אבחון בגיל מבוגר

[נתנאל184]

אני מסכים וזה מה שנסיתי להסביר לו.

ואתה כתבת את זה באופן מאוד יפה וברור.

 

[פרח לי יפה ורוד]

גם בחינוך מיוחד שאני מכירה אין כפיה

של דרכי תקשורת,
אלה בנית גשרים.
ארנה ונתנאל שונאים כל טיפול.
מנסיוני טיפולים הועילו מאוד לילדי ולי.

 

[נתנאל184]

את יכולה לנסות לאונס את ילדך לדבר בשפה הנ"טית.

אני לא אמליץ להורים לאנוס ילדים כדי שיתאמו לחברה המנוונת הזוח צער לי, אני יצא כנגד זה ויתן לילדים לחיות כהוותם.

 

[schlomitsmile]

רבים בקהילה האוטיסטית תומכים בבניית גשרים
(היתה לנו אפילו פעם קומונה סגורה בשם זה

)
ובטיפולים שמטרתם לעזור לא"ס להיות הא"ס הכי מאושר שהוא יכול
לא לנרמל אותו
http://www.tapuz.co.il/blog/net/ViewEntry.aspx?EntryId=988216&skip=1

 

[arana1]

שמעתי וראיתי את החינוך המיוחד

וקראתי את כל התיאוריות ולחברה שלי לשעבר, אם ביתי, יש לא מעט התנסות מעשית בכל מיני היבטיו,
ואנשים רבים ממשפחתי, שהם מאוד נאורים ומודעים כביכול, עוסקים בחינוך מיוחד ומוסמכים לכך ברמה הכי גבוהה,

זבל טהור, נקודה

ברור ש"הטיפולים" מועילים, בחברה שלא מסוגלת לגלות ולגלם ולו את המינימום של המינימום של סובלנות למה שחורג מהמוסכם, ואפילו נוהגת לבזות ולנצל ואפילו לעשות דברים גרועים מזה לכל נסיון להתקיים בצורה לא נורמטיבית, אין ספק שכל הצלחה, ולו הכי קטנה, לאמץ התנהלות שלא תרגיז את חיות האדם שמסביבך, תועיל לך נורא,
לפחות בטווח הקצר ובהיבט הרדוד ביותר,
אבל לטווח הארוך
והרחב
זה שגם מתייחס להיבט החברתי הכולל,
המהותי
ולסיכוי של יותר ויותר חריגים לשרוד על מנת לבטא את כשרונותיהם הפלאייים לחלוטין,
בניית הגשרים תמיד מתבטאת כגשר מכיוון ולכיוון אחד,
האוטיסט צופה בבנייה הזאת מהצד,
מישהו בונה גשר למקום שבו הוא אמור להימצא,
הוא לא שם והוא אף פעם לא יהיה שם,
וזה בלתי נמנע בהתחשב בכך שהתפישה הנורמטיבית היא לגמרי אטומה לקיומו של האחר

 

[גור42]

גם אני שונא טיפולים (יש הבדל בין "קידום/עזרה" ולבין "טיפול")

אבל אין בהכרח סתירה בין התנגדות לטיפולים ולגישה הרקובה של אנשי המקצוע בימינו, לבין רצון לבנות גשרים בין נ"טים לא"סים.

והבעיה של אראנה ונתנאל זה לא ההתנגדות שלהם לטיפולים, אלא העובדה שהם פשוט לא שמים קצוץ על אף אחד (ואחר-כך מתפלאים למה העולם מגיב כלפיהם באותו המטבע)

 

[arana1]

אני לא מתפלא

ממש לא מתפלא מזה שלא כל מה שמתאים בדיוק לתפישה הכי שגורה, מסורתית, שמרנית, ומנוונת, נתפש כאי שימת קצוץ שלכן מתבטאת כאלימות מחרידה מצד הנורמה כלפי כל נסיון של האוטיסט לתנועה ולקיום

זה צפוי לחלוטין ומעולם לא נתקלתי אפילו ברמז לאפשרות אחרת
אני אתפלא אם זה לא יהיה כך

עצם זה שאינך מסוגל להבין שדבקות בנסיון לביטוי עצמי, גם ודווקא כזה שאינו מוסכם וצפוי, אין פירושו שימת קצוץ, חושף אותך כפשיסט הכחני שאתה

 

[schlomitsmile]

