"התשמע קולי"

[arana1]

ההורים שלי בכלל לא התעניינו בציונים

היום מערכת החינוך שנחשבת להכי טובה בעולם, ובפער די גדול על השאר, זן מערכת החינוך הפינית, שבה לציונים אין כמעט משמעות
תשומת הלב היא לסביבה, לקהילה, לנשמה
ולמרות זאת גם במדדים טכנים הפינים טובים משמעותית ממקומות דורסנים ואלימים כמו ישראל וארצות הברית

לימוד משמעותי הוא לימוד שמבטא אהבה, שבא מאהבה, מהתשוקה של הילד ללמוד, שהיא תשוקה רגשית, נפשית, גופנית
בתי הספר מנותקים ומנתקים את הילד מכל מה שטוב בו
והם עושים את זה בצורה קרה ואכזרית

ברגע אחד של אהבה אתה יכול ללמוד, לבד, בעצמך, את מה שעשר שנים בבית הספר ועשרות שנים באקדמיה לא ילמדו אותך מעולם

 

[נתנאל 123456]

גם אביה של אמי כך

הור לא היה שואל על זה, אמי מספרת שפעם אחת הוא לא צעק עליה, שלעולם לא הרים יד או העליב אותה.
שהוא היה שקט מאוד, צנוע מאוד, דיבר מעט מאוד, והראה לה חיבה שאמה כל חיה לא הראתה לה, היא אמרה שכמה
שלפעמים ראו בי טיפש, הוא היה אח האנשים או האיש הכי מבריק שהיא ראתה, שהוא לא למד במוסד לימודי וידע בכמה
וכמה חומים: ספרות, פילוסופיה,שירה, אומנות ווד יותר טוב מאשר חוקרים, שהוא ידע כבר בגיל 16-15 14 שפות קראה
וכתיבה, היא ספרה לי שהוא למד אפגנית תוך חודש שדיבר עם אח של סבתי, ודיבר רוסית עם אביה של סבתי, ואם כל
זה, הוא היה מסתרר, לא מדבר הרבה, לא בולט, והיו כאלו דש שצחקו עליו, ראו בו פריק, כזה נשנש שלא מחזיר, ושיטת
החינוך שלו הייתה אהבה, היא מספרת לי שאמא לא הייתה אומרת מילות אהבה רק כסף עניין אותה לתת כסף וחינוך נוקשה רוסי.
הוא ההפך, הוא חיבק אותם, נש' אותם, אמא שלי מאוד אוהבת אותו, אפילו שהוא נפטר, והיא אומרת לי שהוא היה איש מדהים.
שקט מאוד, רך לב, נעים, ולא מדבר כמעת הכלל כמוה, וגם אותו לא עניין ציונים, או שיצליחו הילדים בלימודים, הוא אצה שהיו מאושרים,יש עם אמי לימד אותה לדינו, ישב עם דודי ניסה ללמד אותו לצייר, סבי היה צייר נפלא ,היה לו זכירון חזותי נדיר
הוא אחרי 60 שנה זכר את מה שראה בארופה, וצייר אותו, בצורה מדיוקת מאוד, אז הוא ישב ולימד אותו -בסבלנות,
הוא היה איש מאוד מאוד מיוחד ואני כמעת בטוח שהיא אוטיסט.

 

[arana1]

את כנה ואולי הדברים נזילים משנדמה לך

וכמו כולנו גם את מתפתחת ומשתנה ומה שנראה לך כרגע כמתאים להגדרה של הפרעה, של שריטה, יצרב עם הזמן בחושייך, בגופך

מצאתי מנסיוני שאנשים שחשים לא בנוח, בלשון המעטה, עם המבנים החברתיים השגורים, הם גם אלה שיותר פתוחים לשינויים עמוקים, מהותיים, ופתיחות זאת היא גם הבסיס לנגיעה עמוקה באחר, ובאחרים, או לפחות לאפשרות כזאת

אבל אני לא מנסה להמיר אותך
אלא רוצה לומר שאילו יותר אנשים היו כנים כמוך מצבנו היה הרבה יותר קל וטוב
כי מה שקורה זה שכמו שאני כותב כאן המון פעמים, והצדקנים שמאמינים רק במראית עין מאשימים אותי בגזענות ובהטפה להסתגרות, אז אין מה לעשות, מי שרגיש וחושב וער לדינמיקות הנפשיות חברתיות, מזהה בלי בעייה שעצם הקיום האוטיסטי מהווה איום קשה מנשוא על האינטגרציה הנורמטיבית, מעורר חרדה, וגם בגלל שיש משהו אמיתי בו אז גם יחסי דחיה-משיכה קשים.
בכל העול המטורף הזה צריכים לשאת ילדים, נערים, ובוגרים שגם כך המאבק הקיומי שלהם הוא על סף בלתי אפשרי
ומולם עומדים אנשים שמספרים לעצמם שהם עוזרים בזמן שהם הכי מפריעים
גם בגלל שבניגוד לך אינם מסוגלים לחשבון נפש עצמי מינימלי
ואז בזמן שהם חושבים שהם מצילים את הילד הם בעצם פועלים רק למטרה אחת, להציל את עצמם מהילד, מנוכחותו, ממה שהוא משקף להם
זאת לא תמיכה
זה ההפך מתמיכה

