ממש, ממש לא! % נשירה, הטרוגניות...
ומדדים נוספים. אבל אתחיל דווקא בשורה התחתונה, ברשותך, ולאחר מכן אפרוש את משנתי האישית. בשורה התחתונה, מדדים חשובים בהרבה מאחוז זכאים או ציוני בגרויות הושגו ברפורמת "עוז לתמורה", מדדים המראים מהפיכה בחינוך, לא רק בהוראה - ואני מצטט מהדו"ח שפורסם: 1. כל בתי הספר שבתכנית נחשבים לבתי ספר שאינם מנשירים תלמידים. בית ספר שהיו בו בעבר שיעורי נשירה גבוהים שינה את המדיניות ועשה שימוש במשאבי "עוז לתמורה" לצמצום תופעת הנשירה. 2. בשנה הראשונה לתכנית העידו רוב המשתתפים על ירידה באלימות ועל אווירה יותר נינוחה ורגועה. 3. התכנית מאפשרת להחזיק בבתי הספר תלמידים בעלי קשיי התנהגות, ולהיענות לצרכי התלמידים שיש להם ליקויי למידה על ידי טיפול ממוקד בבעיותיהם. יותר שעות עבודה של היועץ תרמו לאיתור ואבחון... השעות הפרטניות של המורים אפשרו ריבוי שיחות אישיות, התאמת תכניות אישיות. 4. אגב - כמעט 90% מהמורים שבעי רצון מהתכנית, כ 70% רצו להמשיך אותה. אבל אולי פשוט יותר לצטט שוב מ"הארץ": השיפור אינו מתבטא רק בציונים ובתרומה לתלמידים החלשים בלבד, אלא גם בהיבטים של האקלים הכולל בבית הספר... בבתי הספר המשתתפים בתוכנית נרשמה גם ירידה ניכרת במקרי אלימות ונשירה." ועכשיו תשובה אישית לשאלתך (או - למה בחרתי לעזוב משרה טובה בהיי טק ולעבוד לחינוך וטיפול) - כמורה, כיועץ וכאיש צוות המנסה להשפיע מעבר לשעות בכיתה, אני סבור שהמדד העיקרי להיותו של בית ספר טוב הן מידת חוסר הנשירה ומידת ההטרוגניות, בשילוב עם מדדים של אקלים בית ספרי (תחושת ביטחון, תחושת פתיחות, עידוד יצירתיות) ושל הצלחה בלימודים בקרב תלמידים טובים מאד ומצטיינים. מדד נוסף שהוא משמעותי, ולמרות שהוא מדד משנה בחלק מבתי הספר, הוא בבחינת דיני נפשות - מדד הטיפול ההולם בפרט, ההיענות לצרכיו הרגשיים של התלמיד, זמינות לתלמיד הנתקל בקושי רגשי או משפחתי, פתיחות לשמוע על קשיים כאלה ולסייע לתלמיד בהתמודדות תכניות מניעה וטיפול שונות. הכוונה שלי כשאני מדבר על הצלחה לימודית של תלמידים טובים בבגרות, אינה ל"חינוך למצוינות" - ביטוי כה אופנתי היום שמאחורי רצון להפריד תלמידים מסוימים מאחרים, חלשים יותר... הכוונה ליצור מצב שבו למרות שחלק מהתלמידים לא עושים בגרות (שהיא באמת לא הדבר המשמעותי בגיל ההתבגרות בעיני), אלה שיש להם יכולות גבוהות ופנאי רגשי יצליחו לממש את יכולותיהם. הדבר נכון שבעתיים לתלמידים שיכולותיהם בתחומים ספציפיים - ריקוד, שירה, אמנות, קולנוע, יצירה, פיזיקה - לאלה לעיתים אין מקום בטוח לממש את עצמם. אני בחרתי לעבוד בבית ספר שמאמין בהטרוגניות, שמאמין בהומאניזם אמיתי. מתוך עמדה זו אנו לא מנשירים תלמידים כמדיניות. 98%-99% ממי שמתחיל כיתות ז' או י' מסיים. לצערי וכאבי יש כמה שמצליחים לנשור חרף כל מאמצינו (3-4 תלמידים מתוך 300 (סביב 1%), במשך שלוש שנות תיכון, כמות דומה בחטיבה - לכולם אנו מסייעים בליווי למסגרת חדשה). באחת הישיבות שנערכו השנה דימיתי תלמידים אלה לחול, הנוזל בין הידיים, ומה שאתה לא עושה, וכמה רשתות שלא תשים, הוא נוזל. מדובר כמעט תמיד בתלמידים שעבורם נוסו כל הכלים, ובמחלקת החינוך העירונית כבר יודעים שמי שעוזב אותנו עושה זאת במודעות, ומתוך חוסר יכולת אמיתי להיות במערכת, בצער גדול שלנו בדרך כלל, מסיבות שונות. מתוך עמדה אוניברסלית זו אנו מאמינים