מצד אחד, מסכימה כמעט עם כל דבריך כאן
מצד שני, קורה שבנאדם מרגיש שהוא רוצה להתחבר לאנשים סביבו,
לפעמים גם הם לא "כמו כולם" אלא א"סים כמוהו,
ופשוט אינו יכול, לא מצליח, לא יודע איך.
הקושי הזה מכאיב לו מאד.
אז אולי אפשר למצוא שם אחר לקושי במקום קושי במיומנויות חברתיות,
אבל נראה לי שנחטא הן לאמת והן לאנשים שכואבים את הקושי שלהם
אם נבטל אותו ונכריז שאין להם קושי שנובע מהם
מעבר לכל מה שקשור לחברה ומגרעותיה.

 

[arana1]

לא הכרזתי שאין קושי

הקושי הקיומי, העדר האהבה, הבדידות הגדולה, החרדה, תחושות הניתוק והבלבול...
כל אלה דברים שלא הולכים להעלם מחר מהעולם, מהחברה, ואין לי ספק שגם אנשים נורמטיבים חשים אותם במידה כזאת או אחרת,
כנראה שפחות מאוטיסטים (אחרת החברה הייתה נראת אחרת)
מה שאני אומר, ומעולם לא הובן כאן, וגם לא במקום אחר, זה שאוטיסטים סובלים יותר, הרבה יותר, בגלל שדרכם להתמודד עם הקושי מסומנת כקושי עצמו,
ומצב כשבו הסביבה לא רק שוללת מהאדם אהבה אלא גם את התקווה לה, ולמפרע ומתכחילה, רק בגלל שדרכו אליה שונה, הוא בעייתי אם לא ממש מפלצתי.

ומה שהופך את המצב הזה לכזה שאמור להטריד, ולו מעט, כל מי שיש לו ולו רק קצת מצפון או אינטואציה מוסרית, זה שאם בודקים את הדברים באמת וללא דעות קדומות אז ממש לא בטוח שדרכם של האוטיסטים לאהבה נחותה או לקויה מזו של הנורמה .
בסך הכל נדמה לי שגם את תסכימי איתי שמדובר באנשים ישרים ורגישים ועדינים יחסית, שאוהבים, בדרכם, השונה, את העולם בצורה די עמוקה ויחודית,
ומשום כך נכון להעיר שחלק עצום מהקושי נובע מהצורך הנורמטיבי לסמן כל חריגה מהמקובל כקושי או לקות או תסמונת או מחלה.

ההערה שלך משקפת תפישה של שחור ולבן, של הכל ולא כלום, אלא שמורכבות הקיום מתבטאת גם כנסיון להבין את הפרטים הקטנים, איפה ולמה יחס מסויים מקשה עוד יותר את מה שבלווא הכי קשה
ואיפה ואיך יחס מסויים מונע את הזכות והיכולת לחיות טוב יותר

וגישתך משקפת חלק מהדיכוטומיה הנורמטיבית שמצמיתה אוטיסטים גם בהמון מצבים אחרים כי היא מפרידה בין הקושי האישי לזה הכללי,
זו מין מתמטיקה משונה, לוגית לכאורה, שמבוססת על הפרדת השכל מהרגש, שמבוססת על הנחה אין מופרכת ממנה,
שלפיה אפשר או צריך להפריד חד משמעית בין קיומו של היחיד לקיומה של החברה
שאם רק נבטל את החברה היחיד יהיה מאושר
או להפך
זו תפישה קיצונית
במובן הרע של המילה

וגם כשאני אומר שאין דבר כזה הפרעות קשב כולם מתעצבנים מה זאת אומרת אין הילד שלי ואני נורא סובלים מזה,
ברור שאתם סובלים מזה נורא,
גם אני סובל מזה,
אבל לסמן את הצרימה שנוצרת ביניכם לבין הסביבה וציפיותיה כהפרעה, כלקות, כתסמונת, שבה אתם לוקים בעוד שהחברה מסביבכם היא תקינה,לא יפחית את הסבל ולא יקל על הבעייה ולא יקדם את פתרונה.

לא משנה, יש לי תחושה שלא משנה כמה אתאמץ לנסח את זה אין שום סיכוי שמישהו יבין אי פעם מה אני כותב,
וגם די ברור לי למה.

