הסוף היה די פתוח כזה ונותן תקווה שיהיה המשך, והלוואי שיהיה!
אני מאוד רוצה המשך. אבל אני גם חרד לזה כי אם בעונה על הטירונות שלהם היה כבר מקרה מוות עצוב אז כמה מקרי מוות יהיו כשהם באמת יהיו במלחמה.
(אגב זה כזה מוזר שהם מדברים על המלחמה שבגללה אני השתנתי במקלט בגיל 7)
אז אומנם הסדרה מתויגת כלהט"ב, אבל וואלה אפילו סצינת נשיקה הייתה בקושי חח כך שהיא לא סדרה נטפליקסאית-ארוטית טיפוסית.
ממש לא היה חסר לי. היה מרגיש לי לא מתאים אם היו כל מיני סצנות נשיקות בתוך הטירונות.
כן היה רומנטיקה בקטעי הפלאשבק של סאליבן והחבר שלו שהיו מאוד חמודים.
גם המיקוד לא ממש היה סביב הנטייה המינית של הראשי באופן ממוקד, כלומר הרגשתי שנותנים נפח מספק לכל (או לרוב) הדמויות ואהבתי את זה.
אהבתי מאוד את זה שהעניין הלהטבי היה חשוב, אבל ממש לא הפוקוס היחיד. באופן כללי אני חושב שהדבר שהכי אהבתי היה החברות בין קול וריי.
הקצין הנאצי-גיי-עאלק הומופוב הבנתי שהוא גיי במציאות, נשוי גם...ולא פרץ עדיין, לפי מה שראיתי בIMDB, הלוואי שבזכות התפקיד כאן - הוא ילוהק ליותר תפקידים גאים.
וואי הוא היה מדהים לדעתי. ולמה "נאצי"? הוא היה סופר קשוח, אבל גם שאר הקצינים היו. ונכון שהוא היה בהתחלה סופר רע אל קול, אבל בהמשך באמת היה סוג של מנטור נהדר בשבילו.
בראיון עם השחקן הוא אמר שהוא מרגיש שהדמות שלו היה בהתחלה נוראי אל קול כי הוא רצה שהוא יכשל כדי שלא יסבול כהומו בצבא כמוהו.
הסדרה שמרה על עניין לכל אורכה, כלומר, כל הנושא של המשמעת הצבאית הקשה...איך שהראשי עובר תהליך של התבגרות בסדרה, שהחברות בינו לבין החבר שהגיע איתו מהבית- עומדת למבחן...גם היחסים בינו לבין הקצין הגיי- שהיה ברור שהוא מנסה להפוך אותו לכצלמו וכדמותו, ולגרום לו להיות יותר גבר ופחות גיי בכך שהוא מתעמר בו.
מהרגע ש-2 פרקים לפני הסוף הגיע הגיי היותר מוחצן, זה שלא מתבייש במיניות שלו, פתאום משהו השתנה בדמות הראשי...ואז זה כן התחיל להרגיש יותר כסדרה גאה.
פתאום הוא יותר התעורר, נהיה מודע אליו, כמעט הייתה סצינת נשיקה ביניהם...התחיל להבין שאפשר להיות גם במארינס ועדיין להיות עם בטחון במי שהוא, מבלי להסוות/להסתיר את זה כפי שעושה אותו קצין.
אהבתי שקול בטוח לחלוטין בנטיה המינית שלו, כלומר אין שום קטע של לנסות להיות סטרייט.
אבל כן לחלוטין היה עניין של לקבור את הצד היותר גיי סטריאוטיפי שלו בשביל להיות גברי כמו שחייל אמור להיות. אהבתי את איך שביטאו את זה בשיחות של קול עם האני הפנימי שלו שהיה תמיד יותר מוחצן ואיך שהאני הפנימי שלו מאשים אותו שהוא מנסה לקבור אותו. אבל באמת הרגשתי שבסוף קול מבין שהוא יכול לשמור את החלק הזה בתוכו ולא צריך להשמיד אותו, אפילו אם הוא כן צריך להסתיר אותו.
