שאלה בקשר להלכה

פוליטיים פוליטיים

למה רק פוליטיקה פנימית? ומה עם כמה וכמה כסאות בכנסת ישראל? ועוד משהו כדי לחדד לך איך זה עובד אצל חסידים - אז יש את הרב"י או את האדמו"ר (שזה בעצם אותו הדבר), אך האדמו"ר הוא הוא המנהיג בגשמיות וברוחניות. הוא אינו פוסק. לכל חסידות יש את הבד"צ שלה והם אמונים על פסקי דין וכיו"ב. הפליט משוק הדגים
 

מנסון1

New member
השאלה היא

מה זה רזה, ומהי פרישת כנפיים. זה עניין של השקפת עולם. בעיני הרבנים, וכנראה בעיני התורה, פרישת כנפיים, זה קדושה והיטהרות, השתחררות מכבלי החומר. בעוד שהשקיעה בחומר ובתאוות המבוטאות בעולם הזוהר של התקשורת והקולנוע, מבטאת נסיגת הנשמה ושיעבודה. לגבי ספרות ושירה, אני כלל לא בטוח שהיצירות הגדולות של האנשים הדתיים מכל הדתות נופלות בערכן מאלו של ימינו. אני חושב שפסגת המוזיקה עד היום נחשבת של מלחינים קלסיים שרובם היו דתיים. וגם ספרות, שירי תקופת ספרד והתנ"ך עצמו היו שיא ההישגים בתחומים אלו. וזוכה פרס נובל לספרות היה ש"י עגנון שהיה דתי וכתיבתו דתית. אם בישול הוא לא ענין רוחני נשגב, אז גם ספר בישול הוא לא ספרות רוחנית. ואם אהבות ובגידות ומשברים זה לא ענין רוחני, אז גם ספרות על נושאים אלה היא לא רוחנית. לגבי מדעים, הרי זה ענין של ידע מצטבר דור אחרי דור. אבל הוא אינו נוגע לעניני הנשמה ועניני הרוח, כמו גם הרפואה. נכון שהחרדים מתרחקים מספרות הרוח של היהדות בתחום ההשקפה ומחשבת ישראל, וזה אכן צמצום שאני מקוה שהציבור הדתי לאומי לא נגוע בו, והוא גם עוסק בעניני תרבות ומדע. וזה אכן חסרון אצלם לדעתי. אבל שוב. הקטנוניות לא מבוטאת בהכרח באי התרת איסורים, אלא בנשמות גבוהות, וביצירה רוחנית גבוהה. יתכן שגם ירידת הרמה של אנשי הרוח בארץ ובעולם, נובעת מתרבות החומר, הטלויזיה והקולנוע, שאנשים מבלים ומבזזים זמן על דברים בלי רמה מי יודע מה כדי לבדר עצמם. וברור שזו אוירה שמורידה בערך היצירה וגדלות הנפש. הרי גם בציבור החילוני מתריעים על כך שהתלמידים יוצאים בורים בתרבות העולם. וזה שאדם מוצא מקצוע טכנולוגי מדעי מתקדם, לא בהכרח הופך אותו לאיש רוח. כי היום התמקצעות מדעית הופכת ליותר ויותר מצומצמת, בגלל היקף המידע העצום. ואם האדם כל ענינו הוא במבנה מולקולה, אז במובן מסוים עולמו צר כעולמה של המולקולה, שהוא צר מעולמה של נמלה. גם אצל הציבור הדתי, החומרנות והשטחיות מחלחלת. הוא לא חסין מהשפעת הרחוב. ובאמת כשמשוים רמת הרבנים של היום לאלו שמלפני דור או שניים רואים הבדל גדול מאוד. ועוד במיוחד לפי תפיסת היהדות הרואה בדורות ירידה מתמדת של רוחניות במיוחד אצל המנהיגים. ולכן זו אחת הסיבות, שרבנים היום לא מעיזים לתקן תקנות או לבטל, כי הם מרגישים שאין להם הכתפיים החזקות שהיו לרבני העבר. ובמיוחד שאוירת ההחמרה השתלטה על הציבור החרדי שכל מי שמיקל כבר חשוד בעיניהם. יתכן שגם זה סימן להתקטנות הרוח, שלמלא את החסרון נזקקים לחומרות כביכול בזה יהיו יותר גדולים וצדיקים. אבל זה לא מביא ליתר גדלות באנשים, רק ליתר פלגנות, שכל אחד חושב שהשני לא מספיק צדיק.
 
