אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
- פותח הנושא Clueless Angel
- פורסם בתאריך
Clueless Angel
New member
../images/Emo26.gif../images/Emo26.gifלמאמרים
על האסכולה הסטואית
מותו של סוקראטס ב-399 לפנה"ס מציין גם את ראשיתו של תהליך חשוב בתולדות הפילוסופיה היוונית. תלמידיו של סוקראטס איש איש לפי השקפותיו ופירושו לתורת ה"מיילד" הגדול, נתנו פירושים שונים ולעיתים סותרים לעיקרי עמדתו, שהיוו את עיקר עניינה של הפילוסופיה היוונית בתור ההלניסטי. האקדמיה אותה ייסד ובראשה עמד אפלטון, היא האסכולה המזוהה ביותר, בין אם בצדק בין אם לאו, כממשיכת דרכו של סוקראטס. מיסד האסכולה וכן יורשיו – ספאוסיפוס, כסנוקראטס ואחרים החזיקו בעמדות שונות שניתן ליחסן במידה רבה להגותו של סוקראטס, כמו זו הרואה באי-הידיעה כמקור החטא, המציבה את הדיאלקטיקה כחלופה-סוקראטית לאריסטיקה (תורת הווכחנות) המסולפת של הסופיסטים, וכיוצאים בזאת. אסכולה נוספת שמייסדה נמנה עם "תלמידי" סוקראטס היא האסכולה המיגארית שמייסדה, אאוקלידס ממגארה (אין לזהות אאוקלידס הגאומטר, מחבר ה-"אלמנטים") שמע תורה מפי סוקראטס כאמור, וייסד בעיר מולדתו אסכולה פילוסופית נוספת המחברת בין עקרונות אילאטיים השוללים את התופעות העולם הנראה יחד עם מדרשו של סוקראטס. אסכולה שלישית היא האסכולה הקירנאית מייסודו של אריסטיפוס, המעלה על נס את מעלות ההנאה החושנית, וע"י כך הייתה למנסחת הראשונה בהיסטוריה של עקרונות הנהנתנות או ביוונית – הדוניזם. האסכולה הרביעית והאחרונה (בחיבור זה לפחות...) שניתן ליחס לתלמידי סוקראטס היא האסכולה הקינית (שלפי תעתיק מיושן תורגמה כ-"צינית"). מייסדה - אנטיסתנס , אף הוא היה מתלמידי סוקראטס. הלה החשיב את המידה הטובה למעלה מכל יתר הדברים כאמצעי הנחוץ עבור השגת אושר האדם, ובעשותו כן אף הוסיף והפחית מערכו של העושר הגשמי וכן מחשיבות הלאום. אנטיסתנס ותלמידיו אחריו חיו את תורתם ועקרונותיהם. אנטיסתנס סירב לקבל תשלום בעבור לימוד תורתו והיה ידוע כמי שלגופו רק לבוש-דלים. תלמידיו קראטס ודיוגנס מסינופי הכריזו על עצמם כעל תושבי תבל (ביוונית קוסמופוליטס), ובפרט ידוע דיוגנס על חיי הדלות שחי בתוך חבית ישנה בחוצות העיר קורינתוס. אך החשוב מבין כל תלמידיו של אנטיסתנס מבחינת דברי-ימי הפילוסופיה היה זינון תושב קיטיון שבקפריסין (אין להחליף בזינון מאיליאה, הפילוסוף הפרא-סוקראטי) – ככול הראה בן למשפחה ממוצא שמי. בבוא העת, יסד זינון אסכולה עצמאית – האסכולה הסטואית, הנפרדת מזו של אנטיסתנס, האקדמיה והפריפאטוס של אריסטו, אך בו-בזמן שאב מהם עקרונות חשובים ותקן אחרים. שמה של האסכולה בא לה מהשוק האתונאי שהוקף עמודים – הסטואה, ושבו נהגו הוגי האסכולה להורות את תורתם. עיקרי תורתם, מכילים את עקרונות הקיניציזם: המידה הטובה, המוסריות - כתכלית הטוב. הדעה לפיה בני האדם הם אזרחי העולם כולו (בעקבות כבושי אלכסאנדר הגדול) והרעיון לפיו המידה הטובה ניתנת ללימוד. ברם, הסטואה הציגה לעולם הפילוסופי תמונה רחבה לאין שיעור ומידה מתחומיה הצרים קמעה של ההגות הקינית – לצד העיון במידה הטובה - האתיקה, הוסיפו חכמי הסטואה את חקר הטבע ואת הלוגיקה או בלשונם – הדיאלקטיקה. בתורת-הטבע, תארו חכמי-הסטואה את העולם ככדור הנתון תחת כיפת השמיים, שמחוצה-לה נתונה האש הנצחית המשתקפת בהבלחת הכוכבים והשמש. האל היוצר-מכונן נוסח הדמיאורגוס האפלטוני חודר את כל הוויית העולם הטבעי, הוא מצוי בחי ובצומח, בדומם ובמופשט – הוא שכל טהור המבטיח את הרציונאליות של עולם הטבע הן מבחינתו המכאניסטית, הרואה בכל תמורותיו השתלשלות של סיבות ותולדות; והן מהבחינה הטלאולוגית – המבטיחה כי שלשלת זו סיומה בתכלית התואמת את המוסרי והנאות. תלמידו של זינון, קלאנתס ניסח עקרונות אלו בהמנון המפורסם שלו