זאב םוקס כתב כאן פעם
ש"המורה הוא השיטה". זה נכון אולי יותר מכל בטאי-צ'י, כי זו כנראה השיטה הפרוצה ביותר מכל מה שהיה אי-פעם אמנות לחימה. כל כך הרבה מורים לשיטות אחרות עלו על הגל והתחילו לזוז לאט ולקרוא לזה טאי-צ'י כדי לעשות מזה כסף, כל כך הרבה תלמידים שעזבו מורים רציניים עם ידע חלקי-מינוס התחילו ללמד כדי לעשות מזה כסף, כל-כך הרבה שרלטנים התחילו ללמד כדי לעשות מזה כסף, שהיום כשמישהו אומר לך "אני עושה טאי-צ'י" אין לך שום דרך לדעת מה הוא עושה בלי לבדוק אותו לעומק - מה הוא מתרגל, מי המורה שלו, איפה למד המורה וכך הלאה. למען הסר ספק, לדעתי טאי-צ'י שאינו גם אמנות לחימה וגם תורם לבריאות וגם יש לו רובד "פילוסופי", אינו "טאי-צ'י צ'ואן אמיתי" - אבל יש כל-כך הרבה אנשים שמלמדים טאי-צ'י שאין שום קשר בינו לבין לחימה, שאין שום דרך לקבוע כלל כזה. זה מאוחר מדי: השיטה פרוצה ואין מי שיגן על השם. כל אחד יכול לכתוב שהוא מלמד טאי-צ'י, להתחיל לגבות כסף ולהונות תלמידים, ואין שום אפשרות למנוע את זה אלא ע"י הפצת מידע על מה הוא "טאי-צ'י צ'ואן אמיתי" לדעתי. אני יכול להגדיר מהו הטאי-צ'י בבית-הספר בו אני לומד, לא מהו טאי-צ'י אחר. פשוט אין שום דרך לדעת לפי השם בלי לבדוק לעומק כל מקרה לחוד. קח לדוגמא את "סגנון יאנג". ייסד את השיטה/סגנון אדם שנחשב ללוחם בלתי-מנוצח. המשיכו את השיטה שני בניו, שנחשבו גם הם ללוחמים גדולים. עם הזמן התפרסמה השיטה גם בגלל רמתם של המורים וגם בגלל תרומתה לבריאות, ויותר ויותר אנשים התחילו ללמוד. אחד מהם היה צ'אנג מן-צ'ינג, שהביא את הטאי-צ'י לארה"ב ומתוך בחירה כמעט שלא לימד שום דבר על לחימה; בנוסף, כדי להקל על האמריקאים, הוא פישט את הקאטה הארוכה מאוד שלמד לקאטה קצרה של 24 תנועות. המון תלמידים שלו למדו את התנועה הבסיסית והלכו ללמד, וגידלו דורות של תלמידים; חלקם ידעו שיש קאטה ארוכה, חלקם לא; חלקם ידעו שזו (היתה) אמנות לחימה ולא רק תנועה ומדיטציה, חלקם לא. הדורות השלישי והרביעי של מורים/תלמידים כאלה כבר לא עושים שום דבר שדומה לאמנות לחימה, למרות שהם עדין קוראים לזה טאי-צ'י. וכך זה נמשך, כמעט מאז מלחמת העולם השניה, לא רק במערב אלא גם בסין, שם בעקבות המהפכה הקומוניסטית המציאו קאטות סטנדרטיות שאמנם נראות לעין בלתי-מיומנת כטאי-צ'י, אבל אינן מתייחסות ללחימה ולבריאות כמו הקאטות המקוריות. אפילו בסין, כשמישהו אומר שהוא לומד טאי-צ'י, אי-אפשר לדעת אם הוא עוסק באמנות לחימה מסורתית או בסוג של התעמלות בריאותית, או בסוג של התעמלות אמנותית-תחרותית.
ש"המורה הוא השיטה". זה נכון אולי יותר מכל בטאי-צ'י, כי זו כנראה השיטה הפרוצה ביותר מכל מה שהיה אי-פעם אמנות לחימה. כל כך הרבה מורים לשיטות אחרות עלו על הגל והתחילו לזוז לאט ולקרוא לזה טאי-צ'י כדי לעשות מזה כסף, כל כך הרבה תלמידים שעזבו מורים רציניים עם ידע חלקי-מינוס התחילו ללמד כדי לעשות מזה כסף, כל-כך הרבה שרלטנים התחילו ללמד כדי לעשות מזה כסף, שהיום כשמישהו אומר לך "אני עושה טאי-צ'י" אין לך שום דרך לדעת מה הוא עושה בלי לבדוק אותו לעומק - מה הוא מתרגל, מי המורה שלו, איפה למד המורה וכך הלאה. למען הסר ספק, לדעתי טאי-צ'י שאינו גם אמנות לחימה וגם תורם לבריאות וגם יש לו רובד "פילוסופי", אינו "טאי-צ'י צ'ואן אמיתי" - אבל יש כל-כך הרבה אנשים שמלמדים טאי-צ'י שאין שום קשר בינו לבין לחימה, שאין שום דרך לקבוע כלל כזה. זה מאוחר מדי: השיטה פרוצה ואין מי שיגן על השם. כל אחד יכול לכתוב שהוא מלמד טאי-צ'י, להתחיל לגבות כסף ולהונות תלמידים, ואין שום אפשרות למנוע את זה אלא ע"י הפצת מידע על מה הוא "טאי-צ'י צ'ואן אמיתי" לדעתי. אני יכול להגדיר מהו הטאי-צ'י בבית-הספר בו אני לומד, לא מהו טאי-צ'י אחר. פשוט אין שום דרך לדעת לפי השם בלי לבדוק לעומק כל מקרה לחוד. קח לדוגמא את "סגנון יאנג". ייסד את השיטה/סגנון אדם שנחשב ללוחם בלתי-מנוצח. המשיכו את השיטה שני בניו, שנחשבו גם הם ללוחמים גדולים. עם הזמן התפרסמה השיטה גם בגלל רמתם של המורים וגם בגלל תרומתה לבריאות, ויותר ויותר אנשים התחילו ללמוד. אחד מהם היה צ'אנג מן-צ'ינג, שהביא את הטאי-צ'י לארה"ב ומתוך בחירה כמעט שלא לימד שום דבר על לחימה; בנוסף, כדי להקל על האמריקאים, הוא פישט את הקאטה הארוכה מאוד שלמד לקאטה קצרה של 24 תנועות. המון תלמידים שלו למדו את התנועה הבסיסית והלכו ללמד, וגידלו דורות של תלמידים; חלקם ידעו שיש קאטה ארוכה, חלקם לא; חלקם ידעו שזו (היתה) אמנות לחימה ולא רק תנועה ומדיטציה, חלקם לא. הדורות השלישי והרביעי של מורים/תלמידים כאלה כבר לא עושים שום דבר שדומה לאמנות לחימה, למרות שהם עדין קוראים לזה טאי-צ'י. וכך זה נמשך, כמעט מאז מלחמת העולם השניה, לא רק במערב אלא גם בסין, שם בעקבות המהפכה הקומוניסטית המציאו קאטות סטנדרטיות שאמנם נראות לעין בלתי-מיומנת כטאי-צ'י, אבל אינן מתייחסות ללחימה ולבריאות כמו הקאטות המקוריות. אפילו בסין, כשמישהו אומר שהוא לומד טאי-צ'י, אי-אפשר לדעת אם הוא עוסק באמנות לחימה מסורתית או בסוג של התעמלות בריאותית, או בסוג של התעמלות אמנותית-תחרותית.