כמובן שכל העניין שהוא צריך להסתיר אותו הוא נוראי. ובכל זאת הבנתי במידה מסויימת את ההחלטה שלו להשאר שם למרות זה. ואת ההחלטה של סאליבן לחתום על המשך הגיוס שלו. אפילו שבסופו של דבר הסוף של הסיפור של סאליבן הוא ממש עצוב וזה לא היה קורה אם הוא פשוט לא היה חותם ועוזב.
היו כמה סצינות עוצמתיות/נקודות שיא בסדרה כמו הפירוד בין האחים, הפטירה של החבר שחטף התקף לב, חשיפת הנטייה המינית של הקצין (עם הפלאשבקים לעבר והקשר שניהל עם דמות אחרת ביחידה שהיה בה, ולכן עזב אותה... שזה היה מעניין).
אהבתי את זה שהיה חילוף של דמויות במהלך הסדרה. הרגיש שזה באמת לא מובן מאליו שאנשים נשארים. במיוחד הופתעתי כשאחרי שהאח השמן מצליח לשרוד את הפוש-אפס בהתחלה, הוא כן נושר בהמשך. וכמובן שהמוות של אוצ'ואה היה נורא עצוב.
מרגיש שהסדרה לא מוצתה. כלומר כן יש התחלה-אמצע-סוף מבחינת הת'מה של הטירונות, אך אפשר עוד להעמיק את הדמויות.
מצד שני- ייתכן שזו הסדרה, בול לפי הספר, ולא יהיה המשך. וגם זה בסדר- כי ככה הסדרה נחרטת ונשמרת בזכרון עם טעם של עוד.
מעניין עד כמה זה דומה לספר באמת. אני מניח שהסדרה לוקחת הרבה חירויות. אם כי הסופר (שחווה את זה כי זה ספר אוטוביוגרפי) גם היה אחד הכותבים של הסדרה, אם כי לא הכותב הראשי.
בהחלט היה אפשר גם להעמיק יותר על המון מהדמויות. בין היתר כי היו כל כך הרבה. למשל היה אפשר לעשות עונה שלמה לדעתי על שני האחים, הנתק בינהם, הקשר של כל אחד מהם עם כל אחד מההורים. ובעיקר קיוויתי ליותר מהאיחוד שלהם בסוף. (אני לחלוטין מבין למה האח השמן לא רצה לחזור להלוויה של אבא שלהם שהיה נוראי אליו שנים)
גם הסיפור של ריי עם האבא המאוד נוקשה, אבל גם תומך. זה שיש לו התקפי פאניקה (או משהו) ואיך שהוא מתגבר עליהם. הוא לחלוטין היה יכול להיות הדמות הראשית בסדרה.
*אגב, משהו שמטריד אותי זה שמדגישים מאוד כמה שקול וריי חברים קרובים כל כך. אז הגיוני שהם חברים כבר שנים. אבל גם יש שורה שבה קול אומר שהמשפחה שלו עברה עיר איזה 10 פעמים ב12 שנים, אז איך הוא היה יכול להיות חבר שלו כל כך הרבה זמן.
חוץ מזה הייתי רוצה לראות את איך קול יצא מהארון בפני ריי. נראה לי שדי בכוונה לא הלכו לזה כי זה נחשב כבר קיצ'י ולעוס לעשות סצנות יציאה מהארון. גם פשוט מעניין אותי איך קול היה מספיק בטוח כדי לצאת מהארון בפני חבר סטרייט ב1990. ואיזה סוג של אדם הוא ריי שלא נרתע מזה.
אישית זאת מבין הסדרות הכי טובות לדעתי שצפיתי השנה.
ממש טובה. ובכל זאת מרגישה קצת פחות מההכי טובות שראיתי השנה (כמו Peacemaker)
