Clueless Angel
New member
היי,
התשובה היא לא, אין מגבלה כמותית אשר כל אדם יכול לכתוב. ככל שירבו - כן יטב. בהצלחה sim.
התשובה היא לא, אין מגבלה כמותית אשר כל אדם יכול לכתוב. ככל שירבו - כן יטב. בהצלחה sim.
- פותח הנושא Clueless Angel
- פורסם בתאריך
Clueless Angel
New member
אין ספק
Clueless Angel
New member
תודה רבה../images/Emo141.gif,
היי, התשובה היא באותו השרשור: מונחים יש לשרשר מתחת להודעת
מונחים! ומאמרים אל
מאמרים!.
היי, התשובה היא באותו השרשור: מונחים יש לשרשר מתחת להודעת
Clueless Angel
New member
../images/Emo26.gif../images/Emo26.gifלמילון המונחים!
P a r m e n i d e s
New member
חומר היולי
(אם כבר אני זה שמתחיל, אז למה לא מההתחלה?
) החומר ההיולי: חומר היולי משמע חומר ראשוני, קדמון, החומר הבסיסי ביותר, חומר טהור- ללא כל צורה כלשהי. זהו חומר שבלתי ניתן לפרק ושאינו מורכב מחומרים אחרים. הוא החומר המקורי הראשוני שממנו נוצר כל גוף בטבע, החומר שממנו נוצרו ארבעת היסודות. לחומר ההיולי משמעויות רבות ומרובות בכל תורה מטפיזית, תיאולוגית ובריאתנית. אפלטון ואריסטו היו חלוקים ביניהם לגביי הליך היווצרות העולם; בעוד אפלטון טען שכל הדברים שבשמים ובארץ נוצרו מהחומר ה"היולי קדמון" – חומר ראשוני שלבש צורות שונות בידי "האל היוצר", אשר יכול לחזור למצב של תוהו ובוהו בראשיתי, אריסטו טען שהעולם כולו, כמות שהוא, הוא קדמון ואינו משתנה. חומר היולי זה, הוא חומר נטול צורה, שלא ניתן להפריד או לפרק לחומרים נוספים, חומר שניתן לחשוב עליו אך לא לתאר אותו (כיוון שבהכרח אנו מתארים דברים וחושבים עליהם כעל מורכבים ממשהו ובעלי תפקיד או תצורה מסוימים), "חומר ששום דבר אינו משמש לו כחומר". אריסטו שלל את קיומו של חומר זה וגרס כי העולם היה קיים מאז ומתמיד וכמו שהמינים והצורות קבועות, לא ייתכן כי משהו כמו החומר הזה התקיים בעצמאות. לחומר היולי זה, חומר ללא צורה, יש הגדרה שלילית בלבד; זהו חומר שאין לו צורה, חומר שאין דבר מה אחר שהוא החומר שלו. על החומר ההיולי במשנתם של אריסטו ואפלטון והשלכות המחלוקת: החומר הקדמון או החומר ההיולי אינו קיים לפי אריסטו. זאת משום שני טעמים עיקריים; אפיוניו של החומר הזה סותרים במידה מסוימת את קיומו. המשנה האריסטוטלית סותרת את קיומו של חומר כזה כראשית הדברים. אפיוני החומר ההיולי אלו אינם יכולים להתקיים לדידו של אריסטו וגם אילו היו מתקיימים, לא היינו יכולים לתאר אותם או לדבר עליהם. לעצם צריכה להיות מסוימות; הוא צריך להיות משהו בר זיהוי, עם ייחודיות מסוימת, משהו שנוכל להתייחס אליו ולשוחח עליו. אך כל אלה לא קיימים בחומר קדמון שכזה, ולכן קיומו מוטל בספק. כמו כן אנו מורגלים לתפוס ולדבר על דברים מנקודה מסוימת של תכונות, אפיונים, תפקודים וכו'. שום דבר אינו נתפס באנונימיות מוחלטת, ללא כל הקשר או מסוימות כלשהי, אז כיצד ניתן בכלל לחשוב או לשוחח על משהו שמעצם הגדרתו הוא חסר כל אפיון? לפי אריסטו, דבר כזה אינו יכול להתקיים. כשאנו מנסים להפריד את הצורה מהחומר, אנו מקיימים תהליך של הפשטה; מקזזים ומוציאים את כל התכונות השונות, אך אם בסופו של תהליך אנחנו מגיעים לנקודה בה החומר הוא ריק לגמרי- חסר כל צורה שהיא- חטאנו בהפשטת יתר. ההגדרה היחידה המתקבלת על הדעת לחומר שכזה הינה שלילית בלבד; חומר שאינו צורה של כלום, משהו שאין משהו אחר שמרכיב אותו- וזו אינה מתקבלת על הדעת. אריסטו טען כי חומר קדמון אינו קיים בפועל אלא הוא אך ורק פרי של מלאכת הפשטה- ניתן לחשוב עליו אך לא לתארו, כי כל אפיון כבר חובק בחובו צורה כלשהי. כמו כן, אם נעיין בדברי אריסטו, הלא הוא גם טען שכל המינים קבועים, הצורות קבועות ורק (או בעיקר) החומר משתנה. לפי הנחה זו, גם העולם עצמו הוא קבוע ואין לו ראשית אחת או חומר אחד שממנו נוצר הכל. מטעמים אלה ואחרים, אריסטו מתנגד לקיומו של החומר הקדמון ולמעשה מסרס את משמעותו גם בעיני המאמינים בדבר. בשונה מהשקפה זו, אפלטון גרס כי כל הדברים שבעולם נוצרו מ"ההיולי קדמון" - חומר ראשוני שלבש צורות שונות בידי "האל היוצר", וחומר זה יכול לחזור למצב של תוהו ובוהו בראשיתי. אריסטו, בניגוד לאפלטון, טען שהעולם כולו, כמות שהוא, הוא קדמון ואינו משתנה. שתי ההשקפות הללו השפיעו השפעה עצומה על הוגים ותיאולוגיים, שעסקו בהסברים בריאתנים, מרחבי תבל במשך דורות על גבי דורות. בייחוד ניכרה ההשפעה על היהדות ועל חכמי הדור בימי הביניים (רמב"ם וכו') שהמירו את ההשקפות לשאלת ה"יש מאין", שהיא עניינה של הדת. הרמב"ן טען כי בריאה "יש מאין" הייתה רק פעם אחת, בתחילה. דעה זו דומה לדעתו של אפלטון בדבר "ההיולי הקדמון", לעומת הרמב"ם שצידד יותר בפרשנות האריסטוטלית. א.נ.נ.
(אם כבר אני זה שמתחיל, אז למה לא מההתחלה?
) החומר ההיולי: חומר היולי משמע חומר ראשוני, קדמון, החומר הבסיסי ביותר, חומר טהור- ללא כל צורה כלשהי. זהו חומר שבלתי ניתן לפרק ושאינו מורכב מחומרים אחרים. הוא החומר המקורי הראשוני שממנו נוצר כל גוף בטבע, החומר שממנו נוצרו ארבעת היסודות. לחומר ההיולי משמעויות רבות ומרובות בכל תורה מטפיזית, תיאולוגית ובריאתנית. אפלטון ואריסטו היו חלוקים ביניהם לגביי הליך היווצרות העולם; בעוד אפלטון טען שכל הדברים שבשמים ובארץ נוצרו מהחומר ה"היולי קדמון" – חומר ראשוני שלבש צורות שונות בידי "האל היוצר", אשר יכול לחזור למצב של תוהו ובוהו בראשיתי, אריסטו טען שהעולם כולו, כמות שהוא, הוא קדמון ואינו משתנה. חומר היולי זה, הוא חומר נטול צורה, שלא ניתן להפריד או לפרק לחומרים נוספים, חומר שניתן לחשוב עליו אך לא לתאר אותו (כיוון שבהכרח אנו מתארים דברים וחושבים עליהם כעל מורכבים ממשהו ובעלי תפקיד או תצורה מסוימים), "חומר ששום דבר אינו משמש לו כחומר". אריסטו שלל את קיומו של חומר זה וגרס כי העולם היה קיים מאז ומתמיד וכמו שהמינים והצורות קבועות, לא ייתכן כי משהו כמו החומר הזה התקיים בעצמאות. לחומר היולי זה, חומר ללא צורה, יש הגדרה שלילית בלבד; זהו חומר שאין לו צורה, חומר שאין דבר מה אחר שהוא החומר שלו. על החומר ההיולי במשנתם של אריסטו ואפלטון והשלכות המחלוקת: החומר הקדמון או החומר ההיולי אינו קיים לפי אריסטו. זאת משום שני טעמים עיקריים; אפיוניו של החומר הזה סותרים במידה מסוימת את קיומו. המשנה האריסטוטלית סותרת את קיומו של חומר כזה כראשית הדברים. אפיוני החומר ההיולי אלו אינם יכולים להתקיים לדידו של אריסטו וגם אילו היו מתקיימים, לא היינו יכולים לתאר אותם או לדבר עליהם. לעצם צריכה להיות מסוימות; הוא צריך להיות משהו בר זיהוי, עם ייחודיות מסוימת, משהו שנוכל להתייחס אליו ולשוחח עליו. אך כל אלה לא קיימים בחומר קדמון שכזה, ולכן קיומו מוטל בספק. כמו כן אנו מורגלים לתפוס ולדבר על דברים מנקודה מסוימת של תכונות, אפיונים, תפקודים וכו'. שום דבר אינו נתפס באנונימיות מוחלטת, ללא כל הקשר או מסוימות כלשהי, אז כיצד ניתן בכלל לחשוב או לשוחח על משהו שמעצם הגדרתו הוא חסר כל אפיון? לפי אריסטו, דבר כזה אינו יכול להתקיים. כשאנו מנסים להפריד את הצורה מהחומר, אנו מקיימים תהליך של הפשטה; מקזזים ומוציאים את כל התכונות השונות, אך אם בסופו של תהליך אנחנו מגיעים לנקודה בה החומר הוא ריק לגמרי- חסר כל צורה שהיא- חטאנו בהפשטת יתר. ההגדרה היחידה המתקבלת על הדעת לחומר שכזה הינה שלילית בלבד; חומר שאינו צורה של כלום, משהו שאין משהו אחר שמרכיב אותו- וזו אינה מתקבלת על הדעת. אריסטו טען כי חומר קדמון אינו קיים בפועל אלא הוא אך ורק פרי של מלאכת הפשטה- ניתן לחשוב עליו אך לא לתארו, כי כל אפיון כבר חובק בחובו צורה כלשהי. כמו כן, אם נעיין בדברי אריסטו, הלא הוא גם טען שכל המינים קבועים, הצורות קבועות ורק (או בעיקר) החומר משתנה. לפי הנחה זו, גם העולם עצמו הוא קבוע ואין לו ראשית אחת או חומר אחד שממנו נוצר הכל. מטעמים אלה ואחרים, אריסטו מתנגד לקיומו של החומר הקדמון ולמעשה מסרס את משמעותו גם בעיני המאמינים בדבר. בשונה מהשקפה זו, אפלטון גרס כי כל הדברים שבעולם נוצרו מ"ההיולי קדמון" - חומר ראשוני שלבש צורות שונות בידי "האל היוצר", וחומר זה יכול לחזור למצב של תוהו ובוהו בראשיתי. אריסטו, בניגוד לאפלטון, טען שהעולם כולו, כמות שהוא, הוא קדמון ואינו משתנה. שתי ההשקפות הללו השפיעו השפעה עצומה על הוגים ותיאולוגיים, שעסקו בהסברים בריאתנים, מרחבי תבל במשך דורות על גבי דורות. בייחוד ניכרה ההשפעה על היהדות ועל חכמי הדור בימי הביניים (רמב"ם וכו') שהמירו את ההשקפות לשאלת ה"יש מאין", שהיא עניינה של הדת. הרמב"ן טען כי בריאה "יש מאין" הייתה רק פעם אחת, בתחילה. דעה זו דומה לדעתו של אפלטון בדבר "ההיולי הקדמון", לעומת הרמב"ם שצידד יותר בפרשנות האריסטוטלית. א.נ.נ.P a r m e n i d e s
New member
על סוקרטס ומונחי יסוד סוקרטיים
