[Clueless Angel]

../images/Emo26.gif../images/Emo26.gifלמאמרים!

 

[P a r m e n i d e s]

על האל האריסטוטלי \ הצורה הטהורה

אריסטו טען כי כל עצם קיים מורכב מחומר וצורה וכי לא יכול להתקיים חומר ללא צורה או צורה ללא חומר. בעוד שהוא שמר על החלק הראשון של עיקרון זה (דחה את קיומו של החומר ההיולי- כפי שמבואר במילון המונחים של הפורום), הוא לא דבק בחלקו השני. לדידו של אריסטו, קיימת צורה ללא חומר. אריסטו טען שאלוהים, הוא כולו צורה שאינה מורכבת משום חומר כלשהו. נראה כי נקודות המוצא שהביאו אותו למסקנה זו, היו הצורך בהסבר התחלתי כלשהו (אם כל המינים קבועים והעולם עצמו הוא הקדמון, אזי כיצד הכל התחיל?) וכן העיסוק באלוהים נראה כהמשך ישיר של עקרונות היסוד במשנתו (גם נקודות תורפה מסוימות בתורתו הביאו אותו לעסוק באלוהים- האינסופיות של הסיבה הפועלת, התכליתיות) ובל נשכח שכל פילוסוף שאף להשיג ידיעה על עצמים קבועים ונפרדים- לאפלטון היו את האידיאות, לפרמנידיס את היש האחד שלו וגם אריסטו קרץ לכיוון זה. בעיית הכוח והפועל- אריסטו טען כי בכל דבר ודבר טמונים כוח ופועל- פוטנציאל ומימושו. אך לפי הנחה זו, ניתן לסגת עד אינסוף- מהו הפועל הראשוני, המקורי, שהפעיל את כוחו ומימש את הפוטנציה של העולם עצמו? אם לכל נע יש מניע וכל מניע הוא מונע, אין סוף לשרשרת המניעים שנוכל לחשוב עליהם. מהו אותו מניע בסיסי, ראשוני? לדידו של אריסטו, אם לכל נע יש מניע, צריך להיות מניע אחד לכל הנעים ומניע זה צריך להיות בלתי מונע. חייב להיות מקור כלשהו, עמדת התחלה, לכל התנועה והשינוי בעולם. המניע הזה חייב להיות פועל מלא, צורה טהורה שאינה ניזונה משום מקור אחר. אריסטו טען (בחלק מכתביו) כי רק אלוהים יכול להיות אותו הפועל הטהור, הצורה הטהורה והשלמה, הבלתי משתנה. נביט בדברים שציינו מנקודת מבט נוספת העולה מהגותו של אריסטו ומכוונת לבריאת האל. כוונתנו למושג התכליתיות אשר לדידו מאפיינת את כל אשר בעולם. לפי אריסטו, יש משהו שאליו מכוונים כל המעשים. מכאן שיש תכלית אחת ויחידה לכל המעשים. הכוונה היא שכל ההיררכיות נפגשות בסוף בקודקוד אחד. על תכלית זו אומר אריסטו שהיא התכלית העליונה. ‏הטיעון בו הוא נוקט: אם א' הוא אמצעי ל-ב' ו-ב' הוא אמצעי ל-ג' וכן הלאה, אנו מקבלים שרשרת אינסופית של אמצעים ותכליות ("טיעון האדם השלישי" שאריסטו ביקר באמצעותו את תורת האידאות של אפלטון). מצב זה בלתי נסבל לחלוטין שכן הוא מביא אותנו למבוי אינסופי סתום. לעולם לא יהיה לנו נימוק הגיוני לשאלה מדוע עלינו לשאוף להשגת א' אם בכל תשובה לשאלה כזאת תמיד יהיה הכרח לשאול את השאלה "אז מה?". כדי לפתור את הקשיים העולים מתפיסת שרשרת האמצעים והתכליות כאינסופית, קובע אריסטו שיש תכלית אחת עליונה (אולי מזכיר במקצת את אידאת הטוב האפלטונית). תכלית עליונה זו היא לפי טיבה כזאת, שאין היא משמשת עוד אמצעי לשום תכלית שמעבר לה. תכלית עליונה זו עומדת בראש ההיררכיה של הפעילויות האנושיות ומשמשת הסבר הולם. כמו כן אריסטו הביט בעצמים בעולם וחילק אותם לפי קטגוריות של נעים (משתנים)/ בלתי נעים ונפרדים/ בלתי נפרדים. המתמטיקה עוסקת בדברים הבלתי נעים והבלתי נפרדים- כלומר בדברים קבועים במהותם, אך חסרי קיום נפרד. הפיזיקה עוסקת בדברים נעים ונפרדים- דברים שנתונים להתהוות וכליון, אך יש להם קיום נפרד. אך העניין הפילוסופי הגדול ביותר, מאז ימי פרמנידיס, היה מרוכז בידיעות הקבועות, שניתן להשיג רק לגבי ההוויות הנפרדות (בעלות ממשות וקיום משלהן) והבלתי משתנות (קבועות ולכן הידיעה לגביהן תמיד תהיה זהה ולא תשתנה). אריסטו חשב שרק האלוהים, ומדע התיאולוגיה, יכולים להיכלל בקטגוריה המכובדת הזאת. אם כך, האלוהים הינו הנושא החשוב ביותר שניתן לחקור ולדעת עליו. לסיכום, על אף שדבר זה יוצר סתירה מסוימת במשנתו (צורה ללא חומר אינה יכולה להתקיים אם נזכר בהגדרת הדברים בעולם) אריסטו מוצא את עצמו מחויב לעסוק לפחות באפשרות של אלוהים. זאת בשל הנחות הנגזרות ישירות מהגותו (כוח ופועל, המניע הבסיסי, תכליתית ועוד) וגם בשל זיהוי ההוויה הנפרדת והבלתי משתנה- חלומו הרטוב של כל פילוסוף- עם אלוהים. א.נ.נ.\ פרמנידס

 

[P a r m e n i d e s]

ואוסיף עוד נקודה

כשמביטים ב13 עיקרי אמונה של הרמב"ם, בבואו לבאר את תהליך הנבואה של משה רבנו, הוא כותב משהו כמו "מדובר בהתחברות לשכל הפועל, וידרש זמן רב כדי לבאר זאת..." דהיינו גם כאן, כמו במקרים אחרים, נראה שהרמב"ם מבסס את האלוהות שלו, כמו גם את הוכחת האל שלו, על המטאפיזיקה האריסטוטלית ואף משץמש במונחיה כדי לבאר את עיקרי אמונת היהודים.

 

[sheketz]

על שפה ומשמעות (שכתוב של מה שכתבתי בעבר)

להגיד או לומר זה אותו דבר או הינו הך? כאשר אנו מתוודעים אל השפה, אנו למדים ראשית שיש שפה שאינה תלויה היא בדובר וכי יש היגדים שונים ששקולים זה לזה, שיש דרכים שונות לומר את אותו הדבר. אולם מהו אותו הדבר שההיגדים השונים מנסים להביע? זהו דבר שנמצא מעבר למילים. זוהי משמעות הדברים, משמעות הדיבור. לעיתים המילים מצביעות על דברים מוחשיים, כמו שמות שמצביעים על בני אדם ועצמים שונים. לפעמים מדובר בתחושות ורגשות שלנו שאנו משתפים עם אנשים אחרים ולפעמים מדובר על דברים מופשטים או אף דימיוניים. בכל מקרה המילים מציינות משהו שנמצא מעבר להן. יש לנו מסמן ומסומן, מציין ומצויין. המסמן הוא האות או המילה והמסומן יהיה המשמעות של הדיבור. הדיבור הוא איפה שיטה של קידוד. הקידוד מאפשר הן תיקשורת יעילה בין אנשים והן מחשבה וזכרון יעילים יותר. שיטה משום שיש בשפה את הסדר הפנימי שלה, היא אינה שרירותית לגמרי אלא בעלת תחביר וזרימה מסודרת. איננו צריכים להגביל את השפה והמחשבה לדברים מוחשיים כמו שכמה פוזיטיביסטים אולי ינסו לומר לנו, אולם מאידך לא צריך לבלבל את שאלת הקיום עם שאלת המשמעות. למושגים המופשטים יכולה להיות משמעות גם אם אין להם קיום ממשי כסובסטנציה. די אם נאמר שהמשמעות של היגד היא פנימית לדובר, או פנימית לשומע. זוהי התפישה האינטנציונלית. התודעה מצביעה על מושא שלה, בין אם הוא קיים ובין אם הוא אינו קיים. ההתכוונות של התודעה כחץ מכוננת את המשמעות. כאן המקום להזכיר את המושגים הפנומנולוגיים של נואמה ונואזיס, כאשר הנואזיס זהו התהליך של ההתכוונות, והנואמה זהו הכיוון – המשמעות. יש דברים שאי אפשר להביע אותם במילים. למשל מוזיקה, יוצרת חוייה שכזאת, או אפילו כאשר אנו אומרים אדום או צהוב, המילים הללו אינן מביעות או כוללות את חויית הראיה שלנו במלואה, אלא רק מרמזות עליה. גם אדם שנמצא בהתקף של טירוף או בחוייה פסיכדלית אינו יכול להביע את מה שעובר עליו. אנו רואים איפה שאין חפיפה מלאה סין התודעה החוייתית לבין המשמעות של המילים. אולם המילים מצליחות לעשות טיפלול של התודעה, ולייצג אותה במידה כזאת או אחרת של הצלחה, כל כמה שיש לדובר את המיומנות להביע את עצמו, וכל כמה שיש לשומע את הסבלנות להקשיב, הדובר יצליח להעביר משהו מהחוויה שלו או אפילו מההויה שלו בתוך המלים, והשומע ירגיש את מילותיו של הדובר מהדהדות להן בתודעה שלו. ובכל זאת, חסר משהו בתמונה האינטנציונלית. המשמעות אינה רק התכוונות אלא מעבר לכך ואני ארחיב את הדיבור על כך מייד. צ'רניכובסקי כמדומני כתב כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו. וכי מהי מולדת? הדברים המוכרים לו. המראות, הריחות, הקולות. כך גם ישנה המולדת המנטלית. אלו הם הזכרונות, ההרגלים, האמונות והנטיות של אדם. התפישות והרעיונות האנושים אינם באים לבד, כפי שיום אמר, אלא קשורים זה לזה, באסוציאציות. האסוציאציות מקשרות ביניהם לידי בניין על, לידי רשת סמאנטית. זוהי המפה של המיינד.המשמעות של דבר מה אינה אטומית, אינהרנטית לדבר ולחוויה אלא טמונה לה ביחוס של דבר אחד ביחס לדברים אחרים. כאילו לשאול היכן אנו ממקמים דבר מה על המפה, היכן אנו נמצאים. גם האופן בו אנו חווים את הדברים תלוי באלף ואחת דרכים בנסיון הקודם שלנו, כך שזה לא ממש סותר את מה שנכתב קודם, אלא משלים אותו. וכך חוזר אני אל הדימוי שהוטבע בי כשהתודעתי לראשונה לרעיון של המילון. וכי כיצד אדם יודע את המשמעות של מילה, בעזרת מילים אחרות, אבל כיצד ידע את המשמעות של המילים האחרות? והאם לא צריכים לדעת עברית כדי ללמוד עיברית? לכאורה זה נשמע מעגלי ביותר , ופגום מיסודו, אולם בדיעבד אני מבין את ההגיון שבזה. משום שידיעת המשמעות של השפה והדיבור נעוצה ביצירה של רשת סמנטית המקשרת מילה אחת אחד לשניה ולשלישית. ובאיזה שהוא מקום התפישה הזאת הולמת את מה שאנו יודעים על אופן פעולת המוח שיוצר קשרים בין הנוירונים (להבדיל מאסוציאציות מנטליות) וממיין דברים על פי מידת ההתאמה לתבנית כזאת או אחרת שיכולה להביע קשר בין דברים שחוזרים על עצמם. החזרה מחזקת את האסוציאציה המנטלית כפי שהיא מחזקת את אקשרים בין הנוירונים. ואם נחזור לאמירה של צ'רניכובסקי, הרי הדברים שאנו מכירים באופן הטוב ביותר הם מה שאנו חשים בו יום יום, כלומר זהו גופנו, והרגשות שלנו, וזה מה שאנו מזהים עם האני, זהו הדימוי שעובר כחוט השני בניסיון שלנו ומגדיר את תחושת העצמיות שלנו.

