קצת חוויות מלילה בחדר מיון עם אמא.
זאת לא פעם ראשונה שמלווה את אחד ההורים בביקור במיון, אבל במקרים הקודמים הייתי בעיקר במצוקה (מהמצב הרפואי) ובעצבים (מכמה זמן שצריך להמתין כל הזמן בין בדיקה לבדיקה ולהתייחסות של רופא) ורצון נואש לברוח משם הביתה.
הפעם זה הרגיש לי אחרת, בעיקר כי אמא לא היתה במצב של סבל או משהו שנראה לי כמו סכנה מיידית, אז לא פחדתי כל כך.
אבל גם זה שאני כרגע בבינג' של הסדרה "הרופא הטוב" (אחרי ששנים נמנעתי מסדרות בית חולים וכל הנושא היה לי נורא קשה לצפיה והתמודדות) זה הפך לי את זה גם במידה מסויימת למעניין ולחשק לשים לב למה שקורה מסביבנו.
לא שהיתה אפשרות להתעלם מהסביבה: במיטה הסמוכה (המיטות מופרדות רק ע"י מחיצה) היתה מטופלת שכל הזמן צעקה והשתוללה. אני משערת שהיא היתה באיזה התקף פסיכוטי.
היא צעקה דברים משוגעים שנשמעו לי כמו פאראנויות, הרבה מהם היו על ביבי, על מפכ"ל המשטרה (היא ציפתה שהוא יתקשר אליה) על כך שהיא עוברת "פשעי שואה", על צדיקים וקדושים, היה גם משהו על חיסונים, על זה שמתקשרים איתה מעולמות עליונים. היא לא היתה זקנה, נראתה לי בת 30-50 כזה. אמא שלה היתה שם איתה.
מידי פעם באה אחות או רופאה ואיימה שיקשרו אותה. לא ראיתי אם הם באמת עשו את זה.
את ההורים שלי היא עצבנה כי הצעקות שלה חפרו להם במוח. במידה מסויימת זה גם היה קצת משעשע, למרות שאני בעיקר נורא ריחמתי עליה. לא היה לגמרי ברור לי אם היא שם בכפיה.
מתישהו היא ראתה אותי בין הפתחים בוילון שלה ושאלה אותי אם יש לי אולי מספריים... אמרתי שלא, למרות שכן היו לי בתיק. אבל מי יודע מה היא היתה עושה איתם. היא בשלב זה גם ישבה במיטה עם שמיכה ולא יכולתי לראות אם באמת קשרו לה את הידיים למעקה המיטה. אולי היא רצתה לנסות לחתוך איזה חוט. (אם לא משהו גרוע יותר.)
אז בקיצור, מתישהו היתה התייעצות כזאת של הצוות הרפואי ליד עמדת הקבלה של המיון לגביה ומאוד סקרן אותי לשמוע אבל לא העזתי להתקרב בצורה ברורה מידי שאני מצותתת. שמעתי אותם דנים על הנושא שאי אפשר לכפות עליה טיפול כל עוד מה שהיא אומרת זה לא דברים בעליל בלתי-שפויים לגמרי, כלומר היא לא טוענת נגיד שלקחו אותה חייזרים או משהו (זו דוגמה שמישהי מהצוות שם נתנה).
אז באותו רגע חשבתי שהעבודה הזאת באמת קצת דומה לדילמות שיש לרופאים בסדרה כל הזמן, וזה באמת מרתק (למי שמספיק חזק נפשית בשביל עבודה כזאת).
אגב, במיטה שאחרי ההיא, היתה גם עוד מישהי שצרחה הרבה (בקול צרוד ונוראי) מתישהו גם התחילה לשיר ואפילו נתנה לנו ביצוע מלא של התקווה. זה היה קצת מצחיק. (למרות שגם נורא ריחמתי עליה).
זהו, אין לי פואנטה מיוחדת.
[טיפ: אם חס וחלילה מלח מים טפו טפו טפו תצטרכו להגיע עם מישהו או בעצמכם למיון, בקיץ, תביאו סוודר או משהו, כי קר שם כל הזמן.]