השאלה הסוקרטית (הבעיה הסוקרטית): הבעיה הסוקרטית מתייחסת לנושא האותנטיות של דמותו של סוקרטס כפי שאנו מכירים אותה היום. מקור הבעיה היא שסוקרטס עצמו לא נהג לתעד את התפלספויותיו ולמעשה, אין אנו יודעים בוודאות דבר אודותיו, פרט לתיאוריהם של כמה סופרים. אלא שהללו רחוקים מלהיות היסטוריונים קפדנים ודקדקנים. הוא לא השאיר אחריו כתבים משל עצמו וכפי הנראה אף לא כתב מעולם. כל ידיעותינו הנכונות והבלתי-נכונות אודותיו מקורן באריסטופנס (Aristophanes), כסנופון (Xenophon), אפלטון (Plato) שחי בערך באותה תקופה כמו סוקרטס ואריסטו (Aristotle), שנולד כפי הנראה כשלושים שנה לאחר השנה שבה נשפט סוקרטס ונידון למיתה. הקביעה המשותפת היחידה לארבעת המקורות האלה הינה שהיה פילוסוף ושמו סוקרטס. דמות דיוקנו של סוקרטס כפי שהיא משורטטת ב"העננים" של אריסטופנס איננה מתקבלת כלל על הדעת; התיאור איננו מכיל שום פרט העולה בקנה אחד עם תיאוריהם של שלושת המקורות האחרים ושום דבר אישי או בלתי רגיל, אלא דומה כי דמותו של סוקרטס באה לסמל את הסופיסט כפי שהוא נצטייר בעיני העם, תוך שיוחסו לו רק תכונות חיצוניות, הדומות לאלה של סוקרטס האמיתי. יש בידינו עדויות של כסנופון; "זכרונות", "אנאבסיס", "אפולוגיה" ועוד המכילים שורה של דיאלוגים בין סוקרטס לבין בני-אדם שונים, דיאלוגים אשר כסנופון מעיד על עצמו כי היה נוכח בחלק מהם. בתיאור זה סוקרטס מוצג כאדם שומר חוק וחביב, שספק אם אכן היה סוקרטס נאמן לתיאורו, היו מלווים אותו ומעריכים אותו כל אותם הרבים. אריסטו, בכתביו על מחשבתו של סוקרטס: "סוקרטס בחן את מעלות האופי ובקשר אליהן היה הראשון שעודד את בעיית ההגדרה האוניברסלית... שניים הם הדברים שאפשר לייחס, מתוך נאמנות, לסוקרטס: את הטיעונים האינדוקטיביים ואת ההגדרה הכוללת, ששניהם גם יחד נוגעים לנקודת-המוצא של המדע" כלומר עפ"י אריסטו סוקרטס עסק במעלות האופי, הוא שעורר לראשונה את בעיית ההגדרה, חיפש אחר מהותם של הדברים, השתמש בטיעונים אינדוקטיביים ועוד. אך דמותו של סוקרטס כפי שצוירה בידי אפלטון היא המקיפה והמרשימה ביותר. סוקרטס הוא הדובר העיקרי בדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון. שיחותיו בדיאלוגים אלה נוגעות לטבע המידה הטובה בכלל ולטבען של מידות טובות מסוימות; סוקרטס סובר שהמידה הטובה היא הידיעה, והמידה הרעה - אי-הידיעה. הוא מתייחס אל מידה טובה מסוימת ושואל את עצמו, מידה זו מהי, בבקשו למצוא את מהותה על ידי מתן הגדרה כללית. לסיכום, סוקרטס היה אגדה עוד בימי חייו ויתר על כן במותו. שיחות סוקרטיות היוו ז'אנר כתיבה שלם של תלמידיו הרבים, שרוב כתביהם אבדו. לעולם נראה את דמותו של סוקרטס דרך מסכות שונות. עדיין איננו יודעים עד כמה דעותיו והשקפתו של אפלטון השתרבבו לתוך דמותו של סוקרטס. בשל סיבה זו נוהגים באופן כללי, לחלק את דמותו של סוקרטס המתוארת בכתבי אפלטון, לשלושה: סוקרטס ההיסטורי (סוקרטס האותנטי, שעליו לא נדע דבר בוודאות ולכן עדיף לזנוח אותו לעת עתה), סוקרטס של אפלטון (כפי שהוא מופיע בעיקר בדיאלוגים המוקדמים, דעותיו אינן תואמות את ההשקפה האפלטונית; אין לו מטפיסיקה מנוסחת, דעות ברורות על גורל הנשמה לאחר מות הגוף, אין לו עניין במתמטיקה וכל עניינו בנושאים מוסריים) וסוקרטס האפלטוני (מבטא רעיונות אפלטוניים, אין לייחס את דעותיו בוודאות כלשהי לסוקרטס עצמו). אלנכוס: אלנכוס (Elenchos) היא מעין חקירת שתי וערב של בן השיח על ידי שאילת שאלות. כדי לברר את דעותיהם של בני שיחו בנושא מסוים, סוקרטס שאף לברר תחילה מהי הגדרתם של אותו הנושא והאם הגדרה זו אכן נכונה או אמיתית. לשם כך, סוקרטס משתמש בסדרת שאלות, מעין חקירה צולבת תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו האישיות. מסקנותיו, כביכול, מוסקות מתשובותיו של בן שיחו, ואלו בתורן משמשות אותו בהמשך הדיון על מנת להפריך את דעותיו של זה האחרון. כך סוקרטס הוכיח שאנשים אינם יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות. סוקרטס אכן הצליח ברוב המקרים להביא את בן השיח לכלל הודאה בשקרותה של דעה שהשמיע זמן קצר לפני כן. שיטת דיון שכזו מכונה דו שיח דיאלקטי, דו שיח בו הטיעונים של סוקראטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום דעה משלו. סוקראטס פשוט מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את שהוא מתיימר להבין. אל לנו לטעות ולחשוב שבכל פעם שסוקרטס סותר את אמיתותה של טענה זו או אחרת הוא אכן מתכחש לאמיתותה, או מאמין בדעה הסותרת, מטרתו העיקרית של סוקרטטס היא להדגיש את סתירותיו הפנימיות של בן שיחו. אבל השימוש באלנכוס לא הוגבל לניגוח דעותיהם של אנשים ולמציאת סתירות בדבריהם, סוקרטס השתמש בו כאמצעי לגילוי האמת, ליילד את הממצאים מתוך מוחם של בני שיחו ולגרום להם לחשוב ו"להתעורר". למרות רצונו זה, רוב תוצאותיו של האלנכוס מסתיימות בדרך ללא מוצא, אפוריה הגורמת לתחושת אבדן עצות. אך גם האחרונה משמשת כהשראה מחשבתית- אלו שחושבים שהם יודעים הכול מעקרים את סקרנותם ואת כוח מחשבתם. כמו כן האלנכוס מקנה ראייה סקפטית יותר, פחות יהירה וודאית. בעוד סוקרטס טען כי האלנכוס היא מערכת בלתי אישית של טענות, שיקול דעת והגיון קר, אנו רואים כי האלנכוס הוא מאוד אישי, כיוצא מדיאלוג בין שני אנשים. כל אלנכוס מאפיין גם את נקודות מבטם ואת אופיים של בני השיח. האלנכוס הינו היישום של העיקרון המהותי שליווה את חיי סוקרטס: חיים בלתי נחקרים אין טען לחיותם. חקירה זו מבוססת על בחינת דעותינו ובחינת דעותיהם של זולתנו.
השאלה הסוקרטית (הבעיה הסוקרטית): הבעיה הסוקרטית מתייחסת לנושא האותנטיות של דמותו של סוקרטס כפי שאנו מכירים אותה היום. מקור הבעיה היא שסוקרטס עצמו לא נהג לתעד את התפלספויותיו ולמעשה, אין אנו יודעים בוודאות דבר אודותיו, פרט לתיאוריהם של כמה סופרים. אלא שהללו רחוקים מלהיות היסטוריונים קפדנים ודקדקנים. הוא לא השאיר אחריו כתבים משל עצמו וכפי הנראה אף לא כתב מעולם. כל ידיעותינו הנכונות והבלתי-נכונות אודותיו מקורן באריסטופנס (Aristophanes), כסנופון (Xenophon), אפלטון (Plato) שחי בערך באותה תקופה כמו סוקרטס ואריסטו (Aristotle), שנולד כפי הנראה כשלושים שנה לאחר השנה שבה נשפט סוקרטס ונידון למיתה. הקביעה המשותפת היחידה לארבעת המקורות האלה הינה שהיה פילוסוף ושמו סוקרטס. דמות דיוקנו של סוקרטס כפי שהיא משורטטת ב"העננים" של אריסטופנס איננה מתקבלת כלל על הדעת; התיאור איננו מכיל שום פרט העולה בקנה אחד עם תיאוריהם של שלושת המקורות האחרים ושום דבר אישי או בלתי רגיל, אלא דומה כי דמותו של סוקרטס באה לסמל את הסופיסט כפי שהוא נצטייר בעיני העם, תוך שיוחסו לו רק תכונות חיצוניות, הדומות לאלה של סוקרטס האמיתי. יש בידינו עדויות של כסנופון; "זכרונות", "אנאבסיס", "אפולוגיה" ועוד המכילים שורה של דיאלוגים בין סוקרטס לבין בני-אדם שונים, דיאלוגים אשר כסנופון מעיד על עצמו כי היה נוכח בחלק מהם. בתיאור זה סוקרטס מוצג כאדם שומר חוק וחביב, שספק אם אכן היה סוקרטס נאמן לתיאורו, היו מלווים אותו ומעריכים אותו כל אותם הרבים. אריסטו, בכתביו על מחשבתו של סוקרטס: "סוקרטס בחן את מעלות האופי ובקשר אליהן היה הראשון שעודד את בעיית ההגדרה האוניברסלית... שניים הם הדברים שאפשר לייחס, מתוך נאמנות, לסוקרטס: את הטיעונים האינדוקטיביים ואת ההגדרה הכוללת, ששניהם גם יחד נוגעים לנקודת-המוצא של המדע" כלומר עפ"י אריסטו סוקרטס עסק במעלות האופי, הוא שעורר לראשונה את בעיית ההגדרה, חיפש אחר מהותם של הדברים, השתמש בטיעונים אינדוקטיביים ועוד. אך דמותו של סוקרטס כפי שצוירה בידי אפלטון היא המקיפה והמרשימה ביותר. סוקרטס הוא הדובר העיקרי בדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים של אפלטון. שיחותיו בדיאלוגים אלה נוגעות לטבע המידה הטובה בכלל ולטבען של מידות טובות מסוימות; סוקרטס סובר שהמידה הטובה היא הידיעה, והמידה הרעה - אי-הידיעה. הוא מתייחס אל מידה טובה מסוימת ושואל את עצמו, מידה זו מהי, בבקשו למצוא את מהותה על ידי מתן הגדרה כללית. לסיכום, סוקרטס היה אגדה עוד בימי חייו ויתר על כן במותו. שיחות סוקרטיות היוו ז'אנר כתיבה שלם של תלמידיו הרבים, שרוב כתביהם אבדו. לעולם נראה את דמותו של סוקרטס דרך מסכות שונות. עדיין איננו יודעים עד כמה דעותיו והשקפתו של אפלטון השתרבבו לתוך דמותו של סוקרטס. בשל סיבה זו נוהגים באופן כללי, לחלק את דמותו של סוקרטס המתוארת בכתבי אפלטון, לשלושה: סוקרטס ההיסטורי (סוקרטס האותנטי, שעליו לא נדע דבר בוודאות ולכן עדיף לזנוח אותו לעת עתה), סוקרטס של אפלטון (כפי שהוא מופיע בעיקר בדיאלוגים המוקדמים, דעותיו אינן תואמות את ההשקפה האפלטונית; אין לו מטפיסיקה מנוסחת, דעות ברורות על גורל הנשמה לאחר מות הגוף, אין לו עניין במתמטיקה וכל עניינו בנושאים מוסריים) וסוקרטס האפלטוני (מבטא רעיונות אפלטוניים, אין לייחס את דעותיו בוודאות כלשהי לסוקרטס עצמו). אלנכוס: אלנכוס (Elenchos) היא מעין חקירת שתי וערב של בן השיח על ידי שאילת שאלות. כדי לברר את דעותיהם של בני שיחו בנושא מסוים, סוקרטס שאף לברר תחילה מהי הגדרתם של אותו הנושא והאם הגדרה זו אכן נכונה או אמיתית. לשם כך, סוקרטס משתמש בסדרת שאלות, מעין חקירה צולבת תוך שהוא נמנע מלהכניס לדיון את דעותיו האישיות. מסקנותיו, כביכול, מוסקות מתשובותיו של בן שיחו, ואלו בתורן משמשות אותו בהמשך הדיון על מנת להפריך את דעותיו של זה האחרון. כך סוקרטס הוכיח שאנשים אינם יודעים על מה הם מדברים כאשר הם טוענים טענות ערכיות. סוקרטס אכן הצליח ברוב המקרים להביא את בן השיח לכלל הודאה בשקרותה של דעה שהשמיע זמן קצר לפני כן. שיטת דיון שכזו מכונה דו שיח דיאלקטי, דו שיח בו הטיעונים של סוקראטס נובעים מעמדותיו של בן שיחו מבלי שסוקרטס עצמו מתחייב לשום דעה משלו. סוקראטס פשוט מצליח להצביע על הסתירות הפנימיות בכל הגדרה שנותן בן שיחו ולפיכך מוכיח לו כי אינו באמת מבין את שהוא מתיימר להבין. אל לנו לטעות ולחשוב שבכל פעם שסוקרטס סותר את אמיתותה של טענה זו או אחרת הוא אכן מתכחש לאמיתותה, או מאמין בדעה הסותרת, מטרתו העיקרית של סוקרטטס היא להדגיש את סתירותיו הפנימיות של בן שיחו. אבל השימוש באלנכוס לא הוגבל לניגוח דעותיהם של אנשים ולמציאת סתירות בדבריהם, סוקרטס השתמש בו כאמצעי לגילוי האמת, ליילד את הממצאים מתוך מוחם של בני שיחו ולגרום להם לחשוב ו"להתעורר". למרות רצונו זה, רוב תוצאותיו של האלנכוס מסתיימות בדרך ללא מוצא, אפוריה הגורמת לתחושת אבדן עצות. אך גם האחרונה משמשת כהשראה מחשבתית- אלו שחושבים שהם יודעים הכול מעקרים את סקרנותם ואת כוח מחשבתם. כמו כן האלנכוס מקנה ראייה סקפטית יותר, פחות יהירה וודאית. בעוד סוקרטס טען כי האלנכוס היא מערכת בלתי אישית של טענות, שיקול דעת והגיון קר, אנו רואים כי האלנכוס הוא מאוד אישי, כיוצא מדיאלוג בין שני אנשים. כל אלנכוס מאפיין גם את נקודות מבטם ואת אופיים של בני השיח. האלנכוס הינו היישום של העיקרון המהותי שליווה את חיי סוקרטס: חיים בלתי נחקרים אין טען לחיותם. חקירה זו מבוססת על בחינת דעותינו ובחינת דעותיהם של זולתנו.