 

[AvR6]

האידאה האפלטונית בראי הפילוסופיה הפרא-סוקרטית

בתולדות הפילוסופיה היוונית המוקדמת ישנה דיכוטומיה אחת העוברת כחוט השני בהגותם של הפילוסופים היוונים, והיא הדיכוטומיה בין ההגות של הראקליטוס וממשיכיו, לבין האסכולה האילאית, מיסודם של כסנופאנס, ובעיקר פארמנידס. הראקליטוס תושב העיר אפסוס שבאיוניה טען לאחדות הריבוי מתוך הניגוד שבין מרכיביו. התופעה שאותה ניסה הראקליטוס להסביר היא השינוי שהופך דבר מסוים לדבר אחר. המזון שצורך האדם נעשה לבשר מבשרו, הלח ליבש, היום לילה, וחוזר חלילה. מתוך שלילת הנחת אחדות החומר הפשטנית של ההוגים בני האסכולה המילטית, שהניחו מצע חומרי משותף לכל הריבוי (ביוונית - ἀρχή) , הגיע הראקליטוס לתפיסה לפיה דווקא אחדותם של הניגודים יחד עם ניגודיהם אלו הם הדבר עצמו. משל לכך תהה היממה. היממה היא לכאורה 24 שעות, איזוטרופיות, ז"א – 24 שעות השוות באורכן ובאיכותן זו לזו. אולם לדעת הראקליטוס היום איננו אחדותי, הוא אינו המצע המילטי, המופיע בשלל התפרטויותיו – הוא יום ולילה, שחר ודמדומים, חצות וצהרים כאחד על הניגודים שביניהם. רק מכלול זה של הניגודים, התהוותם זה מזה וכיליונם זה אל זה, הוא שיוצר את היום עצמו. ובמילותיו של הראקליטוס עצמו: "הינו-הך הם החי והמת, והער והישן והצעיר והזקן; שהרי אלה נהפכים והריהם הללו – והללו שוב, נהפכים לאלה" (פרגמנט 88, תר' שקולניקוב), או במילים אחרות – הסתירה בין מה שיש למה שיהיה, בין מה שיש ויהיה שוב לבין מה שיהיה ויהיה שוב וכן בין מה שהיה ולעולם לא יחזור לבין מה שיהיה ולעולם יהיה, זוהי הסתירה המניעה את שלושת סוגי ניגודים אלו. מכאן ממשיך הראקליטוס ומסיק את תנועתה המתמדת של המציאות הנעה בין ניגודים אלו שכן, בהעדר יסוד חומרי הממצע בין דברים שונים, רק השינוי המחבר ביניהם הוא היסוד הקבוע היחיד. אמנם יש וסופרי העת העתיקה מיחסים להראקליטוס את התורה לפיה ה"אש" היא הראשית, ה-'ארכי', אולם לדעת חוקרים רבים תפיסה זו היא אלגורית – כל דבר המושם באש, נהיה אש, וכך כל דבר העובר שינוי, נעשה לרגע קט זהה לכל דבר אחר, עד היותו הניגוד למצב שבו הוא החל... הקוטב הנגדי בפילוסופיה היונית לרעיון הזרימה המתמדת של הראקליטוס וממשיכיו היא האסכולה האילאית . פארמנידס, מייסד אסכולה זו טוען בשירו "על הטבע" לזהות בין המחשבה לבין ההוויה. הזהות הזו מבטלת את האפשרות לריבוי, או במילותיו של פארמנידס: "היש ישנו והאין איננו". זוהי האלטרנטיבה הממצה: ההוויה לא יכולה להיות כל דבר אחר פרט ל-'יש'. אין פרטים אינדיבידואלים, אין אפשרות לאופנים שונים של ה-'יש'. הניגוד שבין ה-'יש' ל-'אין' הוא ממצה וסופי. כמו כן, מוסיף ואומר פארמנידס, אין לחשוב את מה שאיננו, כשם שרק את מה שהווה כן ניתן לחשוב: אֵלֶּה דַרְכֵי הַמֶּחְקָר הַיְחִידוֹת לְהַשְׂכֵּל וּלְדַעַת. זוֹ הָאַחַת: שֶׁיֶּשְׁנוֹ, וּמְצִיאוּת הָאֵינֶנּוּ אֵינֶנָּה; זֶהוּ שְׁבִילָהּ שֶׁל פֵּיתוֹ, הֲלֹא הִיא לָאֱמֶת מְשָׁרֶתֶת. וְהָאַחֶרֶת: שֶׁאֵין, וְצָרִיךְ שֶׁיִהְיֶה הָאֵינֶנּוּ; זֶהוּ, אוֹדִיעַ לְךָ, הַנָּתִיב שֶׁמִּחוּץ לְכָל-דַעַת, כִּי לֹא תַכִּיר אֶת אֲשֶׁר לֹא קַיָּם, אִי-אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּן, (תר' – יהודה ליבס) מכאן ממשיך פארמנידס וגוזר מסקנות קיצוניות באשר לטבע היקום: אם "היש ישנו והאין איננו", הרי שה-"יש" לא יכול להיות אין בשום צורה, והאין לא יכול להיעשות יש, מעצם טיבו, ומכאן, מסיק פארמנידס שהמציאות החושית היא אחיזת עיניים ואשליה שהרי שינוי הכרוך בהתהוות וכליון לא אפשרי. החושים הם הונאה, ורק קבלת ההכרח ההגיוני עפ"י 'דרך האמת' של פארמנידס היא האמת לאמיתה. ההוויה עצמה, מוסיף פארמנידס, היא לכן ה-"אחד" שהוא ספירה – כדור, ועצם הומוגני שבו כל נקודה על ההיקף מצויה במרחק שווה מן המרכז, מאוזנת ושקולה מכל צדדיה – אין ריבוי, אין תנועה או שינוי, אין דבר פרט להוויה סטאטית חסרת אפיונים וחסרת זמן. נתוני החושים כוזבים ומופרכים, ואין כל יסוד ממשי לקבלם. תלמידיהם וממשיכיהם של פארמנידס והראקליטוס רק החמירו את המצב, והובילו את תורות רבותיהם לידי אבסורדים רבים נוספים. בניגוד לקביעתו של הראקליטוס, לפיה לא יוכל אדם לטבול באותו הנהר פעמיים, שכן הנהר משתנה תדיר וכך גם האדם, קרטילוס – תלמידו של הראקליטוס, אף הוסיף ואמר כי אין לטבול באותו הנהר אפילו פעם אחת, משום שבזרימה האינסופית של הקוסמוס, אין דבר ששומר על אחדותו, כך שאין כל טעם בכינוי של שמות כמו "נהר", "אדם" ו-"טבילה". שהרי לבסוף מאבד כל עצם את מהותו עד כי אין להביע אותה במילים מבלי להחטיא את אותה המהות הנסחפת בזרם ההראקליטי ולעולם לא תוכל להיות אחת. התפיסה ההראקליטית אפוא, לא יכולה להניח כי ישנה מהות אחת לכל הדברים בו-בזמן עם הנחת השינוי המתמיד שבבסיס תורתה, שכן אז עקרון הסתירה היה נמצא מופר, בהיות העצם באותו האופן ובאותו זמן מקיים בו פרדיקטים סותרים. מאידך, האילאיים תלמדי פארמנידס, ובראשם זינון המשיכו למתוח את עקרון הזהות הפארמנידי עד לקצות גבולותיו. הפרדוקסים שניסח זינון הראו כיצד מתקבלות סתירות מהנחת התנועה, השינוי והריבוי גם כאשר מניחים כי היקום רציף באופיו (פרדוקס אכילס והצב), וגם כאשר המרחב מורכב מגדלים אינפיניטסימאליים (כבפרדוקס הרץ). גם כאשר מניחים כי ישנו ריבוי שהוא מוגבל, וגם כאשר אינו מוגבל. בכל מצב כאמור - מתקבלות סתירות. וזאת מתוך ניסיון לחזק את עמדתה של תורת רבו, פארמנידס. משבר זה הביא לפיתוחם של שלושה ניסיונות אינטלקטואלים לענות על בעיה זו, על דיכוטומיה זו שבין שני האסכולות הללו. הפתרון הראשון שהוצע הוא זה של הוגי הטבע – אנאכסאגוראס, אמפדוקלס והאטומיסטים, לויקיפוס ותלמידו דמוקריטוס. הללו הניחו, תחת ראשית ('ארכי') אחת, מוניסטית, ראשיות רבות. באופן זה ניתן היה להסביר את השינוי בטבע, את ההתהוות והכליון, ע"י התלכדות והיפרדות של יסודות ראשית אלו (כמו המים, האש, האוויר והאדמה בהגותו של אמפדוקלס), תוך קיום דרישתו של פארמנידס שמן האין לא יוצר "יש", ושה-"יש" לא יעשה לאין מוחלט. אולם תורות אלו, על חשיבותם לתולדות המדע, והאור שבו הם האירו בעיות נוספות בפילוסופיה, לא עמדו במטרה שהציבו לעצמם, לגשר בין עולם התופעות לבין העולם עצמו, שהפריד ביניהם פארמינדס, כמתחייב מההכרח ההגיוני שהציב הלה כמופת עבורם. קושיות רבות הועלו בעקבות תורות אלו, שלא הצליחו לברר מדוע ההוויה מקבלת אפיונים נוספים לאלו שטבע עבורה פארמנידס. ריבוין של תורות אלו, וכן שאלות מטאפיסיות שונות שהן עוררו, הביאו רבים לבחול באפשרות ההכרה של האמת, שהופרדה כאמור, בעקביות ע"י פארמנידס מן ההיראות של העולם. ומכאן צמחה התנועה הסופיסטית, כניסיון לכפור בקיומה של האמת, ושל העולם הממשי, שמעבר לתופעות השקריות לכאורה, הנגלות בו. תנועה זו שיוצגה ע"י אישים שונים בני ערים רחוקות זו מזו, אופיינה ע"י רלטיביזם הכרתי ("מידת כל הדברים שישנם באשר הם ישנם ואלו שאינם באשר הם אינם היא האדם" – פרוטאגוראס), אכזבה מחקירת הטבע נוסח המילטים, ופניה לעסקנות הציבורית של האדם כחלק מן הפוליס בה הוא מתגורר. על רקע משבר חמור זה, שמקורו באסכולות הפרא-סוקראטיות, ושהתבטא נמרצות בתנועה הסופיסטית, צמחה הגותו של אפלטון, שמנסה לתת פתרון מטאפיסי ראשון וחשוב ביותר לבעיות אלו, ואת פתרון זה אנסה להציג לפניכם, לפי מיטב הבנתי.