לזאוס, שליט העולם. הדמיון ליהוה שלנו הוא רב – כָּל הַיְּקוּם תְּפַתֶּה וְיֵלֵךְ לַאֲשֶׁר תַּנְהִיגֵהוּ, עֹל מַלְכוּתְךָ יְקַבֵּל בְּרָצוֹן בְּסֻבּוֹ עֲלֵי אֶרֶץ, עוֹד מְשָׁרֵת לָךְ תֹּאחַז בְּיָדַיִם שֶׁלֹּא תְּנֻצַּחְנָה - חֵץ לֶהָבָה שֶׁל בָּרָק מִתְפַצֵּל אֲשֶׁר חַי חַיֵּי-נֶצַח וּבְהַכּוֹתוֹ תֵּעָשֶׂה וְתִשְׁלַם כָּל מְלֶאכֶת הַטֶּבַע, בּוֹ תְּכוֹנֵן מַ אֲ מָ ר מְשֻׁתָּף שֶׁהוֹלֵךְ וְסוֹבֵב לוֹ וּמִתְעָרֶה בַּמְאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וּקְטַנִּים בַּשָׁמַיִם, כִּי לִגְדוּלָה זוֹ נוֹצָר וְעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל הוּא הַמֶּלֶךְ. (תר' יהודה ליבס) הלוגיקה הסטואית, לצד לימוד של סוגי המשפטים ואופני נביעתם זה מזה (סילוגיזם), אף עסקה במיונם של כל המינים לידי סוגים גבוהים יותר ויותר של קיום, וזאת היא תרומתה העיקרית ללוגיקה. עבור הלוגיקה הסטואית מושגי האדם, הבהמה והכלב כלולים במושג החיה כאשר זה מצידו כלול, יחד עם מושג הצמח, במושג גבוה יותר – מושג ה-'גוף' המכיל גם דברים דוממים. ואילו לבסוף מושגי ה-'גוף' וה-'לא גוף' מעפילים לידי מושג ה-'משהו' או ה-'דבר'. זהו הסוג העליון – ממנו מתפרטים כל יתר המינים בעולם (במאמר מוסגר יש לציין כי רעיון זה ספג בקורת רבה בעת החדשה, ואף נדחה כליל ע"י מרבים הלוגיקנים, אולם זהו נושא לעיון אחר). ולבסוף, תורת המידות – פסגת הישגי הסטואה ותרומתה החשובה ביותר לפילוסופיה המערבית, שעליה נעמוד בהרחבה להלן. מתברר אפוא, שהאסכולה הסטואית מספקת עבור חסידיה תמונת עולם כוללת ומקיפה, של קיום רציונאלי-תבוני, שבו הסדר נתון בטבע הודות לאל-המכונן, ושאושרו של האדם הוא מיצויו של הסדר הטבעי הזה. אולם בחזון אופטימי זה קיומו של צדיק הסובל בצדקתו, ונבל הרווה נחת מרעתו עשויים לערער את כל תשתית הפילוסופיה הסטואית. פתרונם של הפילוסופים הסטואיים לבעיה זו, נובע ישירות מהנחתם כי האושר של האדם מותנה במידותיו הטובות, והוא פתרון נחרץ וסופי – הסבל, הן הגופני והן הנפשי אינו דבר רע כלל וכלל – במידה ונסכים עם הסטואה, וכן עם מרבית הפילוסופים היוונים בעיסוקם באתיקה, ונקבל את המידה הטובה והמוסריות כטוב העליון אליו יש לשאוף הרי מכאן שהרע, שהוא נ י ג ו ד ו של הטוב חייב להיות ה ע ד ר מוסריות או מידה רעה. הסבל והכאב לא הם ניגודי המידה הטובה (זאת, בניגוד גמור לדעת אפיקורוס – בר-פלוגתם הנמרץ ביותר של הסטואים וממשיכו של אריסטיפוס, שגרס כי הטוב העליון הוא העונג, ההנאה). כמובן שאין די בהיקשים מחוכמים אלו כדי למצות את פתרון הבעיה הזו. עיון עמוק יותר בטיבם של המידות הטובות מגלה את טבעם האמיתי. אדם הירא מפני כאב, מוות או גלות שרוי בפחד מתמיד מפניהם ובחייו הוא לא ידע אושר שהוא השחרור מפני פחדים אלו. מאידך האדם הנתון בתשוקות נמרצות, בפריצותו לעולם לא ירווה מהם נחת, ואזי הוא כעבד עבורם, ואף עבורו האושר לא יתכן. כותב על כך קיקרו הרטור הגדול: "הזעזועים העזים וההתפרצויות הנסערות ביותר של הנפש שמתעוררות על-ידי דחף בלתי-הגיוני והדוחקות הצדה כל תבונה אינן מתירות מקום לחיי אושר. שכן מי יכול שלא להיות אומלל, כשהוא פוחד מפני המוות או מפני הכאב, שהאחד מהם תמיד נמצא והשני תמיד צפוי? זאת ועוד: אם אותו אדם – ודבר זה שכיח למדי – חרד מפני עוני, חרפה, קלון, חולשה ועיוורון ולבסוף מפני שעבוד, וזה קורה תכופות לא רק לאנשים יחידים אלא לעמים חזקים – כלום יכול מישהו בכלל להיות מאושר כשהוא ח ו ש ש מפני אלה? ... ומי שנראה לעינינו בוער בתאוותיו ובטירוף, מי שחומד את הכול בתשוקה עזה שאינה-יודעת-שובע, וככל שהוא מספק יותר את תאוותיו, כן גובר צימאונו ומתלהט יותר – כלום לא תאמר בצדק שהוא אומלל ביותר?" (Tusculanae disputations X – תר' א. ד. קולמן).
