ציפי, לגבי המקרה הספציפי שלי
אני אכן מבית דתי (כיפה סרוגה), אבל היציאה בשאלה שלי היתה על רקע כללי יותר, ולא בגלל הקונפליקט בין האמונה להומוסקסואליות. למעשה, ברגע מסוים הבנתי שאני בעצם בכלל לא מאמין, ולכן אני חילוני בארון (או כמו שחנה כינתה זאת בפורום אחר "חילוני לטנטי"). כל מה שנותר לי הוא לצאת מהארון הזה - כלומר, לעמוד על האמת שלי מול לחצי המשפחה והחברה. מאוחר יותר גם יצאתי מהארון בהקשר ההומוסקסואלי. אחי הצעיר סטרייט וגם הוא חזר בשאלה, ולעומתו אני מכיר הרבה הומואים שנשארו דתיים כי הם עדיין מאמינים (או שהם קשורים מדי לחברה ולהווי הדתי, שבעיני די מאוס). בקיצור, לא חייב להיות קשר בין הדברים (וכאן אני מתייחס לדבריו של אורי, שהעריך שרוב ההומואים הדתיים חוזרים בשאלה, קביעה מאוד לא מדויקת). אכן, חייהם של רוב ההומואים הדתיים די קשים, וזה בעיקר באשמתה של החברה הדתית ורבניה. החברה הזאת צריכה בהקשר הזה לעשות חשבון נפש די רציני, ואני מקווה שהסרט התיעודי המדובר יתחיל להזיז משהו בעניין. עד עכשיו רוב הרבנים התייחסו לעניין בפחדנות, ובגישה של בנות יענה. יש רק רב אורתודוקסי אחד, שחי בגלוי מחוץ לארון (הרב סטיב גרינברג, שלמד בישיבת "הר עציון", הישיבה שבה גם אני למדתי), ומנסה למצוא פתרונות הלכתיים להומואים והלסביות הדתיים. הקושי של ההומואים והלסביות הדתיים הוא לא בהכרח בגלל "המחלוקת עם הקב"ה שממוטטת את עולמם", כפי שכתבת. אפשר להתמודד עם הפסוקים שבספר ויקרא בכמה דרכים (אגב, התורה לא מתנגדת להומוסקסואליות כפי שאנו מבינים אותה היום, כנטייה מולדת שקשורה גם ברגשות, אהבה וכו´ אלא לאקט מיני ספציפי). הבעיה שלהם היא בעיקר עם יחסה ההומופובי והמתנכר של רוב החברה הדתית - אפשר לקרוא על זה במכתב המרגש שפורסם שבוע שעבר במעריב ע"י צעיר דתי (הלינק בתחתית הההודעה) בואי ניקח לרגע את האומדן הגבוה יותר של אחוז ההומואים והלסביות באוכלוסיה (20-25%), וניישם אותו על החברה הדתית שבה הממוצע הוא 4-5 ילדים במשפחה. זה אומר שלכמעט כל אמא דתית יש בן הומו או בת לסבית. (אפשר להוסיף לזה גם את הנשים הסטרייטיות הדתיות שנתקעות בנישואים עם בעלים הומואים). מישהו כאן הזכיר מחלה ורפואה שלמה... בהקשר הזה החברה הדתית שלא מאפשרת להומאים והלסביות שבקרבה להגשים את מיניותם ואהבתם היא חולה, חולה מאוד.
אני אכן מבית דתי (כיפה סרוגה), אבל היציאה בשאלה שלי היתה על רקע כללי יותר, ולא בגלל הקונפליקט בין האמונה להומוסקסואליות. למעשה, ברגע מסוים הבנתי שאני בעצם בכלל לא מאמין, ולכן אני חילוני בארון (או כמו שחנה כינתה זאת בפורום אחר "חילוני לטנטי"). כל מה שנותר לי הוא לצאת מהארון הזה - כלומר, לעמוד על האמת שלי מול לחצי המשפחה והחברה. מאוחר יותר גם יצאתי מהארון בהקשר ההומוסקסואלי. אחי הצעיר סטרייט וגם הוא חזר בשאלה, ולעומתו אני מכיר הרבה הומואים שנשארו דתיים כי הם עדיין מאמינים (או שהם קשורים מדי לחברה ולהווי הדתי, שבעיני די מאוס). בקיצור, לא חייב להיות קשר בין הדברים (וכאן אני מתייחס לדבריו של אורי, שהעריך שרוב ההומואים הדתיים חוזרים בשאלה, קביעה מאוד לא מדויקת). אכן, חייהם של רוב ההומואים הדתיים די קשים, וזה בעיקר באשמתה של החברה הדתית ורבניה. החברה הזאת צריכה בהקשר הזה לעשות חשבון נפש די רציני, ואני מקווה שהסרט התיעודי המדובר יתחיל להזיז משהו בעניין. עד עכשיו רוב הרבנים התייחסו לעניין בפחדנות, ובגישה של בנות יענה. יש רק רב אורתודוקסי אחד, שחי בגלוי מחוץ לארון (הרב סטיב גרינברג, שלמד בישיבת "הר עציון", הישיבה שבה גם אני למדתי), ומנסה למצוא פתרונות הלכתיים להומואים והלסביות הדתיים. הקושי של ההומואים והלסביות הדתיים הוא לא בהכרח בגלל "המחלוקת עם הקב"ה שממוטטת את עולמם", כפי שכתבת. אפשר להתמודד עם הפסוקים שבספר ויקרא בכמה דרכים (אגב, התורה לא מתנגדת להומוסקסואליות כפי שאנו מבינים אותה היום, כנטייה מולדת שקשורה גם ברגשות, אהבה וכו´ אלא לאקט מיני ספציפי). הבעיה שלהם היא בעיקר עם יחסה ההומופובי והמתנכר של רוב החברה הדתית - אפשר לקרוא על זה במכתב המרגש שפורסם שבוע שעבר במעריב ע"י צעיר דתי (הלינק בתחתית הההודעה) בואי ניקח לרגע את האומדן הגבוה יותר של אחוז ההומואים והלסביות באוכלוסיה (20-25%), וניישם אותו על החברה הדתית שבה הממוצע הוא 4-5 ילדים במשפחה. זה אומר שלכמעט כל אמא דתית יש בן הומו או בת לסבית. (אפשר להוסיף לזה גם את הנשים הסטרייטיות הדתיות שנתקעות בנישואים עם בעלים הומואים). מישהו כאן הזכיר מחלה ורפואה שלמה... בהקשר הזה החברה הדתית שלא מאפשרת להומאים והלסביות שבקרבה להגשים את מיניותם ואהבתם היא חולה, חולה מאוד.
