אוקיי.
אני עוקבת אחרי הפוסט הזה מהרגע שהוא נפתח מתוך עניין אישי, כי רק מקריאת ההודעה הראשונה הרגשתי מין הזדהות, וחיכיתי איתך לראות מה באמת יגידו.
עכשיו אני גם מרגישה את הבלבול שלך מכל הדעות שנשמעו פה, אבל נראה שבצומת הזו את הולכת לאיבוד, וכאן כבר יש לי מה להוסיף (מספיק כדי לעשות אאוטינג לזה שחזרתי לארץ).
איך שאני רואה את זה, כל התגובות כאן דיברו על אותו הדבר, והמסר חד וברור. פחות חשוב אם החיזוי לעתיד היחסים ורוד או אפל (נכון, בעינייך זה החלק החשוב, אבל בחיאת, אף אחד מאיתנו לא ביקר בעתיד ויכול לדעת באמת מה יקרה), אבל כל תגובה ותגובה פה דיברו על כך שתיארת כאן משבר עמוק ומהותי, וכולן בלי יוצאת מן הכלל ניסו להעיר אותך למציאות.
המציאות היא ששום שינוי קוסמטי שתעשי - להשקיע בעצמך בשבילו, להתלבש יפה בשבילו, לחייך בשבילו - לא יעזור (ובשביל זה לא צריך כדור בדולח, רק קצת ניסיון). את כבר נגעת בבעיה - העצבות שלך, וכנראה הדברים שמסתתרים מתחתיה. עצבות של ילדה שמחפשת אבא? עצבות של ילדה שלא אוהבת עצמה? לא לנו לדעת. בעלך כרגע משמש פקק וסכר לכל הרגשות האלה, ובהתנהגות שלו הוא מראה לך באופן אולי לא מודע אבל מאוד חד משמעי, שהוא גם כן במצוקה, כי העומס הזה גדול עליו. אנשים לא נועדו להיות פקקים.
בעיניי, אם למערכת היחסים שלכם יש איזשהו סיכוי, הדרך היחידה לשם היא לא להתמקד כרגע ביחסים, אלא לטפל בעצמך (שיהיה ברור שאני מתכוונת לעזרה מקצועית, בין אם פסיכולוגית או אלטרנטיבית), מתוך הבנה ברורה שלך שיש כאן סוגיה רגשית עמוקה, כנראה מהילדות, שמחבלת בחיים שלך. להתחייב מול עצמך שאת עכשיו אמיצה והולכת להיכנס ולפתור את זה, כי את רוצה לחיות בשמחה, עם או בלי בעל. שינויים שיחולו בך יתחילו לשנות את הדינמיקה ביניכם, ומכאן מה שיקרה אפשר רק לנחש. אבל תזוזה תהיה בטוח, וזה כבר משהו.
אני אבהיר שאני לא אומרת שהאשמה היא בך - דינמיקה בין אנשים היא מלאה דקויות ותמיד הדדית, אבל מפני שאת פנית אני יכולה רק לייעץ לך מה את יכולה לעשות. מקווה שהתחברת למשהו מזה.