מותו של סוקראטס ב-399 לפנה"ס מציין גם את ראשיתו של תהליך חשוב בתולדות הפילוסופיה היוונית. תלמידיו של סוקראטס איש איש לפי השקפותיו ופירושו לתורת ה"מיילד" הגדול, נתנו פירושים שונים ולעיתים סותרים לעיקרי עמדתו, שהיוו את עיקר עניינה של הפילוסופיה היוונית בתור ההלניסטי. האקדמיה אותה ייסד ובראשה עמד אפלטון, היא האסכולה המזוהה ביותר, בין אם בצדק בין אם לאו, כממשיכת דרכו של סוקראטס. מיסד האסכולה וכן יורשיו – ספאוסיפוס, כסנוקראטס ואחרים החזיקו בעמדות שונות שניתן ליחסן במידה רבה להגותו של סוקראטס, כמו זו הרואה באי-הידיעה כמקור החטא, המציבה את הדיאלקטיקה כחלופה-סוקראטית לאריסטיקה (תורת הווכחנות) המסולפת של הסופיסטים, וכיוצאים בזאת. אסכולה נוספת שמייסדה נמנה עם "תלמידי" סוקראטס היא האסכולה המיגארית שמייסדה, אאוקלידס ממגארה (אין לזהות אאוקלידס הגאומטר, מחבר ה-"אלמנטים") שמע תורה מפי סוקראטס כאמור, וייסד בעיר מולדתו אסכולה פילוסופית נוספת המחברת בין עקרונות אילאטיים השוללים את התופעות העולם הנראה יחד עם מדרשו של סוקראטס. אסכולה שלישית היא האסכולה הקירנאית מייסודו של אריסטיפוס, המעלה על נס את מעלות ההנאה החושנית, וע"י כך הייתה למנסחת הראשונה בהיסטוריה של עקרונות הנהנתנות או ביוונית – הדוניזם. האסכולה הרביעית והאחרונה (בחיבור זה לפחות...) שניתן ליחס לתלמידי סוקראטס היא האסכולה הקינית (שלפי תעתיק מיושן תורגמה כ-"צינית"). מייסדה - אנטיסתנס , אף הוא היה מתלמידי סוקראטס. הלה החשיב את המידה הטובה למעלה מכל יתר הדברים כאמצעי הנחוץ עבור השגת אושר האדם, ובעשותו כן אף הוסיף והפחית מערכו של העושר הגשמי וכן מחשיבות הלאום. אנטיסתנס ותלמידיו אחריו חיו את תורתם ועקרונותיהם. אנטיסתנס סירב לקבל תשלום בעבור לימוד תורתו והיה ידוע כמי שלגופו רק לבוש-דלים. תלמידיו קראטס ודיוגנס מסינופי הכריזו על עצמם כעל תושבי תבל (ביוונית קוסמופוליטס), ובפרט ידוע דיוגנס על חיי הדלות שחי בתוך חבית ישנה בחוצות העיר קורינתוס. אך החשוב מבין כל תלמידיו של אנטיסתנס מבחינת דברי-ימי הפילוסופיה היה זינון תושב קיטיון שבקפריסין (אין להחליף בזינון מאיליאה, הפילוסוף הפרא-סוקראטי) – ככול הראה בן למשפחה ממוצא שמי. בבוא העת, יסד זינון אסכולה עצמאית – האסכולה הסטואית, הנפרדת מזו של אנטיסתנס, האקדמיה והפריפאטוס של אריסטו, אך בו-בזמן שאב מהם עקרונות חשובים ותקן אחרים. שמה של האסכולה בא לה מהשוק האתונאי שהוקף עמודים – הסטואה, ושבו נהגו הוגי האסכולה להורות את תורתם. עיקרי תורתם, מכילים את עקרונות הקיניציזם: המידה הטובה, המוסריות - כתכלית הטוב. הדעה לפיה בני האדם הם אזרחי העולם כולו (בעקבות כבושי אלכסאנדר הגדול) והרעיון לפיו המידה הטובה ניתנת ללימוד. ברם, הסטואה הציגה לעולם הפילוסופי תמונה רחבה לאין שיעור ומידה מתחומיה הצרים קמעה של ההגות הקינית – לצד העיון במידה הטובה - האתיקה, הוסיפו חכמי הסטואה את חקר הטבע ואת הלוגיקה או בלשונם – הדיאלקטיקה. בתורת-הטבע, תארו חכמי-הסטואה את העולם ככדור הנתון תחת כיפת השמיים, שמחוצה-לה נתונה האש הנצחית המשתקפת בהבלחת הכוכבים והשמש. האל היוצר-מכונן נוסח הדמיאורגוס האפלטוני חודר את כל הוויית העולם הטבעי, הוא מצוי בחי ובצומח, בדומם ובמופשט – הוא שכל טהור המבטיח את הרציונאליות של עולם הטבע הן מבחינתו המכאניסטית, הרואה בכל תמורותיו השתלשלות של סיבות ותולדות; והן מהבחינה הטלאולוגית – המבטיחה כי שלשלת זו סיומה בתכלית התואמת את המוסרי והנאות. תלמידו של זינון, קלאנתס ניסח עקרונות אלו בהמנון המפורסם שלו לזאוס, שליט העולם. הדמיון ליהוה שלנו הוא רב – כָּל הַיְּקוּם