P a r m e n i d e s
New member
המשך... סוקרטס ומושגי יסוד בהגותו
המתודה ההיפותטית: לקראת הדיאלוגים האמצעיים השתמש סוקרטס בשיטת חקירה חדשה- המתודה ההיפותטית. על פי מתודה זו בוחרים טענה חזקה ומניחים שהיא אמיתית. מקבלים כנכון כל מה שמסתבר מהטענה. יוצרים עוד ועוד היפותזות התומכות בטענות. סברה וידיעה: במנון סוקרטס משנה את משנתו וטוען כי אפשר רק לשער סברות נכונות וכי המידה הטובה היא סברה נכונה- טענה תיאורטית שצריך לנמק ולהצדיק כדי שתהפוך לידיעה. האירוניה הסוקרטית במשמעותה הכללית, האירוניה מציגה ניגודים. הדובר משמיע משפט שנשמע על פניו פשוט, אך רומז שהכוונה היא מנוגדת למה שנאמר. מטרת האירוניה היא בדרך כלל לבקר ערכים מסוימים בחברה, על פעולות או על מוסר קלוקל ועל ידי השימוש בה, לערער את המוסכמות. האירוניה הבסיסית מציגה ניגודים כמו סובייקטיביות ואובייקטיביות, חיים ומוות ועוד. סוקרטס הגדיר זאת כדרך עקשנית להוכיח את מה שאינו נכון. להוכיח את מי שאינו מבין, שאינו יודע. זוהי גם דרך של העמדת פנים לא כדי להשיג יתרונות, אלא להשיג את האמת. האירוניה הסוקרטית מוצגת בדרך של היתממות. לכאורה ישנה הסכמה, אך בדרך היתממות נחשפים הלעג והביקורת. ישנם פירושים רבים למשמעות האירוניה הסוקרטית, הן בזמנו של סוקרטס עצמו והן בזמננו אנו. בזמנו של סוקרטס האירוניה במובנה המקובל הייתה "העמדת פנים זדונית של נחיתות עצמית כדי להשיג יתרון בויכוח". אחרים יחסו לו משמעויות יותר חיוביות כמו אלקיביאדס, שטען כי האירוניה הסוקרטית היא אמנם העמדת פנים, אך מטרתה אינה להטעות אלא לחשוף את עצמה ועל ידי כך לרדת לשורש האמת. באופן כללי, ישנן שלושה משמעויות עיקריות לאירוניה הסוקרטית: המשמעות היוונית הקלאסית (העמדת פנים זדונית של נחיתות לצורך שעשוע ויתרון בוויכוח), לשון דו משמעית המשמשת בעיקר כקישוט סגנוני או תחבולה דידקטית ומשחק חופשי של משמעויות שאינן נתונות, אלא נוצרות, במהלך השיחה. האירוניה הסוקרטית, כצפוי, היא ריתוך של שלושת המשמעויות הללו גם יחד. האירוניה הסוקרטית מורכבת מלשון דו ורב משמעית, לא סופית, לעיתים לגלגנית ולעיתים צינית, אך תמיד מעוררת מחשבה. באופן כללי ניתן לומר שתפקידה של האירוניה הסוקרטית הינה להפעיל את בן שיחו של סוקרטס, לגרום לו לחשוב ולהחזיר אותו מהצהרותיו ומסקנותיו למסלול הניתוח המוסרי. סוקרטס רואה עצמו כמיילד ולא כמורה במובן המסורתי של המילה. בשימושו באירוניה, הוא גורם לאדם לערוך שינוי ממשי בתפיסת עולמו, מבלי שיוכל לרצות או לסבר את אוזניו של סוקרטס (כי הוא אפילו אינו יודע מה סוקרטס עצמו באמת חושב). דוגמה ראשונה: דברי סוקרטס לאלקיביאדס כשאלקיביאדס אומר לסוקרטס שהוא מוכן לקיים עמו יחסי מין ולספק את כל רצונותיו, סוקרטס עונה לו ש"אלקיביאדס ידידי, נראה שבאמת אינך טיפש, אם אמנם נכון הוא מה שאמרת על אודותיי, ואם יש בי כוח- מה שבגינו תוכל להשביח.... מובן שראית בי יופי שאין לעמוד בפניו, העולה הרבה מאוד על תואר מראך... ואולם, עיין נא עיון טוב יותר: שמא אינני ולא כלום...עין המחשבה רואה ראייה חדה בזמן שראיית העיניים כבר נחלשת והולכת; ואתה עוד רחוק מכך". סוקרטס למעשה אומר דברים דו משמעיים: מצד אחד הוא אומר לאלקיביאדס שהוא אינו טיפש ומצד שני הוא רומז שהוא כן (גם בשורה האחרונה וגם בכלל). סוקרטס הופך את היוצרות, שוב בדרך אמביוולנטית: הוא אומר לאלקיביאדס שהוא יפה ממנו בהרבה (יופיו הפנימי עולה על יופיו החיצוני של א') ומאידך שיביט שוב כי אולי הדבר אינו כך. זו דוגמה קלאסית לאירוניה הסוקרטית. סוקרטס משתמש באירוניה במקום זה כדי לא לענות לאלקיביאדס בדרך הפשוטה כי הוא אינו רוצה יחסים הומוסקסואלים נורמלים עמו, אלא מנסה לדחוף אותו לגלות בדרך הקשה את האמת הזו- שיחסיו עם סוקרטס (ואולי בכלל) צריכים ללבוש צורה שונה מהצורה השגרתית. כוונת האירוניה פה נועדה להוציא את אלקיביאדס משיווי משקלו, כדי להביא לכך שהוא- מתוכו- ישנה את תפיסת עולמו. עם זאת יש פה גם את המרכיב הראשוני של ההגדרה האירונית- נדמה שסוקרטס נהנה מההתעללות באלקיביאדס. סוקרטס והסופיסטים: הסופיסטים הצטיינו בשלוש תכונות: 1. הפכו את הטענה הנפסדת לניצחת. 2. לימדו וחינכו את האחרים לעשות כמותם. 3. חינכו עבור כסף, תשלום. סוקרטס לא לקח תשלום, לא לימד וחינך (כי הוא בעצמו לא ידע את סגולות המידה הטובה) והוא מעוניין באמת ולא בהפיכת הטענה הנפסדת לנשכרת וכו'. ביקורתו נגד הסופיסטים: 1. מתיימרים ללמד את הסגולה הטובה- אך אינם יודעים מהי. 2. סבורים שאפשר ללמד סגולה טובה ומכחישים שהיא ידיעה. 3. טוענים שהם מלמדים הרבה דברים למרות שאין להם מומחיות בכלום. 4. הם מקנים טכניקה אך לא מחנכים. עקרונות יסוד סוקרטיים: כשאדם מתכוון לעשות מעשה, הוא צריך לשקול אותו בדעתו, להתנתק מהרגשות ולבחון אותו לפי הרציונל, נימוקים בעד ונגד. הנימוקים המוסריים הם החשובים ביותר ומשהגעת לנכונות עיקרון מסוים- תדבוק בו. הסגולה הטובה היא ידיעה- רגשות לא קשורים במוסריות. הסגולה הטובה היא אחת, שום אדם אינו עושה עוול מרצונו- כל אדם שואף לעשות רק טוב (כי הטוב מועיל לו), מוטב לסבול מאשר לגרום סבל, אדם צריך לדאוג לנשמתו. סוקרטס סבור כי כל אדם עושה מעשים כדי להשיג אושר. אגואיזם זה הוא בגדר עובדה. אך רוב האנשים לא יודעים מהו האושר ובמה הוא תלוי והם שואפים לכסף, בריאות ודברים אחרים. אך האושר האמיתי טמון בידיעת הסגולה הטובה. הסגולה הטובה היא תנאי הכרחי ולעיתים מספק לאושר (ובכך הוא אודימוניסט). סוקרטס טוען כי אדם לא יכול לעשות עוול- אם כולם היו יודעים מה הטוב, אף אחד לא היה עושה עוול. העוול נעשה רק בטעות או מחוסר ידיעה. כמו כן מוטב לסבול עוול מלעשות עוול כי עושה העוול מזיק לעצמו יותר. העיסוק הפילוסופי הוא עיון והוא משמש כהכנה למוות במובן זה שהוא היטהרות מהגוף. אודימוניזם-. צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. יש קשר מהותי בין האושר לסגולה הטובה. כי האושר מותנה בצדיקות. הדוניזם- תפיסה המזהה את האושר עם ההנאה, המוסרי כמספר צרכים. לעשות מה שנעים ולהתחמק ממה שלא נעים. "בעיית אותיפרון"- סוקרטס ניסה להגדיר את המונח "חסידות" שהכוונה היא ל"מוסר האלים". כשאנחנו חושבים על המוסר שבדת, יש שני דרכים להסתכל על זה: 1. אלוהים ציווה את המצוות כי הוא מוסרי. הוא יוצר חוקים כי הם מוסריים ונכונים. 2. המצוות הן מוסריות כי אלוהים מצווה אותן. לפי האופציה הראשון, אלוהים מצווה על המצוות כי הוא מוצא אותן מוסריות וצודקות. לפי תפיסה זו, גם אנחנו, שנוצרנו בצלמו, יכולים לבחור חוקים בהתאם לנכונותם המוסרית. כשאומרים שעלינו לקיים את המצוות המוסריות מפני שאלוהים הוא טוב ומיטיב, זה אומר שאנחנו יכולים לבחור בין טוב ורע- ולהגדיר מהי המוסריות הנכונה בלי תלות בשאלה "מה אלוהים מצווה?". עצם העובדה שאת יכולה להגיד שאלוהים הוא טוב, אומר שיש לך קריטריון מסוים לטוב ולרע ושאת יכולה לקבוע מה טוב ומה רע לעצמך. לפי ההסבר השני, בני האדם אינם יכולים לחוקק לעצמם חוקים מוסריים, עד שאלוהים לא יידע אותם מה רצונו ומהם חוקיו. כלומר- אלוהים מצווה את המצוות בגלל שהוא רוצה בהן ולמצוות המוסריות אין שום הסבר מעבר לזה. כך מתגלה אלוהים כשרירותי לגמרי. א.נ.נ.\פרמנידס
המתודה ההיפותטית: לקראת הדיאלוגים האמצעיים השתמש סוקרטס בשיטת חקירה חדשה- המתודה ההיפותטית. על פי מתודה זו בוחרים טענה חזקה ומניחים שהיא אמיתית. מקבלים כנכון כל מה שמסתבר מהטענה. יוצרים עוד ועוד היפותזות התומכות בטענות. סברה וידיעה: במנון סוקרטס משנה את משנתו וטוען כי אפשר רק לשער סברות נכונות וכי המידה הטובה היא סברה נכונה- טענה תיאורטית שצריך לנמק ולהצדיק כדי שתהפוך לידיעה. האירוניה הסוקרטית במשמעותה הכללית, האירוניה מציגה ניגודים. הדובר משמיע משפט שנשמע על פניו פשוט, אך רומז שהכוונה היא מנוגדת למה שנאמר. מטרת האירוניה היא בדרך כלל לבקר ערכים מסוימים בחברה, על פעולות או על מוסר קלוקל ועל ידי השימוש בה, לערער את המוסכמות. האירוניה הבסיסית מציגה ניגודים כמו סובייקטיביות ואובייקטיביות, חיים ומוות ועוד. סוקרטס הגדיר זאת כדרך עקשנית להוכיח את מה שאינו נכון. להוכיח את מי שאינו מבין, שאינו יודע. זוהי גם דרך של העמדת פנים לא כדי להשיג יתרונות, אלא להשיג את האמת. האירוניה הסוקרטית מוצגת בדרך של היתממות. לכאורה ישנה הסכמה, אך בדרך היתממות נחשפים הלעג והביקורת. ישנם פירושים רבים למשמעות האירוניה הסוקרטית, הן בזמנו של סוקרטס עצמו והן בזמננו אנו. בזמנו של סוקרטס האירוניה במובנה המקובל הייתה "העמדת פנים זדונית של נחיתות עצמית כדי להשיג יתרון בויכוח". אחרים יחסו לו משמעויות יותר חיוביות כמו אלקיביאדס, שטען כי האירוניה הסוקרטית היא אמנם העמדת פנים, אך מטרתה אינה להטעות אלא לחשוף את עצמה ועל ידי כך לרדת לשורש האמת. באופן כללי, ישנן שלושה משמעויות עיקריות לאירוניה הסוקרטית: המשמעות היוונית הקלאסית (העמדת פנים זדונית של נחיתות לצורך שעשוע ויתרון בוויכוח), לשון דו משמעית המשמשת בעיקר כקישוט סגנוני או תחבולה דידקטית ומשחק חופשי של משמעויות שאינן נתונות, אלא נוצרות, במהלך השיחה. האירוניה הסוקרטית, כצפוי, היא ריתוך של שלושת המשמעויות הללו גם יחד. האירוניה הסוקרטית מורכבת מלשון דו ורב משמעית, לא סופית, לעיתים לגלגנית ולעיתים צינית, אך תמיד מעוררת מחשבה. באופן כללי ניתן לומר שתפקידה של האירוניה הסוקרטית הינה להפעיל את בן שיחו של סוקרטס, לגרום לו לחשוב ולהחזיר אותו מהצהרותיו ומסקנותיו למסלול הניתוח המוסרי. סוקרטס רואה עצמו כמיילד ולא כמורה במובן המסורתי של המילה. בשימושו באירוניה, הוא גורם לאדם לערוך שינוי ממשי בתפיסת עולמו, מבלי שיוכל לרצות או לסבר את אוזניו של סוקרטס (כי הוא אפילו אינו יודע מה סוקרטס עצמו באמת חושב). דוגמה ראשונה: דברי סוקרטס לאלקיביאדס כשאלקיביאדס אומר לסוקרטס שהוא מוכן לקיים עמו יחסי מין ולספק את כל רצונותיו, סוקרטס עונה לו ש"אלקיביאדס ידידי, נראה שבאמת אינך טיפש, אם אמנם נכון הוא מה שאמרת על אודותיי, ואם יש בי כוח- מה שבגינו תוכל להשביח.... מובן שראית בי יופי שאין לעמוד בפניו, העולה הרבה מאוד על תואר מראך... ואולם, עיין נא עיון טוב יותר: שמא אינני ולא כלום...