- פותח הנושא Clueless Angel
- פורסם בתאריך
סינתטית אפריורית
New member
הבעיה היא ג'יפי
שההורים לא מסתכלים כמה וכמה צעדים קדימה, לעתיד היותר רחוק. הם מסתכלים לעתיד המאוד , מאוד קרוב ואין הם רואים את ההשלכות באי תשומת לב מירבית ואי השמת כובד משקלם על נושא החינוך בארץ. המאבק הוא לא רק של המורים ולא רק על שכר . זה מאבק על החינוך. קולט? על החינוך. אבל כנראה את אף אחד (חוץ ממחנכי ישראל) זה לא ממש מעניין. המורים שובתים כבר 15 יום וזעקתם לא ממש נשמעת . כנראה שיש לאנשים וואחאד אטמי אוזניים.
שההורים לא מסתכלים כמה וכמה צעדים קדימה, לעתיד היותר רחוק. הם מסתכלים לעתיד המאוד , מאוד קרוב ואין הם רואים את ההשלכות באי תשומת לב מירבית ואי השמת כובד משקלם על נושא החינוך בארץ. המאבק הוא לא רק של המורים ולא רק על שכר . זה מאבק על החינוך. קולט? על החינוך. אבל כנראה את אף אחד (חוץ ממחנכי ישראל) זה לא ממש מעניין. המורים שובתים כבר 15 יום וזעקתם לא ממש נשמעת . כנראה שיש לאנשים וואחאד אטמי אוזניים.
סינתטית אפריורית
New member
מאבק על שכר
הוא אכן במקומו ובצדק אבל לא רק . המאבק הוא גם על מעמד המורה ועל שינוי מספר התלמידים בכיתה. לטעמי זה קשור. סביר להניח שאם משכורות המורים תעלינה ותהיינה אקוויולנטיות לשוק, יחול משהו שאני הראשונה שאתמוך: מלאכת סינון נאותה, עליית רף הכניסה לתחום החינוך וההוראה. אודה ולא אבוש שישנם מורים שלטעמי, אינם מתאימים למע' שכזו. נכנסו אליה רק בשל התנאים , נכנסו אליה מטעמי נוחות , שום חזון ושום ניצוץ חינוכי אין עליהם וכך זה אכן נראה . הם עושים לא רק עוול לציבור המורים בעלי החזון החינוכי, הם גם עושים עוול לתלמידים ע"י חינוך קלוקל. עליית תנאי הקבלה לעבודת החינוך, אוטומטית תשפר את מעמדו של המקצוע . מקצועות שקשה להתקבל אליהם והם בעלי משכורות גבוהות, ידועים כמקצועות יוקרתיים. וכדי לזכות ביוקרה הזו, יחל משהו חיובי בעייניי: התמקצעות . וזה ממש לא בעיה לעשות זאת. רק מה , חבל שזה עומד ונופל על תקציב ותיקצוב נאות.
הוא אכן במקומו ובצדק אבל לא רק . המאבק הוא גם על מעמד המורה ועל שינוי מספר התלמידים בכיתה. לטעמי זה קשור. סביר להניח שאם משכורות המורים תעלינה ותהיינה אקוויולנטיות לשוק, יחול משהו שאני הראשונה שאתמוך: מלאכת סינון נאותה, עליית רף הכניסה לתחום החינוך וההוראה. אודה ולא אבוש שישנם מורים שלטעמי, אינם מתאימים למע' שכזו. נכנסו אליה רק בשל התנאים , נכנסו אליה מטעמי נוחות , שום חזון ושום ניצוץ חינוכי אין עליהם וכך זה אכן נראה . הם עושים לא רק עוול לציבור המורים בעלי החזון החינוכי, הם גם עושים עוול לתלמידים ע"י חינוך קלוקל. עליית תנאי הקבלה לעבודת החינוך, אוטומטית תשפר את מעמדו של המקצוע . מקצועות שקשה להתקבל אליהם והם בעלי משכורות גבוהות, ידועים כמקצועות יוקרתיים. וכדי לזכות ביוקרה הזו, יחל משהו חיובי בעייניי: התמקצעות . וזה ממש לא בעיה לעשות זאת. רק מה , חבל שזה עומד ונופל על תקציב ותיקצוב נאות.
אני בהחלט מסכים
איתך. אבל זה לא מספיק. צריך קודם חזון והגדרה מה אנחנו רוצים בחינוך מערכים ועד כישורים. אחרי ההגדרה הזו, צריך לחשוב מהי הדרך להשיג זאת. ואז הולכים לתקציב. בעיני חינוך זה דבר שמחזיר רווחים בלתי רגילים ולכן שווה להשקיע בו. כאן יש מקום למשהו שקוראים לו בלשון הסטרטאפים גיוס. אם אין כסף מגייסים, אבל צריך להראות איךמרוויחים לאורך זמן. זה דבר, שכדי שיקרה צריך הנהגה (ולא מנהיג אחד) עם שרוצה בזה.
איתך. אבל זה לא מספיק. צריך קודם חזון והגדרה מה אנחנו רוצים בחינוך מערכים ועד כישורים. אחרי ההגדרה הזו, צריך לחשוב מהי הדרך להשיג זאת. ואז הולכים לתקציב. בעיני חינוך זה דבר שמחזיר רווחים בלתי רגילים ולכן שווה להשקיע בו. כאן יש מקום למשהו שקוראים לו בלשון הסטרטאפים גיוס. אם אין כסף מגייסים, אבל צריך להראות איךמרוויחים לאורך זמן. זה דבר, שכדי שיקרה צריך הנהגה (ולא מנהיג אחד) עם שרוצה בזה.
P a r m e n i d e s
New member
Beautiful ../images/Emo20.gif
מצד אחד הבאת את הדברים בצורה ישירה, בשם אומרם, עם ציטוטים ממקורות שונים וכו' ומהעבר השני המרת את הארכאיות שכה נפוצה בסיכומים מסוג זה, לקריאה נינוחה ופשוטה. ישר כוח אחי, השכלנו.
מצד אחד הבאת את הדברים בצורה ישירה, בשם אומרם, עם ציטוטים ממקורות שונים וכו' ומהעבר השני המרת את הארכאיות שכה נפוצה בסיכומים מסוג זה, לקריאה נינוחה ופשוטה. ישר כוח אחי, השכלנו.