 

[AvR6]

המשך -

הדיאלוג הסוקראטי הוא דבר המוכר לכולנו. בתחילתו, מציג לפנינו אפלטון את הנפשות הפועלות – עפ"י רוב מורהו של אפלטון, וגדול הפילוסופים – סוקראטס. אחריו מוצגים בני שיחתו של סוקראטס – אישים מן השמנה והסולתה של האצולה האתונאית הגאה. במהלך הדיאלוג של סוקראטס ובן-שיחו, מבקש סוקראטס הגדרה למושג מן המושגים הנפוצים בשימוש כמו אומץ לב (בדיאלוג "לאכס"), יופי ("היפיאס רבא") וידיעה ("תאיטיטוס"). לאחר שמשמיע בן-שיחו של סוקראטס את הגדרתו למושג הנדון, מצליח סוקראטס להדגים לו, כיצד הגדרתו מביאה לידי סתירות עם האורח האינטואיטיבי שבוא אנו תופסים את המונח. כאשר לאכס סבור כי האומץ הוא התמדה, מעמת אותו סוקראטס עם הקמצן המתמיד בחסכנותו. כאשר תאיטיטוס סבור כי ידיעה היא סברה נכונה, מבהיר לו סוקראטס שגם אדם המנחש אותה יכול להחזיק בסברה הנכונה, אולם אין הוא זהה לאדם היודע דבר מה ידיעה של-ממש. בסופו של הדיאלוג, מבין בן-שיחו של סוקראטס, כי תפיסתו את מושגים אלו איננה ידיעה אלא סברת שווא. בנוסף למעלותיו הדידקטיות הרבות של הדיאלוג הסוקראטי-אפלטוני, הוא גם מדגים חלק חשוב ממושג הבסיס של ההגות האפלטונית (אם אמנם אפלטון עצמו החזיק בדעות שעליהן הוא כתב) – האידיאה: בחקירות השתי וערב של סוקראטס ישנו חיפוש אחר תכונו של המושג הנדון – של האינטנסיה שלו. או בניסוחו של אפלטון – ישנו כאן חיפוש אחר האידיאה עצמה, בין אם של הידיעה, בין אם של המידה הטובה – אידיאה אחת שמתוקף תוכנה, היא מוסבת על מכלול של פרטים המקיימים אותה. הלוגיקה של המושג מלמדת על שני היבטים שלו: על התוכן, שכאמור כאן, הוא משמעותו של המושג, הגדרתו, וההיקף של המושג – או – מכלול העצמים והמושגים שעליהם הוא חל. אם האדם הוא "קוף קירח", הרי שזהו תוכנו, ואילו בני האדם השונים - אפריקאנים, אסייתים ואירופים לפי האתנולוגיה המודרנית, הם חלק מהיקפו של מושג זה. כבר בשלבים מוקדמים של הגותו, מבהיר אפלטון שמשמעותו של העולם לא יכולה לנבוע מהיקף המושגים הנחקרים, שכן תוכנו או מהותו של המושג קודמים למכלול אפיוניו: "ס ו ק ר א ט ס: ...לו הייתי שואל על מהות הדבורה מה היא, ואמרת שמרובות הן וממינים שונים, - מה היית משיב אילו שאלתיך: 'וכי בזה, בהיותן דבורים, מרובות הן לדבריך וממינים שונים ונבדלות זו מזו? או בזה אינן נבדלות כלל , אלא במשהו אחר, כגון בגודל וביופי או בדבר אחר כיוצא באלה?" הגד: מה היית משיב לשאלה זו? מ נ ו ן: הייתי משיב שמבחינת היותן דבורים אין הן נבדלות זו מזו במאומה" ('מנון' 71-72 תרגום י. ליבס) ניתן אפוא להבין את האמת, ולהגיע לדבר האחד המשותף למושגים בהם אנו עושים שימוש, רק מתוך מתודה מעין זו, שיכולים אנו בעזרתה למצוא את מהות זו – לחשוף את האידיאה, שמאחורי התופעה החולפת. מנקודה זו, של הדיאלוגים המוקדמים, מנסה אפלטון את כוחו בהתמודדות עם הראקליטוס. הוא מקבל את השגותיו של הראקליטוס באשר למצע חומרי משותף לריבוי נוסח המילטים. אולם לפי אפלטון, אף כי בעולם הפיסי של התופעות השינוי הבלתי-פוסק של ההוויה מפרק ומנפץ את אחדותו של העצם, הרי שהאידיאה של העצם נעלה מעולם זה. היא אחת ויחידה, פשוטה ובלתי מורכבת ומעל לכל – נצחית ומתמידה בקיומה. היא היסוד המתמיד שבדברים. בעוד שהתפרטויותיה לידי מקרים בודדים ורבים בעולם התופעות בו אנו חיים ופועלים, מתהווים וכלים תדיר ככל הדברים בעולם זה, עצם מהותה, כאמור, נשמרת לעד – השינוי ותכונות הריבוי של העצמים הם היסוד החולף שאיננו מהותי עבור הדבר. מתוך החקירה הסוקראטית ניתן לראות את אשר "הוא ראשית כל - קיים תמיד, ואינו לא מתהווה ולא כלה ולא גדל ולא פוחת ... ושוב לא יופיע לו לא כפרצוף או ידיים או דבר אחר שיש בו מן הגופני, אף לא כמאמר מסוים או ידיעה מסוימת, אף לא כמצוי בתוך זולתו כגון בעל-חי או באדמה או בשמים או בכל אשר הוא, אלא הוא לעצמו עם עצמו 'יש' בעל דמות אחת הקיים תמיד, וכל שאר הדברים לוקחים בו חלק בזה בדרך מסוימת, ומטיבה של אותה דרך שבהתהוותם ובכיליונם של אלה לא י ר ב ה הלה ולא י פ ח ת במאומה, ולא יפעל מזה ולא כלום" ('המשתה' 211-212 תר' י. ליבס). ומתוך לשון פיוטית ונפלאה זו כבר הולך ומסתמן המענה שישיב אפלטון אף לפארמנידס. האידיאה האפלטונית מקיימת את האחדות שדורש פארמנידס, בכדור שלו, אך בו-בזמן האידיאה היא מושכלת ומאופיינת לכל אובייקט בעולמנו. היא נצחית ובלתי משתנה ממש כמו המציאות האילאית, אך בניגוד למציאות זו היא לא מוציאה מן האפשרות את קיומו של הריבוי, כמכלול הפרטים שמוצאם מן האידיאה האחת בנפרד מן הריבוי הכלה והמתהווה הזה, המתקיים בפרטים שמקורם בה, כאמור. מאחדות האידיאה מתקבל הריבוי "כאותו היום האחד הנמצא בעת ובעונה אחת במקומות רבים" ('פארמנידס' 131-130 תר' י. ליבס) ובעוד שאפלטון אף מסכים כי הידיעה מקבילה להוויה הנצחית הרי שאין הוא פוסל את אפשרות הסברה (או ההשערה) כמקבילה לעולם התופעות הכלה ומתהווה, כשם שה-"יש" הנצחי – האידיאות, תואמות את הידיעה המוחלטת, וה-"אין" את השקר (ראה פוליטיאה ספר ו') מכת המוות, באם לנקוט בלשון מחוספסת, מונחתת על תורתו של פארמנידס בדיאלוג "סופיסטן". בדיאלוג זה מדגים אפלטון כיצד ניתן לחשוב על האין עצמו, מתוך סתירה ברורה לדרישתו של פארמנידס, מתוך מושגים שמקורם ב-"יש". בדיאלוג זה, קובע אפלטון כי ה-"יש" שונה מן ה-"אין", ולכן ישנה אידיאה של שוני, והיות וכל אידיאה היא אחת, אזי שישנה אידיאה של האחדות, ומתוך כך אף אידיאה של שינוי ותמורה. ולבסוף, היות ואידיאת האחדות או השוני, ישנן מחוץ לאידיאת ה-"יש", הרי שב-"יש" עצמו יש "אין", שעה שהוא מכיל גם את אידיאה זו. וכך מציג אפלטון את הפתרונות שלו לבעיות שפיתחו קודמיו, תוך ניטרולם של הסופיסטים, שתחת הקפדה על כללי החקירה לא יוכלו להפעיל את חוכמת הוויכוח השקרית שלהם. ולדעתי, תורת אפלטון היא עדיין שיעור מאלף עבור כל מי שסבור כי ניתן לדעת משהו לאשורו מבלי לרדת לחקר מהותם של הדברים, שהרי בין אם מתוך הדיאלוג הסוקראטי, בין אם מתוך המחקר המדעי, רק מתוך הבנת מהותם הבלתי-משתנה של הדברים תתכן עבורנו ידיעת אמת.

