למרות שהודת למטה שאינך רוצה לשמוע
ולמרות שאינני אחראי לבורות שלך, באופן חד פעמי אפנה אותך לשיחה בה הוא אומר שהרבי הוא "עצמות ומהות" בגוף גשמי (
אחרון של פסח, תש"י): "כשם ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", היינו, לא רק שישראל מתקשרין באורייתא ואורייתא בקוב"ה, אלא "חד" ממש, כך גם ההתקשרות בין חסידים לרבי, שאינה כשני דברים המתאחדים, אלא נעשים "כולא חד" ממש.
והרבי אינו "ממוצע מפסיק" כי אם "ממוצע מחבר". ובמילא, אצל חסיד, הוא והרבי והקב"ה – כולא חד. – לא ראיתי שיאמר כך בפירוש בתורת החסידות, אלא זהו "הרגש", ובמילא, מי שרוצה להרגיש כך – ירגיש, ומי שאינו – איני רוצה להתווכח עמו, יהי לו אשר לו. – ובמילא אין מקום לקושיא אודות "ממוצע" –
מאחר שזהו עצומ"ה בעצמו, כפי שהעמיד עצמו ("ווי ער האָט זיך אַריינגעשטעלט") בגוף." לגבי ה"עוזי וכבודי" תצטרכי לשאול אנשים שיודעים קצת יותר ממך. אולי בחב"ד דאגו לטאטא גם את זה מתחת השטיח. הנה שיחה
נוספת (מוצאי יום א' דחוה"מ סוכות תשי"א):
"הרבי – הוא נשמה כללית, כלל בעצם שלמעלה מכלל לפרטים, והוא הממוצע בין אוא"ס ב"ה לעולמות, וכיון שבעולמות נכלל גם עולם האצילות, נמצא, שהרבי הוא למעלה גם מעולם האצילות." לסיום - אינני מתכנן להרבות עוד במילים, כי להודאתך אינך מעוניינת לחשוב אחרת, אבל אולי הקוראים האחרים יהיו מעוניינים בזה - הנה קטע המדגים את הצורה בה הרעבע שטף לחסידיו את המח.
משל הרגל והראש: הרבי הוא הראש והחסיד הוא הרגל. "ענין הקבלת עול מודגש ביותר בהיחס של חסיד אל הרבי – כי,
בידעו שהוא אינו אלא "רגל", והרבי הוא ה"ראש", ה"ה מתמסר לגמרי ("ער גיט זיך איבער אינגאַנצן") אל הרבי, ומקיים את הוראותיו של הרבי מתוך קבלת עול מוחלטת. לכאורה יש מקום לשאלה: כיצד אפשר לומר שהוא בעצמו אין לו ראש – כיון שנצטווה בתורה להניח תפילין של ראש, עכצ"ל שיש לו גם ראש?! והמענה על זה – מבהיר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהשיחה בענין הקבלת עול ד"איש חיל": "דער סאָלדאַט האָט קיין קאָפּ ניט. מ'האָט אַמאָל געזאָגט, אַז אַ סאָלדאַט האָט בלויז אַ קאָפּ אויף וואָס ער זאָל טראָגן דעם פּאַס פון דעם ביקס"
(החייל – אין לו ראש. פעם היו אומרים שראשו של החייל הוא רק בשביל לשאת את חגורת הרובה). [...] וענין זה –
הידיעה שהוא רק "רגל" והרבי הוא ה"ראש" – נוגע גם לאופן קיום הציווי של הרבי: כאשר הרבי נותן ציווי לעשות דבר מסויים שקשור עם ענין של סיגופים, או אפילו הציווי להרבות בתורה ובתפלה באופן שבשביל זה צריך להתנתק ("אָפּרייסן זיך") מעניני אכילה ושתי' ושינה, הרי, גם כשמקיים הציווי מתוך קבלת עול (בידעו שהוא אינו אלא רגל וצריך לקיים את ציווי הראש), יכולה לעלות לו מחשבה שאילו הי' הרבי יודע עד כמה קשה לו לעשות דבר זה, יתכן שלא הי' מצַוה עליו זאת. והמענה על זה – ע"פ האמור לעיל (ס"ה) בנוגע לראש ורגל, ש
נוסף לכך שהראש מרגיש יותר טוב מהרגל, להיותו נעלה יותר, הרי, גם הרגש הכאב שברגל עיקרו הוא הרגש הראש (וכשישנו הפסק ח"ו בין הרגל להראש לא נרגש כאב ברגל), ולכן,
כשהראש מצַוה על הרגל להכניס את העקב למים רותחים, צריך הרגל להשמע מיד מבלי להרהר בדבר ("ניט איבערטראַכטנדיק"), ולהבין [
מדת הבנה כזו "מותר" שתהי' לו...] שהכאב – מרגיש הראש." הדברים מדברים בעד עצמם.