Clueless Angel
New member
ברכות לזכייתך AvR6 ../images/Emo106.gif
סיכום: לאחר ספירת קולות המצביעים בפורום AvR6 ,אתה הוא הזוכה השבוע בתחרות בקטגוריית המאמרים. ברכותיי
: )
סיכום: לאחר ספירת קולות המצביעים בפורום AvR6 ,אתה הוא הזוכה השבוע בתחרות בקטגוריית המאמרים. ברכותיי
P a r m e n i d e s
New member
מכתב אישי\פילוסופי\תיאולוגי
אחרי התלבטות קלה, בשל האינטימיות של כמה מתכנים, החלטתי לפרסם כאן מכתב שכתבתי לפני שנים רבות לעמותת "חופש", אך מעולם לא התפרסם. מקוה שלא יסקלו אותי באבנים, אבל הוא בהחלט עונה לקטגוריה של "מאמר פילוסופי" לדידי, ויש לי תחושה שרבים מהנוכחים כאן זקוקים לקרוא אותו (סליחה על ההתנשאות). מכתב הבהרה פתוח/ מאמר הבהרה לאתר חופש. ברצוני לערוך כמה הבהרות, שנראות לי דחופות וחיוניות לרבים, על טבעה ומהותה של תנועת האתיאיזם בכלל, על המאבק בכפייה הדתית בארץ ועל ההקשר הפילוסופי- כמו גם האישי האינטימי- של הדברים. אני שגריר בעמותת חופש כבר מספר שנים ויצא לי אף לכתוב כפעם באתר. אני רוצה להוליך אתכם, קוראים רודפי אמת וצדק, בהשתלשלות האירועים ששינתה את חיי, כמו גם הובילה אותי לכתוב את הדברים הבאים. זאת אעשה על ידי תיאור קצר ותמציתי של העובדות של סיפורי האישי, לצד נבכי הכרתי ותחושותיי במהלכו, ולבסוף אוסיף כמה מילים למען הסדר הפילוסופי שכה ניכרת נחיצותו בקרב קהל קוראים זה- ובכלל. אני בא ממשפחה חילונית במהותה. מעולם לא צמתי ביום כיפור, קל וחומר שלא התעניינתי בשאר מצוות דתיות. בגיל שש עשרה בערך נפגשתי לראשונה ישירות עם הדת. מנהג שיעור תורה אצל חבר, היווה מוסד חברתי לא פחות (ואולי יותר) מדתי. שמרתי שבת אחת, או חלק ממנה, אך חוץ מזה החוויה הותירה בי תחושה של אנטגוניזם גובר כלפי הדת, כלפי הרבנים שדיברו על קונספטים של קבלה, על "הוכחות" וכו'- בין נימה של הפחדה מעונש מחד ושידול של שכר מאידך. לא זכור לי דבר מעבר לאותו רושם רע, צורב ונצלני, של אותם מגייסי כספים ומשלחי בנים באמותיהם. במהלך השנים פיתחתי דעות די מוצקות. נטייתי לספרות ופילוסופיה סיפקה לי די נימוקים לשנאתי את האל ונציגיו עלי אדמות, שכל ויכוח עם מתנגד בנושא זה היוותה לי שעשוע יותר מאשר מאמץ. חשבתי לי כמה ברור הצורך של בני אדם במשמעות בקיום ארעי וכאוטי, כמה נהיר שהאל הזה; הבורא בששה ימים, השותל ממצאים ארכיאולוגים רק כדי לבלבל את יצירי כפיו, הנותן שכר ועונש בעולם הזה, הנותן נחמת טיפשים למאמינים בעולם הבא, כמה אותו אל הוא פיקציה נואשת של בורות ותקווה, התאבדות פילוסופית נוסח האבסורד, "ערות לשם שינה" נוסח ניטשה- או כל קלישאה אחרת שתבחרו. מצאתי את נציגי האל הזה עלי אדמות, שבאו לי בלהגיהם באמצעי התקשורת, כמו גם ברשרושי המחב"תים ("דולר בגימטריא זה עמלק! זרקו את עמלק! וכו'"), מבזים את מעמד האדם. צרב לי שאותם מוליכי שולל עוד מעיזים להתחמק ממחויבויות ולעמוד לי לעומס כלכלי וחברתי. פעלתי ב"חופש" והכרתי כמעט את כלל המאמרים באתר בעל פה. כתבתי, דיברתי וחשבתי את הנושא הזה (הייתי מרחיב על טיעוניי ומחשבותיי באותן תקופה- אך סביר שרבים מכירים אותה כבר) יומם וליל. שנים חלפו, השתחררתי מהצבא, למדתי פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה, המשכתי לעסוק בנושא הזה ולהתמיד בכלל במה שנתפס בעיניי כרדיפה אחר אמת, התמודדות אקסיסטנציאליסטית, "לחיות את האבסורד" וכו'. הבנתי כמה החברה הפוסט מודרנית מושחתת, על הערכים הישנים כמו גם החדשים. קראתי ניטשה ושללתי הכל. זו הייתה תקופה חשובה וקריטית. כמו אברהם אבינו, הרגשתי שאני מנתץ את האלילים בבית אבי. רוסו אומר שהאדם נולד חופשי אך בכל מקום כבול בשלשלאות. התקופה הזו, של השלילה- כששלילת האל מייצגת את השלילה המוחלטת- הייתה קריטית להתפכחותי מהסגידה לערכי החומר והתרבות המנוונות, כמו גם לשמרנות ולקנאות הדתית. התאהבתי באריסטו. המטפיזיקה שלו היממה אותי. הופתעתי לקרוא שהרמב"ם תפס ממנו וכינה אותו "הפילוסוף". שם החלה תחושת אי נוחות קלה. ה"סכמה" נתקלה במחסום. גרתי עם שותף, שביקר שנים לפני כן בהודו, ונתפס למדיטציה. דיברנו יום אחד, כרגיל, על הצביעות וחוסר הטעם שבקיום אורח חיים דתי. כמה זה לא רציונלי, כיצד אנשים מבססים את חייהם על הרעיון הזה? הפעולות הללו לא הגיוניות. באותה נשימה הוא אמר לי שהוא הולך כנראה לעשות קורס ויפאסנה של עשרה ימים, שם שומרים על משטר אדוק של אכילה, שתיקה, יקיצה וכו'. חשתי קצת צביעות כשהנהנתי לאות הסכמה. עוד פרט אחרון: פגשתי בעת שירותי הצבאי אמריקאי דתי שהגיע לארץ במיוחד להתגייס, שהיה ונותר חבר יקר ואדם טוב מאין כמותו. כל הנ"ל גרמו לי לצאת קצת מהצרות והתגובתיות שלי לנושא היהדות, לשכך את האנטגוניזם, לפתוח את החיפוש האונתולוגי לאופקים שבזבזתי זמן כה רב בהשמצתם. יום אחד, אחרי שנים של היכרות, פגשתי את אביו של החבר. אדם מבוגר ונעים כבן 70, זקן לבן ארוך, אמן בינלאומי ופרופסור מרצה באוניברסיטאות בחו"ל ועכשיו- בארץ. הוא פגש את אשתו בגיל 20, כשהיה אתיאיסט והיא חרדית. הם התחתנו אחרי שלושה שבועות והוא חזר בתשובה אחרי שנתיים בערך מיום חתונתם. שאלתי אותו "מה גרם לך להפסיק להיות אתיאיסט?", הוא ענה לי: "אף פעם לא הפסקתי" וחייך בשובבות. הוא הביא לי ספר קטן, שסווג כהשקפה או פילוסופיה יהודית. היה כתוב שם משהו בסגנון הבא: "האתיאיסט- זה שמסרב להאמין באל דמות זאוס, שיושב בעננים וחרון אפו ותגמוליו מהווים את חיי האדם, קרוב יותר לאמונה האמיתית, למרבה הצער, אולי מרוב המאמינים היום". התחלתי להבין (אך בכנות) שהדתיים אינם הדת. הדת אינה אלוהים.