 

[P a r m e n i d e s]

סיכום מתומצת וחלקי של הפילוסופים הקדם סוקרטים

הפילוסופים הקדם סוקרטים: המילטים: המילטים היו היוונים הראשונים ששאלו שאלות וניסו לספק תשובות בקשר למהות העולם. הם ניסחו השערות, אבל כנראה לא ערכו ניסויים. הם חשבו בצורה כוללנית- ניסו למצוא ידיעה כוללת שמושאה הוא הכל. הם עדיין לא ממש התייחסו לעצמם כפילוסופים ולא נקטו ברפלקטיביות. הם היו תמימים ודוגמאטיים- כל אחד שאל את השאלה ששאל קודמו. הם ביקרו אחד את השני והיו מוניסטים במובן שחשבו שיש רק פתרון אחד ויחיד לשאלה "מהו הכל?". תאלס: נחשב לפילוסוף הראשון. ידוע שטען ש"הכל זה מים" ומכאן הסיקו כי שאל 1. מה מקור הדברים? ממה הכל נוצר? 2. מהו טיבם ומהותם של הדברים היום? אנאקסימנדרוס- הבחין לראשונה בין תופעה לממשות- טען שהמקור להכל הוא חומר בשם "אפיירון". הכל מורכב מאפיירון וכל מה שנתפס בחושים- מוטעה. היה הראשון שניסח חוק כללי אחד להבנת התהליכים בעולם. טען כי כל תהליכי השינוי, ההתהוות וההתכלות מתרחשים על פי חוק כללי אחד. חוק אנרופומורפי (מאניש) שמייחס לטבע תכונות אנושיות ("הדברים משתנים בשל אי צדקתם" וכו'). אנאקסימאניס- טען כי מקור ומהות הכל הוא אוויר. כל דבר נוצר מאוויר וכל דבר עשוי מאוויר. מסביר את השינויים בטבע על ידי אוויר שנהיה דחוס ואוויר שנהיה קלוש יותר. הפיתאגוריים- פיתאגורס טען שהפילוסופיה היא אהבת החוכמה, שהיא צריכה להיות התבוננות ועיון בעולם. דרך חיים בה האדם מביט בהרמוניה ובשלמות שבטבע ובקוסמוס. ההתבוננות הזו מטהרת את הנפש ויש לה ערך מוסרי רב. לאדם יש השראה ולימוד מהשלמות שבקוסמוס. הם גם ניסו לענות על השאלה "מהו הכל?" וטענו שהעולם מורכב ממספרים. כמו כן הם היו דתיים ועסקו בפולחנים רבים. הם עסקו במחשבות על הפילוסופיה ונחשבים לרפלקטיביים. הפיתאגוריים והדת: 1. היו למעשה כת דתית פולחניתצ שניהלה משטר חברתי ודתי מיוחד. שמרו על מסורתיהם בקנאות, היו סודיים מאוד, התייחסו לפיתאגורס בחרדת קודש ולא העזו לערער עליו. 2. הפיתאגוריות הפכה לדרך חיים- קיימו פולחנים, קיבלו מצוות וחוקים, הקנו לפילוסופיה משמעות מוסרית ולמעשה הפילוסופיה שלהם מילאה פונקציות של דת. 3. השתמשו במושגים דתיים במשנתם: תאוריה (עיון, התבוננות), קאטרזיס (הזדככות, היטהרות הנפש) ומימסיס (חיקוי ההרמוניה הקוסמית). הפיתאכורים והמספרים: 1. משמעות קוסמולוגית- מהות העולם נקבע על ידי יחסים בין מספרים. הדגישו יסוד צורני ולא חומרי כמו המילטים. כמו הקשר בין אורך המיתר לצליל שהוא משמיע, כך יש קשר אריתמטי-מתמטי בין כלח הדברים בעולם. תכונות מספםריות וגאומטריות מאחדות את כל הדברים בעולם לעולם מסודר, מאורגן והרמוני. 2. משמעות קוסמוגנית- היווצרות העולם מוסברת על ידי תהליך גאומטרי מתמטי. מנקודה בודדת, לשתי נקודות, שלוש ועד שלל המורכבות העולמית. המשילו את היווצרות העולם לתהליך שעושה המשרטט. יש ליצירת העולם סדר הגיוני שעושה אותו למובן. 3. משמעות מיסטית- המספר 10 נחשב קדוש בעיניהם והם הדביקו לו רעיונות ומשמעויות מיסטיות: יש 10 כוכבים בשמיים, 10 ניגודים מהותיים בעולם, 10 תכונות יסוד של הממשות ועוד. מושגים: קוסמוס- עולם מסודר. הרמוניה- התאמה שיש בה יופי ושלמות. תיאוריה- עיון, התבוננות. קאטרזיס- הזדככות, היטהרות הנפש. מימסיס- חיקוי ההרמוניה הקוסמית. העיון הפילוסופי של פיתאגורס: על אף הקושי הכרוך בהתחקות אחר פועלו של פיתאגורס, דבר אחד נותר בהיר וברור- משנתו הפילוסופית וראיית העולם (תרתי משמע) הייחודית שלו. פיתאגורס טען כי ל"עיון" (התבוננות, תיאוריה) קיים ערך מוסרי ורוחני רב. בשונה מקודמיו, הוא לא תפס את העיון הפילוסופי, את אהבת החוכמה והחיפוש אחריה, כהליך אינטלקטואלי נטו המונע מסקרנות או כתהליך של זיכוך הנפש בלבד. פיתאגורס טען שעיון או התבוננות בעולם, מספקת את שתי הפונקציות (או המניעים) גם יחד. הוא טען כי העיון בעולם היא הדרך לטיהור הנפש. בגלל שבעולם שולט סדר מסוים (קוסמי) ולמעשה כל תוצרי היקום קשורים זה לזה ופועלים מכורח חוקיות זו, יש ערך רב לעיון בעולם הזה, שדומה לנו כל כך, ללמידה ולחקירה עצמית (למשל, כל האורגניזמים הביולוגיים קשורים למנגנון אבולוציוני, כל התוצרים בעולם קשורים לסדר גיאולוגי מסוים וכל העולמות עצמם קשורים אחד לשני בחוקיות אסטרונומית- באחרון פיתאגורס התעניין במיוחד). אם אני והעולם קשורים ודומים, אני למד מהעולם על עצמי. זיהוי הסדר שבטבע מקביל לזיהוי הסדר הפנימי ולכן, תכלית החיים לפיו הינה "התבוננות בשמיים" (יש לציין שעל אף הניחוח המדעי, היו מרכיבים מיסטיים כמעה בתפיסתו זו). נקודה נוספת (שלטעמי הסובייקטיבי נתפסת כתבונתית במיוחד) היא התובנה שהעיון הפילוסופי, מלבד טעמיו התיאורטיים, הוא דרך חיים ומכך נגזר למעשה שאין בהכרח אמת מופשטת שצריך להגיע אליה- האמת היא הדרך עצמה (בסיס או רמז לתפיסה סוקרטית?) והדרך, או האמת, היא העיון הפילוסופי הפיתאגורי.

 

[P a r m e n i d e s]

המשך.... (היראקליטוס עד הסופיסטים)

