יש הבדל?
זה אדם וזה אדם. אחד מדבר ערבית וגר בג'נין ואחד מדבר עברית וגר בתל אביב. ביג דיל.. הגאווה של ההורים אינה נטולת קונטקסט. הם לא גאים בהם על שהם מתים, אלא שהם מתים עבור מטרה צודקת (בעיניהם). אותו דבר, בחברה הישראלית, מוות של חייל נחשב מוות למען מטרה טובה (למרות שמאז מלחמת לבנון יש שינוי מסוים בקרב חלק מהאוכלוסיה), הגנת המולדת והחברה, מעשה של גבורה, ואילו תאונת דרכים היא מוות סתמי. צה"ל פועל בקרב אזרחים והמחבלים פועלים בקרב אזרחים, אבל לצה"ל יש לגיטימציה מדינית כצבא מאורגן של מדינה מערבית, והפעולות האלימות של הצד הפלסטיני הן לוחמה של ארגונים מחתרתיים. לפני קום המדינה גם ליישוב העברי היו ארגונים מחתרתיים, עם נשק לא חוקי, ופיצוץ של כל מיני בניינים וגשרים - אבל המחתרות היהודיות טרם קום המדינה מוצגות בחברה הישראלית כלגיטימיות, משום שהן פעלו למען מטרה שמשותפת לכלל הספציפי הזה. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל יש דמיון. אלה לחמו למען חופש, ואלה לוחמים למען חופש. האם במלחמה הכל לגיטימי? לדעתי לא. לדעתי מלחמה היא לא לגיטימית, אבל כרגע זה מה יש. החברה הישראלית מאוד אוהבת מלחמה, זה האתוס שמכונן אותה. הצבא הוא חלק ממהלך החיים של הישראלים לידה, ינקות, נעורים, צבא, אוניברסיטה, וכך הלאה.. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו לאור האתוס הזה, ואין גאווה יותר גדולה מאשר בן שמשרת ביחידה של אביו, ואם הם עושים ביחד מילואים, זו בכלל שמחה גדולה. האם אני יכולה לצפות שהחברה הזו תנסה לשים סוף לשפיכות הדמים ולמלחמב המתמשכת? בינתיים אני יכולה לצפות, אבל זה לא ממש עוזר לי. כי חלקים גדולים בחברה הישראלית מקדשת את ערך המלחמה בערבים (שהרי הללו מבינים רק כוח
) על פני חינוך, בריאות, רווחה, תרבות... זה אולי נראה טיפה אחרת, אבל תהליכי החיברות דומים (באמצעות בית הספר, פרסומות, סרטים, שירים וספרים). כן, אני חושבת שלישראל, בתור הגורם החזק בעסק יש אחריות לסייע לחברה הפלסטינית להשתקם (איך? אני לא יודעת בדיוק, אבל בטח יש דרך יותר טובה מאשר כיבוש). זה לא להציל במובן הרגיל של המילה, אבל זה ליצור מצב שבו החיים יתנו להם אלטרנטיבה טובה יותר.