אחרי התלבטות קלה, בשל האינטימיות של כמה מתכנים, החלטתי לפרסם כאן מכתב שכתבתי לפני שנים רבות לעמותת "חופש", אך מעולם לא התפרסם. מקוה שלא יסקלו אותי באבנים, אבל הוא בהחלט עונה לקטגוריה של "מאמר פילוסופי" לדידי, ויש לי תחושה שרבים מהנוכחים כאן זקוקים לקרוא אותו (סליחה על ההתנשאות). מכתב הבהרה פתוח/ מאמר הבהרה לאתר חופש. ברצוני לערוך כמה הבהרות, שנראות לי דחופות וחיוניות לרבים, על טבעה ומהותה של תנועת האתיאיזם בכלל, על המאבק בכפייה הדתית בארץ ועל ההקשר הפילוסופי- כמו גם האישי האינטימי- של הדברים. אני שגריר בעמותת חופש כבר מספר שנים ויצא לי אף לכתוב כפעם באתר. אני רוצה להוליך אתכם, קוראים רודפי אמת וצדק, בהשתלשלות האירועים ששינתה את חיי, כמו גם הובילה אותי לכתוב את הדברים הבאים. זאת אעשה על ידי תיאור קצר ותמציתי של העובדות של סיפורי האישי, לצד נבכי הכרתי ותחושותיי במהלכו, ולבסוף אוסיף כמה מילים למען הסדר הפילוסופי שכה ניכרת נחיצותו בקרב קהל קוראים זה- ובכלל. אני בא ממשפחה חילונית במהותה. מעולם לא צמתי ביום כיפור, קל וחומר שלא התעניינתי בשאר מצוות דתיות. בגיל שש עשרה בערך נפגשתי לראשונה ישירות עם הדת. מנהג שיעור תורה אצל חבר, היווה מוסד חברתי לא פחות (ואולי יותר) מדתי. שמרתי שבת אחת, או חלק ממנה, אך חוץ מזה החוויה הותירה בי תחושה של אנטגוניזם גובר כלפי הדת, כלפי הרבנים שדיברו על קונספטים של קבלה, על "הוכחות" וכו'- בין נימה של הפחדה מעונש מחד ושידול של שכר מאידך. לא זכור לי דבר מעבר לאותו רושם רע, צורב ונצלני, של אותם מגייסי כספים ומשלחי בנים באמותיהם. במהלך השנים פיתחתי דעות די מוצקות. נטייתי לספרות ופילוסופיה סיפקה לי די נימוקים לשנאתי את האל ונציגיו עלי אדמות, שכל ויכוח עם מתנגד בנושא זה היוותה לי שעשוע יותר מאשר מאמץ. חשבתי לי כמה ברור הצורך של בני אדם במשמעות בקיום ארעי וכאוטי, כמה נהיר שהאל הזה; הבורא בששה ימים, השותל ממצאים ארכיאולוגים רק כדי לבלבל את יצירי כפיו, הנותן שכר ועונש בעולם הזה, הנותן נחמת טיפשים למאמינים בעולם הבא, כמה אותו אל הוא פיקציה נואשת של בורות ותקווה, התאבדות פילוסופית נוסח האבסורד, "ערות לשם שינה" נוסח ניטשה- או כל קלישאה אחרת שתבחרו. מצאתי את נציגי האל הזה עלי אדמות, שבאו לי בלהגיהם באמצעי התקשורת, כמו גם ברשרושי המחב"תים ("דולר בגימטריא זה עמלק! זרקו את עמלק! וכו'"), מבזים את מעמד האדם. צרב לי שאותם מוליכי שולל עוד מעיזים להתחמק ממחויבויות ולעמוד לי לעומס כלכלי וחברתי. פעלתי ב"חופש" והכרתי כמעט את כלל המאמרים באתר בעל פה. כתבתי, דיברתי וחשבתי את הנושא הזה (הייתי מרחיב על טיעוניי ומחשבותיי באותן תקופה- אך סביר שרבים מכירים אותה כבר) יומם וליל. שנים חלפו, השתחררתי מהצבא, למדתי פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה, המשכתי לעסוק בנושא הזה ולהתמיד בכלל במה שנתפס בעיניי כרדיפה אחר אמת, התמודדות אקסיסטנציאליסטית, "לחיות את האבסורד" וכו'. הבנתי כמה החברה הפוסט מודרנית מושחתת, על הערכים הישנים כמו גם החדשים. קראתי ניטשה ושללתי הכל. זו הייתה תקופה חשובה וקריטית. כמו אברהם אבינו, הרגשתי שאני מנתץ את האלילים בבית אבי. רוסו אומר שהאדם נולד חופשי אך בכל מקום כבול בשלשלאות. התקופה הזו, של השלילה- כששלילת האל מייצגת את השלילה המוחלטת- הייתה קריטית להתפכחותי מהסגידה לערכי החומר והתרבות המנוונות, כמו גם לשמרנות ולקנאות הדתית. התאהבתי באריסטו. המטפיזיקה שלו היממה אותי. הופתעתי לקרוא שהרמב"ם תפס ממנו וכינה אותו "הפילוסוף". שם החלה תחושת אי נוחות קלה. ה"סכמה" נתקלה במחסום. גרתי עם שותף, שביקר שנים לפני כן בהודו, ונתפס למדיטציה. דיברנו יום אחד, כרגיל, על הצביעות וחוסר הטעם שבקיום אורח חיים דתי. כמה זה לא רציונלי, כיצד אנשים מבססים את חייהם על הרעיון הזה? הפעולות הללו לא הגיוניות. באותה נשימה הוא אמר לי שהוא הולך כנראה לעשות קורס ויפאסנה של עשרה ימים, שם שומרים על משטר אדוק של אכילה, שתיקה, יקיצה וכו'. חשתי קצת צביעות כשהנהנתי לאות הסכמה. עוד פרט אחרון: פגשתי בעת שירותי הצבאי אמריקאי דתי שהגיע לארץ במיוחד להתגייס, שהיה ונותר חבר יקר ואדם טוב מאין כמותו. כל הנ"ל גרמו לי לצאת קצת מהצרות והתגובתיות שלי לנושא היהדות, לשכך את האנטגוניזם, לפתוח את החיפוש האונתולוגי לאופקים שבזבזתי זמן כה רב בהשמצתם. יום אחד, אחרי שנים של היכרות, פגשתי את אביו של החבר. אדם מבוגר ונעים כבן 70, זקן לבן ארוך, אמן בינלאומי ופרופסור מרצה באוניברסיטאות בחו"ל ועכשיו- בארץ. הוא פגש את אשתו בגיל 20, כשהיה אתיאיסט והיא חרדית. הם התחתנו אחרי שלושה שבועות והוא חזר בתשובה אחרי שנתיים בערך מיום חתונתם. שאלתי אותו "מה גרם לך להפסיק להיות אתיאיסט?", הוא ענה לי: "אף פעם לא הפסקתי" וחייך בשובבות. הוא הביא לי ספר קטן, שסווג כהשקפה או פילוסופיה יהודית. היה כתוב שם משהו בסגנון הבא: "האתיאיסט- זה שמסרב להאמין באל דמות זאוס, שיושב בעננים וחרון אפו ותגמוליו מהווים את חיי האדם, קרוב יותר לאמונה האמיתית, למרבה הצער, אולי מרוב המאמינים היום". התחלתי להבין (אך בכנות) שהדתיים אינם הדת. הדת אינה אלוהים.
P a r m e n i d e s
New member
המשך.....