היראקליטוס: היראקליטוס הדגיש שני עקרונות יסוד במשנתו: עיקרון השינוי המתמיד ועיקרון הניגודיות. הוא הפנה את העיסוק הפילוסופי מהחומר או המצע שמרכיב את העולם ומהמקור של הכל לתהליך עצמו. הוא השתמש במושג אש כדי לסמל את המנגנון שעומד מאחורי העולם כל הזמן- השינוי. הוא השתמש במונח מלחמה והרמוניה כדי להדגיש את חשיבות הניגודיות בתהליכי השינוי. סגנונו היה חידתי במקצת. טען כי על הפילוסוף להיות איש רחב אופקים שחוקר דברים רבים. הוא צריך לחפש את העקרונות הכלליים בעולם. הפילוסוף מוצא את העקרונות הכלליים בתוך עצמו. לוגוס: הלוגוס הוא מבנה יסודי של החשיבה האנושית ומשותף לכל בני האדם. הוא חוק או עקרון אובייקטיבי- המבנה והסדר ששולטים בעולם. מבנה העולם ומבנה המחשבה כאחד. רוב האנשים מפרשים את החיים כדבר פרטי ולא לומדים את העקרונות הכליים מהמקרים הפרטיים. בכל אדם יש תבונה אנושית, לוגוס, שאם ישכיל להביט פנימה- ימצא אותה. ניגוד, מלחמה, הרמוניה: היראקליטוס טוען שהמצב הטבעי של העולם הוא מאבק, שינוי שנגרם כתוצאה מהחלפת ניגודים. כל דבר בעולם נושא את הניגוד שלו. הכל יחסי, הבנת דבר אחד תלויה בהבנת ניגודו והשינוי נוצר מהחלפת הניגודים. יום צומח מלילה וכו'. ההרמוניה בעולם נוצרת על ידי מתח וניגוד. שינוי וזרימה מתמדת: טען שהכל זורם, הכל נע וחולף כל הזמן ולאותו נהר לא נכנסים פעמיים. מי הנהר משתנים ולכן הוא לא ואתו נהר, גם האדם משתנה ולכן הוא לא אותו אדם. האש: היראקליטוס השתמש במושג האש כסמל לתהליך המאבק התמידי של השינוי והניגוד בעולם. האש מייצגת את ההשתנות המתמדת- היא בעצמה תהליך מתמיד של בערה, שמכלה חומרים אך ממשיך להתקיים. היא העקרון או המניע לשינויים. מסמלת את השינויים שחלים בדברים. פארמנידיס- פארמנידיס היה הפילוסוף הראשון שעסק בשאלת הממשות וההכרה, טבע עקרונות פילוסופיים והשתמש בטענות ובשלילה כדי להגיע למסקנותיו. הוא טען שיש ממשות ברת הכרה והעולם רציונלי. את הממשות הזו הוא השווה לכדור שלם, אחד, ללא רבגוניות, שאין לו תנועה, שינוי, התהוות וכיליון. הממשות היא מבנה אחיד ויציב. לממשות ניתן להגיע רק באמצעות שיקול הדעת הפילוסופי שאינו תלוי בשום דבר אחר. בניגוד לממשות, יש את עולם התופעות, עולם שיקרי שאנו תופסים באמצעות חושים מסלפים ושפה בעייתית- דרך ההיראות. יסד את עקרון הסתירה (כדור לא יכול להיות אדום ולא אדום בו זמנית) ועקרון השלישי הנמנע (כדור חייב להיות אדום או לא אדום- אי אפשר אפשרות שלישית [אדום ולא אדום ביחד]). הבליט את הניגוד ממשות-תופעה ושכל-חושים. הוביל לקשיים רבים וביקורות והוביל את הפילוסופיה למעין מבוי סתום- אי אפשר להשתמש בחושים ובשפה כדי ללמוד דבר. מבוא לפואמה: הציג את עיקרי משנתו בסיפור שכולל שתי מטאפורות חשובות: הדרך: כדי להגיע אל האמת הפילוסוף צריך ללכת בדרך מסוימת, לעקוב אחר מתודה כלשהי. הדרך לאמת, לטענת פארמנידיס, היא שיקול הדעת הרציונלי. האור: מרכבתו של פארמנידיס מגלה את אור האמת, שרק השכל יכול לראות. עקרונות רציונליים: עקרון הסתירה ועקרון השלישי הנמנע: הממשות היא רציונלית ולכן רק באמצעות חשיבה רציונלית והגיונית, ולא דרך החושים ועולם התופעות הסותר, אפשר לגלות את הממשות. שתי עקרונות הציע פארמנידיס לחשיבה רציונלית זו: 1. עקרון הסתירה- אסור לחייב דבר מה ולשלול אותו. דבר לא יכול להכיל שתי תכונות או מצבים סותרים. הכדור הוא אדום או לא אדום. לא גם וגם. 2. עקרון השלישי הנמנע- או שדבר הוא כך או שאינו כך. אין אפשרות שלישית. או שהכדור אדום או שאינו אדום. הכדור לא יכול להיות אדום ולא אדום בו זמנית. שתי דרכי החקירה: לפי עקרון השלישי הנמנע יש רק שני דרכי חקירה- מה שאיננו (דרך ההיראות) ומה שהווה (דרך השכל). לפי עקרון הסתירה, רק מה שהווה ממשי ויש לחקור- אי אפשר לחקור משהו שאיננו. דרך ההיראות: תפיסת החושים והמדע מבלבלים ומעוותים. הם תלויים בפיסיולוגיה ובפסיכולוגיה של האדם ויש בהם טעויות. גם השפה יוצרת הבחנות שלא באמת ממשיות אלא רק פונקציונליות (נומינליזם- המילים לא מייצגות ממשות). לכן המידע שאנו אוספים דרך החושים והשפה הוא בהכרח מידע שיקרי, מוליך אל טעות, חוקר את מה שאיננו, שולל ולא מחייב, בלתי אפשרי ומציג מבט על עולם התופעות שאיננו ממשי באמת. עולם התופעות מכיל סתירות, לא עומד בדרישות רציונליות ולכן אי אפשר להסיק לגביו כלום וזה גם לא משנה. דרך השכל: רק שיקול הדעת הפילוסופי, הרציונלי, יכול להוביל אותנו לממשות. שיקול דעת זה אינו תלוי בפעילות הפיזיולוגית של הגוף ויש לו מעמד עצמאי. הממשות היא הוויה אחת, אחידה וחסרת הבחנות, אין בה ריבוי, שום תהליכים של שינוי, התהוות וכיליון ושום תנועה. הוא שלם ולא חסר דבר. מדמה את הממשות לכדור מעוגל היטב. הפלורליסטים: מאמינים בריבוי אמפדוקליס ואנאקסאגורס- טענו כי אין בעולם כיליון והתהוות (התחלה וסוף) מוחלטים. אין בעולם חלל ריק. טענו כי כל הדברים עשויים מריבוי של יסודות ושכל היסודות הם נצחיים ובלתי משתנים. קיימים כוחות שהם מקור השינוי והתנועה. טענו שההכרה השכלית כן קשורה לתהליכים פיזיולוגיים. אמפדוקליס: טען כי כל הדברים בעולם מורכבים מארבעה יסודות: אש, מים, אוויר ואדמה. אין לדברים כיליון והתהוות מוחלטים- כל דבר חדש או מת שאנו רואים זה בעצם שינוי ביסודות- היפרדות או היצטרפות של יסודות זה לזה ובשל נצחיות היסודות- אין לעולם כיליון מוחלט או התהוות מוחלטת. שתי הכוחות שמניעים את ההצטרפות וההיפרדות הם אהבה ושנאה- שני כוחות סותרים שדוחפים ומושכים את היסודות בעולם. טען שתפיסת החושים מתרחשת על ידי זרימת חלקיקים לתוך הגוף והשפיע רבות בהשערותיו השונות (4 יסודות, כדור הארץ כמרכז היקום, הדגש על שינויים כמותיים, ההכרה השכלית מושתת על בסיסי ביולוגי ועוד). אנאקסגוראס: טען כי אין 4 יסודות אלא אינסוף יסודות, שהוא כינה זרעים. השינוי של הדברים בעוטלם לא נוצר מהיפרדות והצטרפות, אלא משינוי כמותי של מספר הזרעים בעצם מסוים. תמיד בכל חומר יהיו את כל הזרעים הקיימים- רק במינון שונה. הכוח המפעיל את העולם- המניע העיקרי וההתחלה של הדברים הוא השכל. הוא הסיבה והמסובב. האטומיסטים: האטומיסטים טענו שכל הדבר בעולם מורכבים מחלקיקים קטנטנים: אטומים. האטומים הם נצחיים ולא משתנים. הם מלאים ואין בהם הבחנות (כמו כדור הממשות של פארמנידיס). אין התהוות וכיליון מוחלטים (כי האטום ניצחי- לעומת היסודות הניצחיים של הפולרליסטים הקודמים). היו פלורליסטים (האמינו בריבוי חלקיקים), חומרניים (חומרנות קיצונית- שללו את הצורך בכוחות כמו שכל, אהבה שנאה- החומר מספיק והתנועה מובנת בעצמה). הבדילו בין הממשות (עולם עם ריק שהאטומים נעים בו) והתופעה (הדברים כפי שהם נתפסים בחושים). טענו שגם הנפש עשויה מאטומים, המחשבה היא תהליך פיזיולוגי. טענו שיש חלל ריק. טענו שהתנועה היא תהליך מובן ולא צריך כוחות מיוחדים שיגרמו לה (כמו השכל, אהבה-שנאה וכו'). אין הבדלים איכותיים ביסודות שבטבע- רק הבדלים בכמות ובצורה. כל התכונות הנתפסות הן תולדה של אינטראקציה בין האטומים לבין איברי החושים שלנו. תפיסת הצבע אדום מתקבלת ממפגש בין אטומים מסוימים לחלק מסוים בגוף או לאטומים מסוימים בגוף. טענו שיש ריבוי של עולמות שונים.

 

[P a r m e n i d e s]

המשך... (סופיסטים עד סוקרטס)

