אולי גם השואה היא תיאוריית קונספירציה?
עדויות העולים מתארות אירועים בעלי מאפיינים דומים: ההורה הגיע לביקור (בבית הילדים, בבית החולים במחנה או בבית החולים מחוץ למחנה) ונאמר לו כי הילד מת ונקבר, אף שחלק מהילדים נעלמו מבית הילדים כשהם בריאים. לחלק מההורים לא הראו קברים, ולאף אחד מההורים לא הראו גופה ולא ניתנה תעודת פטירה. ההורים ניסו למחות, אך בדרך כלל ללא הועיל. כ-30 ילדים הוחזרו להוריהם לאחר שנאמר להם שילדם נפטר, בעקבות מחאה נמרצת.
בשנת 1985 העיד בועדת הפנים של הכנסת אביגדור פאר, שהיה בתקופת ההעלמות סגן מנהל המחלקה לטיפול בעולה, ותפקידו היה לנהל את רישומי הילדים במחנות:[1]
היה ידוע כי במגדיאל היה מוסד של נשי אגודת ישראל ושל ארגון אמהות עובדות, ולשם שלחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, ולשם לקחו את הילדים. רוב הילדים הגיעו למוסד של ארגון אמהות עובדות, כי היה להם אז רוב בין חברי הכנסת[...] וכאן קרה משהו. היו בעיות משפחתיות אצל חלק מהמשפחות כאשר נשים צעירות מאוד, ממש ילדות, היו נשואות לגברים מבוגרים מאוד והעובדת הסוציאלית לא ראתה זאת בעין יפה[...] גם העובדה שהעולים גרו באוהלים ובתנאים קשים כל כך הוסיפה לעובדה [...] אנשים באו לחפש ילדים לאימוץ אבל לא באו באופן רשמי[...] אני זוכר שהיו אורחים רבים שבאו לבקר את משרד הסעד[...] דיברו רבות אז על אורחים מחו"ל, מאמריקה בעיקר, שבאו ואימצו את הילדים האלה. חוק אימוץ לא היה קיים אז, כי הוא נחקק מאוחר יותר, אז הם לא אימצו לפי החוק, אבל לקחו אותם. כך סיפרו אז.
דב שילנסקי, שהשתתף בישיבה, אמר שאביגדור פאר סיפר לו לפני הישיבה כי העובדות הסוציאליות עמדו נבוכות בפני העולים שביקשו לראות את ילדיהם, ושנאמר להם שהילדים נפטרו. שילנסקי אף סיפר בישיבה שהסתובב במחנות העולים באותה תקופה וכי במו עיניו ראה את הדברים עליהם מדברים בישיבה.
אחיות ופקידות סעד העידו בוועדת החקירה הממלכתית שהעבירו ילדים בריאים באמבולנסים מבתי הילדים שבמחנות העולים לבתי החולים. למשל, אחות שעבדה במחנה העולים "עין שמר" העידה שראתה שלוקחים ילדים בריאים לבתי החולים, ושאף היא לקחה בזה חלק. היא אף העידה שמעולם לא החזירה ילדים מבתי החולים למחנה.[2] אחיות העידו על ביקורים של אנשים מחו"ל במחנות, ובעקבות כך היעלמותם של ילדים. לדוגמה, הנה קטע מעדות לגבי בית ילדים בעין שמר:[3]
קבוצה זרה, דוברת אנגלית או צרפתית, שהתה בעין שמר במשך כשבועיים ובמהלכם נעלמו ילדים רבים. כמעט מדי יום נעלם ילד או שניים. הילדים היו בדרך כלל בריאים ולא סבלו ממחלות או ממגפות[...] כשסיימתי את המשמרת הם היו בריאים, כשחזרתי למחרת, היו ילדים חסרים במיטות. נמסר לי כי חלו והועבדו לבית חולים ברמב"ם[...] הייתה שם אישה אמריקאית שבדקה את הילדים, לא חשדתי אז בכלום[...] שאלתי למחרת למה הילדים לא במיטות, אמרו שהילדים קיבלו חום והועברו לבית החולים רמב"ם בחיפה. ומה שהלך לחיפה לא חזר. לקחו ילדים בלילה. כל יום נעלם ילד או שניים.
גם נהגי אמבולנסים העידו שלקחו ילדים בריאים ממחנות העולים לבתי החולים ולא החזירו אותם, ועשו זאת בעיקר בלילה.[4]
בוועדת החקירה הממלכתית העידה חנה גיבורי, פקידת סעד ראשית בשנים 1954-1948, וממונה על אימוץ ילדים במחוז הצפון: "רופאים בבתי חולים העבירו ילדים לאימוץ ישירות מבית חולים בדרך שלא מקובלת ומבלי שגורמי האימוץ החוקיים יהיו מעורבים."[5] בוועדת החקירה הממלכתית נשמעו גם עדויות של נשים מאמצות. מציאות זו של אימוצים באופן בלתי רשמי ולמעשה בלתי חוקי הייתה ידועה באותה תקופה גם לשופט בית המשפט העליון שניאור זלמן חשין, שכתב: "אולם בהיעדר חוק מיוחד אשר יסדיר את ענייני האימוץ, יכוון אותם באפיקים רצויים ויקבע עונשים לעבריינים, הפכו עניינים אלה להיות שדה הפקר, וכל הרוצה לעסוק בהם בא ועוסק, בלי שייתבע למשפט ובלי שתהא עליו אימת דין ודיין."[6] בספר "בהיקלט עם" כותב ד"ר שטרנברג, שהיה אחראי על השירות הרפואי לעולה, כי לא היה מנוס מלהעביר "עשרות ומאות" מילדי עולי תימן מבתי החולים לבתי התינוקות של ויצו בירושלים, תל אביב וצפת. קיימות עדויות נוספות של רופאים המעידים כי נשלחו ילדי עולים לויצו לצורך אימוץ.[7] אהובה גולדפרב, המפקחת הארצית על השירותים הסוציאליים של הסוכנות היהודית, העידה בוועדת החקירה הממלכתית על הצורה השיטתית בה הילדים נשלחו לאימוץ, ועל כך ש"לא אלפים נעלמו, אבל על מאות לא אתווכח". [8]
ד"ר ליכטיג כתב לבתי החולים הממשלתיים ב-21.04.1950: "קרו מקרים שילדים עזבו את בית החולים מבלי שהגיעו חזרה להוריהם. כנראה נמצאו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים. ההורים ה-'שכולים' חיפשו את ילדיהם ואינם[...] צריך לעשות את כל המאמצים למנוע הישנות המקרים."[10]