עיינתי ברמב"ם, קראתי שוב את "הגיונות" של דקארט, (אחרי שכשקראתיו לראשונה הפסקתי כי קוממה אותה ההקדשה לראשי הכנסייה). נחשפתי לפילוסוף גדול (שכבר המליצו לי עליו אך כששמעתי שהיה דתי זנחתי אותו) הלוא הוא פרופסור ישעיהו לייבוביץ' ז"ל. קראתי כמה מאמרים שלו. בין היתר הוא כתב שהמדע והדת לעולם לא סותרים, כי התורה אינה ספר היסטוריה, מדע, מוסר או כל דבר אחר. היא קדושה והשאר זה חול. כמו שמי שמאמין פשוטו כמשמעו מוקע כקראי, כך אסור להבין שבעה ימים כשבעה ימים, המהות שונה לחלוטין. בשפה אריסטוטלית הבנתי את זה כאילו המדע הוא הסיבה החומרנית והתיאולוגיה היא הסיבה הצורנית. העובדה שהכיסא שאני יושב עליו עשוי מעץ, לא סותרת את העובדה שהוא נועד לישיבה, או שהוא תוכנן בצורה זו או אחרת. זה ה"איך" וזה ה"למה" ושאר דברים כה בסיסיים, יחד עם "אלוהים או הטבע" של שפינוזה, יחד עם הצורה האריסטוטלית הטהורה, ההכרח שיהיה יש אינסופי, ראשוני ונצחי (וגם אם תאמינו במפץ, בריאתנות, או מטריקס- תמיד היה משהו לפני, או משהו אחד), אפילו קונספטואלי. ליבוביץ' הבהיר לי היטב שההשגחה הפרטית באה מצד האדם- דהיינו המצוות כשלעצמם. אם אלוהים זה הכל. פשוט מילה אחרת לקיום, למוחלטות של החוויה והאנתולוגיה, הידועה הקבועה והבלתי נפרדת, שהכרח כי קיימת, אז כיצד אפשר ליחס להוויה הזאת דיבור עם אדם? תקשורת עימו בשפתו? ועוד כאלו דברים מטורפים? קראתי את הרב סלובייצ'יק (בעיקר את "איש ההלכה" שלו אז) וככל שהעמקתי ראיתי את הגאונות והכבוד לפילוסופיה ולמוסר במקום הזה. מצאתי עומקים מרשימים מאחורי גבעות שלמדתי לשנוא ולהתרחק מהן. ראיתי בפילוסופיה כיצד רבים מדברים על דרגת ההכרה העליונה, הרגשתי בספרות את ה"אם הקוסמית" של הסה, האחדות של בודהא, את הרוח הכללית הנושבת מכתבי הסופרים הרוסים והגרמנים. אם אלוהים זה הכל, איך הוא יכול להתערב במשהו? זה היה צעד חשוב. הבנתי שאלוהים זה לא בהכרח מה שמיחסים לו. שהאתיאיסט ממהר לצייר את האל כאיזה קשיש נרגן, רק כדי שיוכל להרוג אותו ביתר קלות. מה עוד שהעמדה שהפוזיציה האתיאיסטית מרמזת לדבר שאינו אפשרי- א-תיאיזם מרמז על שלילה של משהו, שאנו טוענים שאין אפשרות להוכיח קיומו? כשהאתיאיסט כן נחשף לעומק של משמעויות - ליבו סוגר את שערי מוחו. גאוותו מסמאת. יהדות, נצרות או כל דבר אחר, לא מייצגים את המושג אלוהים- אלא אם אני בוחר לתת בידם את הכוח הזה. אז אולי אשתמש במילה אחרת? לא. אלוהים בגימטריא זה טבע (גימטריות דוחות אותי אך אני מייחס להן חשיבות רק כתזכורת עוקצנית לנחוצים). בכל מקרה, העמקתי בתוכי וראיתי שעליי להעמיק בדבר ולהיות פתוח ואמיתי עם עצמי אם ארצה להמשיך לרמוס את היהדות- גם אם החלטתי להפסיק לכתוב את המונח אלוהים- כי הבנתי שיש בו משמעויות עמוקות יותר מאשר אלו של אנשי הדתות. הגעתי למכון בינלאומי ללימודי יהדות ותיאולוגיה ברמה גבוהה בירושלים. חיכיתי שם במשך כמה דקות והסתובבתי. שמעתי צעקות של צעירים בוקעות מהחדר הסמוך. נכנסתי לחדר הסמוך, שהיה מין בית מדרש קטן, וראיתי שתי בחורים צעירים- יפים וחכמים לפי מראם ושיחם- רבים אחד עם השני כשהם אוחזים בספרים. הם רבו על כל מיני אפשרויות לוגיות בפתרון איזו בעיה. אחרים דיברו על ענייני מסור באותה להיטות ושקידה. הרגשתי כאילו הגעתי סוף סוף לאקדמיה של אפלטון. תמיד העציב אותי שאין בידי לדבר עם רוב בני גילי על נושאים שברוח, לא שחסכתי מעצמי הדוניזם- אבל השתוקקתי לאותה אווירה יוונית קדומה שמשרה אפלטון, בה אנשים מתווכחים בלהט על משמעות החיים, כיצד לחיות ומדוע, מהי המידה הטובה ושאר שאלות קיומיות- שהקיום האנושי דורש את פתרונן. ראש הישיבה, אמריקאי צעיר ומצליח, זקן קצרצר, כולו היה רווי בתרבות המערב כמו גם ביהדות. כל אלו העמיקו את הפתעתי. היהדות כבר לא הייתה מקום בו פרימיטיביים, אחוזי ייאוש עיוורים, אנשים שעצלים מחשיבה וכו'- יש עומק, יופי ואנשים שמחוברים למציאות בקטע הזה. לא אלאה בסיפורי. נשארתי שם כשנה, גר, לומד, אוכל וישן יחד עם כחמישה עשר חברה, רובם מארה"ב, בגילאי 25-32 לרוב. הללו היו מיוחדים ומבריקים: אחד סיים לימודי רפואה ובא ללמוד קצת לפני הסטאז', נגן בכינור בפילהרמונית, חבר'ה שסיימו את האוניברסיטאות הנחשבות בעולם והתמקמו מבחינת קריירה- אני מצטער שאני מתאר כביכול את הקליפה, אך בשל הזמן והמקום, זה מתמצת את מה שאני רוצה להעביר: שכל אחד שם היה אדם חושב, עצמאי, כישרוני, שבדרך כלל הסתכסך עם משפחתו וידידיו כשהגיע למקום- בריות מבריקות וחזקות (לא מסכנים או בורים שטופי מוח- אלא ההפך המוחלט). אורח החיים הזה, הסוקרטאי משהו, עשה לי טוב. למדנו גמרא, השקפה, מוסר, פילוסופיה, הלכה, אורחות ועוד שלל נושאים, על ידי רבנים, פסיכולוגים, תיאולוגים ומרצים, שהציגו גישות מנוגדות, שלמדו ולימדו במקומות שאני חולם להגיע אליהם כמבקר. אני, עם כל הגאווה המנומקת שלי, כל הידענות המופלגת, כל הבוז הגלוי לדתיים- כיצד אתמודד עם אנשים כאלה, שבקיאים ביוונים, בגרמנים, בצרפתים, בחוכמה כולה על רזיה? שלימדו בMIT ובהארוורד? הוגים כלייבוביץ' ז"ל? להם אשלח לינק ל"לנשק את התחת של יחזקאל"? הייתכן שהייתי כה שטחי וקטנוני? אני לא מדבר על אותם רבנים מחב"תים. הללו נחשבים ככופרים ועובדי אלילים במקום שלמדתי בו.