תְּפַתֶּה וְיֵלֵךְ לַאֲשֶׁר תַּנְהִיגֵהוּ, עֹל מַלְכוּתְךָ יְקַבֵּל בְּרָצוֹן בְּסֻבּוֹ עֲלֵי אֶרֶץ, עוֹד מְשָׁרֵת לָךְ תֹּאחַז בְּיָדַיִם שֶׁלֹּא תְּנֻצַּחְנָה - חֵץ לֶהָבָה שֶׁל בָּרָק מִתְפַצֵּל אֲשֶׁר חַי חַיֵּי-נֶצַח וּבְהַכּוֹתוֹ תֵּעָשֶׂה וְתִשְׁלַם כָּל מְלֶאכֶת הַטֶּבַע, בּוֹ תְּכוֹנֵן מַ אֲ מָ ר מְשֻׁתָּף שֶׁהוֹלֵךְ וְסוֹבֵב לוֹ וּמִתְעָרֶה בַּמְאוֹרוֹת הַגְּדוֹלִים וּקְטַנִּים בַּשָׁמַיִם, כִּי לִגְדוּלָה זוֹ נוֹצָר וְעֶלְיוֹן עַל הַכֹּל הוּא הַמֶּלֶךְ. (תר' יהודה ליבס) הלוגיקה הסטואית, לצד לימוד של סוגי המשפטים ואופני נביעתם זה מזה (סילוגיזם), אף עסקה במיונם של כל המינים לידי סוגים גבוהים יותר ויותר של קיום, וזאת היא תרומתה העיקרית ללוגיקה. עבור הלוגיקה הסטואית מושגי האדם, הבהמה והכלב כלולים במושג החיה כאשר זה מצידו כלול, יחד עם מושג הצמח, במושג גבוה יותר – מושג ה-'גוף' המכיל גם דברים דוממים. ואילו לבסוף מושגי ה-'גוף' וה-'לא גוף' מעפילים לידי מושג ה-'משהו' או ה-'דבר'. זהו הסוג העליון – ממנו מתפרטים כל יתר המינים בעולם (במאמר מוסגר יש לציין כי רעיון זה ספג בקורת רבה בעת החדשה, ואף נדחה כליל ע"י מרבים הלוגיקנים, אולם זהו נושא לעיון אחר). ולבסוף, תורת המידות – פסגת הישגי הסטואה ותרומתה החשובה ביותר לפילוסופיה המערבית, שעליה נעמוד בהרחבה להלן. מתברר אפוא, שהאסכולה הסטואית מספקת עבור חסידיה תמונת עולם כוללת ומקיפה, של קיום רציונאלי-תבוני, שבו הסדר נתון בטבע הודות לאל-המכונן, ושאושרו של האדם הוא מיצויו של הסדר הטבעי הזה. אולם בחזון אופטימי זה קיומו של צדיק הסובל בצדקתו, ונבל הרווה נחת מרעתו עשויים לערער את כל תשתית הפילוסופיה הסטואית. פתרונם של הפילוסופים הסטואיים לבעיה זו, נובע ישירות מהנחתם כי האושר של האדם מותנה במידותיו הטובות, והוא פתרון נחרץ וסופי – הסבל, הן הגופני והן הנפשי אינו דבר רע כלל וכלל – במידה ונסכים עם הסטואה, וכן עם מרבית הפילוסופים היוונים בעיסוקם באתיקה, ונקבל את המידה הטובה והמוסריות כטוב העליון אליו יש לשאוף הרי מכאן שהרע, שהוא נ י ג ו ד ו של הטוב חייב להיות ה ע ד ר מוסריות או מידה רעה. הסבל והכאב לא הם ניגודי המידה הטובה (זאת, בניגוד גמור לדעת אפיקורוס – בר-פלוגתם הנמרץ ביותר של הסטואים וממשיכו של אריסטיפוס, שגרס כי הטוב העליון הוא העונג, ההנאה). כמובן שאין די בהיקשים מחוכמים אלו כדי למצות את פתרון הבעיה הזו. עיון עמוק יותר בטיבם של המידות הטובות מגלה את טבעם האמיתי. אדם הירא מפני כאב, מוות או גלות שרוי בפחד מתמיד מפניהם ובחייו הוא לא ידע אושר שהוא השחרור מפני פחדים אלו. מאידך האדם הנתון בתשוקות נמרצות, בפריצותו לעולם לא ירווה מהם נחת, ואזי הוא כעבד עבורם, ואף עבורו האושר לא יתכן. כותב על כך קיקרו הרטור הגדול: "הזעזועים העזים וההתפרצויות הנסערות ביותר של הנפש שמתעוררות על-ידי דחף בלתי-הגיוני והדוחקות הצדה כל תבונה אינן מתירות מקום לחיי אושר. שכן מי יכול שלא להיות אומלל, כשהוא פוחד מפני המוות או מפני הכאב, שהאחד מהם תמיד נמצא והשני תמיד צפוי? זאת ועוד: אם אותו אדם – ודבר זה שכיח למדי – חרד מפני עוני, חרפה, קלון, חולשה ועיוורון ולבסוף מפני שעבוד, וזה קורה תכופות לא רק לאנשים יחידים אלא לעמים חזקים – כלום יכול מישהו בכלל להיות מאושר כשהוא ח ו ש ש מפני אלה? ... ומי שנראה לעינינו בוער בתאוותיו ובטירוף, מי שחומד את הכול בתשוקה עזה שאינה-יודעת-שובע, וככל שהוא מספק יותר את תאוותיו, כן גובר צימאונו ומתלהט יותר – כלום לא תאמר בצדק שהוא אומלל ביותר?" (Tusculanae disputations X – תר' א. ד. קולמן).
