שני דברים
אמנם כתבת שכבר שינית את דעתך, ובכ"ז אני כותבת גם בשביל הבנות האחרות

א. הרוב המוחלט של הרבנים (ובכולופן - כל הרבנים הגדולים בציבור) אוסרים על בנות ללכת לצבא. ב. משהו יפה שאמר רב אחד שאינני זוכרת שת שמו: "אחרי הצבא נשארת דתיה - בגלל הצבא, או למרות הצבא?" כן, יש בנות שנשארות דתיות. ברור. אבל לא כולן. ויש כאלו שמדרדרות. והאמת, זה מאד קשה, כשאת נמצאת כל היום בחברה מעורבת עם בנים צעירים וקלי דעת, ומפקדים שאת לא יכולה לעשות כלום נגדם. זה לא כמו עבודה, שבד"כ יש לך אל מי לפנות (או אפשרות להתפטר). בצבא, אין לך למי לפנות אם המפקד שלך נישק אותך, ואין לך אפשרות לברוח. ואמר פעם מישהו חכם: בצבא [הוא דיבר על קרבי] לא מידרדרים. מידרדרים במסיבות "אפטר", בערבי הגיבוש, ימי הספורט והתרבות ובמפגשים של החבר'ה. וזה מאד נכון. כי אולי בזמן המלחמה אין הרבה זמן להידרדר (אם כי יש גם כאלו), אבל כל האווירה המעורבת, שהרבה פעמים את חייבת להיות בה (בניגוד לעבודה שבה יש לך בחירה), מדרדרת מאד. ובעלי בצבא, ואני יודעת מה זה. אני יודעת על "ערבי התרבות" שהוא מחוייב ללכת אליהם - למרות שיהיו שם בנות חשופות (בצבא חייבים ללכת עם מדים, אבל בערבי הגיבוש, התרבות וכו' מותר ללכת על אזרחי), יראו סרטים לא לגמרי צנועים, ועוד. אז למזלי בעלי זכה במפקד טוב ונדיר שאמר לו מראש שאם תהיה בעיה כלשהי שיפנה אליו והוא ישתדל לעזור ולטפל בזה, אבל רוב המפקדים לא כאלו. וכשכל החבר'ה רואים סרט לא צנוע (ואת חייבת להיות שם!!!), לא לכולם תהיה התעוזה ללכת לצד. לא כולם ירצו לפרוש מהחבר'ה. לא לכולם יהיה האומץ לעמוד מול 60 חבר'ה חילוניים שלא יבינו מה הבעיה שלך. וכמו שאילה אמרה, אין אפוטופרוס לעריות. ואת זה אמרו חז"ל, לא אני. והם אמרו עוד דבר נכון: אל תאמין בעצמך עד יום מותך.