עיינתי ברמב"ם, קראתי שוב את "הגיונות" של דקארט, (אחרי שכשקראתיו לראשונה הפסקתי כי קוממה אותה ההקדשה לראשי הכנסייה). נחשפתי לפילוסוף גדול (שכבר המליצו לי עליו אך כששמעתי שהיה דתי זנחתי אותו) הלוא הוא פרופסור ישעיהו לייבוביץ' ז"ל. קראתי כמה מאמרים שלו. בין היתר הוא כתב שהמדע והדת לעולם לא סותרים, כי התורה אינה ספר היסטוריה, מדע, מוסר או כל דבר אחר. היא קדושה והשאר זה חול. כמו שמי שמאמין פשוטו כמשמעו מוקע כקראי, כך אסור להבין שבעה ימים כשבעה ימים, המהות שונה לחלוטין. בשפה אריסטוטלית הבנתי את זה כאילו המדע הוא הסיבה החומרנית והתיאולוגיה היא הסיבה הצורנית. העובדה שהכיסא שאני יושב עליו עשוי מעץ, לא סותרת את העובדה שהוא נועד לישיבה, או שהוא תוכנן בצורה זו או אחרת. זה ה"איך" וזה ה"למה" ושאר דברים כה בסיסיים, יחד עם "אלוהים או הטבע" של שפינוזה, יחד עם הצורה האריסטוטלית הטהורה, ההכרח שיהיה יש אינסופי, ראשוני ונצחי (וגם אם תאמינו במפץ, בריאתנות, או מטריקס- תמיד היה משהו לפני, או משהו אחד), אפילו קונספטואלי. ליבוביץ' הבהיר לי היטב שההשגחה הפרטית באה מצד האדם- דהיינו המצוות כשלעצמם. אם אלוהים זה הכל. פשוט מילה אחרת לקיום, למוחלטות של החוויה והאנתולוגיה, הידועה הקבועה והבלתי נפרדת, שהכרח כי קיימת, אז כיצד אפשר ליחס להוויה הזאת דיבור עם אדם? תקשורת עימו בשפתו? ועוד כאלו דברים מטורפים? קראתי את הרב סלובייצ'יק (בעיקר את "איש ההלכה" שלו אז) וככל שהעמקתי ראיתי את הגאונות והכבוד לפילוסופיה ולמוסר במקום הזה. מצאתי עומקים מרשימים מאחורי גבעות שלמדתי לשנוא ולהתרחק מהן. ראיתי בפילוסופיה כיצד רבים מדברים על דרגת ההכרה העליונה, הרגשתי בספרות את ה"אם הקוסמית" של הסה, האחדות של בודהא, את הרוח הכללית הנושבת מכתבי הסופרים הרוסים והגרמנים. אם אלוהים זה הכל, איך הוא יכול להתערב במשהו? זה היה צעד חשוב. הבנתי שאלוהים זה לא בהכרח מה שמיחסים לו. שהאתיאיסט ממהר לצייר את האל כאיזה קשיש נרגן, רק כדי שיוכל להרוג אותו ביתר קלות. מה עוד שהעמדה שהפוזיציה האתיאיסטית מרמזת לדבר שאינו אפשרי- א-תיאיזם מרמז על שלילה של משהו, שאנו טוענים שאין אפשרות להוכיח קיומו? כשהאתיאיסט כן נחשף לעומק של משמעויות - ליבו סוגר את שערי מוחו. גאוותו מסמאת. יהדות, נצרות או כל דבר אחר, לא מייצגים את המושג אלוהים- אלא אם אני בוחר לתת בידם את הכוח הזה. אז אולי אשתמש במילה אחרת? לא. אלוהים בגימטריא זה טבע (גימטריות דוחות אותי אך אני מייחס להן חשיבות רק כתזכורת עוקצנית לנחוצים). בכל מקרה, העמקתי בתוכי וראיתי שעליי להעמיק בדבר ולהיות פתוח ואמיתי עם עצמי אם ארצה להמשיך לרמוס את היהדות- גם אם החלטתי להפסיק לכתוב את המונח אלוהים- כי הבנתי שיש בו משמעויות עמוקות יותר מאשר אלו של אנשי הדתות. הגעתי למכון בינלאומי ללימודי יהדות ותיאולוגיה ברמה גבוהה בירושלים. חיכיתי שם במשך כמה דקות והסתובבתי. שמעתי צעקות של צעירים בוקעות מהחדר הסמוך. נכנסתי לחדר הסמוך, שהיה מין בית מדרש קטן, וראיתי שתי בחורים צעירים- יפים וחכמים לפי מראם ושיחם- רבים אחד עם השני כשהם אוחזים בספרים. הם רבו על כל מיני אפשרויות לוגיות בפתרון איזו בעיה. אחרים דיברו על ענייני מסור באותה להיטות ושקידה. הרגשתי כאילו הגעתי סוף סוף לאקדמיה של אפלטון. תמיד העציב אותי שאין בידי לדבר עם רוב בני גילי על נושאים שברוח, לא שחסכתי מעצמי הדוניזם- אבל השתוקקתי לאותה אווירה יוונית קדומה שמשרה אפלטון, בה אנשים מתווכחים בלהט על משמעות החיים, כיצד לחיות ומדוע, מהי המידה הטובה ושאר שאלות קיומיות- שהקיום האנושי דורש את פתרונן. ראש הישיבה, אמריקאי צעיר ומצליח, זקן קצרצר, כולו היה רווי בתרבות המערב כמו גם ביהדות. כל אלו העמיקו את הפתעתי. היהדות כבר לא הייתה מקום בו פרימיטיביים, אחוזי ייאוש עיוורים, אנשים שעצלים מחשיבה וכו'- יש עומק, יופי ואנשים שמחוברים למציאות בקטע הזה. לא אלאה בסיפורי. נשארתי שם כשנה, גר, לומד, אוכל וישן יחד עם כחמישה עשר חברה, רובם מארה"ב, בגילאי 25-32 לרוב. הללו היו מיוחדים ומבריקים: אחד סיים לימודי רפואה ובא ללמוד קצת לפני הסטאז', נגן בכינור בפילהרמונית, חבר'ה שסיימו את האוניברסיטאות הנחשבות בעולם והתמקמו מבחינת קריירה- אני מצטער שאני מתאר כביכול את הקליפה, אך בשל הזמן והמקום, זה מתמצת את מה שאני רוצה להעביר: שכל אחד שם היה אדם חושב, עצמאי, כישרוני, שבדרך כלל הסתכסך עם משפחתו וידידיו כשהגיע למקום- בריות מבריקות וחזקות (לא מסכנים או בורים שטופי מוח- אלא ההפך המוחלט). אורח החיים הזה, הסוקרטאי משהו, עשה לי טוב. למדנו גמרא, השקפה, מוסר, פילוסופיה, הלכה, אורחות ועוד שלל נושאים, על ידי רבנים, פסיכולוגים, תיאולוגים ומרצים, שהציגו גישות מנוגדות, שלמדו ולימדו במקומות שאני חולם להגיע אליהם כמבקר. אני, עם כל הגאווה המנומקת שלי, כל הידענות המופלגת, כל הבוז הגלוי לדתיים- כיצד אתמודד עם אנשים כאלה, שבקיאים ביוונים, בגרמנים, בצרפתים, בחוכמה כולה על רזיה? שלימדו בMIT ובהארוורד? הוגים כלייבוביץ' ז"ל? להם אשלח לינק ל"לנשק את התחת של יחזקאל"? הייתכן שהייתי כה שטחי וקטנוני? אני לא מדבר על אותם רבנים מחב"תים. הללו נחשבים ככופרים ועובדי אלילים במקום שלמדתי בו.
P a r m e n i d e s
New member
המשך אחרון....