המשך -
על-כן קוראים הוגי הסטואה לאדם הנבון, להשלים בהבנה עם הסבל הקיים בעולם מתוך הבנה שאין הוא רע בשום מובן. להימנע מהיפעלות רגשית משולחת-רסן מתוך הבנה כי הרגש הוא מחשבה מעורפלת ובלתי-ברורה. לשאוף לישוב הדעת מתוך דחית קלות הדעת והפזיזות. הסטואה היא כנשק בידי האדם הנבון להתמודד עם תהפוכות החיים, מתוך ההכרה כי תהפוכות אלו לא יכולים לשנות את טיבו של החכם, שמידותיו הטובות יציבות ואיתנות נכחם. כה כותב סנקא ב-De tranquilitate animi ("על מנוחת הנפש"): "החכם אין צריך להתהלך במורך לב צעד אחר צעד; בטחונו בעצמו כה גדול, עד שאינו צריך לפחוד מללכת כ נ ג ד המקרים, ואת מקומו לא יעזוב בגללם. אף אין לו סיבה לפחוד מהם, אחרי אשר לא רק עבדים וקניינים ומעלות-כבוד, כי אם אפילו את גופו ועיניו וידיו וכל מה שמגדיל ערך החיים ואת על עצמיותו הוא חושב רק כמתנת-חסד לפי שעה, והוא חי כאילו חייו שאולים ויהיה צריך להחזירם בלי עצב לדורשיהם" (תר' א. קמינקא). האסכולות השונות, מתנגדי הסטואה פצו פיהם בקול כנגד הסטואה והקשו "כלום צריכים אנו להיות אדישים למעשי עוון?" ואילו קאטו משיב: "כאשר אנו אומרים שיש לדחות את הסכלות, את מורך הלב, את העוולה ואת העדר השליטה העצמית, בגלל התוצאות הנובעות מהם, אין מכוונים לכך שדברינו יראו סותרים את מה שקבענו קודם – ששחיתות המידות היא הרע היחיד, כיוון שעניינים אלה אינם מתייחסים לאי נוחות הגוף אלא למעשים מושחתים שמקורם במידות ה ר ע ו ת" (קיקרו – 'על תכליות הטוב והרע' – תר' א. קציר XI) עוד מוסיפים המתנגדים – "כלום הבריאות, העושר החומרי, היופי ועוד מעלות חיצוניות לא מוסיפות לאושר? האם אדם שכל ימיו סבל יכול להיות יותר מאושר מאדם שכל ימיו נהנה מכל אותם הדברים המועילים, רק משום שהוא חכם ממנו?" ועל זאת עונה קאטו: "כשם שאור השמש מעמם את להבת המנורה ומאפיל עליה, וכשם שקורטוב דבש בטל במרחבי הים האגאי, וכך גם תוספת אגורה לאוצרותיו של קרויסוס, או צעד אחד בדרך המובילה מפה להודו, באותו אופן אם תכלית הטוב היא אותה שאנשי הסטואה הגדירו, מן ההכרח שתתעמם כל הערכה הזאת לענייני הגוף: היא תעלם כליל ותאבד נוכח זוהרה וגדולתה של המידה הטובה" (שם XIV). ואכן אנשים כמו קאטו וברוטוס שלחו ידם בנפשם לאחר שלא עלה בכוחם למגר את עריצותו של קיסר מחד, ולחיות בהתאם לעקרונות המידה הטובה הסטואית שלה הם היו נאמנים, מאידך. מראשיתה הייתה הפילוסופיה הסטואית גם בעלת תפיסות מדיניות, שבקווים כלליים דמתה לעקרונות הסוציאליזם המתון ותאמה את השאיפה של העידן ההלניסטי לאחד את המזרח והמערב במדינה אחת גדולת ממדים. ואכן ניתן למצוא בתקופה מוקדמת זו מנהיגים פוליטיים לא מעטים, הן ביוון והן ברומי, שתחת השפעת מוריהם הסטואיים שאפו לרפורמציות בארצות שלטונם (ראה הקדמה ל-'כתבים נבחרים' של סנקא, מאת מ. הדס). אולם דעיכתה של האסכולה (דעיכה איטית, יש לציין) הביאה לבסוף לניוונה לידי הגותו המלנכולית-אישית של מרקוס אורליוס או להגותו של אפיקטטוס, שכבר דחה מכל וכל את העיסוק בתורת הטבע וההיגיון. ולבסוף נדחתה הפילוסופיה הסטואית ע"י ההגות הנוצרית. אם כי השפעתה, מדעת ולא-מדעת ניכרת עדיין בכתביהם של רבים מן ההוגים של הזמן החדש. נסתפק באזכור אחד: "הכלל היסודי השלישי שלי היה: להשתדל תמיד להתגבר על עצמי ולא על הגורל, ולשנות את תשוקותיי ולא את סדר העולם; וכמו-כן, בדרך כלל, להרגיל את עצמי לחשוב שאין דבר זולת מחשבותינו שתהא לנו עליו שליטה גמורה, באופן שלאחר שעשינו את כל מה שבכוחנו לגבי הדברים שהם חיצוניים ביחס אלינו, הרי כל מה שאנו חסרים כדי להצליח הוא, ביחס אלינו, בלתי-אפשרי בהחלט. והיה נראה לי שדבר זה בלבד יש בו די למנוע אותי מלהשתוקק בעתיד לשום דבר שלא אוכל לרכשו, ובדרך זו לעשותני שמח בחלקי" ("מאמר על המיתודה", דקארט, תר' י. אור) וגם אם לא נוכל לקבל לחלוטין את הפילוסופיה הסטואית על כל גווניה, הרי שעדיין היא כלי חשוב מאוד להתמודד עם תהפוכות החיים, אכזבות אישיות (כמו בימים אלו, עבור כותב המאמר) ודרישותיהם מאיתנו.