עין המחשבה רואה ראייה חדה בזמן שראיית העיניים כבר נחלשת והולכת; ואתה עוד רחוק מכך". סוקרטס למעשה אומר דברים דו משמעיים: מצד אחד הוא אומר לאלקיביאדס שהוא אינו טיפש ומצד שני הוא רומז שהוא כן (גם בשורה האחרונה וגם בכלל). סוקרטס הופך את היוצרות, שוב בדרך אמביוולנטית: הוא אומר לאלקיביאדס שהוא יפה ממנו בהרבה (יופיו הפנימי עולה על יופיו החיצוני של א') ומאידך שיביט שוב כי אולי הדבר אינו כך. זו דוגמה קלאסית לאירוניה הסוקרטית. סוקרטס משתמש באירוניה במקום זה כדי לא לענות לאלקיביאדס בדרך הפשוטה כי הוא אינו רוצה יחסים הומוסקסואלים נורמלים עמו, אלא מנסה לדחוף אותו לגלות בדרך הקשה את האמת הזו- שיחסיו עם סוקרטס (ואולי בכלל) צריכים ללבוש צורה שונה מהצורה השגרתית. כוונת האירוניה פה נועדה להוציא את אלקיביאדס משיווי משקלו, כדי להביא לכך שהוא- מתוכו- ישנה את תפיסת עולמו. עם זאת יש פה גם את המרכיב הראשוני של ההגדרה האירונית- נדמה שסוקרטס נהנה מההתעללות באלקיביאדס. סוקרטס והסופיסטים: הסופיסטים הצטיינו בשלוש תכונות: 1. הפכו את הטענה הנפסדת לניצחת. 2. לימדו וחינכו את האחרים לעשות כמותם. 3. חינכו עבור כסף, תשלום. סוקרטס לא לקח תשלום, לא לימד וחינך (כי הוא בעצמו לא ידע את סגולות המידה הטובה) והוא מעוניין באמת ולא בהפיכת הטענה הנפסדת לנשכרת וכו'. ביקורתו נגד הסופיסטים: 1. מתיימרים ללמד את הסגולה הטובה- אך אינם יודעים מהי. 2. סבורים שאפשר ללמד סגולה טובה ומכחישים שהיא ידיעה. 3. טוענים שהם מלמדים הרבה דברים למרות שאין להם מומחיות בכלום. 4. הם מקנים טכניקה אך לא מחנכים. עקרונות יסוד סוקרטיים: כשאדם מתכוון לעשות מעשה, הוא צריך לשקול אותו בדעתו, להתנתק מהרגשות ולבחון אותו לפי הרציונל, נימוקים בעד ונגד. הנימוקים המוסריים הם החשובים ביותר ומשהגעת לנכונות עיקרון מסוים- תדבוק בו. הסגולה הטובה היא ידיעה- רגשות לא קשורים במוסריות. הסגולה הטובה היא אחת, שום אדם אינו עושה עוול מרצונו- כל אדם שואף לעשות רק טוב (כי הטוב מועיל לו), מוטב לסבול מאשר לגרום סבל, אדם צריך לדאוג לנשמתו. סוקרטס סבור כי כל אדם עושה מעשים כדי להשיג אושר. אגואיזם זה הוא בגדר עובדה. אך רוב האנשים לא יודעים מהו האושר ובמה הוא תלוי והם שואפים לכסף, בריאות ודברים אחרים. אך האושר האמיתי טמון בידיעת הסגולה הטובה. הסגולה הטובה היא תנאי הכרחי ולעיתים מספק לאושר (ובכך הוא אודימוניסט). סוקרטס טוען כי אדם לא יכול לעשות עוול- אם כולם היו יודעים מה הטוב, אף אחד לא היה עושה עוול. העוול נעשה רק בטעות או מחוסר ידיעה. כמו כן מוטב לסבול עוול מלעשות עוול כי עושה העוול מזיק לעצמו יותר. העיסוק הפילוסופי הוא עיון והוא משמש כהכנה למוות במובן זה שהוא היטהרות מהגוף. אודימוניזם-. צדיק וטוב לו, רשע ורע לו. יש קשר מהותי בין האושר לסגולה הטובה. כי האושר מותנה בצדיקות. הדוניזם- תפיסה המזהה את האושר עם ההנאה, המוסרי כמספר צרכים. לעשות מה שנעים ולהתחמק ממה שלא נעים. "בעיית אותיפרון"- סוקרטס ניסה להגדיר את המונח "חסידות" שהכוונה היא ל"מוסר האלים". כשאנחנו חושבים על המוסר שבדת, יש שני דרכים להסתכל על זה: 1. אלוהים ציווה את המצוות כי הוא מוסרי. הוא יוצר חוקים כי הם מוסריים ונכונים. 2. המצוות הן מוסריות כי אלוהים מצווה אותן. לפי האופציה הראשון, אלוהים מצווה על המצוות כי הוא מוצא אותן מוסריות וצודקות. לפי תפיסה זו, גם אנחנו, שנוצרנו בצלמו, יכולים לבחור חוקים בהתאם לנכונותם המוסרית. כשאומרים שעלינו לקיים את המצוות המוסריות מפני שאלוהים הוא טוב ומיטיב, זה אומר שאנחנו יכולים לבחור בין טוב ורע- ולהגדיר מהי המוסריות הנכונה בלי תלות בשאלה "מה אלוהים מצווה?". עצם העובדה שאת יכולה להגיד שאלוהים הוא טוב, אומר שיש לך קריטריון מסוים לטוב ולרע ושאת יכולה לקבוע מה טוב ומה רע לעצמך. לפי ההסבר השני, בני האדם אינם יכולים לחוקק לעצמם חוקים מוסריים, עד שאלוהים לא יידע אותם מה רצונו ומהם חוקיו. כלומר- אלוהים מצווה את המצוות בגלל שהוא רוצה בהן ולמצוות המוסריות אין שום הסבר מעבר לזה. כך מתגלה אלוהים כשרירותי לגמרי. א.נ.נ.\פרמנידס
P a r m e n i d e s
New member
על אפלטון ומושגי יסוד מתורתו
אפלטון- הנפש והאידאות: האמין שהנפש והגוף מופרדים, שהנפש היא נצחית, שיש אולי גיגול נשמות, שאנחנו יודאעים הכל וצריכים להיזכר בכך, שיש אידאות שאנו שואפים לראות ולדעת (רק בעזרת השכל), שיש שכר ועונש ושהצדק מועיל, הגוף הוא מעין כלא של הנשמה. אלמוות הנפש: בדיאלוג "פידון" מביא אפלטון בפי סוקרטס שלוש טיעונים בעד אלמוות הנפש: טען כי הנפש והגוף נפרדים (דואליזם), שהנפש היא הכוח המניע את הגוף. לנפש יש מעמד מוסרי והכרתי היא לא תוצר לוואי של ההרמוניה הגופנית. 1. תורת ההיזיכרות: הכרנו מושגים (כמו שוויון) קודם לכן ואין להם אחיזה בעולם החומר. לכן בהכרח נזכרנו בהם. תורת האידאות מבהירה מדוע כל למידה היא היזכרות ותורת ההיזכרות מצדיקה את קיומה של הנפש לעכד, או לפחות לפני הלידה. 2. דמיון בין הנפש לאידאות: הנפש דומה לאידאה- היא נצחית ולא משתנה, נעזרות בשכל ולא רק בחושים, הנשמה עוסקת באידאות ואינה חומרית. כמו שהאידאות אלמותיות כך גם הנפש. הגוף הוא חלק מהעולם הגשמי שנתון לשינוי וכיליון. לא כך הנשמה שעוסקת באידאות ולכן דומה להן בזה שהיא לא חומרית וניצחית. 3. הנפש היא עקרון החיים והיא לא יכולה להיות עקרון החיים ועקרון המוות בו זמנית. הנפש היא עקרון החיים ומן הנמנע שתחדל להתקיים. הנפש לוקחת חלק באידאת החיים ולא יכולה לקחת חלק באידאת המוות. אהבה: אפלטון טען שאהבה מתחילה כתהליך חושני שמופנה לאדם מסוים. לאחר מכן אנו לומדים להכליל את האהבה מאותו אדם לגופים אחרים. אחרי זה לומדים לאהוב את היופי שבנשמות ומשם את היופי הרוחני של המדעים ובסוף הנשמה מתבוננת ביופי ויודעת אותו. אפלטון לא התייחס לאהוב אלא רק לאוהב. לא התייחס לחד פעמיותו של האוהב, להדדיות האהבה ולאלטרואיזם הלא תועלתני שיש בה. חלוקת הנפש: כדי להסביר קונפליקטים ובחירות רעות, חילק אפלטון את הנפש לשלושה חלקים: 1. ההיגיון- מפקח על שני החלקים האחרים ומגבש רציות רציונליות בנוגע לטוב ולרע. 2. 2. עוז- רציות שנובעות מרגשות חברתיים כמו כעס, בושה, גאווה, גימוי עצמי ונורמות. 3. התאוות- החלק שמכיל את התשוקות והדחפים הבסיסיים ביותר. האדם החכם הוא זה שיודע מה מועיל לשלשות חלקי נפשו. חכמה פירושה שילטון ההיגיון על שאר החלקים. המיושב בדעתו מקיים הרמוניה בין החלקים והאמיץ מפעיל את העוז שלו בשירות ההיגיון. חלוקה שמרחיקה את אפלטון מסוקרטס, שכל עניינו היה הידיעה. סברה, ידיעה ואידאות: המונחים "סברה" ו"ידיעה", עברו גלגולים שונים במהלך כתבי אפלטון, אך נדמה שתצורתם הסופית משתקפת בהקשר של תורת האידיאות ומוצגת בעיקר בפוליטיאה. אם ב"מנון" הידיעה הוגדרה כ"סברה אמיתית מוצדקת או מנומקת", והמושאים של שתיהן משותפים (יכולה להיות לי סברה בנוגע לדרך מסוימת או תהליך מסוים וברגע שהיא תאושש ותקושר לנימוק, היא תהפוך לידיעה באותו הנושא), הרי שבפוליטיאה ה'- ובכלל במסגרת תורת האידיאות- משמעותן שונתה וההבחנה ביניהם התרחבה והתחדדה. בנוסף לשוני הראשון בין סברה לידיעה, הלוא הוא התוצאה (בניגוד לסברה, הידיעה אינה יכולה להטעות ואנוסה לספק וודאות כלשהי), נכנס הבדל נוסף באפיון; תחום העיסוק או העניין שאליו מתייחסות הידיעות והסברות. ההתייחסות והחלוקה בין הידיעה והסברה, נגזרת ומתקשרת ישירות לתורת האידיאות ודרגות ההכרה והממשות של אפלטון. אפלטון התייחס לשלושה מצבים הכרתיים: ידיעה, סברה, ואי ידיעה (בה נכללת גם הסברה הלא נכונה). כמו כן הוא ערך חלוקה כללית של שני סוגי ממשות; האידיאות והמושאים המוחשיים הנתפסים באמצעות החושים. האידיאות הן מעין ייצוגי על מושלמים (וריאליסטיים- כלומר לא רק דימויים שכליים) של כל התכונות והעצמים הנמצאים בעולם המוחשי. מכיוון שרק האידיאות עומדות בקריטריון הממשות המוחלטת, וכאמור הידיעה מתייחסת אף היא לממשות מוחלטת, הרי שזה רק טבעי לדידו של אפלטון, שהידיעה תתייחס אך ורק לעולם האידיאות. לעומת זאת, העולם המוחשי, הנתפס באמצעות החושים, לעד יהיה נטול ממשות טהורה. החושים מתעתעים בנו והעולם המוחשי עצמו עמוס באירציונאליות, לכן, בהתאמה, לא יהיה זה נכון לייחס את הידיעות לעולם מוחשי זה ובמקומם נדבר על סברות. יש מקום לעוד חידוד בדברי אפלטון, הוא ראה את הסברה כמעין מוטציה שמקומה בין הידיעה לחוסר ידיעה ("מה שהווה ואיננו"), ולכן הגביל אותה לעולם המוחשי שגם הוא לדידו לא ממשי לחלוטין, אך בכל זאת "קיים" (כמו שפסל של אדם הוא לא הדבר "הממשי" אך הוא בכל זאת "קיים" או מכונית צעצוע למשל). אם נחליט לפרש את