הקבלה והזוהר הן המצאות חדשות יחסית ביהדות, גדול הפילוסופים היהודיים, הרמב"ם, לא הכיר בכלל את המטאפורות המסוכנות הללו. שאלת האמונה נוגעת לא לאמונה באלוהים, אלא לאמונה בקבלת תורה משמיים. החיבור הזה, בין האל האינסופי המופשט, העיוור, שהוא אמנם טוב (ועל כל משפט כאן אפשר לכתוב מאמר- אך ביקשתי לקצץ ולתמצת), לבין המודעות שכתבה מילים ותקשרה עם בני אדם? הבנתי שכאן טמון חופש הבחירה. אם לא היה מרכיב של אמונה- היכולת להסיק על משהו שאינך רואה נניח, לא הייתה בידנו בחירה. עוד בעיה היא שהתורה שבעל פה, שהייתה אמורה להישאר בעל פה ולהתעדכן בהתאם לזמנים, נכתבה וכך "הרגנו אותה" במידה מסוימת לפני אלף ומשהו שנה. אפשר שכל הבעיות הלוגיות טמונות בהמונים הנבערים שחייבים להמציא עבורם אל זועם ומתגמל. אך אם היהדות זה מסמך אנושי בן אלפי שנים, שכל דור הוסיף ואימץ את מוחו ב"שיפצורו", ואני יכול להוות חלק מהשרשרת הזאת- ובכך לעצבה מחדש- אז גם למצוות אעניק משמעות. דימיתי את משה, בודהא או אריסטו (והרמב"ם אומר שאם לאריסטו הייתה את התורה – הוא היה נביא. שנבואה היא התחברות לשכל הפועל [מונח אריסטוטלי] ועוד התבטאויות מדהימות, שמקשרות ומחברות בין האל היהודי למוחלטות היוונית). לצערי, גישה זו, שלא טרחתי להציג אלא רמזתי עליה בפסקאות אלו, אינה נחלת רוב העם. האמונה באל שמביא סופות רעמים כי בוש תמך בהתנתקות, האמונה שמזהה את היהדות עם חרדיזם (משה רבנו לא לבש פראק), ציונות דתית (זכות אבות תמה מזמן), שוביניזם (אילו התורה הייתה נשארת בע"פ...), שמרנות (כנ"ל), השטייטל או המזרח, עם כל הקליפות הלא קשורות הללו, באה לידי ביטוי בקולות הרבנים הזועקים. בקולות המחב"תים, שקמעותיהם, ברכותיהם, לחשושיהם וקללותיהם מבזות את מה שמכונה בשמם יהדות עד כדי עבודת אלילים. היהדות היא מופשטות. בסיסה היא השלילה האתיאיסטית (שלילת האלוהות מלבד היש, או ה"אין") וההכרה המאוחדת- ואברהם, שהיה האתיאיסט והמאמין הראשון, ניתץ את האלילים לאמונה באחדות. ההלכה אוסרת על ביטוי שם השם, כמו על כניסה לכנסייה, בשל הטעם הזה. הוא מופשט, אי אפשר לתופסו. הוא היש המוחלט. מה אותם נכלולים עושים לדת אבותיי? לאביר הדתות שחידש לעולם את המונותיאיזם! במציאות כזאת, יש מקום וצורך לתנועת מרי כ"חופש". תנועה שתזעק בעד הפרדת הדת מהמדינה (גם ליבוביץ' ז"ל ואחרים טענו זאת בתוקף- זה לא אומר שצריך לשלול את הדתיים ואת הדת- בטח שלא שייך לאלוהים), שתמחה נגד מה שהיא מכנה ככפייה דתית (כשנדרש וצודק לעשות זאת), אך שתזכור שזו מדינה יהודית ודמוקרטית. הרבה אנשים היו רוצים שהיא תהיה דמוקרטית בלבד- אחרים שתהיה יהודית. שני הצדדים יישארו מאוכזבים. המדינה הזאת קמה על יסוד הדת היהודית- ועל רקע יום השואה הזכות הזאת ברורה. הדיונים על לאום יהודי ועל יהדות כדבר אחר מלבד דת, הם צעירים, הססניים, ולא עקיבים כדי שנוכל להחליפה ביהדות כדת. כל אמירה כזאת מצריכה אמנם דיון נוקב, אך לטעמי אין כזה דבר לאום יהודי (לאום מצביע על מאפיינים משותפים. האם כל היהודים לפי דתם מדברים אותה שפה? גרים באותו מקום? שותפים לאותם הנהגות? אותן מצוות? אמונות? דעות פוליטיות? השקפות? לא. הסיבה היחידה שאני ואתם סופרים אותם כיהודים היא שאמם יהודייה). אם כך, על האתיאיסט להמיר את שמו- או לפחות את מהותו- בזה של האגנוסטי. אם אני מתעקש להתעלם מהיסקים אריסטוטליים, או שאני בוחר לקרוא לאלוהים איך שכמה נציגי דת אחת שאני מכיר ושומע עליהם מכנים אותו, אז אני מקסימום יכול להגיד שאינני יודע שהוא קיים. לא שאני שולל את קיומו. את האמירה הזאת יש לייבא למגרש הפרקטי מזה הפילוסופי; מספיק עם הגישה האתיאיסטית להכעיס, להכללה מהמחב"תים לדתיים, מהדתיים ליהדות, מהיהדות לאלוהים וכו'. די לשלול דברים שאנו מתעצלים להעמיק בהם ולהבין. אגב- אני לא מקיים אורח חיים דתי, לא שומר שבת (מצחיק ועצוב שאני חש את הצורך להסביר זאת בפניכם), ממשיך בדעותיי הישנות- רק מבין שאין קשר לאלוהים, לדתיים, ליהדות ובטח שלא לתיאיזם או מונותיאיזם. זה שייך להתנהלות הפוליטית של כמה עסקנים דתיים שיש לבודד ולהילחם בהם. להפוך את המאבק הצודק הזה לבמת השמצות, לתזות פילוסופיות ריקות, יחד עם בוז לא מוצדק, רדידות והכללה אינטואיטיבית אך שגויה, זה מעשה שמרוקן את האקט מתוכן אמיתי. להילחם במחב"תים- בלי להרוג את אלוהים. להילחם במה שנתפס ככפייה- ללא הכללה על "הכופים" או על הדת והתיאולוגיה. אני יודע שזה יותר קשה, אבל לשפוך את התינוק עם המים, לחיות בעולם של שלילה ואנטגוניזם, של ערבוביה בין מציאות לשקר, הרבה יותר קל, אך הרבה פחות אנושי, הרבה פחות מיצג את הערכים שהאדם שואף כביכול להשיג- האמת, ההבנה, הצדק. א.נ.נ.