על-כן קוראים הוגי הסטואה לאדם הנבון, להשלים בהבנה עם הסבל הקיים בעולם מתוך הבנה שאין הוא רע בשום מובן. להימנע מהיפעלות רגשית משולחת-רסן מתוך הבנה כי הרגש הוא מחשבה מעורפלת ובלתי-ברורה. לשאוף לישוב הדעת מתוך דחית קלות הדעת והפזיזות. הסטואה היא כנשק בידי האדם הנבון להתמודד עם תהפוכות החיים, מתוך ההכרה כי תהפוכות אלו לא יכולים לשנות את טיבו של החכם, שמידותיו הטובות יציבות ואיתנות נכחם. כה כותב סנקא ב-De tranquilitate animi ("על מנוחת הנפש"): "החכם אין צריך להתהלך במורך לב צעד אחר צעד; בטחונו בעצמו כה גדול, עד שאינו צריך לפחוד מללכת כ נ ג ד המקרים, ואת מקומו לא יעזוב בגללם. אף אין לו סיבה לפחוד מהם, אחרי אשר לא רק עבדים וקניינים ומעלות-כבוד, כי אם אפילו את גופו ועיניו וידיו וכל מה שמגדיל ערך החיים ואת על עצמיותו הוא חושב רק כמתנת-חסד לפי שעה, והוא חי כאילו חייו שאולים ויהיה צריך להחזירם בלי עצב לדורשיהם" (תר' א. קמינקא). האסכולות השונות, מתנגדי הסטואה פצו פיהם בקול כנגד הסטואה והקשו "כלום צריכים אנו להיות אדישים למעשי עוון?" ואילו קאטו משיב: "כאשר אנו אומרים שיש לדחות את הסכלות, את מורך הלב, את העוולה ואת העדר השליטה העצמית, בגלל התוצאות הנובעות מהם, אין מכוונים לכך שדברינו יראו סותרים את מה שקבענו קודם – ששחיתות המידות היא הרע היחיד, כיוון שעניינים אלה אינם מתייחסים לאי נוחות הגוף אלא למעשים מושחתים שמקורם במידות ה ר ע ו ת" (קיקרו – 'על תכליות הטוב והרע' – תר' א. קציר XI) עוד מוסיפים המתנגדים – "כלום הבריאות, העושר החומרי, היופי ועוד מעלות חיצוניות לא מוסיפות לאושר? האם אדם שכל ימיו סבל יכול להיות יותר מאושר מאדם שכל ימיו נהנה מכל אותם הדברים המועילים, רק משום שהוא חכם ממנו?" ועל זאת עונה קאטו: "כשם שאור השמש מעמם את להבת המנורה ומאפיל עליה, וכשם שקורטוב דבש בטל במרחבי הים האגאי, וכך גם תוספת אגורה לאוצרותיו של קרויסוס, או צעד אחד בדרך המובילה מפה להודו, באותו אופן אם תכלית הטוב היא אותה שאנשי הסטואה הגדירו, מן ההכרח שתתעמם כל הערכה הזאת לענייני הגוף: היא תעלם כליל ותאבד נוכח זוהרה וגדולתה של המידה הטובה" (שם XIV). ואכן אנשים כמו קאטו וברוטוס שלחו ידם בנפשם לאחר שלא עלה בכוחם למגר את עריצותו של קיסר מחד, ולחיות בהתאם לעקרונות המידה הטובה הסטואית שלה הם היו נאמנים, מאידך. מראשיתה הייתה הפילוסופיה הסטואית גם בעלת תפיסות מדיניות, שבקווים כלליים דמתה לעקרונות הסוציאליזם המתון ותאמה את השאיפה של העידן ההלניסטי לאחד את המזרח והמערב במדינה אחת גדולת ממדים. ואכן ניתן למצוא בתקופה מוקדמת זו מנהיגים פוליטיים לא מעטים, הן ביוון והן ברומי, שתחת השפעת מוריהם הסטואיים שאפו לרפורמציות בארצות שלטונם (ראה הקדמה ל-'כתבים נבחרים' של סנקא, מאת מ. הדס). אולם דעיכתה של האסכולה (דעיכה איטית, יש לציין) הביאה לבסוף לניוונה לידי הגותו המלנכולית-אישית של מרקוס אורליוס או להגותו של אפיקטטוס, שכבר דחה מכל וכל את העיסוק בתורת הטבע וההיגיון. ולבסוף נדחתה הפילוסופיה הסטואית ע"י ההגות הנוצרית. אם כי השפעתה, מדעת ולא-מדעת ניכרת עדיין בכתביהם של רבים מן ההוגים של הזמן החדש. נסתפק באזכור אחד: "הכלל היסודי השלישי שלי היה: להשתדל תמיד להתגבר על עצמי ולא על הגורל, ולשנות את תשוקותיי ולא את סדר העולם; וכמו-כן, בדרך כלל, להרגיל את עצמי לחשוב שאין דבר זולת מחשבותינו שתהא לנו עליו שליטה גמורה, באופן שלאחר שעשינו את כל מה שבכוחנו לגבי הדברים שהם חיצוניים ביחס אלינו, הרי כל מה שאנו חסרים כדי להצליח הוא, ביחס אלינו, בלתי-אפשרי בהחלט. והיה נראה לי שדבר זה בלבד יש בו די למנוע אותי מלהשתוקק בעתיד לשום דבר שלא אוכל לרכשו, ובדרך זו לעשותני שמח בחלקי" ("מאמר על המיתודה", דקארט, תר' י. אור) וגם אם לא נוכל לקבל לחלוטין את הפילוסופיה הסטואית על כל גווניה, הרי שעדיין היא כלי חשוב מאוד להתמודד עם תהפוכות החיים, אכזבות אישיות (כמו בימים אלו, עבור כותב המאמר) ודרישותיהם מאיתנו.
סינתטית אפריורית
New member
כל הכבוד לך
על מאמר מסוגנן הייטב. זה יהיה יותר ממבורך להעלות את הסוגייה הסטואיקנית. אבל לא נעוט כנשרים על כל פיסת בשר מת .... אז , אברך אותך כנהוג (אמנם לא אברך אותך כניטשה שייחל סבל לידידיו - אם כי יש משהו בדבריו) בעשייה.