והדברים נכתבו כאן על ידי יותר מפעם אחת ובגלל זה כולם שונאים אותי כאן
אבל הם האמת שכל מי שמוכשר ולו במעט להבנת הפסיכולוגיה האנושית והדרך שבה החברה מתנהלת אמור להבין כמעט כמובן מאליו

בדבר אחד הדיאסאם צודק, ברגע שהמבנה חושי-רגשי-פיזי שלך לא מאפשר לך לתפקד בחברה שבנויה סביב תפישות מסויימות אז יש בעייה
השאלה היא האם זאת בעייה שלך או של החברה
והתשובה צריכה להיות כזאת שקרובה לאמת
ולא לאינטרסים הזמניים של רוב כזה או אחר

אני לא שולל את הקיים והרצון שלי להשתייך הוא מהותי מאוד
בדיוק כמו לכל אדם
אני, ואנשים כמוני, לא מתאימים למבנה החברתי הנוכחי
לנסות לסגור את הפער, את הבעייה, הזאת על ידי הכרזתי כלקוי, כפגום התפתחותית, כנכה... זה עוול, לא רק כלפי, אלא גם כלפי האמת והמדע והרפואה והחברה בכלל
מצד שני
כמו שכתבתי
אני מודע לזה שלנ"ט רועדות הביצים כשהם פוגשים אדם כמוני
שהם לא יודעים לאכול אותי
ומאז שאני ילד קטן אני יודע גם לנסות להרגיע אותם וגם לספוג בשקט את היחס שלהם, בו זמנית
רק שקצת חבל שבזה אני צריך להתעסק
יש בזה משהו שהוא גם מאוד לא הוגן כלפי וכלפי אוטיסטים אחרים
והכי גרוע הוא שתהליכים אלה מנציחים שקר וכיעור ולא מקדמים לאף אחד בכלל
על הכאב והחרדה שלי, שלא אוטיסטים אחרים, אין בכלל טעם לדבר, כי אנחנו החלשים, המיעוט, השונה, ולכן לא זכאים להתלונן בכלל, כי רק למי "שבסדר" מותר לכאוב ולפחד
לפחות זה השיעור שהחברה מלמדת אותי, בכח, בגסות, באלימות, מיום שהגעתי לעולם המחורבן הזה

 

[anti is back]

ושוב אני לא מוצאת מילים לנסח את מה שאני מרגישה עכשיו

אבל אני מרגישה את הכאב שלך כמו משהו לגמרי שלי.

 

[anti is back]

והתשובה היא כן, אולי

ובכל אופן, אני לא מפחדת יותר.

 

[schlomitsmile]

הנה שיר בשבילך

https://www.youtube.com/watch?v=wXa0MAfOsoU
&nbsp

 

[נתנאל 123456]

תודה אני שומע.

 

[arana1]

עוד דבר משותף לנו

כי גם אותי תופשים כך
ולדעתי זה גם מאוד קשור למה שאתה מספר על תחושתך כלפי שפה, שזקוקה לרב משמעות על מנת להיות מדוייקת

אני לפעמים כל שניה בן אדם לגמרי שונה
לכאורה
וגם חיצונית זה מאוד מאוד בולט

 

[נתנאל 123456]