הדמוקרטיזציה של העושר

לפני 300 שנה רק משפחת המלוכה ומקורביה זכו לשמוע קונצרט או לרכוש ספרות. לפני 200 שנה כל המעמד הגבוה (לפחות באירופה) ביקר באופרה ורכש חומר מודפס. לפני 100 שנה החל גם המעמד הבינוני נהנה מנגישות לחומרים תרבותיים. היום, במחיר של כמה שעות עבודה אפשר לרכוש ספרות מעולה או כרטיס למופע ואפשר גם להוריד בחינם מהרשת. היום, העושר מתחלק בצורה הרבה יותר צודקת. לכן, אוכלוסית העולם המערבי נחשפת להרבה יותר תרבות ומידע מגוונים והאוכלוסיה משכילה ומגוונת יותר מאי-פעם. לכן, אני לא מתקשה לקבל את קביעתך שיש "ירידת רמה של אנשי רוח". פשוט יש מגוון אינסופי של דיעות והשקפות ואידיאולוגיות ואין הסכמה מיהו "איש רוח גדול". אבל כל העניין הזה פוסח על החרדים ובמידה רבה על הדתיים היהודים. ראית פעם חרדי באופרה? מלמדים בחדר בב"ב עגנון? וגם נגד הרשת מתנהלת מלחמת חורמה. אפילו המאבק המשמעותי ביותר של הציבור הדתי-לאומי, המאבק נגד ההתנתקות, היה מאבק על חומר ולא על רוח. נלחמו שם על אדמה ושטח. למה לא נשמע קולו של הציבור הזה, בטח שלא בעוצמות שהוא מסוגל להישמע, בנושאים שנוגעים לליבה של היהדות כמו שוויון וצדק וקדושת החיים והיחס לגר החי בתוכינו? לזה לא קיבלתי הסבר.
 

מנסון1

New member
כמה הערות

אתה צודק שהיום התרבות פתוחה יותר לכולם. השאלה היא כמה מנצלים אותה מהדור הצעיר. ולגבי הליכה לאופרה וצריכת ספרות, אני מניח שההשקפה החרדית שלימוד תורה ועיסוק בקודש עדיף על שני אלה. התכנים של האופרה הם בעצם התכנים של החיים הארציים, אהבות מזימות מלחמות שנאה וקנאה. וכן בדרך כלל בספרות. אופרה למעשה זה הבידור הקל של התקופה הקלאסית. אם כי המוזיקה גבוהה אין ספק. אבל בכל אופן, מובנת הדעה הרואה בכל היצירות האלו, תיאור של החיים הארציים, שאינם מגיעים לגבהים של חיי קדושה ועסק התורה. למרות שהם מביאים להנאה ולחשיבה על החיים האנושיים ומורכבותם. ויתכן מאוד שהם חשובים לבריאות נפשם והעשרת דמיונם של האנשים. לגבי רמה של אנשי רוח. אני לא יודע אם יש המערערים על גדלותם של בטהובן ומוצרט ביחס למוזיקה בת זמננו. נראה לי שכולם מודים שהם משכמם ומעלה. וגם לגבי התנ"ך, אני חושב שהרבה סופרים גדולים ראו בו בכל הדורות כמקור השראה, ולא עלה בדעתם שהם מתקרבים לקרסוליו. נראה לי שאפילו לגבי ש"י עגנון , הסופרים של ימינו הישראליים רואים בו מודל לחיקוי כזה או אחר, ואף אחד לא חושב שהוא מתקרב לרמתו. בכל אופן בעולם התורני זה מאוד בולט. שבדורות הקודמים היו ענקי רוח גאונים, שלא נראה שהדור הזה ייצר. לגבי התנ"ך, גם אם יש בו מסרים חברתיים, הרוב שם נסוב סביב המאבק בעבודה זרה. והשויון והצדק שבתורה מתיחס בדרך כלל לשומרי תורה, ולא לרשעים. וגם קדושת החיים, הרי עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, זה ייהרג ולא יעבור. לגבי המאבק על ארץ ישראל, הרי ביהדות, ארץ ישראל היא לא נכס חומרי. אלא מקום שיש בו קדושה. ונצטוינו לכובשו ולהחזיק בו. ונוהגים בארץ ישראל מצוות שלא נוהגות בחו"ל. לכן, מבחינה זאת המאבק על ארץ ישראל הוא מאבק רוחני. וגם היהודים שחלמו אלפיים שנה לעלות לארץ, זה לא היה רצון לנכס חומרי, אלא שיבה לארץ הקודש, למקום בו גרו האבות הקדושים ואישי התנ"ך. זהו. ניסיתי להראות הדברים מזוית שונה.
 