הסופיסטים: הסופיסטים היו הפילוסופים הראשונים שהעלו את שאלת המוסר ופיתחו תפיסות מוגדרות לגבי הפילוסופיה המדינית. כמו כן הם טבעו והרחיבו את ההבחנה טבע-חוק. במונח טבע כינו הסופיסטים את כל היבטי חיי האדם שאינם פרי בחירה. הטבע מציין את התאוות והיצרים, חייתיות האדם ושלטון החזק על החלש. כולם מלבד קאליקליס טענו שמהטבע אי אפשר לגזור ערכים מוסריים וחוקים. אך בתחום היחסים הבינלאומיים כולם הסכימו ששורר המצב הטבעי (דהיינו המדינות החזקות משתלטות על החלשות וכו'). במונח חוק הסופיסטים התייחסו לכנות את כל היבטי האדם שהם מלאכותיים ונלמדים. התכוונו במיוחד לחוקי המדינה ולשאר המנהגים והנורמות השומרים על החברה מהידרדרות לאנרכיה. בניגוד לטבע, שמשותף לכל בני האדם, החוק הוא מוצר שרירותי ומשתנה מחברה לחברה. כולם מלבד קאליקליס העדיפו את החוק על הטבע. תוקידידיס: מלחמת האזרחים בקורקירה תיאר את מלחמת פילופוניס והראה כמה ה"חוק" והמוסר האנושיים הם מלאכותיים ושרירותיים. תיאר כיצד כל חוקי המוסר ואף הטרמינולוגיה השתנו ונעשו בהם מניפולציות. הראה שהחזק לא מכבד את החוק כי הוא עליון על החלש, בעוד לחלש יש אינטרס בחוק (הדו שיח המילי). הטבע האנושי הוא טבע יצרי חסר כל מעצורים מוסריים. החוק האנושי (חוקי המדינה והמוסכמות) אמור להגן על האנושות מהיצרים של האדם ולרסן אותם. אך החוק והמוסר הם עדינים ושבריריים ובקלות האדם יכול לחזור לטבעו ולבצע מעשים אכזריים. החברה קובעת כיצד ישתמשו במילים ומה יהיו ערכי המוסר ואין לזה שום אחיזה בטבע. פרוטאגורס: טען כי לאדם מספר כשרים המבדילים אותו מהבהמה: הוא יכול ליצור מוצרים מלאכותיים (כמו השימוש באש), יש לו רגש של בושה ושל צדק (מה שמאפשר לו לחיות חיים חברתיים), מסוגל להעמיד פנים ולחקות, יכול ללמוד וללמד, יכול לבקש ולהעניש (כי חיות אי אפשר ללמד אז גם לא להציע), רק בני האדם נשלטים על ידי חוקים מלאכותיים- פרי בחירה. הבחנה טבע-חוק: הטבע הוא אחד לכולם- הוא כופה עצמו על כל העולם. אנחנו אנוסים לפעול לפי חוקי הטבע (כוח הכבידה למשל). החוק לעומת זאת הוא מלאכותי ויחסי. החוק שונה ממדינה ומדינה ואינו כפוי על האדם- יש לו בחירה האם לקיים אותו ולכן יש טעם בהענשה ושיפוט (בשונה מהטבע). המוסר אינו טבעי אלא תלוי בחוק- במערכת המוסכמות שקבעה הקהילה הספציפית- בהתאם לצרכיה והמבנה שלה. האדם אינו טוב או רע מטבעו- המוסר הוא תוצר חברתי. תראסימאכוס: החזק הוא זה שיש בכוחו לקבוע חוקים. לכן החוקים תמיד משרתים את החזק. כשהחזק יוצר חוקים לתועלתו, הם בהכרח צודקים. עצם כפיית החוק עושה אותו לצודק (כי הצדק מוגדר כתועלתו של החזק). שום חוק לא נחקק עבור הנשלטים אלא רק עבור תועלת השולט. אפילו בדמוקרטיה החוקים נחקקים למען הרוב השולט. הצדק הוא החוק, החוק נחקק לטובת השליט והשליט הוא החזק ביותר. הצדק הוא תועלתו של החזק. אם אתה נתין, עדיף לך לעבור על החוק- כי הוא לרעתך. אם אתה שליט- החוק לטובתך. הבחנה טבע-חוק: החוק הוא מוצר מלאכותי לגמרי שמשקף את תועלתו של החזק במקום מסוים. הצדק אינו אלא החוק של המדינה שנקבע על ידי השליט לפי צרכיו. אין שום חוק או צדק אלוהיים או טבעיים. ההבחנה בין טבע לחוק היא מלאה. קאליקליס: לטענתו של קאליקליס המוסר האמיתי הוא חוק הטבע- החזק מנצח את החלש. לטענתו, בני האדם צריכים לממש את טבעם האמיתי. האדם לא שונה מהחיות והוא צריך לספק את צרכיו ותאוותיו הטבעיים. סיפוק צרכים וניצחון על בני אדם אחרים-כמו מלחמת הקיום בטבע. היחסים בין מדינות לא כפופים לשום חוק אלא מורכבים רק מיחסי הכוחות (המדינה החזקה משתלטת על החלשה). עשה אנלוגיה בין יחסים בינלאומיים והמצב בעולם החי לבין המוסר האנושי הרצוי. ההבחנה טבע-חוק: בטבע החזק שולט ושם מצוי המוסר האמיתי והטבעי. צריך להשתחרר מהחוקים המלאכותיים והמאולצים שבני האדם קובעים מתוך חולשה. המוסר מצוי דווקא בצד של הטבע ולא החוק. צריכים לפעול על פי חוקי הטבע- התנהגות טבעית שאין עליה שום מגבלות מלאכותיות- החזק טורף את החלש. לכן, גם בחברה האנושית האדם החזק צריך להשליט, לשלוט ולהרע לחלשים ממנו. ההתארגנות החברתית לא שינתה את מהותו הטבעית של האדם וכל החוקים המלאכותיים הם רק מסכות ועדיף לוותר עליהן ולתת לאדם לבטא את טבעו האמיתי. הטבע האנושי צריך להכתיב את חוקי המדינה. הטבע כאידיאל מוסרי. האמנה החברתית של גלאוקון: משמשת הן כהסבר היסטורי והן כהצדקה קיומית, לדינמיקה המדינית. למעשה, האמנה החברתית הינה אחד מהתוצרים המשמעותיים והראשוניים המעידים על הרחבת תחום העיסוק הפילוסופי לענייני מדינה ומוסר (למעשה עד הסופיסטים עסק התחום בעיקר בטבע ובאדם, הם החלו להבחין בין חוק לטבע). נראה כי גלאוקון ניסה להסביר את מקור היווצרות הסדר החברתי, בייחוד בהקשר של התאגדות מדינית או אחרת, וניסה להצדיק אותו, ו/או להבהיר את הפונקציה שהוא ממלא. זאת כמובן במסגרת הדיון וההבחנה בין טבע לחוק. גלאוקון גרס כי במצב הטבעי והגולמי, הפרט הינו יצור אגואיסט לחלוטין, שכל מעייניו הם סיפור צרכיו על חשבון הסביבה. במצב זה, אין חוק ואין מדינה. החזקים שולטים בחלשים, על אף שהמונח חולשה וחוזק הם יחסיים כיוון ש"הגלגל מסתובב" (הילד של היום יהפוך לגבר של מחר והגבר לקשיש וכו'). הנטייה הבסיסית היא אנוכיות (מזכיר מאוד את סברתו של ריצ'ארד דוקינס בספרו, הגן האנוכי). • כיצד ניתן לחיות בחברה המבוססת על טהרת האנרכיזם וסיפוק היצרים? המצב האחר, שהוא המצב האקטואלי הבא לפתור את הבעיה, הוא מצב מדיני. המדינה, תפקידה המרכזי הוא להגן על החברה. זאת היא עושה על ידי יצירת מערכת חוקיים פורמלים ומערכות נורמות ומנהגים פחות פורמלים (סנקציות חברתיות), אשר תרסן את נטיותיהם הטבעיות של בני האדם ותניע אותם להתנהגות מוסרית. • אך כיצד מתבססת המדינה? כיצד פרטים מתאגדים? הרכיב השלישי בהגות זו, מתייחס לאמנה עצמה; העיקרון הבסיסי באמנה החברתית היא שכל כורתיה מתחייבים למעשה שלא לגרום עוול לזולת, ולמעשה מגנים בכך גם על עצמם. ההנחה הבסיסית שמאחורי כריתת האמנה הינה שב"מצב הטבעי" ישנם יותר חלשים מחזקים וגם החזקים יודעים שחוזקם אינו קבוע. שיקולים אלו הובילו לכריתת האמנה החברתית. עוד נקודות העולות מתורת האמנה החברתית: • במצב המדיני, עדיף לפרט להיראות כצדיק אך לפעול כנבל (כך הוא מנצל את המערכת). • יש הצדקה לקיומן של מדינות. • הצדק והמוסר אינם טבעיים, הם תוצר של האדם, פרי האמנה (או לחילופין- הצדק הטבעי אנוכי ולא ניתן לחיות בו והצדק המלאכותי על פי האמנה, מאפשר חיים תקינים בחברה. • המוסר והצדק המלאכותי במצב המדיני יוצרים מצב של העמדות פנים (כפי שהזכרנו בנושא הצדיק והנבל). פרמנידס\ א.נ.נ.

 

[P a r m e n i d e s]