אמרו לי שאני חיי תמיד על הקצה

קצה הדעת, קצה השיגעון חיי לי בספרות אחרות, בעולם שאין כמעת קשר בינו לבין העולם האמיתי שאנשים "רגילים"
חיים, בעני זה לא נכון אני רואה אותם כל הזמן, מכל הצדדים, למשל אחד הטענות של אמי היא שאני נטול רגש, היא לעולם
לא אמרה את זה עד דשהייתי בן 15 המקרה בו כמעת הרגתי אותה ,זה נחרט לה בזיכררון וגם ,לי אני מצטער אבל לא יכול
לשנות מה שהיה, היא אומרת שבאותו רגע חייתי לגמרי בעולם שלי, שברגע שאני דבר שניצב מול עיני ואני חושק בון, כל
השאר הם סך הכל כלים כדאי להשיג את מבוקשי, אני חושב שאני נמצא בעולםשבו כולם הם חלק מפזל אחד גדול, והלב
שלי רוצה להרכיב את הפזל, להבין את טיבןו לחבר אחד לשני, פעם אמרתי שהקשר שלי עם בני האדם הם כמו עבודה
שמגשים לבית ספר כאשר יש צורך לחקור במעבדה, כמו עבודת דקטורט, אני רוצה להבין בני אדם, ואז אומרים לך איך
אני יבים אם אני לא מדבר איתם? התשובה פשוטה מדיבוריםלא מבינים אלה משתיקה, שתיקה רצופה לאורך הדרך.
אני לא חושב שפילוסופים גדולים דיברו יותר מידי, הם ראו מה קורה סביב ,אבל ידוע המקרה ם סוקרטס שיצא החוצה
ושאל אנשים מה דעתם וניסה להראות שדהשהם סותרים את עצמם, סוקרטס מהיכרות שלי איתו ,הוא גאון אדיר, הבעיה
שאין טקסט שהוא כתב,הוא נגע בשאלות הגדלות, דברנו עליו, אבל אריסטו תפס את כל המקום, לפחות ביימי הביינים.
וחבל לי, אריסטו היה חכם מאוד לפי דעתי ,אבל טעה בהרבה דבריםפ, ואני לא כמוך מכיר את הגותו אבל ממה שקראתי
ושמעתי לא התרשמתי מאוד.

 

[ניאו30]

באמת מרתק

אני מדבר אל ואת עצמי כל הזמן... לרוב זה בא לביטוי כשאני פוגש משהו בעולם... ויוצר לי בראש תסריט שקורה, ואז אני כאילו "בעולם אחר" ( של התסריט ) ומצאתי את עצמי כמה פעמים נכנס לתוך תסריטים כאלו ( שהם לרוב לא הדבר הכי נעים שיש, ההפך... הם לעיתים קרובות מעין "סרטי אימה ומלחמה" ) ואז "מתעורר" אל תוך המציאות בבהלה.... אני גם הרבה פעמים מחליף בין אני - אתה, אני - אנחנו , בעיקר בכתיבה אבל גם בדיבור, ויש לי כל מיני מחשבות למה זה קורה ומה זה בעצם בא להגיד לי, אבל זה לא כל כך חשוב לצורך העניין עצמו. לגביי החלפה בין "אני" לבין "(השם הפרטי שלי )" לא ניסיתי זאת אף פעם האמת, נשמע מעניין לשים לב לכך...אולי זה באמת ההבדל בין האגו החיצוני לאישיות "האמיתית" הפנימית, אולי זה פשוט "המשקל" שנושא על עצמו המונח "אני" ומה זה אומר... ואילו השם הפרטי הוא דבר "קל" יותר לעיכול משום הייחודיות שבו ( "אני" - כולנו אומרים, "השם הפרטי שלי" - מעט יחסית ) והמקום של השונות יותר מוכל במקום כזה... ומצד שני - אחד הדברים שאני הכי אוהב במילה "אני" היא שאף אחד אחר לא יכול להגיד אותה כלפיי - בעיניי יש בכך משמעות סופר עצומה שהשם הפרטי שלי בכלל לא יכול להתקרב לכך מבחינת משמעות ועוצמה... ומצד שלישי (... ) , הרי להגיד את השם הפרטי שלי בהתכוונות אליי מצביע על פעולה מאוד מורכבת של "הסתכלות על עצמך מבחוץ", שיש לה ערך עצום, אך היא גם "מתנתקת מהחוויה הטוטלית" , כלומר מהחיבור בין האובייקטיבי לסובייקטיבי... ודרך אגב, לדעתי זה גם קשור ויכול להסביר את כך שניתן לראות אצל ילדים אוטיסטים "קשיים במשחקי דמיון ומשחקי "כאילו" ", משום שהשפה האוטיסטית היא שפה "נקייה", כלומר מבטאת את המציאות כפי שהיא ( ללא "המסננים הרגילים" ), ולכן באמת ה"ניתוק המאולץ/מלאכותי" הזה קשה במיוחד לאוטיסטים, לא מטעמי "לקות" כמובן אלא מטעמי "מוסר", אם אפשר לקרוא לזה כך, כלומר הקושי להפריד בין אמת למניפולציות מסוגים שונים . אני לא משוכנע בכך ( גם בכך שברור לי מה כתבתי

), אבל זה כיוון מחשבה שעלה לי בעקבות קריאת הכתבה המעניינת.