 

[arana1]

לכל תופעה יש המון גורמים וסיבות ונסיבות

הנסיון להוכיח את משמעותה דרך ביטול חלק מהן משול למדען המפורסם מהבדיחה שמנסה לברר את מהותו של הזבוב דרך תלישת רגליו וכנפיו,
ולא רק שגם מדעית ואנושית זו גישה דפוקה זה גם מאוד כואב,
אלא מה,
תשתית הזהות הנורמטיבית היא הפרדה,
זה תמיד או זה או זה,
ובגלל זה אנשים מניחים שיש טעם בנסיון להראות שלאוטיסטים יש בעיות גם מעבר להיבט החברתי,
זו אמירה חסרת פשר,
כי אי אפשר להפריד את ההיבט החברתי מהאישי,
וגם לא צריך
וזו אמירה שמשקפת בדיוק את הסיבה לכך שאוטיזם אינו מובן כלל,
כזה בדיוק מה שאוטיסטים לא עושים
מפרידים

וזו הטרגדיה
שהחברה מנדה אנשים תקשורתיים להפליא רק בגלל שהמוסכמה היא אנטי תקשורתית
שהחברה מפרידה מתוכה אנשים רק בגלל שמהות זהותם היא החיבור.

ורק מי שרואה את זה וחווה את זה כל הזמן מסוגל להבין את זה
נ"ט לא יבין את זה לעולם

 

[schlomitsmile]

אין לי מושג מה נ"ט יבין או לא, הרי אינני נ"ט
פתחתי דבריי בכך שאני מסכימה כמעט לכל מה שכתבת בתגובה עליה הגבתי,
מכך יובן שגם לדעתי לסמן חריגה מהנורמה כלקות זו טעות נפשעת.
טענתי היא דוקא התרחקות מגישה של שחור-לבן -
העניין מורכב: הא"ס אינו לקוי, הוא שונה, הוא רגיש ומיוחד, סוג של סחלב.
ועם זאת, יש לו קשיים שנובעים מתוכו.
לא כל מכאוביו נובעים מליקויי החברה (חלק משמעותי מהם כן, אבל לא הכל).
&nbsp
באסוציאציה חופשית, זה מזכיר לי טקסט של דונה ויליאמס
(מראשוני התנועה האוטיסטית)
&nbsp
http://www.solashelly.org/emotions.html

 

[arana1]

מה שדיכוטומי בטירוף בדברייך הוא עצם הנחת ההפרדה

עצם הנסיון להוכיח טיעון על ידי אמירה כמו "אם נוריד את הפרמטר החברתי אז עדיין ישארו קשיים" מבטאת חוסר הבנה למורכבות הדברים ולדרך שבה הם מתרחשים.

ראשוני התנועה האוטיסטית זכאים להמון כבוד והוקרה אבל מטבע הדברים הגישות שלהם, בדיוק כמו שלך, מייצגות משקל נ"טי מאוד חזק.
הכרה,

גם של קהילה,
היא דבר שנבנה לאט ובצורה מורכבת,
כשאני קורא את הדברים של כל החלוצים שאת תמיד מצטטת אז אני שומע בעיקר קול נ"ט,
וטבעי שכך.


אני בטוח שגם אם אתאמץ בטירוף לא אצליח לכתוב דבר כל כך טיפשי ומטומטם כמו
""הצתת יתר והצתה מוטעית. הצתת יתר והצתה מוטעית הם מנגנונים שבהם אין לבעיה שום קשר לצפיות ה"עולם""

 

[arana1]

הניתוח שלה ממש מפגר ומטעה נורא

וכאמור מבטא תפישה נ"ט לחלוטין
שלכן מציבה רגישות יתר כאילו הייתה מאפיין או לקות או איזה פגם עצבי, פנים תקשורתי שבכלל לא קשור להבדלים בתפישת עולם,

הניתוח שלה מבטא כניעה מוחלטת לדרך שבה הנ"ט תופשים אוטיסטים,
כאנשים שהתגובות שלהם משקפות פגם פנימי בעיבוד מידע ולא תגובה שהיא משמעותית להם אבל לא משמעותית לעולם סביבם

אין דבר כזה רגישות יתר, לא קיים, אם אדם מגיב לחיבה כאילו הייתה אהבת נצח זה מספר המון על זהותו ושפתו וציפיותיו מהעולם.
זה מספר מה שחלקנו כותבים כאן כבר שנים,
שאוטיסטים חורגים מהנורמה גם בגלל שבשבילם האדם הוא המרכז, המטרה, ולא רק כלי להשגת מטרה.
ובגלל זה הם מגיבים בצורה מאוד חזקה על דברים שבשביל הפסיכופאטיה הנורמטיבית הם שוליים וזניחים לחלוטין
ולא מתרגשים בכלל מהדברים שהכי מרגשים את החזירים