הקבלה והזוהר הן המצאות חדשות יחסית ביהדות, גדול הפילוסופים היהודיים, הרמב"ם, לא הכיר בכלל את המטאפורות המסוכנות הללו. שאלת האמונה נוגעת לא לאמונה באלוהים, אלא לאמונה בקבלת תורה משמיים. החיבור הזה, בין האל האינסופי המופשט, העיוור, שהוא אמנם טוב (ועל כל משפט כאן אפשר לכתוב מאמר- אך ביקשתי לקצץ ולתמצת), לבין המודעות שכתבה מילים ותקשרה עם בני אדם? הבנתי שכאן טמון חופש הבחירה. אם לא היה מרכיב של אמונה- היכולת להסיק על משהו שאינך רואה נניח, לא הייתה בידנו בחירה. עוד בעיה היא שהתורה שבעל פה, שהייתה אמורה להישאר בעל פה ולהתעדכן בהתאם לזמנים, נכתבה וכך "הרגנו אותה" במידה מסוימת לפני אלף ומשהו שנה. אפשר שכל הבעיות הלוגיות טמונות בהמונים הנבערים שחייבים להמציא עבורם אל זועם ומתגמל. אך אם היהדות זה מסמך אנושי בן אלפי שנים, שכל דור הוסיף ואימץ את מוחו ב"שיפצורו", ואני יכול להוות חלק מהשרשרת הזאת- ובכך לעצבה מחדש- אז גם למצוות אעניק משמעות. דימיתי את משה, בודהא או אריסטו (והרמב"ם אומר שאם לאריסטו הייתה את התורה – הוא היה נביא. שנבואה היא התחברות לשכל הפועל [מונח אריסטוטלי] ועוד התבטאויות מדהימות, שמקשרות ומחברות בין האל היהודי למוחלטות היוונית). לצערי, גישה זו, שלא טרחתי להציג אלא רמזתי עליה בפסקאות אלו, אינה נחלת רוב העם. האמונה באל שמביא סופות רעמים כי בוש תמך בהתנתקות, האמונה שמזהה את היהדות עם חרדיזם (משה רבנו לא לבש פראק), ציונות דתית (זכות אבות תמה מזמן), שוביניזם (אילו התורה הייתה נשארת בע"פ...), שמרנות (כנ"ל), השטייטל או המזרח, עם כל הקליפות הלא קשורות הללו, באה לידי ביטוי בקולות הרבנים הזועקים. בקולות המחב"תים, שקמעותיהם, ברכותיהם, לחשושיהם וקללותיהם מבזות את מה שמכונה בשמם יהדות עד כדי עבודת אלילים. היהדות היא מופשטות. בסיסה היא השלילה האתיאיסטית (שלילת האלוהות מלבד היש, או ה"אין") וההכרה המאוחדת- ואברהם, שהיה האתיאיסט והמאמין הראשון, ניתץ את האלילים לאמונה באחדות. ההלכה אוסרת על ביטוי שם השם, כמו על כניסה לכנסייה, בשל הטעם הזה. הוא מופשט, אי אפשר לתופסו. הוא היש המוחלט. מה אותם נכלולים עושים לדת אבותיי? לאביר הדתות שחידש לעולם את המונותיאיזם! במציאות כזאת, יש מקום וצורך לתנועת מרי כ"חופש". תנועה שתזעק בעד הפרדת הדת מהמדינה (גם ליבוביץ' ז"ל ואחרים טענו זאת בתוקף- זה לא אומר שצריך לשלול את הדתיים ואת הדת- בטח שלא שייך לאלוהים), שתמחה נגד מה שהיא מכנה ככפייה דתית (כשנדרש וצודק לעשות זאת), אך שתזכור שזו מדינה יהודית ודמוקרטית. הרבה אנשים היו רוצים שהיא תהיה דמוקרטית בלבד- אחרים שתהיה יהודית. שני הצדדים יישארו מאוכזבים. המדינה הזאת קמה על יסוד הדת היהודית- ועל רקע יום השואה הזכות הזאת ברורה. הדיונים על לאום יהודי ועל יהדות כדבר אחר מלבד דת, הם צעירים, הססניים, ולא עקיבים כדי שנוכל להחליפה ביהדות כדת. כל אמירה כזאת מצריכה אמנם דיון נוקב, אך לטעמי אין כזה דבר לאום יהודי (לאום מצביע על מאפיינים משותפים. האם כל היהודים לפי דתם מדברים אותה שפה? גרים באותו מקום? שותפים לאותם הנהגות? אותן מצוות? אמונות? דעות פוליטיות? השקפות? לא. הסיבה היחידה שאני ואתם סופרים אותם כיהודים היא שאמם יהודייה). אם כך, על האתיאיסט להמיר את שמו- או לפחות את מהותו- בזה של האגנוסטי. אם אני מתעקש להתעלם מהיסקים אריסטוטליים, או שאני בוחר לקרוא לאלוהים איך שכמה נציגי דת אחת שאני מכיר ושומע עליהם מכנים אותו, אז אני מקסימום יכול להגיד שאינני יודע שהוא קיים. לא שאני שולל את קיומו. את האמירה הזאת יש לייבא למגרש הפרקטי מזה הפילוסופי; מספיק עם הגישה האתיאיסטית להכעיס, להכללה מהמחב"תים לדתיים, מהדתיים ליהדות, מהיהדות לאלוהים וכו'. די לשלול דברים שאנו מתעצלים להעמיק בהם ולהבין. אגב- אני לא מקיים אורח חיים דתי, לא שומר שבת (מצחיק ועצוב שאני חש את הצורך להסביר זאת בפניכם), ממשיך בדעותיי הישנות- רק מבין שאין קשר לאלוהים, לדתיים, ליהדות ובטח שלא לתיאיזם או מונותיאיזם. זה שייך להתנהלות הפוליטית של כמה עסקנים דתיים שיש לבודד ולהילחם בהם. להפוך את המאבק הצודק הזה לבמת השמצות, לתזות פילוסופיות ריקות, יחד עם בוז לא מוצדק, רדידות והכללה אינטואיטיבית אך שגויה, זה מעשה שמרוקן את האקט מתוכן אמיתי. להילחם במחב"תים- בלי להרוג את אלוהים. להילחם במה שנתפס ככפייה- ללא הכללה על "הכופים" או על הדת והתיאולוגיה. אני יודע שזה יותר קשה, אבל לשפוך את התינוק עם המים, לחיות בעולם של שלילה ואנטגוניזם, של ערבוביה בין מציאות לשקר, הרבה יותר קל, אך הרבה פחות אנושי, הרבה פחות מיצג את הערכים שהאדם שואף כביכול להשיג- האמת, ההבנה, הצדק. א.נ.נ.