Being ןBecomming בפילוסופיה ובפסיכולוגיה

שאלת האטיולוגיה של הידע האנושי, והדרך שבה אנו רוכשים אותו, הועלתה כבר בימי קדם וטרם סיפקה תשובה ברורה. הגישות המנסות להסביר את המקור והשיטה, נחלקות בכלליות משוועת לגישת ה Being- הטוענת שהידע שלנו מגיע באופן מולד, טבעי, או בדרך לא נרכשת אחרת, וניתן לזהותה עם הנייטיביזם, ולגישת ה Becomming, הטוענת שהידע שלנו מתהווה במהלך החיים ונרכש מניסיון, חוויות למידה ישירה או נצפית (ומתקשרת לאמפיריציזם). לדיון זה השלכות רבות והוא טומן בחובו מספר רב של דילמות אחרות, כגון: ידע סנסורי מול ידע נצחי (האם המקור לידע הוא החישה ובהכרח חלק מהידע משתנה ודינמי או שהידע קיים ונצחי כשלעצמו ואנחנו רק מגלים אותו?), רציונליזם ואידיאליזם מול אמפיריציזם אובייקטיבי (לאמת אפשר להגיע רק בכוח השכל או על ידי ההכרה באידיאלים או שמא הידע האמיתי הוא זה שנצפה באופן אובייקטיבי אמפירי?), ואולי אפילו מנטליזם מול מוניזם (אם מקור הידע הוא עצמי, אז בהכרח יש מנטליזם מסוים ואם הוא לא עצמי אלא קיים בסובב- אז אין הכרח לנפש ואינה אקטיבית אלא עברה רדוקציה לפיזיולוגיה) או מוניזם מול דואליזם (שוב- כמעט כל גישה של Being תחזיק בראייה דואליסטית למרות שלא כל גישה של Becomming תחזיק עמדה מוניסטית). כמו כן בכל גישה יש וריאציות שונות, אך הדגש הוא תמיד על ידע מולד או רציונלי (ומתקשר לעניין התורשה) לעומת ידע שמקורו בהתנסות ובחושים (המתקשר לעניין הסביבה)- האדם נולד מצויד בידע נצחי מולד מול האדם הנולד כ"טבולה ראסה". כהקדמה פילוסופית קצרה, וכדי להגיד את הדברים "בשם אומרם", אציג את הפילוסופים הראשונים שהעלו לטעמי את ההבחנה הזאת, הלוא הם היראקליטוס ופרמנידס. היראקליטוס טען שהעולם, הידע, ההוויה- משולים לנהר שזורם בתנועה מתמדת. הכל משתנה כל הזמן והידע עצמו אם כן הוא סובייקט לשינויים רבים. אף איש לא נכנס לאותו נהר פעמיים- לא רק בגלל שהנהר הספיק להשתנות- אלא גם בגלל שהאיש עצמו השתנה (אין שום דבר קבוע באדם עצמו). כלומר ראייה זו מציגה את העולם כהוויה דינמית משתנה ללא הרף שאין להחזיק בה ידיעה קבועה, מולדת או נצחית- כי ממילא הדברים הללו בספק. פרמנידס חשב אחרת. כאחד הפילוסופים הקדם סוקרטיים החשובים ביותר, הוא טען שכל מה שאנו מקבלים מהחושים מקורו בעולם התופעות. נתונים אמפיריים אלה הינם שקריים ומשתנים (לכן סותרים עצמם לדידו). יש עולם של ממשות (שהוא כמו כדור מושלם ללא חילוק, נצחי ואינסופי), של אמת ויש עולם של תופעות ושקר. הדרך לעולם האמת הוא בניתוק החושים לטובת השכל. אפשר לראות שם את יסוד המטא-רציונליזם והאידיאליזם גם יחד. האחרון כמובן מייצג את גישת הBeing. Becomming- לוק, ווטסון המסורת האמפיריציסטית, בראשות לוק, הדגישה את הלמידה, הניסיון והחושים כמקור העיקרי לידע שלנו אך עם זאת לא שללה מודעות שאנו נולדים איתה והיא אמנם פסיבית, אך עדיין יש לה ממשות מסוימת (ואף פונקציות מסוימות כמו אסוציאציה ורפלקטיביות- לפי לוק). מכאן שגישה זו מייצגת אומנם Becomming כמקור הידע, אך ההתהוות הזאת לא מיוחסת רק לסביבה ולניסיון- יש מבנים מולדים של תודעה- פסיביים ככל שיהיו- ולכן אין כאן מטריאליזם אמפירי מוניסטי טהור- כמו שאפשר למצוא בביהייביוריזם הקלאסי בניצוחו של ווטסון- שלקח את התזה האמפיריציסטית וטען שכיון שהתודעה היא ממילא דבר סטטי ופסיבי- אין בה צורך. חמוש באמפיריות אובייקטיבית ושואב עידוד מהפוזיטיביזם הלוגי שעודד תיאוריות היוריסטיות אובייקטיביות (ומכאן ניתן לשייכו גם כן לBecomming)- מיסד ווטסון את אחת מתיאוריות ה Becomming הקיצוניות ביותר. לפי גישה זו- מקור הידע מוגבל לסביבה בלבד. ווטסון הכריז שאין נפש ושעל הפסיכולוגיה להיות ענף ממדעי הטבע שעניינו בנתונים אמפיריים, אובייקטיבים והיוריסטים. הרעיון מתבטא היטב גם בדבריו של סקינר, שהוא יכול לעצב עוללים בכל דמות אנושית שיחפוץ בה. Being- אפלטון, פרויד הגישה השנייה, גישת ה Being, מורכבת ועמוקה. ההנחה הבסיסית שמאחדת את הוריאציות השונות שבה, היא שמקור עיקרי של הידע שלנו הוא פנימי ולא חיצוני, או שאפשר להגיע אליו באמצעים פנימיים. יש אקטיביות ומשקל למה שקורא בפנים. השלכות כמעט מיידיות של גישה זו הן דואליזם, מנטליזם ולעיתים אידיאליזם - אך לא בהכרח. כלומר מקור הידע אינו בסביבה החיצונית ובניסיון החושי- אז היכן הוא? ***אפלטון היווני טען שהידע הוא נצחי. יש ידע טהור ונצחי שיש לו אונתולוגיה משלו ואינו תלוי בשום דבר שישנה אותו. ידע זה גלום בעולם האידיאות. הנפש מצוידת בידע הזה כבר מלפני הלידה- כי כאמור היא נצחית- ולכן מקור הידע לפי אפלטון אינו בחושים אלא בנפש- בעצמי- שלא רק שהיא המקור לידע אלא שהיא כבר מכילה אותו! (או קשורה בו, או "נוטלת בו חלק") כלומר תהליך רכישת הידע הוא למעשה תהליך של גילוי וחשיפת הקיים. אני מאמין שגישה זו הינה אחת הביטויים הקיצוניים של Being *** תיאוריות Being מודרניות יותר, אפשר למצוא בפסיכואנליזה שהושפעה מהאידיאליזם הגרמני כמו גם מהביולוגיה בהקשר זה. מקור הידע על האדם, ההשפעות שמכוונות את חייו, הידע שבבסיס מערכת שיקוליו, המנווט את המכונה- מקורו פנימי וחלקו אף מולד. כלומר מעבר לעובדה שהפסיכואנליזה טוענת בגרסתה הקלאסית, שיש תהליכי התפתחות אוניברסלים (משמע מולדים, built in) שמשפיעים על ההתפתחות ויש בהם כביכול תכנים אימננטים (כמו האזורים הפסיכו-ארוטיים או תסביך אדיפוס, אלקטרה וכו'), גם אצל האדם הבוגר ומעבר לכך- המחשבות המודעות והמעשים אינם כשלעצמם אלא סמלים או ייצוגים של ידע/תכנים שנמצאים ברובד הלא מודע. כלומר גישה זו נסווג כ Being, בשל הדגש שהיא שמה על תהליכים מולדים וידע נפשי פנימי (ויותר מכך- לא מודע ולא רציונלי). גם שיטותיה לנסות לגלות את הידע לא מתמקדות בתנאים החיצוניים כמו בשיטות טיפול המנסות לפרוץ לתחום ידע פנימי זה- בין אם בניתוח חלומות בין אם באסוציאציה חופשית- וההנחה המובלעת היא שהידע נמצא בתוך האדם עצמו. כמובן שפרויד הכיר במידה מסוימת בהשפעות הסביבה ולכן לא היווה Being טהור, אך כאמור- קשה למצוא Being אוBecomming טהורים. מה שמעניין במיוחד בנקודה אחרונה זו היא שנעשתה חלוקה בין רציונליזם לנייטיביזם- כלומר מקור הידע יכול להיות פנימי ויחד עם זאת- לא רציונלי. במובן זה פרויד הדגיש שמקור הידע לא חייב להיות רציונליזם מול אמפיריציזם, השפעה הפוכה לזו שהייתה לווטסון על האמפיריציזם (אותה "זיקק" באובייקטיביות וסירס מהתודעה). *** על אף הפירוש (ההזוי יש לומר) של כמה כותבי מאמרים בנושא הפלטוניזם כמוניסטי בעיקרו, והתולה כל ניסיון לייחס לאפלטון דואליזם כ"הטבלה נוצרית" של רעיונותיו, אין העמדה הזאת מקובלת על רוב העוסקים בתחום [מפנה אותך לקורס פילוסופיה יוונית בפתוחה, לפרופ' לייבוביץ' זג"ל ואחרים שכתבו על פלטוניזם, לדיאלוגים עצמם ואפילו להרצאות של פרופ' נדלר] ועם כל הכבוד לאדם באשר הוא, תמוה הניסיון להציג את הנפש והאידיאות כמבנים קונספטואלים בו בזמן שמנסים לייחס לו נטורליזם [אחרת הוא אידיאליסט מה שהכותב דוחה כביכול] ולצייר את האיש שדיבר בפרוטרוט על הישארות הנפש, נצחיותה, אידיאות וכו' כמוניסט מטריאליסט. הדברים מקוממים במיוחד כאשר שמים לב לנימה המטריאליסטית העקבית שנוקטים בה כמה פרשנים לאורך מאמריהם.

 

[P a r m e n i d e s]