אז לקחת התנגשות כל כך מהותית בין 2 מערכים רגשיים לתרגם אותה לשפה שבה צד אחד פשוט פגום מדי ומגיב ללא קשר והקשר זה בדיוק מה שהכי מתועב במה שהנ"ט עושים לנו כל הזמן וצר לי שגם דונה עושה את זה,
היא חלוצה כי היא לפחות סיפרה על התחושה של התפוצצות והצפה
ובשביל מי שאטום לחלוטין לעולם, לסביבתו, כמו הנ"ט למשל, כנראה שמדובר בחדשה מרעישה ובאקט חלוצי,
אבל את הסיבות להתפוצצות היא ממשיכה לתלות ב"לקות" שלנו
אז מבחינתי היא אדם מאוד מזיק

אני יודע לנתח אחרת לגמרי את הסיבות להתנגשות,
וגם יודע להסביר איך ולמה היא נובעת מאוריינטציה שונה,
מהמידה שבה הכוונה שעומדת ביסוד הזהות היא שונה
אבל דבר אחד בטוח
לעולם לא אעשה את זה כאן
בפורום הזה

 

[anti is back]

למה לא?

אגב, בעניין הבדיחה עם הזבוב - המדע עוסק יותר מכול באיתור יחסים סיבתיים וקורלציות, כך שבידוד של גורמים "חשודים" הוא כלי מתודולוגי מאוד בסיסי להפרכת היפותזות.

זה בדיוק כמו הדיון שניהלנו לגבי השפה - שבמקום שפה אחת אינטגרטיבית, המדע נזקק לריבוי של שפות פורמליות שיתארו פנים שונות של אותה תופעה. כך גם בדיקה של קורלציות מורכבות (בין יותר משני גורמים) מבוצעת באמצעות פרוצדורות של בידוד גורמים. הניסוי פשוט ייערך שוב ושוב, כשבכל פעם ינוטרל גורם אחר, כי אישוש קורלציה מחייב השוואה לקבוצת ביקורת שבמסגרתה הגורם החשוד כסיבתי או קורלטיבי לא מתקיים.

 

[נתנאל184]

היי דודה.

 

[נתנאל184]

זה מעניין מה שהמדע עושה.

אבל אותי יותר מעניין הוא סינתזה של כמה תחומים לא קשורים, הדבר שהכי מעניין אותי הוא לקחת שני תחומי שונים לגמרי ולנסות למצוא קשאים וחיבור בין התחום אחד שהוא שונה באופן קיצוני לבין תחום אחר, זה מה שהכי מעסיק אותי הבין שנאה/לאהבה בין מוות לחיים דייהנו שני ניגודים, אם יש קשר מסיום ועושים כל מיני פעולות כדי שזה ישתב זה לא הכי מעסיק אותי אלא שני מקרי ריצון שיושבים זה בזה משתברגים יחדיו,זה זה מרתק בעני.

 

[anti is back]

אני דווקא רואה

אלו שאלות אתה שואל כדי לברר את הקשרים האלה? למשל, את הקשר בין אהבה לשנאה?

 

[נתנאל184]

זה דעתי בקצרה.

