כתבת בדיוק מה שאני מרגישה וחושבת
גם בהודעות שלך לאלי.
האמת אנחנו כ"כ התרגלנו לזה, שאני כבר לא מתעצבנת. עכשו אנחנו פשוט אומרים שאנחנו הולכים לסיבוב בשכונה (מכיוון שהם לא רוצים עזרה, ולהתייבש מול הטלויזיה אפשר גם בבית כמו שאמרת) ואנחנו תמיד מציעים להם לבוא איתנו והם מסרבים. וכאן בנורבגיה זה די מקובל ללכת לסיבוב\הליכה עם המשפחה בתור בילוי. אז אנחנו הולכים לבד.
עכשו זה 'נקודת האור' שלי בימים שאנחנו מבקרים אותם, כי אני יודעת שיצא לי להסתובב ולצלם (שביחד זה אחד התחביבים הגדולים שלי). לפני ש'עלינו' על הרעיון הזה, תמיד הייתי עושה לבחור פרצופים ומתבאסת. ולפני שהיינו נכנסים אליהם הביתה הייתי נושמת עמוק ואומרת לעצמי לנסות להיות נחמדה ושאולי היום יהיה יותר נחמד...
וחוצמזה, אני תמיד מביאה את הסריגה שלי. את לא תאמיני כמה אני מספיקה לסרוג כשאני אצלהם
(אני סורגת כשהם מנקים, וגם אם כולם רואים טלויזיה. לא כשמשוחחים.)