השורשים הפילוסופיים של הפסיכו' הפרוידיאנית

לפרויד קדמו פילוסופים רבים, מה שאומר שקדמו לו "ציפיות" רבות- דהיינו רעיונות דומים לשלו שהופיעו לפניו במובן הכרונולוגי, אך לא ניתן לקשרם ישירות לאיש (אין הכרה מצידו, או שאין מסלולי השפעה) ולמצוא המשכיות לינארית ביניהם לרעיונותיו. במקרה שנמצא המשכיות והכרה (בנוסף לקדימות ולדמיון הרעיוניים) כמו במקרה של שארקו ואולי גם הרברט וכמעט דארווין (אך לא ברור מה הגדרת פורומינו לפילוסופים, אז לא נשתמש בהם לניתוח זה) נקרא לרעיונות המוקדמים "בסיסים" לרעיונות המאוחרים יותר. ההבחנה חשובה כדי למנוע מאיתנו להתייחס לרעיונות חדשים כישנים, בכך לפספס את הייחודיות והחידוש שברעיונות וכדי לחדד ולהעמיק את המחקר ההיסטורי- בהשתמש בכלים מוגדרים וקריטריונים סבירים כדי לייחס השפעות מסוגים שונים. יש בעייתיות מסוימת בהגדרת היחס בין רעיונות והוגים לעיתים בשל אופיים שלל נתונים היסטוריים, שלא פעם נאבדים, מודחקים, אובדים בתרגום או פשוט משרתים את האדם ולא את המקצוע. למשל ייתכן שפרויד כתב שניטשה היווה עבורו מקור השפעה בסיסי ושייחס לו את התיאוריה שלו- אך נתון זה נאבד, הוסתר על ידי אנשים עם אינטרס, או אפילו שפרויד עצמו לא הסכים לפרסם אותו כי רצה לטעון לכמה שיותר מקוריות ביצירה. השלב הקדם פרדיגמטי, שהפסיכולוגיה נמצאת בה מיום היווסדה עד הווה, שלב המאופיין בהיעדר מתודה אחת מוסכמת- אפשרה ביתר קלות השפעה של רעיונות פילוסופים על פרויד והפסיכולוגיה בכלל, על הפתיחות הרעיונית של התיאורטיקן בכלל והפסיכואנליטיקן בפרט בימיה הבתוליים של הפסיכולוגיה. מה עוד שיש שני דרכים עיקריות לבסס תיאוריה- לחשוב על רעיון ולבדוק אם הוא עובד, או לבחון נתונים של תופעה מסוימת ולחשוב על הסבר שיסביר את הנתונים הללו (כלומר אפריורי או על בסיס המסד). האחרונה היא הדרך המקובלת כמובן, אך בכל אסכולה יש דגש אחר על הממד התיאורטי לעומת הממד התצפיתי. בעוד הביהייביוריזם למשל, לא צריך כמעט תיאוריה ומבסס הכל על תצפיותיו, הפסיכואנליזה שמה את הדגש על התיאוריה ולא על הנתונים האובייקטיבים שאינם מעניינם (כאמור, נתוני הפסיכואנליזה הינם סובייקטיביים במהותם). ניתן לשער שבשל כך היה קל יותר לפרויד להיות מושפע ופתוח לפילוסופים הגדולים שקדמו לו (מאשר אם היה בתחום המתמטיקה למשל). ניטשה, שופנהאואר ומארקס היוו "מקדימים" (פילוסופים שקדמו לפרויד והשפיעו על רעיונותיו, אך לא הוכרו כיסודות לתיאוריה שלו ועוד כפי שפורט) לפרויד, וניכר הדמיון בין רעיונותיהם של התיאורטיקנים. שופנהאואר כפרויד אחריו, טען כי האדם הינו יצור לא רציונלי בעיקרו, שמודרך על ידי כוחות שאינו מבין ולא מודע להם (מדחיק אותם), ושהכוחות הללו קיימים מכוח אינסטינקטים (בעיקר תוצר של שני אינסטינקטים עיקריים). עוד טען שופנהאואר שקיימים קונפליקטים באדם, שמבטאים התנגשות בין יצרים וערכים, דבר שיכול להוביל למחלת נפש. לכאורה נראה שפרויד אימץ את רעיונותיו של שופנהאואר שהוזכרו כאן, אך אם נתעמק בתכנים נבחין בין תפיסת האינסטינקטים של השניים; בעוד שופנהאואר טען ששני האינסטינקטים הבסיסיים הינם של מין ושימור עצמי, פרויד בוחר ביצר החיים כיצר המין וביצר המוות. גם בתפיסת יצר המין עצמו יש להם ראייה מעט שונה; למרות ששניהם נתנו כאמור במה מרכזית ליצר זה בתמונה הנפשית של האדם, פרויד מתייחס ליצר המין כיצר החיים, כיצר שמונע או מכוון לעונג, בעוד ששופנהאואר התייחס ליצר מין זה כמונע על ידי צרכים סוציוביולוגים, בעיקר הצורך ההישרדותי שברבייה. פרויד טען שהוא קרא את כתביו של שופנהאואר בשלב מאוחר מאוד בחייו, ובכך ניסה להפריד בין רעיונותיו של שופנהאואר לתיאוריות פרי פיתוחו,ומונע מאיתנו להתייחס אל שופנהאואר כ"פאונדיישן" (כבסיס לתיאוריה שלו). מארקס טען כי האדם בחברה המעמדית סובל מניכור, שמתבטא בכך שהוא מחצין חלק מעצמו. כשתגמר מלחמת המעמדות, האדם יפסיק להיות מנוכר ויחזור למהות החיובית שלו. עוד טען כי הדת היא אופיום להמונים, שתכליתה הקהיית תחושות הכאב שבניכור הפסיכולוגי הזה, תוצר של המעמדות העליונים. אפשר להשוות בין רעיונותיו של מארקס לגבי האדם המנוכר והמוחצן עם רעיונותיו של פרויד על האדם שעקב תהליך הסוציאליזציה לומד להתנכר לעצמו (כי הוא בבסיסו חייתי ויצרי והחברה רק מנסה לאכוף את חוקיה על העולל). אך מבחינת ההתייחסות לדת, פרויד בהחלט הסכים עם מארקס במידה רבה. בספרו "עתיד האשלייה", תיאר פרויד את הדת כסוג של תרופה קבוצתית נגד תסמינים פסיכולוגיים, מעין תרופה פסיכולוגית בגרוש שהמחיר שהיא גובה מבני האדם הוא גבוה מדי- וטען שהיא סוג של נוירוזה (נוירוזה שיחסה לחברה היא כיחס הסופר אגו לאגו). כלומר, הדת היא בעצם מנגנון שליטה חברתי. גם במובן זה אפשר לראות שמארקס השפיע, או שרעיונותיו התקשרו עם אלו של פרויד, אך לא היווה בסיס להשקפותיו. נ יטשה, ציר כרונולוגי מתווך בין שופנהאואר לפרויד, שהושפע אף הוא רבות מהראשון, משמש כ"מקדים" לפרויד. גם במקרה שלו, הגותו מכילה רעיונות דומים ביותר לאלו של פרויד, בייחוד בדבר הלא מודע הכאוטי והסוער שבאדם, בדינמיקה הפנימית שמתבטאת בקונפליקט לדידו, אפילו במנגנוני הגנה (סובלימציה, אינהיבציה/רפרסיה- למעשה דיבר על הדחקה), יצר תוקפנות ורגש אשמה כמניעים אותנו וכמובן הרעיון של המצפון או הפרא האציל שבתוכנו, שקיבל תפנית מפתיעה בתיאוריה הפרוידיאנית. פרויד לא הכיר בו כבסיס אלא הגיב על הדמיון בין הרעיונות בכך שמדובר בעוד פילוסוף שהאינטואיציות שלו הובילו אותו באופן חלקי להכרת הטבע האנושי באותה צורה שהפסיכואנליזה מכירה אותו. כלומר הוא מודה שהכיר את הגותו של הלה ושיש דמיון, אך טוען שהדמיון הוא בגדר "Great minds think alike". אם אין אפשרות (בשל נוסח המטלה כאן בפורום, הדורש פילוסופים) להתייחס לשארקו, דארווין, ברטנאו והרברט בתשובתנו, נאלץ לנדוד בחזרה ליוון העתיקה כדי להביא פילוסוף טהור ולמצוא את הדמיון בינו לבין פרויד- שבהכרח יהווה אנטיסיפיישן (פרויד נתן קרדיט מלא לאנשים בודדים- וגם בהם מעט פילוסופים- כמו דוסטוייבסקי למשל). נבחר את אריסטו, מיודענו משכבר הימים, לשאת עימנו את נטל המשימה. אריסטו קדם לפרויד בכאלפיים שנה, יש דמיון בין כמה מרעיונותיהם וידוע שפרויד לפחות הכיר את כתביו. הדמיון הראשון קשור לתפיסת ההתנהלות, או המוסר, האריסטוטלית והפרוידיאנית. פרויד טוען שהאדם בתודעתו הוא האגו, שעובד לפי עקרון המציאות ומפשר בין צרכי האיד לציווי החברה. בדרך כלל הפתרון הבריא יהיה איזשהו איזון של אותם כוחות לוחמים, כמו מתן חופש לדחפים דרך מנגנון העידון ובכך לתרום לחברה וכו'. אך סופר אגו חזק מדי משמע אישיות סמכותנית ואיד חזק מדי משמע יצריות ואיפולסיביות. את אותם הדברים רק בדרכו שלו אומר לנו אריסטו. לפי אריסטו, התכלית של האדם היא להיות באודיוניזם- סוג של אושר מתון ויישוב דעת. האדם מגיע לתכלית זאת בכל שהוא נעשה אדם טוב. אך מה היחס שלנו למידות הללו? לפי אריסטו היחס הוא מתינות- שביל הזהב. כלומר לכל תכונה יש שני קטבים והמקום האופטימלי הוא באמצע. למשל- אומץ לב היא פעולה או תכונה שנמצאת במרכז של רצף התכונות פחדנות-פזיזות. אם נשווה את הפשרה בין הקטבים והטענה שעל מבנה האישיות של האדם לבטא את הפשרה בין שתי הקטבים הללו- לאותו אגו שמפשר בין דרישות האיד לסופר אגו- קשה שלא להתרשם מהדמיון. בכל מקרה לא נרחיב מפאת קוצר המקום אך יש עוד בהשוואה זו. אריסטו יהווה "מקדים" לפרויד כאמור, בשל חוסר המשכיות או הכרה ישירים מצדו של פרויד. פרמנידס\א.נ.נ.

 

[eoli]

אני מכתירה את פרמנידס למנצח של השבוע../images/Emo47.gif

 

[eoli]

להזכירך,הפרס הגדול הוא :

ספרי "המקלדת" וערכות תפוזיות מפנקות (כרבולית+נעלי בית). שמע ! זה לא דבר של מה בכך !

 

[P a r m e n i d e s]

רק בגלל הפרגון

אני מוכן להתחלק איתך בנעלי הבית- חצי חצי... (ממילא עם הכלבה שלי תוחלת החיים שלהן אפסית...)

 

[AvR6]

אל תחלק את עור הדוב טרם תצוד אותו!

 

[P a r m e n i d e s]

../images/Emo9.gif ../images/Emo24.gif שלי שלך אח...

 

[eoli]

בגלל הפירגון ויתרתי

על החצי לטובת הכלבה שלך. נו,מה לא נעשה לטובת החי בר.

 

[Clueless Angel]

השבוע P a r m e n i d e s ניצח../images/Emo106.gif

ברכות לזכייתך! ותודה רבה על שחלקת עימנו הגיגך. שולחת אליך מסר לקבלת הפרסים

יום טוב!

 

[סינתטית אפריורית]

קולולולולו

אבל, המנהלת, הוא כבר ג'ינג'י. תוכלי אולי לצבעו בצבע אחר? אה... ירוק בקבוק? או צהוב בננה?

 

[eoli]

איזו הפתעההההההההה.לא להאמין.

מזל"ט לפרמנידס. אתה מלך השכונה.