מה גורם לבני אדם מצד אחד מאוד לסבול אבל מצד שני הם עדיין נשארים באותו מצב? למשל אני מדבר על נושא כמו אלימות במשפחה, למשל נתן דוגמה אותי לא משנה כמה חטפתי לא משנה כמה אני מתעב את הורים שלי אני עדיין מאוד אוהב אותם, אני מנסה להבין למה יש קשר בין הרצון להתרחק אבל הרצון לא לנתק קשר, למה אדם יכול לאוהב אדם מסיום אפילו אם הוא פוגע בו אבל עדיין לתעב אותו, זו שאלה גדולה אין לי ממש
&nbsp
תשובה עליה אבל אני מוצא קשר ברור בין הרצון לקריבה - אהבה בין הרצון לברוח -שנאה בין הרצון לחום ובין הרצון למשחק -שנאה אני רואה בלסיים את המסכה סוג של שילוב בין השניין בין הלהיות מראה - כלומר בין האתה האמיתי לבין אתה שאתה בונה, אני חושב
&nbsp
שמתי שנוריד את המסכות ונהיה חשופים היה סיכוי שנרגיש יותר אהבה ולא רק שילוב אני לא בטוח, אני חושב שהקשר בין אהבה לשנאה היא מכמה כוונים שנאה מיצג את הרע אבל זו תחושה מאוד חזקה ועוצמתית אהבה -מיצג את הטוב והיא תחושה מאוד חזקה ועוצמתית שני התחושות הללו מובילות בסופו של דבר לכאב פחות או יותר, אבל השאלה האם צריך להחזיק בשני תכונות אלו של התרחקות וקרבה או שצריך להיות טוטאלי ולתת הכל כמו שאני עושה והתשובה לטעמי היא לא צריך לדעת מתי להוריד את הווילון ומתי להשאיר אותו פתוח, מתי לדבר ומתי לשתוק, מתי להתרחק ומתי להתקרב, אני כרגע בפן הטכני מתעסק באהבה בין שני המינים ובדברים די אפלים, אני מתעסק כרגע בעיקר באונס במשפחה, שבו אני מוצא קשר בין השאה לאותו מעשה אבל עדיין חיבה ואהבה לאותו עושה, מהיכרות שלי אני מוצא שיש מין מננון כזה של לבגור ולפתוח, לתת ולהרוח, ,אתה שונא אותו אבל אתה לא רוצה שיל,ך זו תלות אהבה - היא הרצון להשאיר השנאה- היא מה שגורם לך להאיר בכפייה, אהבה - היא מתוך הלב אל הבחוץ שנאה לקיחה מן התוך אל הבחוץ ללא רשות, זה משלמאזו סאדו שכזה זה ענוי וענוג בו זמנית, כדי להבין את מה שאני אומר אתה צריך להיות גם סדיסט וגם מסכויסט גם מגולמן ושגעון גדלות וגם לנרגיש אתה הכי נחות בעולם, קשה לי לתרגם למילים אבל אהבה ושנאה מתקשרים בהיבט של המבט לבפנים והמבט לבחוץ בין האש לקרח בין החום לקור, זה דעתי בקצרה.
&nbsp
ומה אתה רואה דודה סניתזה בין כל התחומים? אם כן את במצב טוב אם זה אנטאטובי כמו אצלי זה גם טוב אם את יכולה ממש להסביר זה כבר שלב אחד קדימה.

 

[anti is back]

מה שרציתי להבין זה איך אתה מנסח

השערות ואיך אתה בודק אותן.

ואני שמה לב שאתה שואל שאלה סיבתית: מה גורם לבני אדם לבחור להישאר במצב שגורם להם סבל. אבל בהמשך, אתה לא ממש עונה עליה במונחים סיבתיים.

למשל, אתה טוען שאתה מזהה יחסי אהבה-שנאה במקרים של תקיפה מינית בתוך המשפחה, ובוחר לתאר את התופעה במונחים של מנגנון סאדו-מזוכיסטי.

אבל למה בדיוק אתה מתכוון? האם עלינו להסיק מהתיאור שלך שהקרבן מפיק עונג כלשהו מעצם התקיפה? האם לדעתך כל תקיפה מינית מסבה הנאה מסוימת לקרבן? או אולי רק תקיפה מינית על ידי אדם אהוב? או שאולי אתה בכלל טוען שמכיוון שהתקיפה בוצעה על ידי אדם אהוב, התקבע בדיעבד מנגנון סאדו-מזוכיסטי (הקרבן למד להפיק עונג ממצבים של תקיפה)? מנקודת מבט מדעית נורמטיבית, אלה השערות מתחרות, וכל אחת מהן תצריך סוג אחר של בדיקה.

חוץ מזה, הרי אפשר היה לתאר את התופעה האמורה באינספור דרכים אחרות. אפשר, למשל, להציע שהתלות הרגשית והכלכלית של הילד בהורה לא מאפשרת לו לזהות אותו אך ורק כתוקף, ולכן מתרחש בתודעתו פיצול בין התוקף לבין ההורה, שמאפשר לו לשמר את אהבתו להורה. אז למה אתה בוחר להעמיד את התופעה דווקא בתוך הקשר סאדו-מזוכסטי? סתם כי זה מחרמן אותך, או שיש סיבה אחרת? והאם לא היה מעניין אותך לבדוק באיזו מידה ההקשר שאתה מעניק לתופעה משקף גם את המציאות החווייתית של אנשים אחרים? ואם כן, איך היית בודק את זה?

