לא נעים לי...:[
מאז שאחת השותפות שלי, אהבת חיי עלי אדמות, טסה לחו"ל לעבוד 3 חודשים [וכבר הספיקה להיעצר לחקירה, החמודה, כי ככה זה בעולמה המקביל והפסיכוטי, שמתנהל בקצב לגמרי שונה משלנו ומכיל בהרמוניה ציידי כרישים, שוטרים, מתקשרים רוחניים והמלאך גבריאל בהופעת אורח] ומי יודע אם בכלל תחזור, הגעתי למסקנה שעליי להרחיב את מעגלי החברתי מעט מעבר לגבולות הדירה והאנשים שאני פוגשת בדרך למקרר. קרי- לא רק השותפה השניה. הלוא היא גם ככה מתמרמרת לעצמה כל היום כי גם חברה שלה [אם כי חברה מסוג שונה, איף יו נוו וואט איין מין *ווינק-ווינק*] טסה לחודש גם היא, ובלילות יוצאת לתפוס כוסיות במינרווה. בקיצור, מצאתי חברה חדשה. בחורה מקסימה, באמת. יפה, מצחיקה, כיפית, אחלה בחורה לדבר איתה ולצאת איתה למקומות הזויים ומסוייטים כמו ה"ברקפסט" ו"המנטל" מדי לילה ואז לחזור הביתה בוכיה ולתהות איך זה שווה את זה בדיוק. נו, כמו שאני אוהבת. היא גם אוהבת אותי. מאוד. מאוד. קיצונית. באופן מעורר חשדות למדי. במיוחד כי אני נוטה לחשוב שמאחר ומדובר בבחורה [כאמור, מקסימה, חמודה, וכו'] שהורידה 30 קילו ממשקל גופה בשנים האחרונות וסובלת מכל הפרעת אכילה שיכולה לעלות על הדעת- זה פשוט בעיקר כי אני רזה [היא גם, אגב. כמוני. אולי אפילו יותר]. איכשהו מתקבל הרושם שזה באמת באמת מה שקוסם לה בי כל כך. היא מפארת את הרזון שלי. מתמוגגת עליו. מעלה אותו בכל הזדמנות אפשרית. חצי מהשיחות שלנו קשורות לנושא, ואנו משוות הפרעות אכילה כמו שילדים בני 13 במשתנות ציבוריות משווים איברי מין. זה קסום, זה מדהים, וזה מערער אותי נפשית כמו שאין לתאר. וכך בנויה שגרת חיי בזמן האחרון- יום משעמם/עבודה/טיפול פסיכולוגי, ברקפסט, שיחת נפש מעיקה אל תוך הלילה. ובוא'נה, זה מ'זה לא נעים. ומ'זה אין לי כוח לצאת איתה הלילה שוב. ויש לי אופציות כ"כ יותר טובות. אבל לא נעים לי. כי אני מרגישה שהיא תלויה בי. ממש. ואני לא רוצה לפגוע בה או לערער את מצבה הנפשי הכאוטי אף יותר. אבל....אני פשוט לא מסוגלת יותר. לא היום. לא עכשיו. אולי מחר. :[