מנסון1

New member
ולגבי סובלנות ויהדות

אני לא בטוח שניתן להגדיר את היהדות כסובלנית. כמו שבתורה מוכרזת מלחמה נגד עובדי עבודה זרה, דבר שבא לידי ביטוי בחריפות לאורך כל התנ"ך. הרי במשנה ובגמרא יש יחס עוין לכופרים למתנצרים למחללי שבת בפרהסיא ולמורדים בה'. אין שום יחס סבלני. וכך גם נהגו קהילות ישראל בגלות שאנשים כאלו נודו מהקהילה. וכאשר זה הפך לענין המוני מאז תנועת ההשכלה , הרפורמה והחילוניות, אז פרץ מאבק חריף בין האורתודקסים לבין תנועות אלו, עד כדי פירוד הקהילות במקומות רבים. הדבר גם בא לידי ביטוי בלחימה בציונות. דוקא בענין הזה הרי שבדורות האחרונים חלק ניכר מהרבנים הפעילו יכולת פלפול וחשיבה מקורית, איך בכל זאת להתיחס לכולם באהבה, ואיך לשמור על העם מאוחד. זה בא מכיוונים שונים, ובדרכים שונות, שהידועה בהם היא יישום הגדרת "תינוק שנשבה" על חילוניים (הגדרה שבטח מעצבנת אותם), המאפשרת להוציא אותם מתוך הכלל של אלו שמצוה לרדוף ולשנוא. גם הרב קוק עשה מאמץ תיאולוגי ואינטלקטואלי ניכר, כדי לשלב בין הסובלנות לדת, וכן לשלב הרצון בטובת הגויים עם הציווי לא להתחתן בם. והוא נרדף הרבה על ידי רבנים חרדים על ההגות הזו שלו.
 
דברים שרואים מכאן

לא רואים משם. באמת הדברים נראים לגמרי אחרת מהכוון שלך. אם כי אני ממש מתקשה להבין איך אדמה איננה נכס חומרי, אבל זה באמת לא לב העניין. בטהובן ומוצארט אינם אנשי רוח גדולים. אם איני טועה, הם לא כתבו ולו דף אחד של חכמה. אין ספק, שהם היו אמנים ענקיים בתחומם. אבל מעבר לשליטה גאונית בטכניקת ההלחנה קשה לייחס להם גדלות רוח. אני מניח שאנשים רבים מחשיבים את הביטלס, למשל, כפורצי דרך ששווים בגאונות שלהם לענקים שהזכרנו. אבל ענקי רוח בני זמנינו דוקא קיימים. פרויד ששינה את פני האנושות ללא הכר, לנון ששינה את תרבות העולם המערבי ויצר את החופש האישי והמיני שהיום נראה כבר ברור מאליו, הדלאי למה שמאות מיליונים חווים רוחניות חדשה בזכותו, ויש עוד רבים. (עכשיו יבואו אנשים ויטענו שהגלולה או הגראס וסמים אחרים או הטלויזיה ובטח שהרשת - מחוללים בימינו שינויים שמקדמים את האנושות ומשנים את פניה הרבה יותר מהר ובאופן הרבה יותר מורגש מהגות של חכם זה או אחר - ויהיה קשה להתווכח איתם) השאלה שמטרידה אותי היא למה זה לא קורה בקרב היהדות האורתו' שנשארת מאובנת במאות האחרונות. נראה לי שאותה השאלה יכולה להיות מוצגת לממסד הקתולי - אם כי במידה פחותה.
 

