אליבא דגורדג'ייף,
העניינים הטריויאליים שאנשים ממלאים בהם את זמנם הם סוג של זבל שסותם את ערוצי המודעות שלהם ואינו מאפשר להם לקלוט אנרגיות 'גבוהות' שיאפשרו את התפתחותם-האישית. לכן הם מתפקדים כמתוך שינה, בלי להיות מודעים. התלמיד החותר להתפתחות-אישית אמור לעסוק במגוון של פעילויות המפנות את הערוצים האלה מביטויי האינדיבידואליות שלו (אומרת אני. הוא קרא לזה בשמות אחרים) כגון אגו, חלומות-בהקיץ, דיאלוג-פנימי, מוסר תלוי-תרבות ושאר הבלים. [ההבדל בינו לבין גורואים אחרים הוא, שלשיטתו יש לעבוד על כל ה'מרכזים' במקביל. עבודה על 'מרכז' אחד, למשל המנטלי, המזניחה אחרים, למשל את הרגשי, האינסטינקטיבי, המיני והפיזי, יוצרת עיוות שלא תמיד ניתן לתקנו בדיעבד. לכם לכאורה ריקודי המקדשים כל כך מרכזיים בתורתו.] את עצמו גורדג'ייף תפס כאדם 'מפותח' ומואר, שערוצי הקליטה והמודעות שלו פנויים ולכן הוא כשיר לקלוט אנרגיות מרבדים גבוהים יותר (מהרמה הפלנטארית) ולתרגם אותן נכונה. מובן שאותם עקרונות עצמם תמצא גם אצל דון חואן של קאסטנדה, בבודהיזם טיבטי, בקרב המסדרים הסופיים ובהרבה וריאציות אחרות על תורות המזרח הרחוק. הכתות של ימינו מקצרות הליכים ומדברות על 'תיקשור', שזה עוד יותר קרוב לתופעה שתיארת: המורה-המנהיג 'שומע' הנחיות, מתרגם ומעביר אותן לתלמידים.