לא חושב שאפשר לוותר על כמיהה
אפשר להפסיק לחפש דרכים למימושה, ואולי זה דווקא טוב כי בגלל מורכבות היחס בין אובייקט לסובייקט פעולה ותגובה זה דבר הרבה יותר מסתורי מכפי שנראה שאנשים נוטים להניח.
נראה שאנשים נורמטיבים זה אנשים שחיים בנוחיות יחסית עם המתח בין סובייקט לאובייקט
ואחרים, כנראה מרגישים שאפשר, וצריך, גם אחרת
בגלל זה אנשים נורמטיבים לא מבינים דברים כמו קשיי שפה וביטוי והתלבטויות מדכאות ומחרידות סביב נראות ונוכחות, בשבילם הקיום ההזוי, החלקי, הזמני שלהם הוא מובן מאליו, זה לא שהם לא סובלים אבל הם סובלים כי הם לא משיגים את מה שהם רוצים ולא בגלל דברים שמבוזים גם כאן כפילוסופים וחפרניים ובכלל לא רלוונטים לחיים.
אבל היחס בין סובייקט ואובייקט משתנה כל הזמן, אלא שזה דבר שאפשר לראות רק דרך איסוף אובססיבי של פרטים, היסטורים, טכנולוגים, פסיכולוגים ואחרים
והוא משתנה לפתרונו
כנראה גם דרך הלחץ והפעולות של חריגים שחשים את האפשרות לפתרונו ופועלים, גם אם לא תמיד במודע, ליישובו
מאז שאני ילד אני מנסה להבין למה המבט של המשפחה הוא הכי דכאני, הכי מגביל, הכי אטום, איך זה שכל אדם מקרי ברחוב רואה ומכיר אותי, בהרף עין, בערך פי אינסוף יותר טוב מבני משפחתי הכי קרובים, שחולקים, או לפחות חלקו, איתי מרחב פנימי, גנטי, וחיצוני, מאז שנולדתי.
הדבר מעלה המון שאלות, על היחס בין קרוב לרחוק למשל, אבל כמו שכתבת אלה דברים שאסור לדבר עליהם בכלל, נסיוני להעלות אותם כאן בעבר גרר מקהלה של זעקות עלבון מתחסדות,
הורים בטוחים שזה שהילד הוא "שלהם" וקרוב וזמין כל הזמן זה אומר שהם מכירים אותו, והאמת שבדיוק בגלל זה הם בכלל לא מכירים אותו,
גם כאן, היחס למרכיבי היסוד של המציאות, כמו קרוב ורחוק, וכמו שייכות, והצורה שבה דברים אלה קשורים ליחס בין סובייקט ואובייקט, מדבר בשפה שהיא מאוד חזקה ומשמעותית למי שמודע לה וסובל בזמן שלאדם הנורמטיבי אין שום גישה לשפה הזאת בכלל.
בגלל זה הורים יעדיפו לשמוע שהילד שלהם דפוק, פגום, לקוי, כי הסבר כזה לא משבש את עולם הערכים הפנימי שלהם, את תפישת המציאות, בזמן שמי שמנסה לספר להם שהילד שלהם דווקא נפלא חוטף על הראש.
הורים יעדיפו להשקיע עשרות ומאות אלפי שקלים בטיפולים ובאבחונים שכל מטרתם זה לאשר את תפישת המציאות שלהם, על חשבון סיכויי ההתפתחות של ילדם, בזמן שהם דוחים בתוקף כל נסיון להזכיר להם יש גם אפשרות אחרת, שהאחרות והזרות נובעים ממקומות שהם דווקא מאוד יפים ומבוססים על יחס מאוד עמוק ומבטיח לפרדוקס הקיומי.
אבל לי אין ספק שתוך דור או שתיים תעשיית המוות של הפסיכולוגים תצא מהאופנה
אולי קצת יותר
האבחון לא ממש משנה כולם, אין לו שום ערך, לא מדעי ולא רפואי ולא אנושי ולא כלום, סתם, היומרה לדיוק היא פרודיה על המדע, כל מיני צירופים של ראשי אותיות שנזרקים בחשיבות עצמית של אנשים שמעולם לא למדו דבר ולא מסוגלים לחשוב על כלום
פעם לא דיברו בפורום הזה על הדברים האלה
כל הדיבורים כאן היו על מכונת הטיפול הענקית ועל הדרכים לממן אותה ולאזוק אליה ילדים, עם הזמן האוטיסטים עצמם התחילו לכתוב כאן ואנחנו כותבים על מה שמעניין אותנו, שאלה דברים שבכלל לא מעניינים את רוב ההורים מן הסתם
אז רובם פשוט ברחו מכאן
למקומות שיכולים להמשיך לאשר ולתמוך בכל הדעות הקדומות שלהם
לדעתי, חלק מאוד גדול ומהותי מההיבטים היותר מחרידים וקשים של הקיום האוטיסטי נובע מהתהום האין סופית שנוצרת בנפשו של הילד שהכפוי כפי טבעו, כמו כל ילד, להזדהות עם הדמות הקרובה לו, וכשהדמות הזאת לא רק שאינה מבינה לו ואותו אלא קוראת אותו בדיוק הפוך, התוצאה היא ילד מפוצץ, ילד שהבפנים שלו בחוץ, שלא יודע לאין הוא הולך, שחושיו מסתבכים אחד בשני כי תפישת המציאות שלו שונה לחלוטין ממה שמתאים לציפיות ממנו, ממה ואיך שמדברים עליו ואיתו, מאיך שמסתכלים עליו,
לילד כזה אין שום סיכוי לווסת את עצמו.
אבל לכי תאמרי להורה שהוא לא מבין את הילד שלו,האגו של הורה לא יעמוד בזה, מה שהאגו של הורה יכול לסבול זה שהילד שלו לא מבין אותו, ואת זה אפשר לתקן בעזרת הרבה טיפול, יקר וממושך, והרבה תרגול ואילוף
ולכן אוטיזם מתבטא כיום כהרבה תופעות והיפוכן
שבחלק המקרים זה נכון
ובחלק המקרים מה שנראה כהפוך לאדם הנורמטיבי הוא פשוט הישר האוטיסטי
אגב
אמנם גם כל מערכות היחסים שלי כשלו, אבל אם למדתי משהו בחיים זה רק דרך מערכות היחסים האלה, הדבר היחיד ששינה בי משהו ומשנה בי, היה ונשאר מערכות יחסים עם נשים
וחלק מבנות זוגי דווקא קיבלו בהבנה את הצורך במרחק ומרחב
גם כי גם להן היה צורך כזה
בגלל זה אני כותב שבסך הכל כל מה שאת צריכה זה לפגוש מישהו עם תפישת עולם וצרכים דומים לשלך
ואולי דווקא עם מישהו שצריך מרחק יתברר לך שאת לא צריכה מרחק
כי גם מרחק זה דבר סובייקטיבי, תוצאה, של דינמיקה מסויימת, וברגע שהמבט לא דוחס אותך למקומות בלתי נסבלים אז גם הצורך להתרחק נעלם
וגם במקרה זה
אנשים נוטים להתבלבל בין סיבה לתוצאה
ולשייך מאפיינים קבועים למה שהוא בעצם רק יחסי וחלקי וחולף
ובכך להנציח את הסבל והיאוש וחוסר התקווה