מנסון1

New member
אנסה לענות

קודם כל לגבי הגדרת אנשי רוח. אני לא בטוח שרק מי שכותב דברים חכמים הוא איש רוח. גם מי שמבט תחושות נעלות ומביא אנשים להתרוממות רוח בכלים אחרים הוא איש רוח. לפעמים מסרים יותר חזקים מועברים בכלים שונים מאשר המילים. נראה לי שבעולם מקובל שגם אומנים הם אנשי רוח. ויתרה מזאת. ספר כיון שקראת אותו פעם אחד, רוב הסיכויים שלא תקרא אותו שנית, כי כיון שאתה יודע מה כתוב בו , תשתעמם בפעם השנייה. אלא אם כן אתה חוקר ספרות שמנסה כל פעם לדלות רמזים נסתרים. מה שאין כן מוזיקה יכולה לפעול בנפש פעמים רבות כל פעם ששומעים אותה. (למרות שגם שם לפעמים זה נמאס). נדמה לי שבחסידות (ואפילו לפי הגר"א כמדומני) היכל הנגינה בשמים גבוה מהיכל החכמה. כי בניגון אפשר לבטא דברים נעלים יותר, לשם המילים לא יכולות להגיע. לגבי האישים האחרים שהזכרת, בודאי שהם פעלו שינוי גדול. השאלה היא אם השינוי לטובה או לרעה. וזו גם עניין של השקפה. לגבי יצירה דתית. השאלה היא האם מדובר ביצירה באופן כללי של אדם דתי, או יצירה בתחום הדת. למשל הספרות של ש"י עגנון היא יצירה של אדם דתי (ואפילו מושפעת מאוד מדתיותו ולבטיו) אבל ספק אם היא יצירה דתית. גם המדע של ניטון שהיה אדם דתי, הוא לא יצירה דתית, אם כי מדע הטבע הוא גילוי חכמת האלקים בטבע, ומבחינה זאת יש לזה אספקט דתי. הדתות, מטרתם להביא להתקדשות האדם ולהתקרבותו לבורא. עכשיו השאלה, מה היא התקדמות דתית. אתה מצפה שההתקדמות תהיה לכיוון יותר קולות וליברליות ויצירות רוחניות שיביעו את אותו חופש ודרור של דיעות, של מיניות וכד'. אבל זה לא המטרה של הדתות. יצירה דתית, היא יצירה שבאה לבטא תחושות דתיות, רגש קירבה לבורא, או חידושי תורה, ודרכים חדשות בהבנתה. ובדברים האלה היו הרבה חידושים ביהדות (אם כי לא אוניברסליים כי הם בתחום היהדות עצמה). בתחום הנגינה החסידית, חוברו אלפי ניגונים בעלי עומק ורגש גבוה מאוד. חוברו חידושי תורה למכביר. בתחום השירה הכתובה אכן היתה הצטמצמות. בתחום הציור, בדרך כלל לא היתה מפותחת אומנות דתית חזותית ביהדות (כמו באיסלם), בגלל שהרעיון לבטא תחושות דתיות באמצעות צלם ודמות הוא היה נחשב לבחינת עבודה זרה. גם אם יש היום ציירים דתיים שמבטאים חיים דתיים, הרי לציורים עצמם אין מעמד של יצירה דתית, וודאי לא של קדושה, כי זה ממש חשש עבודה זרה. בניגוד לקתוליות שמלאה בפסלי קדושים ובתמונות ובאיקונים מקודשים.
 

מנסון1

New member
ועוד הערונת

גם הקבלה היום הפכה להיט אצל הסלבריטיס ואצל מחפשי המשמעות והרוחניות בעולם. אם כי בטח פרופ' ישיעהו לייבוביץ ז"ל היה לו משהו להגיד על זה.
 