 

[נתנאל184]

תשובות.

1. אני מאמין שכן, אני מאמין שעצם הפגיעה גטרמת באופן מסיום עונג ,אני סובר שאנשים אוהבים להרגיש גם נשלטים, יש באדם שני רצונות דחייה וקריבה אחד אתה רוצה להתקרב - כלומר לשלוט בכל מיני צורות זה יכול להתבטא גם באופן חיובי אבל באונס כמובן -שלילי ודחיה - אתה רוצה לבורח מאותו מצב עד כדי שאתה מוכן לעשות הכל, זה מה שארנה מכנה פתוח וסגור, השאלה המעניינת זה לא עונג פיזי ( כי זה די ברור שיש אקט מיני שיכול לגורם לעונג) אלא התקשרות בין התוקף לאנס, אני סובר שיש מצב של להילכד לתוך המצב הזה אני לא מאמין שמי שהוא רוצה להיפגע מינית ממש לא אלא הוא לא מסוגל להשתחרר מזה הוא לא מסוגל להפסיק את הכאב עד שהוא מתרגל למצב ובמחו הוא מקבע את עצמו למצב שאני מכנה " מקבל/ ודוחה בו זמנית" הוא מצד אחד רוצה לבורח אבל מצב המצב הקיים הוא קופא ולא משתנה לכן הוא עובר מעין הזיה מסיומת שהוא נהנה שהופך למציאות, אני חושב שמן הבלתי אפשרי מן הבלתי סביר מין הסבל אתה יכול לדמות את לאהבה.
&nbsp
2. זה נכון לגמרי מ שאת אמרת וגם על זה אני מצביע וזה לא רק כהורה תוקף אא כהורה בכלל, ואת זה אני מגנה, אני חושב שהורות יש יחסי שליטה, יש כאלו שזה פחות בולט וכאלו שיותר, כל מערכת יחסים כזו היא אונס מסיום והיא כפייה כל הילד את תחושתו/עקרונתיו/השקותיו של הורה, ואכן הורה מנצל את התחושה של עליונתו שהילד תלוי בו לגמרי כדי לעשות בו שפטים, להתעלל בו ולהכאיב לו בכל צורה : פיזית, נפשית, מינית,
&nbsp
3. התשובה היא פשוטה אני רואה את כל העולם הזה כמשחק של ענוג וכאב אני רואה בעולם הזה משחק דו כווני שסותר את עצמו, הילד גם אוהב את מה שהורה עושה לו כי שוב הוא מתרגל לזה וזה חלק מעניין, שגם בסאדו מאזו אותו אישה ששולטים ואב לה האמיני לי אבל עדיין היא מרגישה הנאה, גם אם לא מאקט עצמו ( באונס) אלא מעצם הפנת צות לב, גם בתקיפה מינית יש צומת לב כלפי הילד,עצם היחס לילד הוא מתן צופר כאשר ילד מקבל יחס הוא מקבל את זה כעסקת חבילה אתה מצד אחד מקבל מכות מצד אחד תמקבל גם יחס, אתה נאנס אבל אתה תקבל צעצועים, אני עדיין חושב שהצד האקטיבי הוא הופגע והפאסיבי הוא הנפגע, לכן י שאשם הוא כמובן הורה ,האונס.
לכן כל האשמה מוטלץ על הפוגע ולא על הנפגע.
&nbsp
4. איך הייתי בודק את זה? זה לא ממש פשוט לבדוק את נראה לי, אני חושב שהייתי שואל אנשים שעברו את אותו דבר ומנסה לברר אות,ם הייתי מנהל איתם דיאלוג ושואל מה הם הרגישו מרגשים, אין לזה תשובה מסומת שאני יכול לתת, אני צריך לחשוב על זה, וכן היה מאוד מעניין אותי לבדוק אם זה מדבר על עוד אנשים מאוד מאוד, הייתי רוצה לצוא אנשים שהיו מוכנים לדבר על זה.
&nbsp
5. וכן זה מאוד מחרמן אותי כל היחס של שולט נשלט מעורר בי רגשות מינים עזים וגם אנטלקטאולים/ורגשים ורוחנים אני מתעסק הרבה באפל וזה תחוםש שמעסיק אותי בהרבה זווית.
&nbsp
זה מ שיש לי לומר עד כה.