שכל תלמיד יכול לממש יכולות רבות, וכך אנו מקבלים מגוון של תלמידים, כמעט ללא מיון ראשוני. המגוון מאפשר לנו לחוות הצלחות פורמליסטיות, כמו למשל חוויות של הצלחה בבגרות, לצד עבודה חינוכית וייעוצית, שהיא הצלת נפשות של ממש. המגוון מאפשר לתלמידינו להפוך פתוחים זה לזה, ובהמשך לבני אדם אחרים, להכיר עולמות שונים, ולראות שאתה אינך טוב יותר מהשונה, מהשני. ולבסוף - אין בבית הספר הקבצות, ואין מיון כניסה למגמות. מתמטיקה, אנגלית, צרפתית, מדעים - כולם נלמדים יחד. חלק במבנה של חצאי כיתות (מדעים, חוגי בחירה), חלק במבנה של כיתה מלאה. תלמיד מתקשה מקבל סיוע זמני במרכז למידה שהקמנו (מהגדולים בירושלים, והיחידי שמתופעל ע"י מורים מומחים בלבד), ולאחר מכן שב לכיתה (או מקבל סיוע ע"ח שעות שפה זרה שניה, שממילא בד"כ מתקשה בהן). אנו מאמינים כי ילדים עוברים שינויים רבים מגיל 12 עד 18, ולא נכון לקבוע את רמת הלמידה בגיל צעיר, שעשויה להוות חסם עבור רבים. אנו מאמינים ביכולת וזכות התלמיד לבחור, ומכאן אנו נותנים להם לבחור חוגי בחירה בחטיבה, רמות למידה במתמטיקה (3, 4 או 5 יח"ל) ואנגלית (4 או 5 יח"ל) ומגמות לימוד בתיכון, ולא בוחרים בשבילם גם כשזה לא מוצא חן בעינינו (אם כי אני כיועץ ממליץ מדי פעם לתלמידים להחליף רמות במתמטיקה ואנגלית, או לשקול מעבר מגמה, והם לא תמיד מקשיבים לעצתי). וממש ממש אחרון - אני גאה במקום שבו אני נמצא, ומאמין כי אהבה היא הפתרון. איני אומר זאת כמליצה שדופה, אני חי את זה בכל נימי נפשי, שם אני מצליח לעשות את השינוי החברתי. ומהמקום הזה כואב לי על קידוש הציונים שהצבעת עליו, ועל אי ייחוס חשיבות מספקת לאמיתות של הנערים והנערות הנפלאים הללו.
ומדדים נוספים. אבל אתחיל דווקא בשורה התחתונה, ברשותך, ולאחר מכן אפרוש את משנתי האישית. בשורה התחתונה, מדדים חשובים בהרבה מאחוז זכאים או ציוני בגרויות הושגו ברפורמת "עוז לתמורה", מדדים המראים מהפיכה בחינוך, לא רק בהוראה - ואני מצטט מהדו"ח שפורסם: 1. כל בתי הספר שבתכנית נחשבים לבתי ספר שאינם מנשירים תלמידים. בית ספר שהיו בו בעבר שיעורי נשירה גבוהים שינה את המדיניות ועשה שימוש במשאבי "עוז לתמורה" לצמצום תופעת הנשירה. 2. בשנה הראשונה לתכנית העידו רוב המשתתפים על ירידה באלימות ועל אווירה יותר נינוחה ורגועה. 3. התכנית מאפשרת להחזיק בבתי הספר תלמידים בעלי קשיי התנהגות, ולהיענות לצרכי התלמידים שיש להם ליקויי למידה על ידי טיפול ממוקד בבעיותיהם. יותר שעות עבודה של היועץ תרמו לאיתור ואבחון... השעות הפרטניות של המורים אפשרו ריבוי שיחות אישיות, התאמת תכניות אישיות. 4. אגב - כמעט 90% מהמורים שבעי רצון מהתכנית, כ 70% רצו להמשיך אותה. אבל אולי פשוט יותר לצטט שוב מ"הארץ": השיפור אינו מתבטא רק בציונים ובתרומה לתלמידים החלשים בלבד, אלא גם בהיבטים של האקלים הכולל בבית הספר... בבתי הספר המשתתפים בתוכנית נרשמה גם ירידה ניכרת במקרי אלימות ונשירה." ועכשיו תשובה אישית לשאלתך (או - למה בחרתי לעזוב משרה טובה בהיי טק ולעבוד לחינוך וטיפול) - כמורה, כיועץ וכאיש צוות המנסה להשפיע מעבר לשעות בכיתה, אני סבור שהמדד העיקרי להיותו של בית ספר טוב הן מידת חוסר הנשירה ומידת ההטרוגניות, בשילוב עם מדדים של אקלים בית ספרי (תחושת ביטחון, תחושת פתיחות, עידוד יצירתיות) ושל הצלחה בלימודים בקרב תלמידים טובים מאד ומצטיינים. מדד