broken winges
New member
סתם משהו שכתבתי,אחר די
הרבה זמן שלא הצלחתי לכתוב משהו..: היא התעוררה ליום בהיר. היא הביטה בקרני השמש שריצדו על מיטתה בזמן שפהקה בעצלות. "התעוררת?" הוא אמר. לפתע היא נזכרה שבלילה הקודם הוא נשאר להשגיח עליה. הוא ישב על הכסא שליד שולחן הכתיבה שלה,לא נראה עייף בכלל למרות שהיא ידעה שהוא לא עצם עין כל הלילה. האם הוא באמת התכוון להרדם על הכסא? "מצטערת שלא אירגנתי לך מזרון או לפחות מקום יותר נוח מהכסא הזה לי, "אל תדברי שטוית" הוא קטע אותה. הוא תמיד היה מעט תוקפני,מעט אדיש,גאוותן. אבל היא ידעה שהוא הבחור הכי טוב שהיא יכולה לבקש. הוא היה נותן את חייו כדי שלא יקרה לה דבר. אז הוא מעט ביישן.ומסתיר את זה בתקיפות. אבל הוא הכי חמוד שהיא יכלה לבקש. "להכין לנו קפה?" היא שאלה בעודה מעבירה את ידה שוב שוב בשיערה,בניסיון לסדר אותו. "את יפה." הוא לחש לה. "מה?" היא צחקה.. "את יפה" היא חייכה. "לא צריך קפה..הכנתי לנו כבר" הוא אמר בה בזמן שהיא ניסתה להבין מאיפה המחמאה ההיא צצה,והביא מגש עם שני ספלי קפה. הוא הגיש לה אחד מהם "תזהרי,זה חם". "תודה" היא אמרה בחיוך. היא נשפה מעט על הקפה ולגמה ממנו. בידיוק כמו שהיא אוהבת. היא קמה להביא להם משהו ,ובשנייה שקמה ברכיה השבריריות קרסו. היא נזכרה שהיא נפלה אז והרופא אמר לה לא לזוז מהמיטה. בשנייה לפני שהשתטחה על רצפת החדר הוא תפס אותה,מחבק אותה חזק. "את בסדר?!מה חשבת שאת עושה?!" אמר לה בכעס,אבל היא ידעה שזה מדאגה. היא חיבקה אותו בחזרה והם נשארו כך למספר שניות. הוא עזר לה לחזור למיטה והניח את ראשה על הכרית. ראשה התמלא שוב במחשבות,בזמן שהיא בהתה בתקרת החדר. הוא התיישב בחזרה על הכיסא,לוגם מהקפה שלו ומדי פעם מעביר מבטים חפוזים בה. כך עברו דקה או שתיים.. "אוח..הכרית הזו לא נוחה" היא רטנה "לסדר לך אותה?" "אה.כן..לא.אה." הוא הביט בה. היא התיישבה על המיטה "זה מסוכן לך,הכי טוב שתשכבי!" הוא זעם. "שב".. היא טפחה על המיטה בחלק שנותר ריק מאחוריה. "את לא..אני לא," "שב בבקשה לידי" היא הביטה בו וחיוך קטן ריצד על פניה. הוא התיישב בחוסר רצון ועמד להגיד משהו כשהיא השעינה את ראשה על ברכיו. הוא השתתק. וגם היא..לא פצתה את פיה. הוא ידע שלמרות שהיא לא אומרת דבר,היא נהנית הרבה יותר להשען עליו ולדעת שהוא לידה. הוא לקח קבוצת שיערות מראשה והתחיל לשחק בהן. היא עצמה את עינייה. כשהוא לידה היא הכי בטוחה ורגועה שיש. יותר מזה,כשהוא שם היא מאושרת. היא פקחה את עיניה בבהלה. כנראה שנרדמה כי השעה הייתה מאוחרת. היא הסתובבה,חיפשה אותו. אבל אין לו זכר. האם הוא הלך? לא היה דבר שהעיד על כך שהוא היה שם. ומי הוא? לפתע זכרונה בגד בה. האם זה היה רק חלום? היא ניסתה לקום וכשלה. לא..היא עדיין פצועה. האם רק דמיינה אותו?. כן..כנראה. כי היא לא זכרה דבר מלבד אותו זיכרון של אותו בוקר. היא נעזרה במיטה וחזרה לשכב,מטביעה את ראשה בייאוש לתוך הכרית. היא הפנתה את מבטה לכיוונים שונים בחדר..מחפשת דבר מה מעניין ולפתע עינייה נעצרו. היא הבחינה על משהו בשולחנה. שתי כוסות של קפה.אחת ריקה,אחת לא גמורה. היא לא ידעה באמת למה אבל חיוך קטן קישט את שפתיה. היא לא ידעה מי הוא. אבל הוא תמיד ישמור עליה. והיא..בידיעה הזו,הייתה מאושרת.