מאותה סיבה שקולך לא נשמע בהתנתקות

ואני לא מדבר על הפן האידאולוגי. אני מדבר על הפן האנושי, שבגינו על כל אזרח לזעוק חמס, בין אם הוא תומך בהתנתקות ובין אם לא. כשאנשים נשלחו ע"י המדינה לפני 30 שנה להקים ישובים משום דבר, השקיעו את כל חייהם והונם, נקשרו למקום, ולבסוף המדינה זורקת אותם מביתם בכוח, ולא נותנת להם לא פיצוי הולם, לא תכנית שיקום, לא פתרון דיור ועוד מאשימה אותם במצבם, כל בר דעת צריך להזדעזע. זו עוולה נוראית. ברם, יש עוד הרבה עוולות נוראיות בעולם, ועל רובן אנו לא זועקים. יש הרבה מלחמות באפריקה, למשל. למי כאן זה מפריע לישון בלילה? לא קל להוציא אנשים להפגין. אנשים מפגינים רק עבור דברים שקרובים מאד ללבם. אז המתנחלים זעקו והפגינו נגד ההתנתקות, ואתה מפגין וזועק נגד הומופוביה. כמו שאתה לא מפגין נגד עוולות שנעשו להם ואינן נוגעות לך, כך הם אינם מפגינים נגד עוולות שנעשות לך ואינן נוגעות להם.
 
עיפנו!

מי אמר את זה? אז ראשית - ברכת ברוך הבא לאורחנו החדש. נעים לראות כאן פנים חדשות, נושאים חדשים ו... שיהיה מעניין. קצת קשה לי להגיב על כל הדברים, שנכתבו פה (למי, שאיננו יודע, הפורום עוד לא שילם את משכורתי...) בחן ובטוב טעם, לכן בחרתי להגיב על הקטע האחרון. כבר ראינו בהתנתקות הנוראה ולאחר באירועים המבישים בעמונה, שכאשר השלטון רוצה לרמוס, שום מכשול לא יעמוד בדרכו. העם עם כל הכבוד עייף לא ממלחמות ולא מטרור אלא ממאבקים פנימיים. גם בתוך המחנה הלאומי נשמעו קולות מסוג "אל תגעו במשיחיי"; אם נסרב לפקודת הצבא, זה יהיה הסוף של צה"ל (לבסוף ראינו את הסוף דווקא בשל הישוןת והנחישות. היכן חיילינו החטופים? היכן תוצאות המלחמה לשחרורם? ועוד הרבה שאלות, שהמחשב הקטן, שברשותי (וגם השעון) לא יספיק להכיל את כל אלה. היהודי המאמין איננו ישן טוב בלילה. אבל הפגנות?! זו החוכמה של הציבור החרדי נגד בית המשפט העליון ונגד מצעדי הגאווה... הציבור הדתי-לאומי לעומתו הוא כזה, שלמרות הכל (גם כיום) צה"ל הוא שלנו והמדינה היא שלנו... קשה למתוח ביקורת על איש. איך אמר כאן מנסון? הדור נחלש. הגמרא מביאה מספר פעמים מצבים, שבהם אין לבן אנוש מה להציע כפתרון להם, והיא מסיימת: ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים. מי שרוצה, יראה דווקא את הצד הנסתר של האמונה (ובזה כוחה), יראה את דברי הנביאים, שחזו את התקופה, ויאמין, שלפי כל הסימנים אנו הולכים וקרבים יותר ויותר לקראת הגאולה. האדם הלא מאמין יחפש תמיד את האשם אצל הצד האחר. למי שלא מכיר את הרב "מי הצודק", אגלה, כי באמת אין לנו מה לחפש אמונה בצד הנגלה. יש בו כל כך הרבה סתירות, עד כי הדבר הקל ביותר היה להוריד את הכיפה ואת שאר המצוות ולהפוך לחילוני. אבלך זה רק לכאורה. לרוב האדם החילוני מגלה סתירה הרבה יותר גדולה בעולמו שלו אבל קשה מאוד לעבור לצד השני של המתרס. זה דורש הקרבה אדירה מצד שמירת שבת, כשרות, תפילין, ועוד ועוד... לכן הוא מדחיק את סתירותיו פנימה. היהודי הדתי לעומת מאמין, שהכל מאת ה' יתברך, ושבסופו של דבר השינוי בוא יבוא. הוא מאמין גם בתוחלת החיים ובתכליתם. אינני רוצה לקחת דומאות קיצוניות של אי הכרה במדינה וכו' (גם הציבור החרדי, שמכיר במדינה אד הוק ושולח את נצייו לכנסת, איננו רואה בה אלא כלי להשמת מטרותיו). אלה, שמכירים במדינה גם דה-יורה, הם אלה, שמאמינים, שהמדינה היא חלק מתהליך הגאולה. משום כך מניפים את דגל ישראל ומתפללים תפילה חגיגית ביום העצמאות ועוד. אם כן, יש עוד המון דברים לזעוק עליהם. מדוע למשל לא מקימים קול זעקה על מיעוט הגשמים דווקא בערב שנת שמיטה? שוב חזרנו לחולשת הדור. מי שלמד מסכת "תענית" ייווכח, שבזמן הגמרא תפילה הייתה תפילה. אין בזה חלילה לקטרג על איש ואין צורך לומר על קהל או עדה. זוהי תמונת מצב, כפי שאני רואה אותה דרך משקפיי הצרים. אם יש למישהו הצעות אחרות... איך אמרה נעמי שמר? הכל פתוח! עוד לא מאוחר!... שבת שלום!
 
