אהבתי את התגובה שלך, בעיקר כאחת שעדיין אין לה ילדים..
אני לא חושבת שזה מצב שגבר יכול להבין, או שאפשר לנסות להסביר אותו בכלל..
כי הרצון לילדים מגיע מהבטן.
כאחת שעברה 3 הריונות, לא הייתי מוותרת על הזכות הזו בשום אופן.
כן, זו זכות, לגמרי זכות.
וכן, ההריונות לא היו קלים.
וכן, אמנם חזרתי לגזרה שלי בגדול, אבל בהחלט יש שינויים.
ועדיין, לא הייתי מוותרת.
אחרת.
שלא תבין לא נכון, האושר שלי היום אינו ברובו מהילדים, הילדים הם חלק מהאושר שלי, המכלול של החיים שלי, שמן התם שזורים בו ילדים, הוא האושר.
אילו לא היו לי ילדים, האושר היה אחר, כי החוויות שלי היו אחרות.
לגבי מדידת אושר, למרות המחקרים שאתה מעלה, הוא לא ניתן למדידה. זה לא שאתה יכול לשים על המשקל ולמדוד כמה הוא שוקל, זה לא פתוח עץ.
איכשהו, שנה שעברה עברתי שנה שלמה של הנושא הזה, של האושר, יש לי מאמרים אין ספור במשרד בנושא, בהזדמנות אשלח לך אותם ..
לפי ה- Oxford Happiness Questionnaire שהוא כלי שנעשה בו שימוש במאמרי פסיכולוגיה רבים שרוצים לכמת אושר (רק 29 שאלות). כמובן שזה נכון לרגע המילוי, אך במחקרים הנבדקים מתבקשים למלא לאורך תקופה.
זה שהציון במבחן הזה לא מושפע מהבאת ילדים, בשום גיל של ההורים (גם לא גילאי הזהב). זה היה מאוד מפתיע, כי המחשבה הלא מלומדת גרסה כי בטח סבא וסבתא פנסיונרים לנכדים יותר מאושרים מאנשים בני גילם שהם אל-הוריים, אך מסתבר שלא. מסתבר שהאושר האישי הוא משהו די קבוע וכנראה גנטי. כן, הוא יכול להיות מושפע מארועים קיצוניים לרעה או לטובה, אבל לאחר מכן חוזר לנורמה הייחודית של כל אחד.