דברי אפלטון, הנזכרים בשאלה הראשונה, על רקע הדברים הנ"ל (ולא כפי שמוצגים ב"מנון" ובמקומות אחרים), הרי שדברים אלה מזכירים מעט את ביקורתו של אפלטון על "אוהבי השמיעה והמחזה" (הוא אף התייחס אליהם כאל "אוהבי הסברה"). אפלטון טען שאנשים אלה, אוהבים אומנות ומתייחסים אליה כאל הדבר האמיתי. כשהם רואים הצגה יפה הם מכתירים אותה כיפה, במקום להבין שהיא רק נוטלת חלק במושג "יפה" האידיאי. אנשים אלה, שקועים כל כך בהערצת המוחשי (אומנות, הנאות העולם המוחשי), במקום להתעסק במקורותיו הממשיים (אידיאות) שהם עיוורים או חולמים. שוב אנו רואים פה את החלוקה המשולשת; אוהבי המחזות אינם לוקים בחוסר ידיעה, אך הם מתבלבלים בין מה שהם תופסים בעולם המוחשי (הצגה טובה) לבין מה שקיים בעולם הממשי (אידיאת הטוב). כלומר- הם נוקטים סברות במקום לחפש ידיעות. לכן אפלטון מתאר את הסברות כעיוורות; הן אינן תופסות או רואות את הממשי, שנמצא מעליהן, אלא מתייחסות לעולם שכולו עיוורון; העולם המוחשי חסר הממשות המוחלטת. בראייה זו, אפילו הסברה הטובה ביותר, או ההצגה היפה ביותר, עדיין תעוור אותי אם אייחס את היופי להצגה ולא לאידיאה. עוד נקודה שאפלטון מעלה בדבריו על אידיאות בפרט היא שלא מספיק לראות את האידיאות עצמן ואת המוחשי התופס בהן חלק, אלא יש צורך לראותן בהקשר הנכון וגם בהקשר זה סברה לעולם תחטא הן בחוסר ממשות מוחלט והן בחוסר הקשר נכון ("עיוורים ההולכים בדרך הנכונה"- ייתכן למשל שהוא התכוון שגם אם התגלה משהו, ללא ההקשר הנכון הוא חסר תועלת על אף ההבחנה בו. אנו לא "רואים" אותו באמת). הסברה הטובה ביותר איננה ידיעה כיוון שמלבד לתוצאותיהן השונות- ודאות מוחלטת לידיעה ועירבון מוגבל לסברה, מושאי התפיסה שלהם שונים; הסברה עוסקת בעולם המוחשי ומקורה בחושים. הידיעה מתייחסת לעולם הממשי, ומקורה בשכל. לסיכום, לדידו של אפלטון סברה מוקנית באמצעות תפיסת החושים, שחוטאים לעיתים בהבנת המציאות המוחשית ואף אם לא- תמיד מוגבלים לעולם זה (אין באפשרותם אפילו להציץ לעבר העולם הממשי המוחלט- עולם האידיאות). לכן הסברות מתוארות כעיוורות. הסברה נתפסת כמעין דרגת הכרה נמוכה מהידיעה, זאת כיוון שהמושאים שלה הם משתנים וסובייקטיביים, בניגוד לידיעה המוחלת על דברים קבועים ואובייקטיביים (אידיאות). מעבר לכך, ההיכרות שלנו עם המושאים המוחשיים מעולם התחושות (המולידים את הסברות) הם לעולם רלטיביים לפרספקטיבה ולנסיבות ואפילו כוללים סתירות (ועל כך בהרחבה בתשובה הבאה).
אפלטון- הנפש והאידאות: האמין שהנפש והגוף מופרדים, שהנפש היא נצחית, שיש אולי גיגול נשמות, שאנחנו יודאעים הכל וצריכים להיזכר בכך, שיש אידאות שאנו שואפים לראות ולדעת (רק בעזרת השכל), שיש שכר ועונש ושהצדק מועיל, הגוף הוא מעין כלא של הנשמה. אלמוות הנפש: בדיאלוג "פידון" מביא אפלטון בפי סוקרטס שלוש טיעונים בעד אלמוות הנפש: טען כי הנפש והגוף נפרדים (דואליזם), שהנפש היא הכוח המניע את הגוף. לנפש יש מעמד מוסרי והכרתי היא לא תוצר לוואי של ההרמוניה הגופנית. 1. תורת ההיזיכרות: הכרנו מושגים (כמו שוויון) קודם לכן ואין להם אחיזה בעולם החומר. לכן בהכרח נזכרנו בהם. תורת האידאות מבהירה מדוע כל למידה היא היזכרות ותורת ההיזכרות מצדיקה את קיומה של הנפש לעכד, או לפחות לפני הלידה. 2. דמיון בין הנפש לאידאות: הנפש דומה לאידאה- היא נצחית ולא משתנה, נעזרות בשכל ולא רק בחושים, הנשמה עוסקת באידאות ואינה חומרית. כמו שהאידאות אלמותיות כך גם הנפש. הגוף הוא חלק מהעולם הגשמי שנתון לשינוי וכיליון. לא כך הנשמה שעוסקת באידאות ולכן דומה להן בזה שהיא לא חומרית וניצחית. 3. הנפש היא עקרון החיים והיא לא יכולה להיות עקרון החיים ועקרון המוות בו זמנית. הנפש היא עקרון החיים ומן הנמנע שתחדל להתקיים. הנפש לוקחת חלק באידאת החיים ולא יכולה לקחת חלק באידאת המוות. אהבה: אפלטון טען שאהבה מתחילה כתהליך חושני שמופנה לאדם מסוים. לאחר מכן אנו לומדים להכליל את האהבה מאותו אדם לגופים אחרים. אחרי זה לומדים לאהוב את היופי שבנשמות ומשם את היופי הרוחני של המדעים ובסוף הנשמה מתבוננת ביופי ויודעת אותו. אפלטון לא התייחס לאהוב אלא רק לאוהב. לא התייחס לחד פעמיותו של האוהב, להדדיות האהבה ולאלטרואיזם הלא תועלתני שיש בה. חלוקת הנפש: כדי להסביר קונפליקטים ובחירות רעות, חילק אפלטון את הנפש לשלושה חלקים: 1. ההיגיון- מפקח על שני החלקים האחרים ומגבש רציות רציונליות בנוגע לטוב ולרע. 2. 2. עוז- רציות שנובעות מרגשות חברתיים כמו כעס, בושה, גאווה, גימוי עצמי ונורמות. 3. התאוות- החלק שמכיל את התשוקות והדחפים הבסיסיים ביותר. האדם החכם הוא זה שיודע מה מועיל לשלשות חלקי נפשו. חכמה פירושה שילטון ההיגיון על שאר החלקים. המיושב בדעתו מקיים הרמוניה בין החלקים והאמיץ מפעיל את העוז שלו בשירות ההיגיון. חלוקה שמרחיקה את אפלטון מסוקרטס, שכל עניינו היה הידיעה. סברה, ידיעה ואידאות: המונחים "סברה" ו"ידיעה", עברו גלגולים שונים במהלך כתבי אפלטון, אך נדמה שתצורתם הסופית משתקפת בהקשר של תורת האידיאות ומוצגת בעיקר בפוליטיאה. אם ב"מנון" הידיעה הוגדרה כ"סברה אמיתית מוצדקת או מנומקת", והמושאים של שתיהן משותפים (יכולה להיות לי סברה בנוגע לדרך מסוימת או תהליך מסוים וברגע שהיא תאושש ותקושר לנימוק, היא תהפוך לידיעה באותו הנושא), הרי שבפוליטיאה ה'- ובכלל במסגרת תורת האידיאות- משמעותן שונתה וההבחנה ביניהם התרחבה והתחדדה. בנוסף לשוני הראשון בין סברה לידיעה, הלוא הוא התוצאה (בניגוד לסברה, הידיעה אינה יכולה להטעות ואנוסה לספק וודאות כלשהי), נכנס הבדל נוסף באפיון; תחום העיסוק או העניין שאליו מתייחסות הידיעות והסברות. ההתייחסות והחלוקה בין הידיעה והסברה, נגזרת ומתקשרת ישירות לתורת האידיאות ודרגות ההכרה והממשות של אפלטון. אפלטון התייחס לשלושה מצבים הכרתיים: ידיעה, סברה, ואי ידיעה (בה נכללת גם הסברה הלא נכונה). כמו כן הוא ערך חלוקה כללית של שני סוגי ממשות; האידיאות והמושאים המוחשיים הנתפסים באמצעות החושים. האידיאות הן מעין ייצוגי על מושלמים (וריאליסטיים- כלומר לא רק דימויים שכליים) של כל התכונות והעצמים הנמצאים בעולם המוחשי. מכיוון שרק האידיאות עומדות בקריטריון הממשות המוחלטת, וכאמור הידיעה מתייחסת אף היא לממשות מוחלטת, הרי שזה רק טבעי לדידו של אפלטון, שהידיעה תתייחס אך ורק לעולם האידיאות. לעומת זאת, העולם המוחשי, הנתפס באמצעות החושים, לעד יהיה נטול ממשות טהורה. החושים מתעתעים בנו והעולם המוחשי עצמו עמוס באירציונאליות, לכן, בהתאמה, לא יהיה זה נכון לייחס את הידיעות לעולם מוחשי זה ובמקומם נדבר על סברות. יש מקום לעוד חידוד בדברי אפלטון, הוא ראה את הסברה כמעין מוטציה שמקומה בין הידיעה לחוסר ידיעה ("מה שהווה ואיננו"), ולכן הגביל אותה לעולם המוחשי שגם הוא לדידו לא ממשי לחלוטין, אך בכל זאת "קיים" (כמו שפסל של אדם הוא לא הדבר "הממשי" אך הוא בכל זאת "קיים" או מכונית צעצוע למשל). אם נחליט לפרש את דברי אפלטון, הנזכרים בשאלה הראשונה, על רקע הדברים הנ"ל (ולא כפי שמוצגים ב"מנון" ובמקומות אחרים), הרי שדברים אלה מזכירים מעט את ביקורתו של אפלטון על "אוהבי השמיעה והמחזה" (הוא אף התייחס אליהם כאל "אוהבי הסברה"). אפלטון טען שאנשים אלה, אוהבים אומנות ומתייחסים אליה כאל הדבר האמיתי. כשהם רואים הצגה יפה הם מכתירים אותה כיפה, במקום להבין שהיא רק נוטלת חלק במושג "יפה" האידיאי. אנשים אלה, שקועים כל כך בהערצת המוחשי (אומנות, הנאות העולם המוחשי), במקום להתעסק במקורותיו הממשיים (אידיאות) שהם עיוורים או חולמים. שוב אנו רואים פה את החלוקה המשולשת; אוהבי המחזות אינם לוקים בחוסר ידיעה, אך הם מתבלבלים בין מה שהם תופסים בעולם המוחשי (הצגה טובה) לבין מה שקיים בעולם הממשי (אידיאת הטוב). כלומר- הם נוקטים סברות במקום לחפש ידיעות. לכן אפלטון מתאר את הסברות כעיוורות; הן אינן תופסות או רואות את הממשי, שנמצא מעליהן, אלא מתייחסות לעולם שכולו עיוורון; העולם המוחשי חסר הממשות המוחלטת. בראייה זו, אפילו הסברה הטובה ביותר, או ההצגה היפה ביותר, עדיין תעוור אותי אם אייחס את היופי להצגה ולא לאידיאה. עוד נקודה שאפלטון מעלה בדבריו על אידיאות בפרט היא שלא מספיק לראות את האידיאות עצמן ואת המוחשי התופס בהן חלק, אלא יש צורך לראותן בהקשר הנכון וגם בהקשר זה סברה לעולם תחטא הן בחוסר ממשות מוחלט והן בחוסר הקשר נכון ("עיוורים ההולכים בדרך הנכונה"- ייתכן למשל שהוא התכוון שגם אם התגלה משהו, ללא ההקשר הנכון הוא חסר תועלת על אף ההבחנה בו. אנו לא "רואים" אותו באמת). הסברה הטובה ביותר איננה ידיעה כיוון שמלבד לתוצאותיהן השונות- ודאות מוחלטת לידיעה ועירבון מוגבל לסברה, מושאי התפיסה שלהם שונים; הסברה עוסקת בעולם המוחשי ומקורה בחושים. הידיעה מתייחסת לעולם הממשי, ומקורה בשכל. לסיכום, לדידו של אפלטון סברה מוקנית באמצעות תפיסת החושים, שחוטאים לעיתים בהבנת המציאות המוחשית ואף אם לא- תמיד מוגבלים לעולם זה (אין באפשרותם אפילו להציץ לעבר העולם הממשי המוחלט- עולם האידיאות). לכן הסברות מתוארות כעיוורות. הסברה נתפסת כמעין דרגת הכרה נמוכה מהידיעה, זאת כיוון שהמושאים שלה הם משתנים וסובייקטיביים, בניגוד לידיעה המוחלת על דברים קבועים ואובייקטיביים (אידיאות). מעבר לכך, ההיכרות שלנו עם המושאים המוחשיים מעולם התחושות (המולידים את הסברות) הם לעולם רלטיביים לפרספקטיבה ולנסיבות ואפילו כוללים סתירות (ועל כך בהרחבה בתשובה הבאה).