ממש לא נכון

קולי לא נשמע בזמן ההתנתקות מפני שחשבתי, ואני חושב גם היום, שיש להחזיר את כל המתנחלים החיים מעבר לגבולות 67 אל תחומי מדינת ישראל, ויפה שעה אחת קודם. אתה לא יוצא להפגנות כאשר הממשלה מבצעת מדיניות שאתה מסכים איתה.
 
אני חושש שלא ירדת לסוף דעתי

אני לא מדבר על עצם הפינוי. עם הפינוי אפשר להסכים אפשר לא להסכים. אני מדבר על אטימות לסבל של אנשים אחרים. גם אם אתה מסכים עם מדיניות הממשלה, שקבעה שצריך לפנות את גוש קטיף, כאדם רגיש אני מצפה ממך להזדהות עם כאבם, ועם העובדה שממשלה לא דאגה לצרכיהם לא במהלך הפינוי ולא לאחריו, ואם זה מענין אותך, אז יש לי חבר שפונה מגוש קטיף, ומשפחתו לא קבלה את כספי הפיצויים עד היום. איך אתה יכול לשבת בחיבוק ידים, ולא לצאת להפגין. ואתה יודע מה? מילא ההתנתקות. נגיד שאתה חושב שהמתנחלים הם מנוולים, מרושעים, עלוקות ופראי אדם, ומגיע להם שהמדינה תנשל אותם מאדמתם, שהיא בעצמה העניקה להם כחוק 30 שנה לפני כן, ותפקיע מהם את כל רכושם ומקור פרנסתם, למרות שהרויחו את הכל ביושר ועבודת כפים קשה, ולא תפצה אותם על זה כלל. מה עם הכושים באפריקה שנרצחים יום יום בדארפור? לא מזיז לך? למה?
 
בקיצור

נראה לי שהנושאים שאתה מעלה כבר נטחקו עד דק, אבל אענה בקצרה. לאזרח במדינה דמוקרטית-חופשית יש אחריות על מעשיו. לא חושב שמגיע פיצוי של שקל אחד לאנשים שעברו על כל חוק ואמנה בינלאומית אפשרית. אנשים, שבחרו להתיישב בשטחים שנכבשו במלחמה במטרה למנוע את הנסיגה העתידית היו צריכים לקחת בחשבון שעלול להיות מחיר אישי כבד למעשיהם. הרי היה מי שהזהיר אותם בקולי קולות כבר בשנות ה-70 שהפינוי בוא יבוא. אין מקרה אחד בהיסטוריה העולמית ששטח כבוש לא הוחזר, אלא אם הצד הנכבש הגיע להסכם כזה מרצונו. עם זאת, כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין - על הממשלה לדאוג לשילוב ושיקום של אזרחים, בלי קשר לכלום, כאשר הם מאבדים את ביתם כתוצאה מפינוי שטח כבוש או אסון טבע, למשל.
 

