123456]

אני מדבר לעצמי כך.

" נתי אתה רוצח" והשם שלי זה נתנאל או " נתי אתה משוגע אתה יודע את זה" וכן הלאה, אני קורא לעצמי בשמי בקול רם.
אני אומר " נתי הוא כך וכך" ולא מבינים אותי, וזה נשמע מוזר אבל כך אני.

 

[anti is back]

אה, תודה. סליחה, כתבתי את הודעתי לפני שקראתי את זו

 

[טובללכת]

מאמר מעניין מאד מאד, וגם אני..

אני מדברת אל עצמי בגוף ראשון ולא בציון שמי בגוף שני או שלישי.
אני מרגישה שאני פשוט חושבת בקול רם וזה נותן לי פרספקטיבה וחשיבה על מה שמעסיק אותי.
זה קורה לי בעיקר בהליכה מאיזה מקום לאנשהו, אבל גם בביתי בעבודות הבית.
יש לי גם חצאי משפטים או מילה אחת "טוב.." בקול רם, כשאני מדרבנת את עצמי להשלים מטלות.
כשאני "תופסת את עצמי" מדברת לעצמי ברחוב אז אני מיד מפסיקה, פשוט לא נעים..אנשים מסתכלים.
כדי להסוות זאת אני פוצחת בזמזום של שיר, כאילו פשוט שרתי כל הזמן לעצמי.

 

[anti is back]

כן, גם לי יש לפעמים גלישות לגוף שני (בכינויי גוף בלבד)

לא נראה לי שאני עוברת גם לגוף שלישי.
אני בד"כ מרסנת את עצמי ברחוב (אבל כן, זה קרה גם לי מספר פעמים, וזה תמיד מאוד מביך

), אבל אני מבלה הרבה מאוד שעות לבד בבית, אז חלק ניכר מתהליכי החשיבה שלי מתנהלים בקול רם. זה פשוט טבעי, בעיניי.

 

[נתנאל 123456]

אני לא מובך, אני חיי בעולמי

כל השאר הם רק כמו צללים שאני בחוץ, אני מתנהג כמו שאני עם-עצמי כלפי חוץ, אני הולך מצד לצד.
הולך וחוזר, אני רגיל לא מזיז לי מה חושבים עלי.

 

[נתנאל 123456]

אני מדבר ברחוב לעצמי

גם בקול רם : בגלל זה אנשים מכירים אותי, יש לי שם בעיר שלי, מכנים אותי כך שמעתי האיש בעל אלף הפרצופים.
כי אני כל פעם דמות אחרת, יודעים מי אני, יודעים שאני מופרע, שאני מסוכן זה כולם יודעים בשכונה הבסביבה, ומי
שלא מכיר יבחן ברגע הראשון שיראה אותי באמתי שלי, אני צועק ברחוב אני שמח ברחוב, אני שר ברחוב לעצמי.
אני אדם לא נורמטיבי, זה ברור כלפי חוץ רק לא יודע מה יש בפנים, כי לא רוצים להכיר את הפנים אלה את הבחוץ
זה מאפיין בני אדם...

 

[anti is back]

"האיש בעל אלף הפרצופים" - זה דימוי נהדר!

לצערי, מעולם לא הגעתי למקום הזה של אדישות לזולת. זה נראה לי מאוד משחרר, אבל אני פחדנית מדי. לכן אני כל כך אוהבת להיות לבד - כשאני לבד, אני באמת מרגישה שאני אינסוף. הזהות שלי לא מקובעת, לא מוגדרת, חסרת גבולות. אני כל ה"אניים" הפוטנציאליים ("כל חלומות העולם"). לעומת זאת, עם אנשים אני תמיד מרגישה ממוסגרת בתוך הזהות שהם מציבים לי. אפילו עם בני זוג.
זה לאו דווקא רע. אני נהנית גם להיות עם חברים, ובוודאי עם בני זוג. אם מדובר באנשים שאני אוהבת, אז אני נהנית להיות ה"אני" הספציפי לכל אחד מהם. אבל תמיד הייתי זקוקה הרבה יותר מאנשים אחרים לזמן שלי לבד. כי להיות כל הזמן בתוך זהות שמבט החיצוני כופה עליך זה לגמרי ממית.