על מאמר מסוגנן הייטב. זה יהיה יותר ממבורך להעלות את הסוגייה הסטואיקנית. אבל לא נעוט כנשרים על כל פיסת בשר מת .... אז , אברך אותך כנהוג (אמנם לא אברך אותך כניטשה שייחל סבל לידידיו - אם כי יש משהו בדבריו) בעשייה.
MetalSinagouge
New member
עצוב ונכון- אבל לא תמיד.
דיאוגנס שהוזכר במאמר עשה ועוד איך. לאו צה הטאואיסט הציע את רעיון העשייה בלא עשייה (Wu wei). בכלל נקודה מעניינת, כל המטאפיזיקה הזו ואין הרבה מה לעשות איתה.
דיאוגנס שהוזכר במאמר עשה ועוד איך. לאו צה הטאואיסט הציע את רעיון העשייה בלא עשייה (Wu wei). בכלל נקודה מעניינת, כל המטאפיזיקה הזו ואין הרבה מה לעשות איתה.
תודה
האמנם אבד הכלח על הסטואיציזם? אני לא חושב כך. העיון הפילוסופי מוביל במידה רבה (אני לא יודע עד כמה הדבר נכון לגביך) לספקנות, שבמטאפיסיקה מובילה לידיעת אי-הידיעה הסוקראטית אך במוסר לחוסר-יכולת או חוסר-רצון לנקוט באי-אילו עקרי-אמונה או עקרוני-מוסר (או כך לפחות זה הדבר לגבי). ואילו הסטואיציזם, שמורה לנו לא להתפעל מכלום, לא להתרגש מכלום, לא לחשוש מכלום ולא לצפות ליותר ממה שבכוחנו לחולל, שמורה לנו לא לקחת ברצינות רבה מדי את החיים האלו, שבעצם ש ו ם ד ב ר בהם לא באמת ראוי להתרגשות שלנו, הוא בדיוק התזה הפילוסופית התואמת, לפי דעתי, את מצבנו נוכח המקום הדל שתופס גופנו במרחב-העולם, ופרק הזמן הקצרצר שחיינו אורכים בנצח שקדם לנו ויהיה אחרינו, כמו שאומר פאסקל. אך נו מילא, זה לא פסימי כמו שזה נשמע - הסטואה היא פילוסופיה לאנשים בוגרים בנפשם, ולאו דווקא בגילם, שרוצים ויכולים לתפוס דברים בפרספקטיבה הנכונה, וכאן לדעתי טמונות מעלותיה של פילוסופיה זו. מה דעתך הגב' אפריורית?
האמנם אבד הכלח על הסטואיציזם? אני לא חושב כך. העיון הפילוסופי מוביל במידה רבה (אני לא יודע עד כמה הדבר נכון לגביך) לספקנות, שבמטאפיסיקה מובילה לידיעת אי-הידיעה הסוקראטית אך במוסר לחוסר-יכולת או חוסר-רצון לנקוט באי-אילו עקרי-אמונה או עקרוני-מוסר (או כך לפחות זה הדבר לגבי). ואילו הסטואיציזם, שמורה לנו לא להתפעל מכלום, לא להתרגש מכלום, לא לחשוש מכלום ולא לצפות ליותר ממה שבכוחנו לחולל, שמורה לנו לא לקחת ברצינות רבה מדי את החיים האלו, שבעצם ש ו ם ד ב ר בהם לא באמת ראוי להתרגשות שלנו, הוא בדיוק התזה הפילוסופית התואמת, לפי דעתי, את מצבנו נוכח המקום הדל שתופס גופנו במרחב-העולם, ופרק הזמן הקצרצר שחיינו אורכים בנצח שקדם לנו ויהיה אחרינו, כמו שאומר פאסקל. אך נו מילא, זה לא פסימי כמו שזה נשמע - הסטואה היא פילוסופיה לאנשים בוגרים בנפשם, ולאו דווקא בגילם, שרוצים ויכולים לתפוס דברים בפרספקטיבה הנכונה, וכאן לדעתי טמונות מעלותיה של פילוסופיה זו. מה דעתך הגב' אפריורית?
סינתטית אפריורית
New member
מוזר
משום מה החבר'ה הללו תמיד נראו לי שעשו מישמש אחד גדול מאריסטו וסוקרטס. מצד אחד הם רציונאליסטים, החקירה הסוקרטית כנר לרגליהם , מצד שני הם מטריאליסטים, אמפריציסטים דטרמניסטים שאימצו את תורתו האתית של אריסטו בדבר תכלית ומטרה . מה צריך יותר מזה? להתבונן בצורה תבונית על הטבע , לקבל הכל בהבנה ובשלווה , להיכנע ולזרום כשכל מושגי האדם: טוב, רע, עוני, עושר, בריאות, חולי, יופי כיעור , הנאה , סבל אינם חלק מהטבע כי הם אינם מושגים של הטבע ולכן אין להם שום משמעות. הכל יחסי והחזרה לטבע היא, היא האישיו העיקרי. השפה המדוברת היא שפה פשוטה מאוד , אורח חיים פשוט וקל וביטוי תחושות תמידי. נשמע חלומי לא? לא יודעת, נדמה לי שהם יושבים על הגדר, נסחפים ברוח , ללא עמוד שדרה, ללא עקרונות , שקטים שכאלה, אינם בעלי סמכא וגם לא סמכות. ללא מרפקים, אנשי צלופן כאלה לא? אולי אני מפספסת משהו? זה נראה לך קביל?
