יש קול ויש עונה!
ברטולד ברכט וקורט ויל היו ללא ספק מגדולי היוצרים בתרבות הפופולארית של המאה ה 20. מוסיקת הקברט הסאטירי שהם יצרו, זכתה לעדנה רבה בגרמניה של המשבר הכלכלי הגדול ולהצלחה עוד יותר כבירה בשנות החמישים בארה"ב, אליה היגרו השניים לאחר עליית היטלר לשלטון. אפילו בארצנו הקטנטונת נתחברו גרסאות עבריות לאופרה בגרוש שלהם ואם אינני טועה גל לעלייתה ונפילתה של העיר מהגוני, ממנה לקוח השיר. המחזמר הזה הועלה לראשונה בלייפציג ב 1930, ועיקרו היתה ביקורת חריפה על התרבות הקלוקלת שאפיינה את חיי הבוהמה הגרמנית באותן שנים. השניים, ברכט על המלים החדות והבוטות ווייל על הלחנים המקסימים, יצרו מחזה שבו רצח, ניאוף, זנות, הימורים, אלכוהוליזם - הם הערכים הנעלים של החברה האנושית. הקהל אהב את המחזה, שהעניק לשניים שם עולמי, אבל המשטר הנאצי הרבה פחות. השניים עזבו את גרמניה, איבדו את אזרחותם ויצירותיהם נאסרו ונשרפו. הם הגיעו לארה"ב, במסלולים נפרדים, דרך כמה תחנות ביניים, שם נפטר וייל ב 1950 ואילו ברכט, עזב ב 1947, אחרי שגם בארה"ב (שם הספיק לכתוב עוד מספר מחזות שעולים עד היום על בימות התיאטראות והקברטים) הוא נרדף בשל דעותיו הסוציאליסטיות ותפיסותיו האסטטיות, שנחשבו טאבו בעולם השמרני האמריקאי שלאחר המלחמה. הוא נדד בין ארצות מזרח אירופה, וגם שם לא זכה למנוחה בשל עמדותיו המהפכניות, ואת חייו הוא סיים ב 1956 במזרח ברלין. אין פלא שאנרכיסטים אימצו אותו לחיכם, כמו שאימצו את צ'ה גווארה, שנים ספורות לאחר מכן. ברכט הפך לסמל נעורים, סמל להתרסה חברתית, סמל לשבירת מוסכמות ולכן אין להתפלא שג'ים מוריסון וחבורתו, בני דור הפרחים בחוף המערבי, אימצו את השיר המקסים הזה מהמחזה מהגוני. יקי