 

[נתנאל 123456]

אני לא אדייאש אני חיי את בולמי ביחד עם עולמם

האמת שאני רוב זמני לבדי, אני לא רואה צורך בקשר עם בני אדם, אני לא בקשר עם אנשים כבר ארבע שנים.
אני לא מדבר הרבה, ואני לא מתקרב לאנשים, יש לי עולם משלי, שהוא לא קשור לזמן ולאם מי שאני בקשר.
אני זה אני, ואני מתחבר למה שאמרת גם לי -אין לי הגדרות או גבלות, אני יכול להיות פסיכופת וקר רוח, ומצד
אחד בעל אדיאלים ומטרות ורצון לעזור, חכם מאוד או עושה הרבה שטויות מטופשות חסרות פשר, יש בי הרבה צדדים.
אני חיי את חיי לא את חייהם: לא פעם ולא פעמים עשיתי דברים לא מקובלים חברתית, רוב הפעמים זה היה בסדר גמור.
למה לא? למה אני צריך לעשות דין ודיין לאדם אחר?: אני חיי את חיי והוא את חייו, טענו עלי שבני אדם הם כמו בשחמט
הכלים, אני אוהב להשתמש בהם כדאי לנצח בשחק אבל לא באמת מפתח רגש לכלים אלה למשחק, כנשמל כמובן, יכול
להויות שזה נכון, אני די מזנתרופ : לפחות באופן המק'ובל, כולם הם צללים ואני בתוך מללים והם בתוכי ואני בתוכם,
כולם חלק מערכה אחת גדולה שמה החיים, ובחיים משחקים וכמו שלפעמים נפצעים במשחק או לפעמים עובר על החוקים.
כך גם בחיים, זה די הרפתקה כל החיים האלו, אני לא ממש לוקח את ברצינות, חיים/ מוות, זוגיות לא זוגיות, אהבה לא
אהבה, זה דבר לא מוגדרים אצלי בכלל, אני אישי שחיי את עולמי, ואוהב את עולמי אבל הבעיה היא שלפעמים גם בא
לך יכרו את עולמך, או להיות חלק מעולם אחר ואז אתה נדחה, זאת הבעיה....

 

[נתנאל 123456]

כן כך הם כינו - אותי

ובאופן כללי אני רוצה לכתוב ספר שמחזיק באותו שם שמבוסס גם עלי ועל חיי בשילוב של דמיון רב.
יש פה כאלו ויודעים על מה אני מדבר, אבל בכללי זה על ילד שמפתח פיצול אישיות מה שחשבו שלי יש
ומתאר את חייו מהיותו ילד מוכה עד מותו, כל הקשרים ,כל מה שעבר, כאלו אירועים חשובים, זה כותהבב
או יכתב בסגנון שלי, יש בו הרבה פילוסופיה אני רוצה לפחות, והרבה רגש, והרבה אלימות, והרבה טוב.
והרבה עצב, ושמחה, יש בו הכול מכול. רק צריך זמן וכוח לכתוב אותו ונקווה שהיה שווה משהוא.

 

[נתנאל 123456]

אני לא מרגיש צורך להיות שייך לאף אחד.

ולא לישר קו עם מי שבו נגיד אני אוהב, תמיד יש חציצה ברורה ביני לבניהם אבל כך גם יש גשר שבהם הם יכולים
להגיע עלי, אני לא רואה קשר אני מרגיש צורך להיות אני ללא קשר למי שאני איתו, זה לא מאוד מיוחד ולא מיוחד.
אני לא מבין מה משחרר בזה, או מה מיוחד בזה, באמת שלא, כי אולי אני חיי כך: אכפת לי מעצמי וממה שמרגיש
לי נכון, זה לא קשור לשחרור כי מעולם לא הייתי כלוא אלה כלוא בתוך בית האסורים שלי עצמי, כך לפחות אני חושב.