משום מה החבר'ה הללו תמיד נראו לי שעשו מישמש אחד גדול מאריסטו וסוקרטס. מצד אחד הם רציונאליסטים, החקירה הסוקרטית כנר לרגליהם , מצד שני הם מטריאליסטים, אמפריציסטים דטרמניסטים שאימצו את תורתו האתית של אריסטו בדבר תכלית ומטרה . מה צריך יותר מזה? להתבונן בצורה תבונית על הטבע , לקבל הכל בהבנה ובשלווה , להיכנע ולזרום כשכל מושגי האדם: טוב, רע, עוני, עושר, בריאות, חולי, יופי כיעור , הנאה , סבל אינם חלק מהטבע כי הם אינם מושגים של הטבע ולכן אין להם שום משמעות. הכל יחסי והחזרה לטבע היא, היא האישיו העיקרי. השפה המדוברת היא שפה פשוטה מאוד , אורח חיים פשוט וקל וביטוי תחושות תמידי. נשמע חלומי לא? לא יודעת, נדמה לי שהם יושבים על הגדר, נסחפים ברוח , ללא עמוד שדרה, ללא עקרונות , שקטים שכאלה, אינם בעלי סמכא וגם לא סמכות. ללא מרפקים, אנשי צלופן כאלה לא? אולי אני מפספסת משהו? זה נראה לך קביל?
לא מדויק
הסטואים היו, לפי הגדרותינו היום, יחסית תמימים - הם לא סברו שאין בטבע עצמו טוב ורע - להפך - הם חשבו שהטבע עצמו הוא כה רציואנלי עד אשר הוא חופף את הטוב המוסרי ומשלים אותו. הם אמנם שללו את הסבל, אך לא את קיומו, אלא את היותו רע. וכן את העושר, היופי, העוני והבריאות - הם קיימים וישנם, אך הם זניחים ביחס לעצמת המידה טובה - כדי לך לרענן את ההיכרות עם הפילוסופיה ההלניסטית. פרט לכך את צודקת. מחד יש בהם כמה מאפיינים ברורים של מטריאליזם, ומאידך מאפייני אידיאליזם שלא היה מבייש את שלינג והגל. אולם כל מקרה לגופו, כמובן... את כותבת על ביטוי תחושות מידי, אולם לא ברור לי איפה בדיוק ניתן לראות כדבר הזה אצל הסטואים? דווקא ההתעלות על הרגשות היא המפתח, אצל הסטואים להשגת האושר. ודבר אחרון זה כלל לא מופרך - הסבל הנפשי שגורמת לנו רוחנו הוא במרבית המקרים מר יותר וכואב יותר מסבל גופני שכנגדו הנפש עצמה יכולה לחסן אותנו. ואם היא חולה, כאמור, עד כמה קשה יהיה מצבו של האדם!
הסטואים היו, לפי הגדרותינו היום, יחסית תמימים - הם לא סברו שאין בטבע עצמו טוב ורע - להפך - הם חשבו שהטבע עצמו הוא כה רציואנלי עד אשר הוא חופף את הטוב המוסרי ומשלים אותו. הם אמנם שללו את הסבל, אך לא את קיומו, אלא את היותו רע. וכן את העושר, היופי, העוני והבריאות - הם קיימים וישנם, אך הם זניחים ביחס לעצמת המידה טובה - כדי לך לרענן את ההיכרות עם הפילוסופיה ההלניסטית. פרט לכך את צודקת. מחד יש בהם כמה מאפיינים ברורים של מטריאליזם, ומאידך מאפייני אידיאליזם שלא היה מבייש את שלינג והגל. אולם כל מקרה לגופו, כמובן... את כותבת על ביטוי תחושות מידי, אולם לא ברור לי איפה בדיוק ניתן לראות כדבר הזה אצל הסטואים? דווקא ההתעלות על הרגשות היא המפתח, אצל הסטואים להשגת האושר. ודבר אחרון זה כלל לא מופרך - הסבל הנפשי שגורמת לנו רוחנו הוא במרבית המקרים מר יותר וכואב יותר מסבל גופני שכנגדו הנפש עצמה יכולה לחסן אותנו. ואם היא חולה, כאמור, עד כמה קשה יהיה מצבו של האדם!
תרשה לי לתקן אותך אבויה
אדם חולה שניכר עליו שהוא חולה הפך להיות חולה עקב תהליכים פנימיים בתוכו ברוחו ,עדיין ועד היום מחלת הנפש היא המחלה הכי קשה וזוהי מחלה שמקורה בפגיעה ברוח ,למחלה הזו גם אין למדע תרופה , אפשר להחליף רגל או יד או אף או להגדיל חזה אפשר גם להחליף לב, לפגיעה ברוח אין תרופה.
אדם חולה שניכר עליו שהוא חולה הפך להיות חולה עקב תהליכים פנימיים בתוכו ברוחו ,עדיין ועד היום מחלת הנפש היא המחלה הכי קשה וזוהי מחלה שמקורה בפגיעה ברוח ,למחלה הזו גם אין למדע תרופה , אפשר להחליף רגל או יד או אף או להגדיל חזה אפשר גם להחליף לב, לפגיעה ברוח אין תרופה.
סינתטית אפריורית
New member
כמדומני
זה אפשרי (משהו שמזכיר את שפינוזה לא? או את הבודהיזם או את פילוסופיית המזרח ) אם כי מוזר- הם לא היו אידיאליסטים, אלא מטריאליסטים, אז הם כן קידשו את החומר. אם כך, הם לא היו חומרניים? ואם כן. איך ניתן להיות חומרני, בעולם חומרני ולהיות סטואיקן?
זה אפשרי (משהו שמזכיר את שפינוזה לא? או את הבודהיזם או את פילוסופיית המזרח ) אם כי מוזר- הם לא היו אידיאליסטים, אלא מטריאליסטים, אז הם כן קידשו את החומר. אם כך, הם לא היו חומרניים? ואם כן. איך ניתן להיות חומרני, בעולם חומרני ולהיות סטואיקן?
סינתטית אפריורית
New member
צודק.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.