נוסף שהוא משמעותי, ולמרות שהוא מדד משנה בחלק מבתי הספר, הוא בבחינת דיני נפשות - מדד הטיפול ההולם בפרט, ההיענות לצרכיו הרגשיים של התלמיד, זמינות לתלמיד הנתקל בקושי רגשי או משפחתי, פתיחות לשמוע על קשיים כאלה ולסייע לתלמיד בהתמודדות תכניות מניעה וטיפול שונות. הכוונה שלי כשאני מדבר על הצלחה לימודית של תלמידים טובים בבגרות, אינה ל"חינוך למצוינות" - ביטוי כה אופנתי היום שמאחורי רצון להפריד תלמידים מסוימים מאחרים, חלשים יותר... הכוונה ליצור מצב שבו למרות שחלק מהתלמידים לא עושים בגרות (שהיא באמת לא הדבר המשמעותי בגיל ההתבגרות בעיני), אלה שיש להם יכולות גבוהות ופנאי רגשי יצליחו לממש את יכולותיהם. הדבר נכון שבעתיים לתלמידים שיכולותיהם בתחומים ספציפיים - ריקוד, שירה, אמנות, קולנוע, יצירה, פיזיקה - לאלה לעיתים אין מקום בטוח לממש את עצמם. אני בחרתי לעבוד בבית ספר שמאמין בהטרוגניות, שמאמין בהומאניזם אמיתי. מתוך עמדה זו אנו לא מנשירים תלמידים כמדיניות. 98%-99% ממי שמתחיל כיתות ז' או י' מסיים. לצערי וכאבי יש כמה שמצליחים לנשור חרף כל מאמצינו (3-4 תלמידים מתוך 300 (סביב 1%), במשך שלוש שנות תיכון, כמות דומה בחטיבה - לכולם אנו מסייעים בליווי למסגרת חדשה). באחת הישיבות שנערכו השנה דימיתי תלמידים אלה לחול, הנוזל בין הידיים, ומה שאתה לא עושה, וכמה רשתות שלא תשים, הוא נוזל. מדובר כמעט תמיד בתלמידים שעבורם נוסו כל הכלים, ובמחלקת החינוך העירונית כבר יודעים שמי שעוזב אותנו עושה זאת במודעות, ומתוך חוסר יכולת אמיתי להיות במערכת, בצער גדול שלנו בדרך כלל, מסיבות שונות. מתוך עמדה אוניברסלית זו אנו מאמינים שכל תלמיד יכול לממש יכולות רבות, וכך אנו מקבלים מגוון של תלמידים, כמעט ללא מיון ראשוני. המגוון מאפשר לנו לחוות הצלחות פורמליסטיות, כמו למשל חוויות של הצלחה בבגרות, לצד עבודה חינוכית וייעוצית, שהיא הצלת נפשות של ממש. המגוון מאפשר לתלמידינו להפוך פתוחים זה לזה, ובהמשך לבני אדם אחרים, להכיר עולמות שונים, ולראות שאתה אינך טוב יותר מהשונה, מהשני. ולבסוף - אין בבית הספר הקבצות, ואין מיון כניסה למגמות. מתמטיקה, אנגלית, צרפתית, מדעים - כולם נלמדים יחד. חלק במבנה של חצאי כיתות (מדעים, חוגי בחירה), חלק במבנה של כיתה מלאה. תלמיד מתקשה מקבל סיוע זמני במרכז למידה שהקמנו (מהגדולים בירושלים, והיחידי שמתופעל ע"י מורים מומחים בלבד), ולאחר מכן שב לכיתה (או מקבל סיוע ע"ח שעות שפה זרה שניה, שממילא בד"כ מתקשה בהן). אנו מאמינים כי ילדים עוברים שינויים רבים מגיל 12 עד 18, ולא נכון לקבוע את רמת הלמידה בגיל צעיר, שעשויה להוות חסם עבור רבים. אנו מאמינים ביכולת וזכות התלמיד לבחור, ומכאן אנו נותנים להם לבחור חוגי בחירה בחטיבה, רמות למידה במתמטיקה (3, 4 או 5 יח"ל) ואנגלית (4 או 5 יח"ל) ומגמות לימוד בתיכון, ולא בוחרים בשבילם גם כשזה לא מוצא חן בעינינו (אם כי אני כיועץ ממליץ מדי פעם לתלמידים להחליף רמות במתמטיקה ואנגלית, או לשקול מעבר מגמה, והם לא תמיד מקשיבים לעצתי). וממש ממש אחרון - אני גאה במקום שבו אני נמצא, ומאמין כי אהבה היא הפתרון. איני אומר זאת כמליצה שדופה, אני חי את זה בכל נימי נפשי, שם אני מצליח לעשות את השינוי החברתי. ומהמקום הזה כואב לי על קידוש הציונים שהצבעת עליו, ועל אי ייחוס חשיבות מספקת לאמיתות של הנערים והנערות הנפלאים הללו.