מנסון1

New member
נדמה לי

שארצות הברית זה שטח כבוש מהאינדיאנים, ואוסטרליה מהילידים שם, אז נכון שהיום הם אזרחים שווי זכויות, אבל זה אחרי הרבה שנים של נישולם מאדמותיהם והשמדת רבים מהם. והיום הם מיעוט בשוליים. ודרך אגב, יהודה ושומרון מעולם לא היו בריבונות פלשתינית, מאז חורבן הבית וגלותינו מארצנו שלטו פה זרים ומעצמות. ולפני מלחמת ששת הימים שלטו הירדנים והמצרים שהעולם גם בשלטונם לא הכיר. וחבר הלאומים העניק את שני עברי הירדן כבית לאומי ליהודים. רק האו"ם החליט על החלוקה, וגם אז הערבים לא קיבלו את ההצעה. ואדרבא, אם אתה מסכים לקו הירוק, כמו שכל העולם מסכים, הנה הוכחה ששטח כבוש לא יוחזר. כי גם הקו הירוק הוא שטח שנכבש במלחמת השחרור הרבה מעבר לקוי החלוקה. הבעייה הבסיסית היא שאנחנו לא מוכנים לספח את השטחים ולתת אזרחות ישראלית לכל התושבים כפי שעשינו לשטחים בגבול הקו הירוק, כי לא רוצים לאבד את הרוב היהודי. ולמצב כזה של שליטה בלי מתן אזרחות בודאי אין סיכוי. אם היינו מוכנים לתת אזרחות יש הרבה ערבים שהיו מוכנים להסתפח. אדרבא יש הרבה שחולמים על זה כי כך הם יבטלו את המדינה היהודית, כי הם יהפכו לרוב.
 
יש חוק בינלאומי

שמסמן את גבולה של מדינת ישראל. הגבול הזה זהה כמעט לגמרי לגבולות 67. לא ההיסטוריה קובעת - אלא החוק שהסכים עליו העולם כולו. ישראל יכולה לספח את רמה"ג 20 פעם - אבל אין אפילו מדינה אחת שמכירה בהחלת הריבונות הישראלית מחוץ לגבולותיה. הפשעים שעשו המתיישבים בצפון אמריקה או באוסרליה לא מצדיקים מיחזור הזוועה. זה שנשים וילדים נמכרים בכל מיני מקומות לזנות ולעבדות - לא מכשיר פשעים כאלה אצלינו. בכל מקרה, בשתי הדוגמאות שהבאת אין מצב של שטח כבוש כמשמעותו בחוק הבינלאומי. אבל בא נעזוב את הויכוח כי הוא לא ייגמר לעולם והטיעונים של שני הצדדים כבר מעייפים את כולם.
 