P a r m e n i d e s
New member
גבולות הניהיליזם
יש לי כמה מילים כלליות, לאיזה זן מסוים שנמנה בקרבנו. מילים תקיפות אך אוהבות- ובאות מניסיון חיים שנרכש. ניטשה וקאמי, שמשתמשים בהם תכופות כבסיס פילוסופי לאתיאיזם ולשלילת ערכים ומשמעות, מנוצלים לרעה; "קיימת הסכנה, כי המצוקה הראשונית תהפוך להיות נוחה. הפצע שגירדוהו במסירות כה רבה, מתחיל בסופו של דבר לגרום לעונג" (קאמי, "האדם המורד"). "הללו הם אויבי.. ההורסים ואינם רוצים ליצור את עצמם" (ניטשה). ניטשה כותב שהוא שונא את ההורסים שאינם יוצרים מחדש. קאמי מדבר על האינטליגנציה האומללה, שמעדיפה את ריגושי התהום השחורה של הניהיליזם, מאשר קיום בנסיבות מגבילות. אך נראה שהוגים אלו דווקא נטעו את זרעי הפורענות. לא אחת אנו נתקלים- ולא רק במרווחי האתר הזה חלילה אלא בכלל - בבריות שונות שמחזיקות מעין גישה מרדנית-מתנגדת-בזה, המצטטת את ניטשה, קאמי וסארטר, וכל כולם אומר בוז כלפי החברה, בוז שבא לידי ביטוי במוסדות המייצגים ערכים, כמו הדת למשל, וכך הם צפים על פני ההוויה בתחושת גדלות ובוז לאחיהם- שעודם מתעתעים בחלומות באספמיא לדידם של אלה "המפוכחים" (כך אמרות כגון "האדם הוא שלב שיש להתגבר עליו", "אלוהים מת" ועוד מה שנתפס באוזניהם כ"פצצות" שאי אפשר להתווכח איתן- "פצצות" שמובאות מבלי לבארן וניכר כי אין הבנה בבסיס הציטוט). כך אותם ניהיליסטים צעירים וזקנים, שלרוב יודעים לשלול ולהרוס מאשר ליצור ולחדש, נהנים להתפלש במדרונות השלילה החשוכים, לחוש "עליונות" אינטלקטואלית ומוסרית, מבלי שהבינו כלל אי פעם על מה הם מדברים או מה הטעם שבשלילה. קאמי אומר שהאבסורד אמור להיות שווה ערך לספק הקרטזיאני- דהיינו שישמש כנקודת מוצא- ולא כנקודת סיומת. התחושה של האבסורד והשלילה, חשובות לספק, לעירור המרד- אך לשם המרד עצמו יש הנחה מובלעת של ערכים מסוימים שקשורים מהותית בטבע האדם. מעבר לכך ומבלי להיכנס יותר לעובי הקורה של משנתם- הרי השלילה הזאת לדעת, הנטייה האוטו-ארוטית כמעט לזלזל בערכי החברה, יחד עם זלזול בבני האדם (ותמיד מפתיע אותי מחדש איזה אדם חדש שבא ומכריז קבל עם ועדה כמה פרימיטיביים הם בהכרח המאמינים, אדם שמרגיש עליונות כשהוא חושב שהוא "הורג את אלוהים" שמייצג בעיניו את השלילה המוחלטת וכו'... כיצד אותן בריות יודעות לקרוא אך לא להבין?), ותחושה מורגשת של הנאה עילאית מכפיית ערכי ההריסה שלו מבלי שיביא דבר חדש כלשהו. ההערצה העיוורת לספק, העיוות של ניטשה והאקסיסטנציאליסטים, הדמגוגיה הריקנית הזאת- הן הבסיס הפילוסופי להתנהגות חייתית וחסרת מוסר, שסופה ב"אנשים האחרונים" של ניטשה. ניהיליזם ללא מוצא, ללא מטרה, ללא מהות (למשל- ללא העלאדם, או עם על אדם ריק ותיאורטי), הופך להיות הדוניזם מתפנק. ואותם אנשים שמדברים על מודעות ומרד- הופכים להיות לאנשים שנשארים "ערים כדי לישון טוב יותר" כדברי זרתוסטרא. מעבר לכך, כמה שעמדה זו חשובה למען החופש והגאולה משעבוד החברה (נניח), הלוא היא ריקנית, מיותרת ומצדיקה עצמה בריק- כשהיא הופכת להיות מטרה בפני עצמה, כדברי שני ההוגים אולי המשפיעים ביותר על אותן בריות ניהיליסטיות. "..הלא זו האינטליגנציה האומללה, המעדיפה על הייסורים שבתנאים המוגבלים את ההתלהבות השחורה, שבה אובדים בתוהו שמים וארץ... משעה שנכיר במופרכותה של השלילה המוחלטת- והרי זו הודאה בחיים כלשהם- יהיו חיי הזולת הדבר הראשון שאין להכחישו". קאמי, "האדם המורד".
יש לי כמה מילים כלליות, לאיזה זן מסוים שנמנה בקרבנו. מילים תקיפות אך אוהבות- ובאות מניסיון חיים שנרכש. ניטשה וקאמי, שמשתמשים בהם תכופות כבסיס פילוסופי לאתיאיזם ולשלילת ערכים ומשמעות, מנוצלים לרעה; "קיימת הסכנה, כי המצוקה הראשונית תהפוך להיות נוחה. הפצע שגירדוהו במסירות כה רבה, מתחיל בסופו של דבר לגרום לעונג" (קאמי, "האדם המורד"). "הללו הם אויבי.. ההורסים ואינם רוצים ליצור את עצמם" (ניטשה). ניטשה כותב שהוא שונא את ההורסים שאינם יוצרים מחדש. קאמי מדבר על האינטליגנציה האומללה, שמעדיפה את ריגושי התהום השחורה של הניהיליזם, מאשר קיום בנסיבות מגבילות. אך נראה שהוגים אלו דווקא נטעו את זרעי הפורענות. לא אחת אנו נתקלים- ולא רק במרווחי האתר הזה חלילה אלא בכלל - בבריות שונות שמחזיקות מעין גישה מרדנית-מתנגדת-בזה, המצטטת את ניטשה, קאמי וסארטר, וכל כולם אומר בוז כלפי החברה, בוז שבא לידי ביטוי במוסדות המייצגים ערכים, כמו הדת למשל, וכך הם צפים על פני ההוויה בתחושת גדלות ובוז לאחיהם- שעודם מתעתעים בחלומות באספמיא לדידם של אלה "המפוכחים" (כך אמרות כגון "האדם הוא שלב שיש להתגבר עליו", "אלוהים מת" ועוד מה שנתפס באוזניהם כ"פצצות" שאי אפשר להתווכח איתן- "פצצות" שמובאות מבלי לבארן וניכר כי אין הבנה בבסיס הציטוט). כך אותם ניהיליסטים צעירים וזקנים, שלרוב יודעים לשלול ולהרוס מאשר ליצור ולחדש, נהנים להתפלש במדרונות השלילה החשוכים, לחוש "עליונות" אינטלקטואלית ומוסרית, מבלי שהבינו כלל אי פעם על מה הם מדברים או מה הטעם שבשלילה. קאמי אומר שהאבסורד אמור להיות שווה ערך לספק הקרטזיאני- דהיינו שישמש כנקודת מוצא- ולא כנקודת סיומת. התחושה של האבסורד והשלילה, חשובות לספק, לעירור המרד- אך לשם המרד עצמו יש הנחה מובלעת של ערכים מסוימים שקשורים מהותית בטבע האדם. מעבר לכך ומבלי להיכנס יותר לעובי הקורה של משנתם- הרי השלילה הזאת לדעת, הנטייה האוטו-ארוטית כמעט לזלזל בערכי החברה, יחד עם זלזול בבני האדם (ותמיד מפתיע אותי מחדש איזה אדם חדש שבא ומכריז קבל עם ועדה כמה פרימיטיביים הם בהכרח המאמינים, אדם שמרגיש עליונות כשהוא חושב שהוא "הורג את אלוהים" שמייצג בעיניו את השלילה המוחלטת וכו'... כיצד אותן בריות יודעות לקרוא אך לא להבין?), ותחושה מורגשת של הנאה עילאית מכפיית ערכי ההריסה שלו מבלי שיביא דבר חדש כלשהו. ההערצה העיוורת לספק, העיוות של ניטשה והאקסיסטנציאליסטים, הדמגוגיה הריקנית הזאת- הן הבסיס הפילוסופי להתנהגות חייתית וחסרת מוסר, שסופה ב"אנשים האחרונים" של ניטשה. ניהיליזם ללא מוצא, ללא מטרה, ללא מהות (למשל- ללא העלאדם, או עם על אדם ריק ותיאורטי), הופך להיות הדוניזם מתפנק. ואותם אנשים שמדברים על מודעות ומרד- הופכים להיות לאנשים שנשארים "ערים כדי לישון טוב יותר" כדברי זרתוסטרא. מעבר לכך, כמה שעמדה זו חשובה למען החופש והגאולה משעבוד החברה (נניח), הלוא היא ריקנית, מיותרת ומצדיקה עצמה בריק- כשהיא הופכת להיות מטרה בפני עצמה, כדברי שני ההוגים אולי המשפיעים ביותר על אותן בריות ניהיליסטיות. "..הלא זו האינטליגנציה האומללה, המעדיפה על הייסורים שבתנאים המוגבלים את ההתלהבות השחורה, שבה אובדים בתוהו שמים וארץ... משעה שנכיר במופרכותה של השלילה המוחלטת- והרי זו הודאה בחיים כלשהם- יהיו חיי הזולת הדבר הראשון שאין להכחישו". קאמי, "האדם המורד".
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.