P a r m e n i d e s
New member
המשך אפלטון ומושגי יסוד מתורתו
יחסיות אפלטונית- "התמונה יפה ומכוערת בו זמנית" יש מספר הסברים ונימוקים כלליים לטענתו של אפלטון בדבר יופי התמונה. קבוצת הנימוקים הראשונה מתייחסת לרלטיביות של המוחשי, הנימוק השני מתייחס ליחס בין מוחשי לאידיאי והנימוק השלישי הוא נימוק הכרתי. המוחשי הוא יחסי ונמצא בתנועה מתמדת. לכן כל תיאור של אובייקט מוחשי הוא מוגבל ויחסי; התמונה יפה יותר מתמונה אחת אך מכוערת יותר מתמונה אחרת, התמונה יפה לדעתי אך מכוערת לדעתך. הרחבה של הנימוק הזה יכול להתייחס גם ליחסיות שבנסיבות; התמונה יכולה להיראות יפה מנקודת תצפית אחת ומכוערת מנקודת תצפית אחרת, התמונה יכולה להיות יפה היום אך מכוערת מחר, באור הזה היא יפה ובאור אחר- פחות, בעוד זמן מה גווניה ידהו והיא תתכער, אולי היופי המוחשי הוא מותנה תרבות ואז בפרט הרלטיביות תשנה את אופיו. נימוקים אלו קשורים בטענתו של אפלטון שבעולם המוחשי (בדומה לתפיסתו של הירקליטוס) הדברים מתהווים ומתכלים ולכן בהכרח כל עצם ואובייקט נושאים עימם דבר והיפוכו (בשונה מעולם האידיאות). מאפיין זה נגזר מהעובדה שכל תפיסה חושית וכל פריט מוחשי, נתון לשינויים רבים ולכן מכיל בהכרח גם סתירות. ישנם אפיקים רלטיביים רבים שפוגמים באופי השלם של המוחש ומסבירים לנו כיצד התמונה יפה ולא יפה, בעוד על הממשי המוחלט אין שום רלטיביות והוא היפה בלבד. שום קביעה על המוחשי לא יכולה להיות יציבה ומוחלטת. אך קבוצת הנימוקים השנייה היא המעניינת יותר, לטעמי, והיא טוענת כי התמונה אמנם יפה, אך היא לא היופי עצמו. במידה זו התמונה גם יפה וגם אינה יפה בו זמנית (וללא קשר לרלטיביות מוחשית). התמונה אמנם נוטלת חלק באידיאה של היופי, אך היא אינה בשום פנים ואופן זהה או מתקרבת לאותה האידיאה עצמה. לאפלטון היה חשוב לערוך את ההבחנה הזו בין המוחש, שבהכרח רק לוקח חלק באיזושהי תכונה או אפיון, לבין האפיון עצמו, האידיאה, שאסור שתהיה מזוהית עם המוחש. המוחש תמיד ילקה ויהיה בו חוסר בעוד האידיאה תהיה מלאה ומושלמת. לכן, כמו שאותיות אלה הן שחורות, הן אינן השחור עצמו (הצבע שחור) אלא רק בעלות תכונה "שחורה" בלבד, כך גם התמונה היפה אינה מגלמת את אידיאת היופי, אלא רק נוטלת חלק באידיאה זו ולכן היא בו זמנית יפה ולא יפה. ישנה דרך נוספת, או נימוק הכרתי, להבין את הסתירה הטמונה בטענתו של אפלטון. זאת על ידי שימוש בחלוקת ההכרה של אפלטון, שהזכרנו וניתן להבין ולנתח באמצעותה כמעט כל נושא העולה בדיאלוגים האמצעיים והמאוחרים. אם אפלטון חילק את מצבי ההכרה לידיעה, סברה, ואי ידיעה (ובהתאמה; מה שהווה, מה שהווה ואיננו, מה שאיננו) ושוב בהתאמה לעולם האידיאות הממשי (ידיעה ומה שהווה), העולם המוחשי (סברה ומה שהווה ואיננו) ונניח אנחנו את קיומו של האין (אי ידיעה- מה שאיננו) נוכל בקלות לשבץ את התמונה, בעולם המוחשי- כלומר עולם הסברה ומה שהווה ואיננו. כלומר, מעצם היותה של התמונה פריט בממלכת המוחש, הרי שמיידית היא ממשית ולא ממשית, הווה ואיננו- יפה ולא יפה. בעוד שרק האידיאה הממשית היא מה שהווה (כלומר יפה באופן מוחלט). התמונה יפה רק באותה מידה שהיא מממשת את אידיאת היופי, ומימוש זה לעולם יוותר חלקי. שלושת המשלים: 1. משל השמש: השמש מסמלת את אידאת הטוב, הראייה מסמלת את הידיעה, מושאי הראייה את האידאות, העין את הנפש והאור את האמת. כמו שהעין יכולה לראות את האור, כך גם השכל את האידאה. 2. משל הקו המחולק- אפלטון יצר חלוקה של קו אותה הוא השווה למושאי העולם. הקו חולק לגדול וקטן- הגדול סימל את הדברים הממשיים (אידאות בחלקו הארי וסברות מתמטיות בחלקו התחתון) והקטן סימל את הדברים המוחשיים (מוחש וחומרי בחלק הגדול וצללים ובבואות בחלק הקטן). אורך הקו גם אנלוגי לבהירותו. הוא מבחין בארבע דרגות של הכרה: 1. התפיסה של בבואות וצללים- תצלום של איש מסוים, צל אדם וכו'. 2. הדברים המוחשיים עצמם- האיש והאדם. 3. המדעים- ידיעות מתמטיות ושימוש בדגמים מוחשים. 4. אידאות- דיאלקטיקה ועיון ישיר. 3. משל המערה: יש מערה בה כפותים אסירים שלא יכולים לראות כלום מלבד צללים של חפצים מסוימים ולשמוע הדי קול. הם לא רואים את החפצים והשמש או את קולות האנשים. הם מצליחים לערוך תחזיות ולשער השערות לגבי טיב המערה. האסירים במערה מסמלים את המצב האנושי שיש לו ידע רק על העולם השטחי. עיני האסירים מסמלים את השכל. הצללים שעל הקירות הם עולם הדברים המוחשיים. אסיר אחד יצא החוצה ולמד על השמש והעולם ושאר האסירים לעגו לו. האדם צריך להשתחרר מקבעונותיו, להתעלות ולהתבונן באידיאות.
יחסיות אפלטונית- "התמונה יפה ומכוערת בו זמנית" יש מספר הסברים ונימוקים כלליים לטענתו של אפלטון בדבר יופי התמונה. קבוצת הנימוקים הראשונה מתייחסת לרלטיביות של המוחשי, הנימוק השני מתייחס ליחס בין מוחשי לאידיאי והנימוק השלישי הוא נימוק הכרתי. המוחשי הוא יחסי ונמצא בתנועה מתמדת. לכן כל תיאור של אובייקט מוחשי הוא מוגבל ויחסי; התמונה יפה יותר מתמונה אחת אך מכוערת יותר מתמונה אחרת, התמונה יפה לדעתי אך מכוערת לדעתך. הרחבה של הנימוק הזה יכול להתייחס גם ליחסיות שבנסיבות; התמונה יכולה להיראות יפה מנקודת תצפית אחת ומכוערת מנקודת תצפית אחרת, התמונה יכולה להיות יפה היום אך מכוערת מחר, באור הזה היא יפה ובאור אחר- פחות, בעוד זמן מה גווניה ידהו והיא תתכער, אולי היופי המוחשי הוא מותנה תרבות ואז בפרט הרלטיביות תשנה את אופיו. נימוקים אלו קשורים בטענתו של אפלטון שבעולם המוחשי (בדומה לתפיסתו של הירקליטוס) הדברים מתהווים ומתכלים ולכן בהכרח כל עצם ואובייקט נושאים עימם דבר והיפוכו (בשונה מעולם האידיאות). מאפיין זה נגזר מהעובדה שכל תפיסה חושית וכל פריט מוחשי, נתון לשינויים רבים ולכן מכיל בהכרח גם סתירות. ישנם אפיקים רלטיביים רבים שפוגמים באופי השלם של המוחש ומסבירים לנו כיצד התמונה יפה ולא יפה, בעוד על הממשי המוחלט אין שום רלטיביות והוא היפה בלבד. שום קביעה על המוחשי לא יכולה להיות יציבה ומוחלטת. אך קבוצת הנימוקים השנייה היא המעניינת יותר, לטעמי, והיא טוענת כי התמונה אמנם יפה, אך היא לא היופי עצמו. במידה זו התמונה גם יפה וגם אינה יפה בו זמנית (וללא קשר לרלטיביות מוחשית). התמונה אמנם נוטלת חלק באידיאה של היופי, אך היא אינה בשום פנים ואופן זהה או מתקרבת לאותה האידיאה עצמה. לאפלטון היה חשוב לערוך את ההבחנה הזו בין המוחש, שבהכרח רק לוקח חלק באיזושהי תכונה או אפיון, לבין האפיון עצמו, האידיאה, שאסור שתהיה מזוהית עם המוחש. המוחש תמיד ילקה ויהיה בו חוסר בעוד האידיאה תהיה מלאה ומושלמת. לכן, כמו שאותיות אלה הן שחורות, הן אינן השחור עצמו (הצבע שחור) אלא רק בעלות תכונה "שחורה" בלבד, כך גם התמונה היפה אינה מגלמת את אידיאת היופי, אלא רק נוטלת חלק באידיאה זו ולכן היא בו זמנית יפה ולא יפה. ישנה דרך נוספת, או נימוק הכרתי, להבין את הסתירה הטמונה בטענתו של אפלטון. זאת על ידי שימוש בחלוקת ההכרה של אפלטון, שהזכרנו וניתן להבין ולנתח באמצעותה כמעט כל נושא העולה בדיאלוגים האמצעיים והמאוחרים. אם אפלטון חילק את מצבי ההכרה לידיעה, סברה, ואי ידיעה (ובהתאמה; מה שהווה, מה שהווה ואיננו, מה שאיננו) ושוב בהתאמה לעולם האידיאות הממשי (ידיעה ומה שהווה), העולם המוחשי (סברה ומה שהווה ואיננו) ונניח אנחנו את קיומו של האין (אי ידיעה- מה שאיננו) נוכל בקלות לשבץ את התמונה, בעולם המוחשי- כלומר עולם הסברה ומה שהווה ואיננו. כלומר, מעצם היותה של התמונה פריט בממלכת המוחש, הרי שמיידית היא ממשית ולא ממשית, הווה ואיננו- יפה ולא יפה. בעוד שרק האידיאה הממשית היא מה שהווה (כלומר יפה באופן מוחלט). התמונה יפה רק באותה מידה שהיא מממשת את אידיאת היופי, ומימוש זה לעולם יוותר חלקי. שלושת המשלים: 1. משל השמש: השמש מסמלת את אידאת הטוב, הראייה מסמלת את הידיעה, מושאי הראייה את האידאות, העין את הנפש והאור את האמת. כמו שהעין יכולה לראות את האור, כך גם השכל את האידאה. 2. משל הקו המחולק- אפלטון יצר חלוקה של קו אותה הוא השווה למושאי העולם. הקו חולק לגדול וקטן- הגדול סימל את הדברים הממשיים (אידאות בחלקו הארי וסברות מתמטיות בחלקו התחתון) והקטן סימל את הדברים המוחשיים (מוחש וחומרי בחלק הגדול וצללים ובבואות בחלק הקטן). אורך הקו גם אנלוגי לבהירותו. הוא מבחין בארבע דרגות של הכרה: 1. התפיסה של בבואות וצללים- תצלום של איש מסוים, צל אדם וכו'. 2. הדברים המוחשיים עצמם- האיש והאדם. 3. המדעים- ידיעות מתמטיות ושימוש בדגמים מוחשים. 4. אידאות- דיאלקטיקה ועיון ישיר. 3. משל המערה: יש מערה בה כפותים אסירים שלא יכולים לראות כלום מלבד צללים של חפצים מסוימים ולשמוע הדי קול. הם לא רואים את החפצים והשמש או את קולות האנשים. הם מצליחים לערוך תחזיות ולשער השערות לגבי טיב המערה. האסירים במערה מסמלים את המצב האנושי שיש לו ידע רק על העולם השטחי. עיני האסירים מסמלים את השכל. הצללים שעל הקירות הם עולם הדברים המוחשיים. אסיר אחד יצא החוצה ולמד על השמש והעולם ושאר האסירים לעגו לו. האדם צריך להשתחרר מקבעונותיו, להתעלות ולהתבונן באידיאות.
P a r m e n i d e s
New member
המשך אפלטון (המדינה, עד הדיאלוגים מאוחרים).