הרבה זמן שלא הצלחתי לכתוב משהו..: היא התעוררה ליום בהיר. היא הביטה בקרני השמש שריצדו על מיטתה בזמן שפהקה בעצלות. "התעוררת?" הוא אמר. לפתע היא נזכרה שבלילה הקודם הוא נשאר להשגיח עליה. הוא ישב על הכסא שליד שולחן הכתיבה שלה,לא נראה עייף בכלל למרות שהיא ידעה שהוא לא עצם עין כל הלילה. האם הוא באמת התכוון להרדם על הכסא? "מצטערת שלא אירגנתי לך מזרון או לפחות מקום יותר נוח מהכסא הזה לי, "אל תדברי שטוית" הוא קטע אותה. הוא תמיד היה מעט תוקפני,מעט אדיש,גאוותן. אבל היא ידעה שהוא הבחור הכי טוב שהיא יכולה לבקש. הוא היה נותן את חייו כדי שלא יקרה לה דבר. אז הוא מעט ביישן.ומסתיר את זה בתקיפות. אבל הוא הכי חמוד שהיא יכלה לבקש. "להכין לנו קפה?" היא שאלה בעודה מעבירה את ידה שוב שוב בשיערה,בניסיון לסדר אותו. "את יפה." הוא לחש לה. "מה?" היא צחקה.. "את יפה" היא חייכה. "לא צריך קפה..הכנתי לנו כבר" הוא אמר בה בזמן שהיא ניסתה להבין מאיפה המחמאה ההיא צצה,והביא מגש עם שני ספלי קפה. הוא הגיש לה אחד מהם "תזהרי,זה חם". "תודה" היא אמרה בחיוך. היא נשפה מעט על הקפה ולגמה ממנו. בידיוק כמו שהיא אוהבת. היא קמה להביא להם משהו ,ובשנייה שקמה ברכיה השבריריות קרסו. היא נזכרה שהיא נפלה אז והרופא אמר לה לא לזוז מהמיטה. בשנייה לפני שהשתטחה על רצפת החדר הוא תפס אותה,מחבק אותה חזק. "את בסדר?!מה חשבת שאת עושה?!" אמר לה בכעס,אבל היא ידעה שזה מדאגה. היא חיבקה אותו בחזרה והם נשארו כך למספר שניות. הוא עזר לה לחזור למיטה והניח את ראשה על הכרית. ראשה התמלא שוב במחשבות,בזמן שהיא בהתה בתקרת החדר. הוא התיישב בחזרה על הכיסא,לוגם מהקפה שלו ומדי פעם מעביר מבטים חפוזים בה. כך עברו דקה או שתיים.. "אוח..הכרית הזו לא נוחה" היא רטנה "לסדר לך אותה?" "אה.כן..לא.אה." הוא הביט בה. היא התיישבה על המיטה "זה מסוכן לך,הכי טוב שתשכבי!" הוא זעם. "שב".. היא טפחה על המיטה בחלק שנותר ריק מאחוריה. "את לא..אני לא," "שב בבקשה לידי" היא הביטה בו וחיוך קטן ריצד על פניה. הוא התיישב בחוסר רצון ועמד להגיד משהו כשהיא השעינה את ראשה על ברכיו. הוא השתתק. וגם היא..לא פצתה את פיה. הוא ידע שלמרות שהיא לא אומרת דבר,היא נהנית הרבה יותר להשען עליו ולדעת שהוא לידה. הוא לקח קבוצת שיערות מראשה והתחיל לשחק בהן. היא עצמה את עינייה. כשהוא לידה היא הכי בטוחה ורגועה שיש. יותר מזה,כשהוא שם היא מאושרת. היא פקחה את עיניה בבהלה. כנראה שנרדמה כי השעה הייתה מאוחרת. היא הסתובבה,חיפשה אותו. אבל אין לו זכר. האם הוא הלך? לא היה דבר שהעיד על כך שהוא היה שם. ומי הוא? לפתע זכרונה בגד בה. האם זה היה רק חלום? היא ניסתה לקום וכשלה. לא..היא עדיין פצועה. האם רק דמיינה אותו?. כן..כנראה. כי היא לא זכרה דבר מלבד אותו זיכרון של אותו בוקר. היא נעזרה במיטה וחזרה לשכב,מטביעה את ראשה בייאוש לתוך הכרית. היא הפנתה את מבטה לכיוונים שונים בחדר..מחפשת דבר מה מעניין ולפתע עינייה נעצרו. היא הבחינה על משהו בשולחנה. שתי כוסות של קפה.אחת ריקה,אחת לא גמורה. היא לא ידעה באמת למה אבל חיוך קטן קישט את שפתיה. היא לא ידעה מי הוא. אבל הוא תמיד ישמור עליה. והיא..בידיעה הזו,הייתה מאושרת.