זה בכלל לא הנושא שהעליתי

הנושא הוא אחר. בסדר. אז נתתי דוגמה גרועה. למה אתה נצמד לדוגמה ומתעלם מהעיקר? העיקר הוא לא ההתנתקות. העיקר הוא שאנשים מפגינים בענינים שקרובים ללבם, ולא מפגינים על כל דבר שראוי להפגין בעבורו. כשהיתה ההפגנה הגדולה ושביתת הרעב של הנכים בגן הורדים, הלכת להפגין? הצטרפת לצעדה של ויקי כנפו מאי-שם בדרום (לא זוכר מאיפה בדיוק) לכנסת, הצטרפת אליה? כשהמילואימניקים הפגינו על מחדלי המלחמה, הצטרפת אליהם? כשהסטודנטים מפגינים השכם והערב על הכונה להעלות את שכר הלימוד, ובד בבד להעלות את נטל המילואים, אתה מפגין גם כן? לא. כי יש לך עבודה. יש לך ילד. צריך לסדר את הבית. השבת ההורים באים לארוחה ועוד לא הכנת כלום. יש יומולדת לבן הזוג וצריך לקנות מתנה. היה לך יום קשה במיוחד היום ואתה חייב לנוח. ההפגנה בירושלים, וזה נורא רחוק. תמיד יש תירוץ למה לא לצאת להפגין כאשר הנושא לא מספיק חשוב לך. אני לא בא לומר שהנושאים שהעליתי כאן לא חשובים לך, וזה גם לא משנה, כי אלה רק דוגמאות. לא מענין אותי אם בהפגנות הספציפיות האלה הפגנת או לא. אולי בכלל אתה מתנגד להפגנות הספציפיות האלה, כמו שאתה לא מפגין נגד ההתנתקות כי אתה תומך בה. כל זה לא משנה. מה שמשנה זה, שאני בטוח שאתה לא מפגין בכל הפגנה שנראית לך מוצדקת. אתה הולך להפגין רק עבור דברים שמאד חשובים לך. העובדה שאתה לא בא להפגין, אין בה כדי להוכיח שאתה מתנגד להפגנה. היעדרותך רק יכולה להעיד שהנושא לא מספיק חשוב לך. כך אתה, כך גם אני, וכך כל אדם. לכן הטענה שהעלית באת מהודעותיך, שהדתיים הלאומיים לא מפגינים למען זכויות הלהט"ב, פסולה. אני מקוה שעכשיו אני יותר ברור.
 
עכשיו הבנתי אותך

נכון. אנשים לא יוצאים מהבית כל עוד לא נפגעת ציפור נפשם. אם נחזור לשאלתי המקורית עליה הגבת - למה לא נשמע קולה של היהדות בנושאים כמו שוויון וצדק וקדושת החיים - הרי שיש להבין מדבריך כאילו נושאים אלו אינם ציפור נפשה. אני מתקשה להסכים ולקבל.
 
אין ישות ששמה "יהדות"

יהדות לא יכולה לבוא להפגנות. יהדות גם לא יכולה למסור הודעה לעיתונות. זה מכיון שיהדות אינה אישיות או גוף שיכול לעשות דברים. יהדות היא דת, ודת לא עושה בעצמה דבר. יש קבוצה של אנשים שמאמינים בדת הזו, והם אלה שיכולים לעשות דברים. אבל כמוך וכמו הרבה אחרים, גם האנשים המאמינים ביהדות הם בני אדם. יש להם חיים משלהם. יש להם בעיות משלהם. וכן, יש גם דברים שקרובים ללבם בלי קשר לדת בה הם מאמינים. זה נכון ששויון, צדק וקדושת החיים הם עקרונות חשובים ביהדות, ואני מאמין שעקרונות אלה חשובים לרוב היהודים המאמינים, אבל לא תמיד פגיעה בעקרונות האלה כואבת להם מספיק כדי להוציא אותם להפגין. אחרי הכל, הם בני אדם בדיוק כמוך, ואני בטוח שגם אתה לא יוצא להפגין בכל פעם שמתרחשת במדינתנו פגישה אנושה בצדק או בשויון, למרות שאני סמוך ובטוח שאתה רואה בעקרונות אלה ערכים עליונים.
 
יהדות יכולה לבוא להפגנות

הנה, היא באה להפגיד נגד מצעד של הומואים בירושלים, ובגדול. .
 
לא

אי אפשר לומר שהיהדות היא זו שהיתה שם. היתה שם קבוצה של אנשים שמתימרת ליצג את היהדות. מנגד היו הרבה יהודים דתיים שלא באו להפגנה הזו. אני לא אביא את עצמי כדוגמה, כי זו דוגמה בנאלית, אבל יש עוד אנשים רבים שאינם נמנים על אנ"ש שלא באו, ואף לא ראו צורך להפגין. ההבדל בינם לבין אלו שכן באו הוא שהם לא עשו כל כך הרבה רעש. זה הכל.
 
למעלה