המדינה- במדינה התיאורטית שאת קווי היסוד שלה תיאר אפלטון, יהיו שלושה מעמדות; מעמד השומרים, מעמד אנשי המגן ומעמד היצרנים. כל אזרח יהיה שייך למעמד זה או אחר, השיוך למעמדות יקבע דרך תורשה, אולם במקרים מסוימים תינתן האפשרות לעבור בין מעמד למעמד בהתאם לכישורים אישיים (או לחוסר כישורים). כמו כן לכל מעמד תונהג שיטת חינוך שונה, אורח חיים שונה ופונקציה משלו. המעמדות מותאמים לשלושת גורמי היסוד והפונקציות במדינה; גורם כלכלי המבטא את הרצון והצורך בשיתוף פעולה כלכלי בין אזרחי המדינה (מעמד היצרנים), גורם צבאי שמבטא את הצורך של אזרחי המדינה להיות מוגנים ואת המדינה כמגנה על אזרחיה מאיומים חיצוניים (מעמד השומרים) והגורם הניהולי-הנהגתי שמבטא את תפקידה של המדינה בניהול אורח החיים הכללי ושמירת הסדר הטוב (מעמד אנשי המגן והמושלים). מעמד השומרים יורכב מאנשי צבא מקצועיים, שתפקידם להגן על המדינה. אנשים אלה יהיו בעלי עוז תבונה ואהבה, תפקידם לשמור על אזרחי המדינה ממדינות שכנות ואיומים חיצוניים. הם יגורו במגורים משותפים, לא יעסקו בנושאים כלכליים, תחול הפרדה ביניהם לבין מעמד המושלים ויתקיים שיתוף בנשים ובילדים (הקץ לתא המשפחתי החמים ולרכוש הפרטי). מעמד אנשי המגן והמושלים יורכב מאנשים חכמים שאוהבים את המדינה ותפקידם להשליט סדר טוב במדינה ולנהל אותה. מביניהם, החכמים ביותר יעברו חינוך פילוסופי מיוחד שיכשיר אותם בגיל 50 ומעלה להנהיג את המדינה. גם אורח חייהם יהיה כמה שיותר נטול מעורבות כלכלית ומשחית וכמה שיותר אורגני. לבסוף, או לתחילה, יש את מעמד היצרנים. מעמד זה הוא למעשה המעמד החשוב ביותר אך גם הפשוט ביותר במדינה האפלטונית. מעמד השומרים ומעמד אנשי המגן, באורח חייהם הספרטני והמגבלות הרבות החלות עליהם, תפקידם וכל מהותם הוא לשרת את מעמד היצרים, המהווה למעשה את אזרחי המדינה הפשוטים. מעמד היצרנים יורכב מכל אותם אנשים העוסקים בסיפוק הצרכים הכלכליים של המדינה; סוחרים, בנאים, איכרים, אמנים ועוד (למעשה אולי כולם חוץ מהשומרים והמושלים). על מעמד היצרנים לא חלות המגבלות החמורות שחלות על המעמדות האחרים: היצרנים יכולים להקים משפחות, להתעסק בחופשיות (או כמעט בחופשיות- מלבד הגבלות מסוימות) בנושאים כלכליים, הם אפילו אינם נדרשים לאהוב את המולדת (בשונה משאר המעמדות) והם לא בהכרח יודעים או קובעים מה טוב להם. היצרנים יחיו את חייהם בשלווה, לא יקנאו או ישנאו את שליטיהם (שממילא נטולי כל אינטרס- הן כלכלי או משפחתי- מלבד ההגנה על הנשלטים), כל אחד מהם יתעסק במומחיותו, יוכלו להחזיק רכוש פרטי, הם יהיו מופקדים למעשה על אחת מאבני היסוד של המדינה; הכלכלה ושיתוף הפעולה הכלכלי התועלתני, לא יחושו מושפלים בידי אף אחד, לא יתבקשו להשמיע את דעתם או להחליט בנושאים מדיניים (ושום חוק לא יגן עליהם מהשליטים), הנשים לא ייהנו משוויון זכויות מלא כמו בשאר המעמדות ולמעשה, כל המדינה ומנגנוניה תוכננו בקפידה כדי לשרת את טובתם (גם אם טובה זו אינה מקובלת עליהם...). לסיכום, מעמד היצרנים באוטופיה של אפלטון מתייחס לאזרחים הפשוטים, ה"אמיתיים" שעבורם נבנית המדינה ושאר המעמדות אמורים לשרת את טובתה ולא לרדות בה. במעמד זה כל אחד יתעסק בתחום מומחיותו, היצרנים יוכלו לנהל מסחר ושיתופי פעולה כלכליים נוספים, יוכלו להחזיק רכוש פרטי ולנהל חיי משפחה, הייצור יהיה פרטי אך יחולו הגבלות מסוימות שיוודאו שלא קיים פער גדול מדי בין אנשים מסוימים ואנשים אחרים, על אף אהבתו הגדולה לאנשים הללו (שהרי כל המדינה, המעמדות והאידיאה של המדינה הצודקת נבנים כדי לשרת אותם ולא לרדות בהם) ניכר כי אפלטון לא ממש העריך את דעתם- בסופו של דבר המושל היחיד (הפילוסוף) הוא זה שיחליט כיצד לנהל את המדינה ולציבור היצרני אין שום מילה בנושא זה, אליבא דאפלטון. הצדק המדיני נגזר וגזור מהצדק האישי שהוא "שכל אחד יעסוק בעינייניו וימנע מלעסוק בעינייני אחרים".
המדינה- במדינה התיאורטית שאת קווי היסוד שלה תיאר אפלטון, יהיו שלושה מעמדות; מעמד השומרים, מעמד אנשי המגן ומעמד היצרנים. כל אזרח יהיה שייך למעמד זה או אחר, השיוך למעמדות יקבע דרך תורשה, אולם במקרים מסוימים תינתן האפשרות לעבור בין מעמד למעמד בהתאם לכישורים אישיים (או לחוסר כישורים). כמו כן לכל מעמד תונהג שיטת חינוך שונה, אורח חיים שונה ופונקציה משלו. המעמדות מותאמים לשלושת גורמי היסוד והפונקציות במדינה; גורם כלכלי המבטא את הרצון והצורך בשיתוף פעולה כלכלי בין אזרחי המדינה (מעמד היצרנים), גורם צבאי שמבטא את הצורך של אזרחי המדינה להיות מוגנים ואת המדינה כמגנה על אזרחיה מאיומים חיצוניים (מעמד השומרים) והגורם הניהולי-הנהגתי שמבטא את תפקידה של המדינה בניהול אורח החיים הכללי ושמירת הסדר הטוב (מעמד אנשי המגן והמושלים). מעמד השומרים יורכב מאנשי צבא מקצועיים, שתפקידם להגן על המדינה. אנשים אלה יהיו בעלי עוז תבונה ואהבה, תפקידם לשמור על אזרחי המדינה ממדינות שכנות ואיומים חיצוניים. הם יגורו במגורים משותפים, לא יעסקו בנושאים כלכליים, תחול הפרדה ביניהם לבין מעמד המושלים ויתקיים שיתוף בנשים ובילדים (הקץ לתא המשפחתי החמים ולרכוש הפרטי). מעמד אנשי המגן והמושלים יורכב מאנשים חכמים שאוהבים את המדינה ותפקידם להשליט סדר טוב במדינה ולנהל אותה. מביניהם, החכמים ביותר יעברו חינוך פילוסופי מיוחד שיכשיר אותם בגיל 50 ומעלה להנהיג את המדינה. גם אורח חייהם יהיה כמה שיותר נטול מעורבות כלכלית ומשחית וכמה שיותר אורגני. לבסוף, או לתחילה, יש את מעמד היצרנים. מעמד זה הוא למעשה המעמד החשוב ביותר אך גם הפשוט ביותר במדינה האפלטונית. מעמד השומרים ומעמד אנשי המגן, באורח חייהם הספרטני והמגבלות הרבות החלות עליהם, תפקידם וכל מהותם הוא לשרת את מעמד היצרים, המהווה למעשה את אזרחי המדינה הפשוטים. מעמד היצרנים יורכב מכל אותם אנשים העוסקים בסיפוק הצרכים הכלכליים של המדינה; סוחרים, בנאים, איכרים, אמנים ועוד (למעשה אולי כולם חוץ מהשומרים והמושלים). על מעמד היצרנים לא חלות המגבלות החמורות שחלות על המעמדות האחרים: היצרנים יכולים להקים משפחות, להתעסק בחופשיות (או כמעט בחופשיות- מלבד הגבלות מסוימות) בנושאים כלכליים, הם אפילו אינם נדרשים לאהוב את המולדת (בשונה משאר המעמדות) והם לא בהכרח יודעים או קובעים מה טוב להם. היצרנים יחיו את חייהם בשלווה, לא יקנאו או ישנאו את שליטיהם (שממילא נטולי כל אינטרס- הן כלכלי או משפחתי- מלבד ההגנה על הנשלטים), כל אחד מהם יתעסק במומחיותו, יוכלו להחזיק רכוש פרטי, הם יהיו מופקדים למעשה על אחת מאבני היסוד של המדינה; הכלכלה ושיתוף הפעולה הכלכלי התועלתני, לא יחושו מושפלים בידי אף אחד, לא יתבקשו להשמיע את דעתם או להחליט בנושאים מדיניים (ושום חוק לא יגן עליהם מהשליטים), הנשים לא ייהנו משוויון זכויות מלא כמו בשאר המעמדות ולמעשה, כל המדינה ומנגנוניה תוכננו בקפידה כדי לשרת את טובתם (גם אם טובה זו אינה מקובלת עליהם...). לסיכום, מעמד היצרנים באוטופיה של אפלטון מתייחס לאזרחים הפשוטים, ה"אמיתיים" שעבורם נבנית המדינה ושאר המעמדות אמורים לשרת את טובתה ולא לרדות בה. במעמד זה כל אחד יתעסק בתחום מומחיותו, היצרנים יוכלו לנהל מסחר ושיתופי פעולה כלכליים נוספים, יוכלו להחזיק רכוש פרטי ולנהל חיי משפחה, הייצור יהיה פרטי אך יחולו הגבלות מסוימות שיוודאו שלא קיים פער גדול מדי בין אנשים מסוימים ואנשים אחרים, על אף אהבתו הגדולה לאנשים הללו (שהרי כל המדינה, המעמדות והאידיאה של המדינה הצודקת נבנים כדי לשרת אותם ולא לרדות בהם) ניכר כי אפלטון לא ממש העריך את דעתם- בסופו של דבר המושל היחיד (הפילוסוף) הוא זה שיחליט כיצד לנהל את המדינה ולציבור היצרני אין שום מילה בנושא זה, אליבא דאפלטון. הצדק המדיני נגזר וגזור מהצדק האישי שהוא "שכל אחד יעסוק בעינייניו וימנע מלעסוק בעינייני אחרים".
P a r m e n i d e s
New member
המשך אפלטון (דיאלוגים מאוחרים)
דיאלוגים מאוחרים- פרמנידיס- דמיון ושוני בינו לבין אפלטון: שניהם הבחינו בין הידיעה לסברה, בין דרך ההיראות לדרך השכל, בין עולם הממשות ועולם התופעות. ההבדלים: פרמנידיס טען שאין קשר בין 2 העולמות ושלעולם המוחשי אים ממשות כלל בעוג אפלטון אמר שהמוחשי לוקח חלק באידאה ושהוא "חצי" ממשי. פרמנידיס טען שהממשות היא אחידה ויחידה בעוד אפלטון טען שיש כמה וכמה ממשויות כאלה (אידיאות). הביקורות שמעלה פרמנידיס: 1. אלה אידיאות יש בנמצא? האם יש גם אידאות של רפש וזוהמה? האם יש בעצם אינפלציה ואינסוף אידיאות?? אפלטון מתקשה לענות. 2. מה זאת אומרת לקיחת חלק? מה בדיוק טיב היחסים בין המוחשי לאידיאי? לפי התפיסת האונטולוגיה ההומוגנית, יש דמיון רב בין אידיאות לחומריים. מה פירוש נטילת חלק? האם האידיאה מתחלקת בין כולם? 3. בעיית החלות העצמית- מה הקשר של האידיאות בינן לבין עצמן? האם אידיאה נושאת תכונה? 4. האדם השלישי: האדם השלישי הינו מונח שטבע אריסטו כדי לציין את הטיעון הרביעי שמעלה אפלטון בפי פרמנידס בדיאלוג הקרוי על שמו של האחרון. הטיעונים הביקורתיים מופנים כלפי עיקרי תורת האידיאות של אפלטון, מנקודת מבט פרמנידית (וכללית יותר). לפני שנתייחס לתוכן הטיעון נציין כי אריסטו עצמו ייחס לו ערך רב וטען שהוא הוא יביא לחורבנה של תורת האידיאות וכן פילוסופים רבים עסקו הן בבעיה הספציפית שעולה מהטיעון הזה והן משלוחותיו. כזכור, אפלטון טען כי האידיאות עצמן הן בעלות חלות עצמית; כלומר שאידיאת הטוב היא טובה, אידיאת הצדק היא צודקת וכולא. אך אם האידיאה לוקחת חלק בעצמה, הרי מה מבדיל בינה לבין שאר הדברים שלוקחים בה חלק? ומאין היא לוקחת את החלק הזה? הבעיה שטענה זו העלתה היא טיעון האדם השלישי; אם התמונה היפה נוטלת חלק באידיאה יופי כיוון שהיא יפה וכל מה שיפה נוטל חלק באידיאת היופי, הלוא גם אידיאת היופי (שיפה בעצמה מתוקף החלות העצמית) נוטלת חלק באידיאת יופי אחרת (האדם השלישי). דוגמה מהעולם המוחשי; אם נחליט שכל מה ששחור נכלל תחת הצבע שחור, הרי ששיער ראשי השחור ייכלל בצבע שחור, אך גם הצבע שחור הוא שחור ולכן גם הוא (לפי החוק הראשון) צריך להיכלל במושג שני של שחור וכך הלאה עד אינסוף. אם תורת האידיאות מנסה למצוא מכנה או מקור משותף לכל קבוצת דברים ויחד עם זאת טוענת כי האידיאה עצמה היא גם לוקחת חלק בעצמה, כמו שאר הדברים, אזי יש צורך באינסוף אידיאות שכאלה שכל אחת מכילה את קודמותיה. הטיעון יצר שתי בעיות מרכזיות; האחת היא בעיית האינסופיות- אפשר להגיע למספר אינסופי של אידיאות שכל אחת מהן "נוטלת חלק" או נגזרת מאידיאה נוספת. בעיה נוספת היא שקיימת עתה סתירה פנימית בתורת האידיאות עצמה- כל המונחים שהכרנו משתנים, החלוקה לעולם אידיאות ולעולם המוחשי כבר אינה כה ברורה ולמעשה ניתן לחשוב שגם האידיאה אינה "ממשית" לחלוטין כיוון שהיא לא מייצגת את היופי עצמו (שכבר עבר לאידיאה הבאה) וגם האידיאות עצמן מאבדות מחשיבותן. טיעון זה מסתמך על השקפה הומוגנית, שמתייחסת לאידיאה כמשהו שמתנהג כמו הפריטים המוחשיים שנתונים לו. לכן אם אדם הוא טוב (או נוטל חלק באידיאת הטוב), וגם הטוב (אידיאת הטוב) הוא טוב, אזי בהכרח גם האדם וגם הטוב נוטלים חלק במושג גדול או מופשט יותר של "טוב". לסיכום, תורת האידיאות נוטה למצוא אידיאה אחת ומשותפת לכל קבוצת פריטים המאופיינים באופן דומה, תכונה זו, בצירוף תכונת החלות העצמית של האידיאה עצמה, יוצרת את הצורך באינסוף אידיאות נוספות וסותרת את תורת האידיאות. ישנם כמה פתרונות חלקיים אפשריים לבעיה שמעלה טיעון האדם השלישי. הראשון יטען להבדל איכותי ומהותי בין "נטילת חלק" לבין החלות העצמית. כלומר יטען כי כשמוניקה נוטלת חלק ביופי אין הדבר דומה לכך שהיופי הוא יפה. החלות העצמית אינה מתנהגת כמו נטילת החלק של הפריטים המוחשיים (השקפה לא הומוגנית). הסבר נוסף יטען כי האידיאות מחולקות לחלק שמוחל או נוטל חלק באידיאות אחרות ובעצמו ולחלק אחר שהוא קבוע ואינו מוחל באידיאות אחרות. הסבר שלישי יגרוס כי בניגוד לגישתו הריאליסטית של אפלטון כלפי האידיאות, הן למעשה מחשבות; מושגים מופשטים שהשכל יצר ולכן לא צריך לחפש מקורות נוספים כל הזמן. הידיעה והתפיסה: 1. עמדת פרוטגורס אומרת שהאדם הוא המידה של כל הדברים והעולם נתפס על ידי חושיו. כל תפיסה היא ידיעה- חלה על ההוויה ואינה טועה לעולם בשל סובייקטיביות. 2. עמדת היראקליטוס שאומרת כי כל הדברים בעולם נמצאים בתהליך של השתנות או זרימה תמידיים כך שאין מושאים או בני אדם יציבים לאורך זמן השומרים על זהות. 3. תורת הזרימה המתמדת הושמה על תהליך התפיסה: התפיסה הוסברה כאירוע של מפגש בין תנועות, התנועה של הפרט התופס (העין של ראובן) והתנועה שהיא המושא הנתפס (אבן לבנה) את כל הנ"ל אפלטון סותר בשיטתיות: פרוטגורס לא יכול להגיד שכל תפיסה היא ידיעה כי אפשר שאני אתפוס את המצב הפוך ואז הוא יסתור את עצמו. היראקליטוס יוצר בעיה כי אם אין זהות לכלום, צריך להמציא שפת דיבור חדשה כי אי אפשר לדבר על שום דבר. כמו כן יש דרגות בתפיסה ואין דרגות בידיעה. שנית- הזיכרון גם שותף לתהליך אז התפיסה היא לא תנאי מספיק ו/או הכרחי. סופיסטן: בסופיסטן מראה אפלטון כיצד לאפיין אידיאה. לוקחים אידיאה כללית ומחלקים אותה לשתי אידיאות הכפופות לה וכך הלאה עד שמגיעים לאפיון מספק של האידאה (למשל- סופיסט מתעסק באומנות רוכשת, בתגרה ובוויכוחי דברים במקום פרטי בשיטתיות לשם רווח כספי). אפלטון מציין חמש אידיאות חשובות: הוויה, זהות, שוני, תנועה ומנוחה. (הנ"ל לקוח מתוך דברים שכתבתי באוניברסיטה בזמנו, שכתובים ותוספות עדכניות) א.נ.נ.\פרמנידס
דיאלוגים מאוחרים- פרמנידיס- דמיון ושוני בינו לבין אפלטון: שניהם הבחינו בין הידיעה לסברה, בין דרך ההיראות לדרך השכל, בין עולם הממשות ועולם התופעות. ההבדלים: פרמנידיס טען שאין קשר בין 2 העולמות ושלעולם המוחשי אים ממשות כלל בעוג אפלטון אמר שהמוחשי לוקח חלק באידאה ושהוא "חצי" ממשי. פרמנידיס טען שהממשות היא אחידה ויחידה בעוד אפלטון טען שיש כמה וכמה ממשויות כאלה (אידיאות). הביקורות שמעלה פרמנידיס: 1. אלה אידיאות יש בנמצא? האם יש גם אידאות של רפש וזוהמה? האם יש בעצם אינפלציה ואינסוף אידיאות?? אפלטון מתקשה לענות. 2. מה זאת אומרת לקיחת חלק? מה בדיוק טיב היחסים בין המוחשי לאידיאי? לפי התפיסת האונטולוגיה ההומוגנית, יש דמיון רב בין אידיאות לחומריים. מה פירוש נטילת חלק? האם האידיאה מתחלקת בין כולם? 3. בעיית החלות העצמית- מה הקשר של האידיאות בינן לבין עצמן? האם אידיאה נושאת תכונה? 4. האדם השלישי: האדם השלישי הינו מונח שטבע אריסטו כדי לציין את הטיעון הרביעי שמעלה אפלטון בפי פרמנידס בדיאלוג הקרוי על שמו של האחרון. הטיעונים הביקורתיים מופנים כלפי עיקרי תורת האידיאות של אפלטון, מנקודת מבט פרמנידית (וכללית יותר). לפני שנתייחס לתוכן הטיעון נציין כי אריסטו עצמו ייחס לו ערך רב וטען שהוא הוא יביא לחורבנה של תורת האידיאות וכן פילוסופים רבים עסקו הן בבעיה הספציפית שעולה מהטיעון הזה והן משלוחותיו. כזכור, אפלטון טען כי האידיאות עצמן הן בעלות חלות עצמית; כלומר שאידיאת הטוב היא טובה, אידיאת הצדק היא צודקת וכולא. אך אם האידיאה לוקחת חלק בעצמה, הרי מה מבדיל בינה לבין שאר הדברים שלוקחים בה חלק? ומאין היא לוקחת את החלק הזה? הבעיה שטענה זו העלתה היא טיעון האדם השלישי; אם התמונה היפה נוטלת חלק באידיאה יופי כיוון שהיא יפה וכל מה שיפה נוטל חלק באידיאת היופי, הלוא גם אידיאת היופי (שיפה בעצמה מתוקף החלות העצמית) נוטלת חלק באידיאת יופי אחרת (האדם השלישי). דוגמה מהעולם המוחשי; אם נחליט שכל מה ששחור נכלל תחת הצבע שחור, הרי ששיער ראשי השחור ייכלל בצבע שחור, אך גם הצבע שחור הוא שחור ולכן גם הוא (לפי החוק הראשון) צריך להיכלל במושג שני של שחור וכך הלאה עד אינסוף. אם תורת האידיאות מנסה למצוא מכנה או מקור משותף לכל קבוצת דברים ויחד עם זאת טוענת כי האידיאה עצמה היא גם לוקחת חלק בעצמה, כמו שאר הדברים, אזי יש צורך באינסוף אידיאות שכאלה שכל אחת מכילה את קודמותיה. הטיעון יצר שתי בעיות מרכזיות; האחת היא בעיית האינסופיות- אפשר להגיע למספר אינסופי של אידיאות שכל אחת מהן "נוטלת חלק" או נגזרת מאידיאה נוספת. בעיה נוספת היא שקיימת עתה סתירה פנימית בתורת האידיאות עצמה- כל המונחים שהכרנו משתנים, החלוקה לעולם אידיאות ולעולם המוחשי כבר אינה כה ברורה ולמעשה ניתן לחשוב שגם האידיאה אינה "ממשית" לחלוטין כיוון שהיא לא מייצגת את היופי עצמו (שכבר עבר לאידיאה הבאה) וגם האידיאות עצמן מאבדות מחשיבותן. טיעון זה מסתמך על השקפה הומוגנית, שמתייחסת לאידיאה כמשהו שמתנהג כמו הפריטים המוחשיים שנתונים לו. לכן אם אדם הוא טוב (או נוטל חלק באידיאת הטוב), וגם הטוב (אידיאת הטוב) הוא טוב, אזי בהכרח גם האדם וגם הטוב נוטלים חלק במושג גדול או מופשט יותר של "טוב". לסיכום, תורת האידיאות נוטה למצוא אידיאה אחת ומשותפת לכל קבוצת פריטים המאופיינים באופן דומה, תכונה זו, בצירוף תכונת החלות העצמית של האידיאה עצמה, יוצרת את הצורך באינסוף אידיאות נוספות וסותרת את תורת האידיאות. ישנם כמה פתרונות חלקיים אפשריים לבעיה שמעלה טיעון האדם השלישי. הראשון יטען להבדל איכותי ומהותי בין "נטילת חלק" לבין החלות העצמית. כלומר יטען כי כשמוניקה נוטלת חלק ביופי אין הדבר דומה לכך שהיופי הוא יפה. החלות העצמית אינה מתנהגת כמו נטילת החלק של הפריטים המוחשיים (השקפה לא הומוגנית). הסבר נוסף יטען כי האידיאות מחולקות לחלק שמוחל או נוטל חלק באידיאות אחרות ובעצמו ולחלק אחר שהוא קבוע ואינו מוחל באידיאות אחרות. הסבר שלישי יגרוס כי בניגוד לגישתו הריאליסטית של אפלטון כלפי האידיאות, הן למעשה מחשבות; מושגים מופשטים שהשכל יצר ולכן לא צריך לחפש מקורות נוספים כל הזמן. הידיעה והתפיסה: 1. עמדת פרוטגורס אומרת שהאדם הוא המידה של כל הדברים והעולם נתפס על ידי חושיו. כל תפיסה היא ידיעה- חלה על ההוויה ואינה טועה לעולם בשל סובייקטיביות. 2. עמדת היראקליטוס שאומרת כי כל הדברים בעולם נמצאים בתהליך של השתנות או זרימה תמידיים כך שאין מושאים או בני אדם יציבים לאורך זמן השומרים על זהות. 3. תורת הזרימה המתמדת הושמה על תהליך התפיסה: התפיסה הוסברה כאירוע של מפגש בין תנועות, התנועה של הפרט התופס (העין של ראובן) והתנועה שהיא המושא הנתפס (אבן לבנה) את כל הנ"ל אפלטון סותר בשיטתיות: פרוטגורס לא יכול להגיד שכל תפיסה היא ידיעה כי אפשר שאני אתפוס את המצב הפוך ואז הוא יסתור את עצמו. היראקליטוס יוצר בעיה כי אם אין זהות לכלום, צריך להמציא שפת דיבור חדשה כי אי אפשר לדבר על שום דבר. כמו כן יש דרגות בתפיסה ואין דרגות בידיעה. שנית- הזיכרון גם שותף לתהליך אז התפיסה היא לא תנאי מספיק ו/או הכרחי. סופיסטן: בסופיסטן מראה אפלטון כיצד לאפיין אידיאה. לוקחים אידיאה כללית ומחלקים אותה לשתי אידיאות הכפופות לה וכך הלאה עד שמגיעים לאפיון מספק של האידאה (למשל- סופיסט מתעסק באומנות רוכשת, בתגרה ובוויכוחי דברים במקום פרטי בשיטתיות לשם רווח כספי). אפלטון מציין חמש אידיאות חשובות: הוויה, זהות, שוני, תנועה ומנוחה. (הנ"ל לקוח מתוך דברים שכתבתי באוניברסיטה בזמנו, שכתובים ותוספות עדכניות) א.נ.נ.\פרמנידס
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.